טבע האדם להיכשל בחטא שוב ושוב, [חלק א']

בדרך כלל, כאשר אדם חוטא, קורה שלמרות שהוא חושב שזה נבע לו מחוסר ביראת שמיים והוא מתחזק ביר''ש, זה לא עוזר לו, ולמעשה הוא חוטא ונופל שוב ושוב ושוב באותו המעשה, וזה יכול להיות שמירת עיניים, קדושה, כעס, או כל תאווה אחרת.

וא''כ עלינו לחפש את הדרך לצאת מהגלגל הזה.


והענין הוא, שהסיבה שגורמת לו היא אמנם המשיכה החזקה לתאווה המסוימת, אבל מה שגרם לו לא להצליח לצאת מזה. זה לא חוסר היר''ש, אלא שחוץ מהמשיכה עצמה הצטרפה לה עוד סיבה למסיבה, והיא חוסר הסיפוק ושהוא לא מרוצה מעצמו.

וזה בתרתי, יכול להיות חוסר שביעות רצון כללית בדברים אחרים, וזה משפיע עליו, בזה שהוא מחפש פורקן ומקום להרגיש הנאה ושיחרור, כמו שהרבה מעידים שהכעס גורם לההם שיחרור עצום, וכן כל התאוות משחררות, האכילה וכו'. והשחרור הוא בשני אופנים, גם ההנאה עצמה היא פיצוי טוב לנפש שמרגישה לחץ, וגם מה שתמלווה בדרך כלל להנאות שהאדם בדרך כלל שולל, תחושת פריקת עול רגעית, שהאדם מרגיש 'עכשיו לא מעניין אותי חשבונות, מרוצה או לא, טוב או רע, אלא הנאה בלבד', וזה בעצמו משחרר לו את הנפש מתחושת האכזבה והביקורת שהיא חווה.

והאופן השני היותר מעניין, זה שהאדם יכול להיות מרוצה מאוד מהחיים בכלל, אבל יש לו משיכה לדבר שלילי מסויים, והוא מזועזע מהמשיכה עצמה, או שהוא אכן נופל טיפה ומרגיש את ההנאה שבזה וזה מחריד אותו, שהרי אם נכשל בחטא שע''פ ההגדרה זה חטא אין הוא מזועזע, כמו למשל לשון הרע וכו' מה שמלמד שעיקר הזעזוע שלנו לא מה'חטא' שבזה, אלא הזעזוע שהאדם תופס שהוא נהנה מהאיסור שהוא כזה נמשך, שהוא לא טוב, ולא מצליח להתגבר ולא להנות בכלל מזה.

ואם כן, אכן נקודת חוסר הסיפוק שנוצר לו ברגע זה נושא ענק, שמאפיל על כל ההצלחות והסיפוק שלו מכל מעשיו ופועליו, שבנושא הזה הוא לא מרוצה מעצמו הוא מאוכזב מעצמו, וזה יוצר לו בעצמו סיבה לפרוק את המרירות שבליבו ולהנות כאמור לעיל.


אלא שיש לשים לב לנקודה נוספת בהנאה מהחטא והמשיכה אליו להפיג את מרירות הלב, שזה לא רק באופן כללי שהאדם מחפש לפרוק ולהנות ואז הוא נהנה, כי המציאות היא שהוא נהנה דווקא מהחטא בו נכשל, ואינו מסתפק בדברים אחרים. למשל אדם שיש לו מצפון גדול על הכעס שלו, לא ירגיע אותו תאוות האכילה לאכול הרבה, אלא הוא יחפש לכעוס ולפרוק את תסכולו ואכזבתו בכעס דווקא, וכן בשאר הענינים.

אמנם, יכול להיות שהוא באמת פונה ונרגע מהנאה שהוא הכי נהנה ממנה, שהרי בדרך כלל במה שיש לו מצפון כנראה שבאופן טבעי יש לו חולשה ומשיכה חזקה יותר לדבר והוא נהנה ממנו יותר. אבל באמת שיש פה משהו עמוק יותר, שבאותו נושא הגורם לו להרגיש לא טוב, הוא רוצה להרגיש טוב וכיף, שאם הוא כועס הוא לא רוצה להמשיך להרגיש לא טוב ביחס לכעס ולכבות את האש באוכל, אלא הוא מעונין שבכעס בעצמו יהיה לו שינוי ממצפון ושנאה עצמית, להתעלמות מהמצפון והנאה מזה, וכביכול הוא שוכח בכלל שיש בזה משהו שלילי, והוא מעונין לחוות, ולו לרגע, את הנושא הזה כמשהו שמשדר למוח שלו לא 'סבל מצפון ושנאה', אלא 'כיף שיחרור והנאה'.

כל הדברים האלו לא סתם פסיכולגיה אלא הלכה למעשה.


כי ההתמודדות עם קדושה היא בכמה אופנים: