יחס ברכות המצוות למצוות עצמן

א. בסוגיא בפסחים (ז:), ובפירוש יתר בתוספתא דברכות (פ"ו) מבואר שמחוייבים לברך על מצוה שאדם עושה. ותחילה וראש, יש לדון בעיקרה של ברכה זו, האם חיובה מן התורה, או שמא תקנת חכמים גרידא.

דלכאורה מפשטות דברי הספרי (פיסקא ש"ג): "ולא שכחתי מלברכך על הפרשת המעשרות", מבואר שחיוב הברכה הוא מה"ת, ולכך דרשה מן המקרא האמור בפרשת הביכורים.

אך מאידך מצינו בברכות (טו.) דפליגי רבי יוסי ורבי יהודה בדין הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו אם יצא ידי חובה, והביאו ראיה לזה מדתנן בריש תרומות (פ"א מ"ב) דחרש המדבר ואינו שומע שתרם תרומתו תרומה, ש"מ הלכה כרבי יוסי דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. ומסקינן התם: "עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא, אבל תרומה משום ברכה הוא, וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא", ע"כ. הרי לן בפירוש ובירור דברכת המצוות אינם אלא דרבנן, ולא כפשטות דברי הספרי המורים שחיוב ברכת המצוות הרי הוא מדאורייתא.

אכן, כלשון הספרי מצינו גם במשניות מעשר שני (פ"ה מי"א): "ולא שכחתי, לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו", והביא בתוי"ט את דברי המזרחי והגור אריה על אתר שפירשו שאין כוונת חז"ל לברכת המצוות, אלא לשבח והודאה ולהזכרת ש"ש בשעת ההפרש, והכריחו כן: דהא נוסח ברכת המצוות אנשי כנה"ג תיקנו. ודחה התוי"ט דבריהם, ונקט דהכוונה לברכה עצמה, רק דהדרשה אינה אלא אסמכתא, וכן מבואר בדברי הר"ש (שם) דהכוונה לברכת המצוות גופיה וממילא הוו דאורייתא, וכן נראה דעת הסמ"ק (סי' צ') שכתב, שברכת הציצית מעומד דילפי' גז"ש, יעוי"ש.

אכן הפמ"ג בפתיחה להל' ברכות (סקט"ו) הביא את דברי הירושלמי (ריש פ"ו דברכות) שדרש רבי תנחומא את דברי הפסוק: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" – מקיש תורה למצוה, מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה, ולכאורה פשטות הדברים מורה שברכת המצוות מה"ת, שהרי בברכות (כא.) נקטו דברכות התורה דאו', (וכן מבואר להלכה במ"ב ריש סי' מ"ז). אך הסיק בפמ"ג, דכיון שהפוסקים לא נקטו כן, משמע שההיקש אינו אלא אסמכתא. וע"ע בד' המנ"ח (מצוה ת"ל) שהוכיח מד' הגמ' בברכות (מ:) גבי ברכה שאין בה מלכות, דברכת המצוות מה"ת, יעוי"ש. ברש"י (ברכות מח:) הביא מקור לברכת המצות מהאמור בשמואל (א' ט', י"ג): כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקראים, לימדך שטעון ברכה לפני אכילה על הזבח: אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח.
​

ג. הט"ז (סי' תרפ"ה סק"ב) כתב, דאין להעלות קטן לפרשת זכור כשאינו יודע למי מברכים, מכיון דאין יוצאים יד"ח הקריאה בהעדר ברכה. ובפמ"ג (סי' תרפ"ה משב"ז סק"ב) כתב ע"ד, שהוא עפ"י המבואר בברכות (טו.) דהטעם שברכות אינן מעכבות במצוות משום שהן מדרבנן, הרי דאילו היו הברכות מן התורה הן היו מעכבות, וברכת התורה הרי היא דאורייתא, ועל כן בדין הוא שתעכב במצות הקריאה, ע"ש.

[אגב, חזינן דפשיט"ל דמצוה זו מחייבת לברך ברכות התורה על אף שאין מתכוון כי אם למצות זכירת מעשה עמלק, משום שמ"מ אופן קיום המצוה הוא ע"י קריאת פרשה בתורה, ועל כן צריך לברך עליה ברכות התורה. ולכאורה לדבריו נפיק, דה"ה נמי גבי ק"ש, דכל שלא בירך עליה ברכות התורה לא יצא יד"ח, ואולי יש לחלק].

אך ודאי מאי נפיק לן הוא דהיכא שהברכה היא דאורייתא ודאי תעכב הברכה מלצאת ידי קיום המצוה. ואכן כעיקר דבריו מפורש בתורא"ש (ברכות שם), דאילו היו ברכות המצוות מן התורה היו מעכבות. אך בפנ"י שם העיר בדברי הגמ', וכתב דלא אמרו כן כי אם לרווחא דמילתא, אך איברא אף אילו היו הברכות מן התורה לא היו מעכבות, דברכות מילתא אחריתי הן, ומהיכי תיתי יעכבו בקיום המצוה, ע"ש.

ובשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' ט"ז) דן בגדר ברכות התורה, וכתב להעיר בשם הגר"א וסרמן, דאם כנים דברי הט"ז, מדוע אסור ללמוד לפני ברכות התורה, והלא כיון דברכה זו מדאורייתא נמצא שאם לא בירך לא קיים מצות ת"ת, וממילא לא נתחייב לברך, ומכח זה הכריח להעמיד דאין ברכות התורה כי אם ברכות השבח, יעוי"ש. ובקונטרס מילי דברכות לזקני הגרצ"פ פרנק בריש ס' תולדות זאב האריך לדון אם להסוברים ברכת התורה דאורייתא תעכב הברכה את המצוה להרא"ש, ואכמ"ל.

וכדרך זו שמעתי ממו"ר הגר"א וייס שליט"א בשם רבו הדברי יציב מצאנז זיע"א, ליישב את ההלכה התמוהה שהביאו הראשונים בריש חולין בשם ספר 'הלכות ארץ ישראל', דהיכא ששחט ולא בירך שחיטתו פסולה, והוכיח מזה הרא"ש (שם פ"א סי' א') דהחכם שכתב הלכות א"י כתבן מדעתו, דהא קיי"ל דאין הברכות מעבות קיום המצוה. ופירש בזה הדברי יציב, ד'הלכות ארץ ישראל' קא אזיל לשיטתו, ומושתתין דבריו על האמור בירושלמי, דהוקשו ברכת המצוות לברכות התורה, ומינה ילפינן שאף הם מדאורייתא, ולכך הן מעכבות את קיום המצוה. וכן הכריע בקו' מילי דברכות שם, דהוא פלגותא דהבבלי והירושלמי בזה, אי ברכות המצוות דאורייתא או דרבנן. אך ממו"ר שמעתי לפקפק בכל זה, והוא משום שנחלקו אמוראי ואולי אף תנאי אי מצוות צריכות כוונה או לא, והן הובאו אף בירושלמי בסוף פסחים ובסוף ר"ה, ולכאורה תיפו"ל דלא יצא שהרי לא בירך, אלא ע"כ אי"ז מעכב אף אליבא דהירושלמי.​