"כהן שהרג את הנפש האם רשאי לישא כפיו"
איתא בגמ' ברכות [לב:] "אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו", מבואר בגמ' שהפסוק ובפרשכם כפיכם נדרש על נשיאת כפים של הכהנים לברך את ישראל, וכיון שביאר הכתוב את סיבת העלמת עיניו של הקב"ה מפרישת הכפים משום שהידים מלאות דם מבואר מזה שאין נשיאת כפים של שופכי דמים רצויה לפני הקב"ה, וע"ז צריך לעמוד מה הטעם בזה ובאיזה אופנים נאמר דין זה.
בטעם הדין
הנה בתוס' ביבמות [ז. ד"ה שנאמר] כתבו דהטעם שכהן אינו יכול לישא כפיו הוא משום שאין קטיגור נעשה סניגור, דהנה בגמ' שם איתא ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר "מעם מזבחי תקחנו למות וכו' ומק' תוס' אולי הכוונה שלא משום רציחה אלא משום דהאדם לא ראוי מכיון שהוא רוצח כדאמרי' בברכות שכהן שהרג לא ישא וכו' כמ"ש, ותי' דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא כפיו רק חומרא בעלמא, ועוד דוקא לא ישא כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכו'.
מבואר מד' שיש ב' תירוצים מדוע כהן שהרג אינו יכול לישא כפיים א. חומרא בעלמא לגבי נשי"כ, ב. אין קטיגור נעשה סניגור[1], והנפק"מ בין התי' כתב בשו"ת פני מבין [או"ח סי' כה' נתיב ג' אות ג'] דלפי' תי' א' זהו דין דרבנן, ולפי התי' הב' זהו דין דאורייתא דהסברא של אין קטיגור נעשה סניגור הוא מה"ת כדמוכח בכתובות כב. ובב"ק מו. סברא הוא קרא ל"ל ובפרט לדעת בה"ג דברי קבלה ד"ת הם ע"כ, וא"כ אם יש צד דהוי דאורייתא ראוי להחמיר בספק שלא לישא כפיו וכ"כ בשו"ת מהרלב"ח [סי' קיז'] בצורה נחרצת שכהן הירא לנפשו אפילו בספק רצח שלא ישא כפיו.
אמנם בשו"ת מהרש"ם [ח"ה סי' ל'] הק' עליו דלפי' תי' א' בתוס' אין בעיה לישא כפיו בספק דהוי רק חומרא בעלמא מדרבנן וא"כ פשיטא שמותר בספק, וגם לפי התי' הב' הרי נלמד מקרא דדברי קבלה וא"כ נהי דדברי קבלה כד"ת דמי מ"מ בספק הולכים לקולא כמ"ש הנוב"י [המ"ת חיו"ד סי' קמו'], וכ"ה בפמ"ג [קכח' א"א נג'] שבכל ספק מחלוקת בדין זה יש להקל כיון שהוא רק דין דרבנן עי"ש.
דווקא הרג במזיד או אפילו בשוגג
הרמב"ם [פט"ו מנשי"כ ה"ג] כתב וז"ל: "העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו', וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר ב לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם ג אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין", המעין ברמב"ם יראה שלגבי כהן הורג לא חילק בין שוגג למזיד אלא סתמא אע"פ שעשה תשובה אין נושא כפיו, ולגבי ע"ז כתב בין באונס ובין במזיד א"כ יש מקום לומר שלגבי כהן ההורג יש חילוק דדוקא במזיד לא ישא כפיו אבל בשוגג נושא כפיו.
אמנם הב"י [קכח' לה'] מביא את הרמב"ם באופן פשוט שאפילו הרג את הנפש בשגגה לא ישא כפיו ואע"פ שעשה תשובה, ואולי היה לו נוסח אחר ברמב"ם צ"ע וכבר העיר בזה הפמ"ג שהגירסא אצלינו לא כך ועי' ברבנו מנוח שהגירסא כמ"ש הב"י וכן הוא בעוד דפוסים ישנים.
והנה בשו"ת רדב"ז [ח"ד אלף קצח] וז"ל: "מזה הטעם בעצמו נהגו לברך אפילו מי שהמיר וחזר בתשובה. ומי שהרג את הנפש במקרה ואינו מועד ומפורסם בכך שאין אומרים מפני שחטא ישב ויתבטל ממצות עשה. וא"ת כיצד יברך זה או איך תחול ברכה על ידו. הא תריצו לה בירושלמי בפרק הנזקין שלא תאמר כהן זה מגלה עריות שופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני מברכך דכתיב ואני אברכם וכל שכן אם הרג את הנפש בשוגג וכל שכן אם היה מתעסק במצוה כגון שמל את הקטן והרגו דלכולי עלמא נושא את כפיו וכן כתבו המפרשים ז"ל. ומ"מ מנקט מילתא מציעתא עדיף טפי שאם הרג את הנפש ביד רמה ומזיד גמור לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה דדמו ודם זרעיותיו תלויין בו ואעפ"י שאינו מועד לכך כי האדם מועד לעולם ובשעת כעסו ימית אם יבא לידו אבל אם הרג בשוגג אעפ"י שלא היה עסוק בדבר מצוה נושא את כפיו. אבל מי שהמיר לעכו"ם ועשה תשובה נושא את כפיו שהרי הוא עבירה בינו לבין אלהיו והתשובה מכפרת וקרא כתיב אך לא יעלו כהני הבמות משמע דעדיין הם כהני הבמות ודוק ותשכח והנראה לעניות דעתי כתבתי עכ"ל, נראה מד' שלא פסק כהרמב"ם דהרי לא הביא את דעתו כלל משא"כ בשאר מקומות פוסק כהרמב"ם ליודע בכתביו, שהרי הרמב"ם ס"ל להדיא במי שהמיר אפילו בשוגג ועשה תשובה שלא ישא כפיו, ויתכן שהרדב"ז רצה לעודד את האנוסים לחזור בתשובה לכן כתב שהמנהג שנושאים כפיים, עכ"פ מד' נראה דפליג על הב"י בדין זה של כהן ההורג בשוגג ורק במזיד אף שאינו מועד כתב שלא ישא כפיו אבל לא כן בשוגג אף שלא עסוק בדבר מצווה, ועוד יותר נראה בתחילת דבריו שאפילו הרג במזיד אם לא היה מועד היה מנהג שנושא את כפיו אלא שלדעתו עדיף טפי לפסטק כסברא אמצעית ולהתיר רק בשוגג ולא במזיד.
מצאנו עוד מי שנוקט בפשיטות שבשוגג נושא כפיו באור זרוע [ח"ב סי' תיב'] כתב בשם ראבי"ה וז"ל: "בברכות כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו ופי' מורי רבי' אב"י העזרי דהיינו במפורסם ומועד לכך תדיר אבל אם שפך דמים או גילה עריות שכך בא במקרה לידו ואינו מפורסם ומועד לכך תדיר ההוא נושא כפיו ושפיר דמי דאמרי' בירושלמי דגיטין בפ' הנזקין שלא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני הוא שמברך שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וכן הלכה, ע"כ, וכ"כ עוד [ח"א סי' קיב'] עי"ש.
א"כ יוצא עד עתה דלרמב"ם בפשטות וכ"ד האו"ז דנראה שיש חילוק בין שוגג למזיד דרק במזיד אין נו"כ, וכן נראה לדעת הרדב"ז, משא"כ לדעת הב"י גם אם הרג בשוגג אינו נושא כפיו.
ניתן להביא עוד ראיות מראשונים שלא היה פשוט להם כ"כ דין זה המרדכי [מגילה רמז תתיח] כתב וז"ל: "נשאל לרבינו שמשון משנ"ץ על אודות כהן שמל את התינוק ומת אם יכול לישא את כפיו והשיב דנושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג הנפש דפרק [הקורא] דהתם מיירי במזיד דכתיב ידיכם דמים מלאו ואפילו אם תמצי לומר בשוגג שאני הכא וכו'' משמע שלא ברירא כולי האי והסתפק בזה, וכן בר' ירוחם [תולדות אדם וחוה נתיב ג' ח"ו כד' טור ד'] כתב כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו משום ידיכם דמים מלאו ויש מי שפירש אפילו בשוגג.
כמו"כ בעל העיון יעקב על העין יעקב בברכות שם הק' דהפסוק ''ידיכם דמים מלאו'' מדובר בהריגת זכריה וכמ"ש מהרש"א שם, וכ"ה במדרש רבה [איכה נד:] ולפי"ז משמע דווקא במזיד כמו זכריה ולא בשוגג וצ"ע על כל הנ"ל שהעמידו גם בשוגג.
אמנם המחבר נקט בפשיטות שאף בשוגג אינו נושא כפיו וכן מצאנו בספר הפרנס [תלמיד המהר"ם סימן רג] והטעם שלא ישא את כפיו שאין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו, ובב"ח כתב שלמדו דין זה ממה שבגמ' אמרו 'כל' כהן שהרג וכר משמע אפילו בשוגג.
להלכה: כתב השו"ע [קכח' לה'] כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה.
כהן שהרג באונס ותאונת דרכים האם נושא כפיו
יש להסתפק האם כוונת השו"ע שוגג זה גם באונס או דווקא בשוגג דהיה לו להזהר טפי אינו נושא כפיו אבל באונס דלא היה לו מה לעשות יכול לישא כפיו, דיש שוגג קרוב למזיד ויש שוגג קרוב לאונס, הנה המ"ב [קכח' ס"ק קכח'] כתב דאם אנסוהו להרוג נושא את כפיו ואע"ג דברציחה קי"ל דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג לא מיפסיל לנ"כ בשביל זה [מהרנ"ח ופ"ח], ובשעה"צ [ס"ק צט'] הק' עליו מנלן דמדמינן זה להמיר דתו באונס שאז לא נפסל דלמא מדמינן לעבד ע"ז ממש דהטעם משום דעשה מעשה וה"נ בענינו, וכ' דאין בידו מהרנ"ח לעי' בו, ועי' בפמ"ג א"א ס"ק נו' דמשמע שמחמיר בזה דסברא הוא דמה חזית ונחשב רוצח שאפילו באונס לא ישא כפיו.
אמנם עי' בא"ר [ס"ק סג'] שכתב להקל אפילו בשוגג קרוב לאונס אפילו לא עשה תשובה שנושא כפיו, ולפי"ז יש להסתפק בכהן שהרג בתאונת דרכים דיש לדון אם נחשב לשוגג או למזיד שאע"ג שבתשובת הרדב"ז [בלשונות הרמב"ם ח"ב שד'] כתב שההולך במרוצה וכלי משחית בידו ופגע בחבירו בלי כוונה והרגו הוי כשוגג הקרוב למזיד שאין הגלות לערי מקלט מכפרת עליו כדין שאר מי שרצח נפש בשגגה שהרי היה לו להזהר מאוד ללכת בנחת כיון שכלי משחית בידו ועלול לגרום להריגת אדם מ"מ כל זה בכלי שתחליתו להשחית אך במכונית שעיקרה להסיע אולי לא נימא הכי ומ"מ היה לו להזהר כיון שסכנתה מרובה.
והנה בשו"ת שבט הלוי [א סי' מג'] כתב בכמה צירופים וז"ל: "נשאלתי מכהן שאירע לו אסון בשעה שנסע בכלי רכב שלו שדחף זקן אחד ארצה והוא מת אחרי ל' יום, מהו שישא כפיו. והוריתי דישא כפיו בלי פקפוק. חדא דהי' שוגג וכבר קבל עליו תשובה ובכה"ג מקיל הרמ"א סימן קכ"ח סל"ה בפשיטות. ועוד דלא מת מיד ובכה"ג מצדד מג"א שם להקל. וכאן עוד צד נוסף דהנדחף הי' חולה גדול ואולי גברא קטילא קטיל, ולכן פשוט להתיר. ולענין תשובה קבל עליו כמה תעניתים לסגוף נוסף לצדקה ומע"ט ועיקר העיקרים לב נשבר ונדכה ופשפוש במעשים על מה עשה ה' ככה".
אמנם כל הנ"ל הוא רק לבני אשכנז שמועיל תשובה כדכתב הרמ"א כמבואר לקמן, אבל בני ספרד הנוהגים כהמחבר אינם יכולים לישא כפיים גם בכה"ג כ"כ בשו"ת יחוה דעת [ח"ה סימן טז] וז"ל: "ולפי זה נראה שגם בנידון שלנו שהכהן היה נוהג ברכב וגרם לאבדן נפש מישראל, מחמת שנהג במהירות מופרזת, או מפני שלא ציית לתמרור, או שעבר עבירה אחרת על חוקי התנועה, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכת כהנים, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת הרא"ש [כלל קא סימן ה'], שהרוכב על סוס אין לו רשות לרוץ במקום שיש בני אדם רוכבים או הולכים, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה בכך, ואם רץ והזיק פושע הוא ומזיק בגופו הוא, שכיון שהוא רוכב על הבהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה, כאילו הזיק בגופו הוא, וחייב לשלם כפי שישומו בית דין היזקו. ע"ש. וכל שכן בנוהג ברכב במהירות מופרזת שהסכנה הרבה יותר רצינית, שאין באפשרותו לעצור המכונית מיד כשירצה, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, וכן כל כיוצא בזה" עי"ש.
אמנם ממשיך שם שבאונס ועשה תשובה יכול לישא כפיו וז"ל: "אולם אם לא היתה כל רשלנות מצידו של הנהג, ונהג את המכונית בזהירות כראוי, אך באופן בלתי צפוי קפץ ילד לרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, באופן שהדבר היה באונס גמור, הדבר שנוי במחלוקת האחרונים, המבוארת לעיל הא"ר והפמ"ג, ונראה שראוי לחוש לדברי הפרי מגדים, שהואיל ויש בזה חשש ברכה לבטלה, כמבואר בשו"ת מהרלנ"ח (סימן קיז) הנ"ל, וכן מתבאר בשו"ת הרדב"ז הנד"מ מכתב - יד (סוף סימן כב), ספק ברכות להקל. ומכל מקום נראה שאם הכהן הנהג שת אל לבו על דבר התקלה שיצאה מתחת ידו, ושב בתשובה, וקיבל עליו שיתנהג בדרכי התשובה ככל אשר יורוהו חכמי ישראל, על שגרם לאיבוד נפש בישראל [וכבר אמרו חז"ל מגלגלים חובה על ידי חייב. שבת לב ע"א], באופן כזה יש להקל על בעלי תשובה ולהתיר לו לעלות לדוכן לישא כפיו. וזאת בהסתמך על דברי הראבי"ה ורבינו שמחה ורבינו שמשון משאנץ שפסקו שאם חזר בתשובה נושא כפיו. וכן פסק הרמ"א בהגה, וכ"כ עוד הרבה אחרונים עי"ש.
לסיכום עולה ג' חילוקים: א. כהן שנסע כרגיל והרג בשוגג לדעת המחבר דנחשב הריגה בשוגג ואינו יכול לישא כפיו ולדעת הרמ"א יכול בעשה תשובה, ב. כהן שנסע כרגיל וקפץ לו ילד לכביש והרג באונס לדעת הרמ"א ודאי יכול לעשות תשובה ולדעת המחבר תלוי במח' הפמ"ג והא"ר וראוי להחמיר, ג. כהן שנהג ברשלנות ובפרעות ולא שמר על חוקי התנועה וכה"ג אף שהריגתו היתה מחמת רשלנות ואינו מזיד ממש שגגתו עולה זדון לכו"ע אינו יכול לישא כפיו, אמנם לדעת כמה פוסקים מהני תשובה אף בכה"ג לדעת הרמ"א.
האם מועיל לעשות תשובה ע"ז
הפסוק שהגמ' לומדת ממנו שכהן שהרג אינו יכול לישא כפיו הוא "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו" – כוונת הפסוק שגם אם תרבו ותתפללו אני אעלים עיני מכם, וכ"פ הב"ח וז"ל: "ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו דהיינו גם כי תרבו תפילה לפניו יתברך לשוב בתשובה לומר שוגג אנכי, דמ"מ ידיכם דמים מלאו ואין קטיגור נעשה סניגור".
והנה בראשונים מבואר שאם עשה תשובה מועיל לו כדי לישא כפיו, כ"כ האו"ז [א' קיב'] "קבלתי ממורי רבינו אבי העזרי, ראבי"ה, שזהו דוקא כשלא חזר בתשובה, אבל אם עשה תשובה, הרי זה נושא את כפיו ומברך את ישראל" עי"ש, וכ"כ המרדכי [מגילה פרק ג' סימן תתי"ח] בשם ראבי"ה, וכ"ה בהגהות מיימוני [פרק טו מהלכות תפלה] כתב בשם רבינו שמחה, שדוקא בעומד במרדו לא ישא כפיו, מה שאין כן בעשה תשובה, וכן כתב הר"ש משאנץ בפירושו לספרא [פרשת אמור פרשה א' הלכה טז] "להחלו, יכול יהיה חולין לעולם? תלמוד לומר בעמיו, בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין, פירש הרי הוא בקדושתו. ופירש הר"ש משאנץ, וזו לשונו: פירש הרי הוא בקדושתו, כדתנן [בכורות מה.] כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה. וזה שאמרו כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, היינו גם כן כשלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה נושא כפיו, כדמוכח בירושלמי גיטין, עי"ש, ובטור הביא בשם רש"י כתב כיון ששב בתשובה יכול לישא כפיו וכ"כ רבינו גרשום והביא ראיה מהירושלמי שלא תאמר כהן פלוני מגלה עריות ושופך דמים ומברכני ואומר לו הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך הלא כתיב ואני אברכם. והר"ם מרוטנבורג כתב שאין אומרים לו לעלות ואם עלה אין מוחין בידו[2].
אמנם מצאנו ראשונים שחלקו ע"ז וס"ל דגם אם עשה תשובה אינו מועיל כך נראה בד' הרמב"ם [שם] "שאף על פי שעשה תשובה אינו נושא כפיו", וכתב בהגהות מיימוני שם, שכן כתב בספר המצות, וכ"מ בריטב"א [מכות יג.] בשם בעלי התוספות, ושכן הסכים רבינו הרא"ה ז"ל, שאפילו עשה תשובה לא ישא כפיו. ע"ש. והאור שמח [בפרק טו מהלכות תפלה] כתב להוכיח שכן דעת התוספות [יבמות ז.], וכן הוכיח בנחל אשכול על ספר האשכול [הלכות ברכת כהנים סימן טו] בשם דודו הגאון בעל יד דוד, וכתב הב"י ליישב שיטת הרמב"ם שלמד הרמב"ם דברי הירושלמי בגיטין הנ"ל, באופן שהעם מרננים אחריו שהוא מגלה עריות ושופך דמים, ואין הדבר ידוע בבירור, אבל בידוע בבירור שהוא שופך דמים, אפילו חזר בתשובה לא ישא כפיו, וכ"פ בשו"ע.
ולולי מ"ש הב"י באמת פלא על דין זה מדוע הני ס"ל דכהן שהרג אם עשה תשובה לא נושא כפיו הרי קי"ל שתשובה מוחקת את העבירה כלא היה א"כ מדוע לא יוכל כהן לישא כפיו, והק' כן בעל התורה [במדבר פ"ו הע' קנט'] וז"ל: "אכן הרמב"ם בפט"ו ה"ג מתפלה הרחיק ללכת דאפילו בשעשה תשובה לא ישא כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו ובפרשכם כפיכם וכו', ואני תמה מאוד על זה הלא באותו ענין סמוך ליה כתוב מפורש רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וכו', הרי דתשובה מהני, וצע"ג".
אמנם יש שכתבו דגם הרמב"ם מיירי רק במזיד גמור כ"כ הא"ר [קכח' סד'] וז"ל: "וכן הכלבו וסמ"ג עשין כ' וסמ"ק סי' קי"ג ורבינו ירוחם דף כ"ז [ע"ג] משמע דבהורג לא מהני תשובה אף דפסקו במומר לעכו"ם מהני. וזה נראה דעת הש"ע שסתם הכא דלא מהני תשובה. ומ"מ נראה דוקא בהרג במזיד גמור לא מהני. וכן פסק רדב"ז [ח"ד] סי' קכ"ח [סי' אלף קצח] דדמו ודם זרעותיו תלוין בו" עי"ש.
להלכה: השו"ע פסק שאפילו עשה תשובה לא ישא כפיו, וברמ"א הביא י"א דאם עשה תשובה נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג, וביאר המ"ב [ס"ק קכט'] דדעת המחבר דאע"פ שאין לך דבר העומד בפני התשובה מ"מ אין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה, ודעת הרמ"א ביאר דאפילו עבר והרג במזיד מהני תשובה ומציין לביה"ל דיש אחרונים שמחמירים במזיד, וז"ל: "אכן הפר"ח והא"ר [והעתיקו הדה"ח] דעתם דאין להקל אפילו בעשה תשובה אם היה מזיד. וכן מצאתי בריטב"א מכות שילהי פ"ב שהביא בשם בעלי תוספות ובשם רבו רא"ה להחמיר ברציחה בכל גווני וצ"ע לדינא ועכ"פ אם עלה אין להורידו כמו שכתב בטור בשם הרמ"מ".
בטעם הדין
הנה בתוס' ביבמות [ז. ד"ה שנאמר] כתבו דהטעם שכהן אינו יכול לישא כפיו הוא משום שאין קטיגור נעשה סניגור, דהנה בגמ' שם איתא ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר "מעם מזבחי תקחנו למות וכו' ומק' תוס' אולי הכוונה שלא משום רציחה אלא משום דהאדם לא ראוי מכיון שהוא רוצח כדאמרי' בברכות שכהן שהרג לא ישא וכו' כמ"ש, ותי' דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא כפיו רק חומרא בעלמא, ועוד דוקא לא ישא כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכו'.
מבואר מד' שיש ב' תירוצים מדוע כהן שהרג אינו יכול לישא כפיים א. חומרא בעלמא לגבי נשי"כ, ב. אין קטיגור נעשה סניגור[1], והנפק"מ בין התי' כתב בשו"ת פני מבין [או"ח סי' כה' נתיב ג' אות ג'] דלפי' תי' א' זהו דין דרבנן, ולפי התי' הב' זהו דין דאורייתא דהסברא של אין קטיגור נעשה סניגור הוא מה"ת כדמוכח בכתובות כב. ובב"ק מו. סברא הוא קרא ל"ל ובפרט לדעת בה"ג דברי קבלה ד"ת הם ע"כ, וא"כ אם יש צד דהוי דאורייתא ראוי להחמיר בספק שלא לישא כפיו וכ"כ בשו"ת מהרלב"ח [סי' קיז'] בצורה נחרצת שכהן הירא לנפשו אפילו בספק רצח שלא ישא כפיו.
אמנם בשו"ת מהרש"ם [ח"ה סי' ל'] הק' עליו דלפי' תי' א' בתוס' אין בעיה לישא כפיו בספק דהוי רק חומרא בעלמא מדרבנן וא"כ פשיטא שמותר בספק, וגם לפי התי' הב' הרי נלמד מקרא דדברי קבלה וא"כ נהי דדברי קבלה כד"ת דמי מ"מ בספק הולכים לקולא כמ"ש הנוב"י [המ"ת חיו"ד סי' קמו'], וכ"ה בפמ"ג [קכח' א"א נג'] שבכל ספק מחלוקת בדין זה יש להקל כיון שהוא רק דין דרבנן עי"ש.
דווקא הרג במזיד או אפילו בשוגג
הרמב"ם [פט"ו מנשי"כ ה"ג] כתב וז"ל: "העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו', וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר ב לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם ג אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין", המעין ברמב"ם יראה שלגבי כהן הורג לא חילק בין שוגג למזיד אלא סתמא אע"פ שעשה תשובה אין נושא כפיו, ולגבי ע"ז כתב בין באונס ובין במזיד א"כ יש מקום לומר שלגבי כהן ההורג יש חילוק דדוקא במזיד לא ישא כפיו אבל בשוגג נושא כפיו.
אמנם הב"י [קכח' לה'] מביא את הרמב"ם באופן פשוט שאפילו הרג את הנפש בשגגה לא ישא כפיו ואע"פ שעשה תשובה, ואולי היה לו נוסח אחר ברמב"ם צ"ע וכבר העיר בזה הפמ"ג שהגירסא אצלינו לא כך ועי' ברבנו מנוח שהגירסא כמ"ש הב"י וכן הוא בעוד דפוסים ישנים.
והנה בשו"ת רדב"ז [ח"ד אלף קצח] וז"ל: "מזה הטעם בעצמו נהגו לברך אפילו מי שהמיר וחזר בתשובה. ומי שהרג את הנפש במקרה ואינו מועד ומפורסם בכך שאין אומרים מפני שחטא ישב ויתבטל ממצות עשה. וא"ת כיצד יברך זה או איך תחול ברכה על ידו. הא תריצו לה בירושלמי בפרק הנזקין שלא תאמר כהן זה מגלה עריות שופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני מברכך דכתיב ואני אברכם וכל שכן אם הרג את הנפש בשוגג וכל שכן אם היה מתעסק במצוה כגון שמל את הקטן והרגו דלכולי עלמא נושא את כפיו וכן כתבו המפרשים ז"ל. ומ"מ מנקט מילתא מציעתא עדיף טפי שאם הרג את הנפש ביד רמה ומזיד גמור לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה דדמו ודם זרעיותיו תלויין בו ואעפ"י שאינו מועד לכך כי האדם מועד לעולם ובשעת כעסו ימית אם יבא לידו אבל אם הרג בשוגג אעפ"י שלא היה עסוק בדבר מצוה נושא את כפיו. אבל מי שהמיר לעכו"ם ועשה תשובה נושא את כפיו שהרי הוא עבירה בינו לבין אלהיו והתשובה מכפרת וקרא כתיב אך לא יעלו כהני הבמות משמע דעדיין הם כהני הבמות ודוק ותשכח והנראה לעניות דעתי כתבתי עכ"ל, נראה מד' שלא פסק כהרמב"ם דהרי לא הביא את דעתו כלל משא"כ בשאר מקומות פוסק כהרמב"ם ליודע בכתביו, שהרי הרמב"ם ס"ל להדיא במי שהמיר אפילו בשוגג ועשה תשובה שלא ישא כפיו, ויתכן שהרדב"ז רצה לעודד את האנוסים לחזור בתשובה לכן כתב שהמנהג שנושאים כפיים, עכ"פ מד' נראה דפליג על הב"י בדין זה של כהן ההורג בשוגג ורק במזיד אף שאינו מועד כתב שלא ישא כפיו אבל לא כן בשוגג אף שלא עסוק בדבר מצווה, ועוד יותר נראה בתחילת דבריו שאפילו הרג במזיד אם לא היה מועד היה מנהג שנושא את כפיו אלא שלדעתו עדיף טפי לפסטק כסברא אמצעית ולהתיר רק בשוגג ולא במזיד.
מצאנו עוד מי שנוקט בפשיטות שבשוגג נושא כפיו באור זרוע [ח"ב סי' תיב'] כתב בשם ראבי"ה וז"ל: "בברכות כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו ופי' מורי רבי' אב"י העזרי דהיינו במפורסם ומועד לכך תדיר אבל אם שפך דמים או גילה עריות שכך בא במקרה לידו ואינו מפורסם ומועד לכך תדיר ההוא נושא כפיו ושפיר דמי דאמרי' בירושלמי דגיטין בפ' הנזקין שלא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני הוא שמברך שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וכן הלכה, ע"כ, וכ"כ עוד [ח"א סי' קיב'] עי"ש.
א"כ יוצא עד עתה דלרמב"ם בפשטות וכ"ד האו"ז דנראה שיש חילוק בין שוגג למזיד דרק במזיד אין נו"כ, וכן נראה לדעת הרדב"ז, משא"כ לדעת הב"י גם אם הרג בשוגג אינו נושא כפיו.
ניתן להביא עוד ראיות מראשונים שלא היה פשוט להם כ"כ דין זה המרדכי [מגילה רמז תתיח] כתב וז"ל: "נשאל לרבינו שמשון משנ"ץ על אודות כהן שמל את התינוק ומת אם יכול לישא את כפיו והשיב דנושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג הנפש דפרק [הקורא] דהתם מיירי במזיד דכתיב ידיכם דמים מלאו ואפילו אם תמצי לומר בשוגג שאני הכא וכו'' משמע שלא ברירא כולי האי והסתפק בזה, וכן בר' ירוחם [תולדות אדם וחוה נתיב ג' ח"ו כד' טור ד'] כתב כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו משום ידיכם דמים מלאו ויש מי שפירש אפילו בשוגג.
כמו"כ בעל העיון יעקב על העין יעקב בברכות שם הק' דהפסוק ''ידיכם דמים מלאו'' מדובר בהריגת זכריה וכמ"ש מהרש"א שם, וכ"ה במדרש רבה [איכה נד:] ולפי"ז משמע דווקא במזיד כמו זכריה ולא בשוגג וצ"ע על כל הנ"ל שהעמידו גם בשוגג.
אמנם המחבר נקט בפשיטות שאף בשוגג אינו נושא כפיו וכן מצאנו בספר הפרנס [תלמיד המהר"ם סימן רג] והטעם שלא ישא את כפיו שאין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו, ובב"ח כתב שלמדו דין זה ממה שבגמ' אמרו 'כל' כהן שהרג וכר משמע אפילו בשוגג.
להלכה: כתב השו"ע [קכח' לה'] כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה.
כהן שהרג באונס ותאונת דרכים האם נושא כפיו
יש להסתפק האם כוונת השו"ע שוגג זה גם באונס או דווקא בשוגג דהיה לו להזהר טפי אינו נושא כפיו אבל באונס דלא היה לו מה לעשות יכול לישא כפיו, דיש שוגג קרוב למזיד ויש שוגג קרוב לאונס, הנה המ"ב [קכח' ס"ק קכח'] כתב דאם אנסוהו להרוג נושא את כפיו ואע"ג דברציחה קי"ל דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג לא מיפסיל לנ"כ בשביל זה [מהרנ"ח ופ"ח], ובשעה"צ [ס"ק צט'] הק' עליו מנלן דמדמינן זה להמיר דתו באונס שאז לא נפסל דלמא מדמינן לעבד ע"ז ממש דהטעם משום דעשה מעשה וה"נ בענינו, וכ' דאין בידו מהרנ"ח לעי' בו, ועי' בפמ"ג א"א ס"ק נו' דמשמע שמחמיר בזה דסברא הוא דמה חזית ונחשב רוצח שאפילו באונס לא ישא כפיו.
אמנם עי' בא"ר [ס"ק סג'] שכתב להקל אפילו בשוגג קרוב לאונס אפילו לא עשה תשובה שנושא כפיו, ולפי"ז יש להסתפק בכהן שהרג בתאונת דרכים דיש לדון אם נחשב לשוגג או למזיד שאע"ג שבתשובת הרדב"ז [בלשונות הרמב"ם ח"ב שד'] כתב שההולך במרוצה וכלי משחית בידו ופגע בחבירו בלי כוונה והרגו הוי כשוגג הקרוב למזיד שאין הגלות לערי מקלט מכפרת עליו כדין שאר מי שרצח נפש בשגגה שהרי היה לו להזהר מאוד ללכת בנחת כיון שכלי משחית בידו ועלול לגרום להריגת אדם מ"מ כל זה בכלי שתחליתו להשחית אך במכונית שעיקרה להסיע אולי לא נימא הכי ומ"מ היה לו להזהר כיון שסכנתה מרובה.
והנה בשו"ת שבט הלוי [א סי' מג'] כתב בכמה צירופים וז"ל: "נשאלתי מכהן שאירע לו אסון בשעה שנסע בכלי רכב שלו שדחף זקן אחד ארצה והוא מת אחרי ל' יום, מהו שישא כפיו. והוריתי דישא כפיו בלי פקפוק. חדא דהי' שוגג וכבר קבל עליו תשובה ובכה"ג מקיל הרמ"א סימן קכ"ח סל"ה בפשיטות. ועוד דלא מת מיד ובכה"ג מצדד מג"א שם להקל. וכאן עוד צד נוסף דהנדחף הי' חולה גדול ואולי גברא קטילא קטיל, ולכן פשוט להתיר. ולענין תשובה קבל עליו כמה תעניתים לסגוף נוסף לצדקה ומע"ט ועיקר העיקרים לב נשבר ונדכה ופשפוש במעשים על מה עשה ה' ככה".
אמנם כל הנ"ל הוא רק לבני אשכנז שמועיל תשובה כדכתב הרמ"א כמבואר לקמן, אבל בני ספרד הנוהגים כהמחבר אינם יכולים לישא כפיים גם בכה"ג כ"כ בשו"ת יחוה דעת [ח"ה סימן טז] וז"ל: "ולפי זה נראה שגם בנידון שלנו שהכהן היה נוהג ברכב וגרם לאבדן נפש מישראל, מחמת שנהג במהירות מופרזת, או מפני שלא ציית לתמרור, או שעבר עבירה אחרת על חוקי התנועה, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכת כהנים, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת הרא"ש [כלל קא סימן ה'], שהרוכב על סוס אין לו רשות לרוץ במקום שיש בני אדם רוכבים או הולכים, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה בכך, ואם רץ והזיק פושע הוא ומזיק בגופו הוא, שכיון שהוא רוכב על הבהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה, כאילו הזיק בגופו הוא, וחייב לשלם כפי שישומו בית דין היזקו. ע"ש. וכל שכן בנוהג ברכב במהירות מופרזת שהסכנה הרבה יותר רצינית, שאין באפשרותו לעצור המכונית מיד כשירצה, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, וכן כל כיוצא בזה" עי"ש.
אמנם ממשיך שם שבאונס ועשה תשובה יכול לישא כפיו וז"ל: "אולם אם לא היתה כל רשלנות מצידו של הנהג, ונהג את המכונית בזהירות כראוי, אך באופן בלתי צפוי קפץ ילד לרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, באופן שהדבר היה באונס גמור, הדבר שנוי במחלוקת האחרונים, המבוארת לעיל הא"ר והפמ"ג, ונראה שראוי לחוש לדברי הפרי מגדים, שהואיל ויש בזה חשש ברכה לבטלה, כמבואר בשו"ת מהרלנ"ח (סימן קיז) הנ"ל, וכן מתבאר בשו"ת הרדב"ז הנד"מ מכתב - יד (סוף סימן כב), ספק ברכות להקל. ומכל מקום נראה שאם הכהן הנהג שת אל לבו על דבר התקלה שיצאה מתחת ידו, ושב בתשובה, וקיבל עליו שיתנהג בדרכי התשובה ככל אשר יורוהו חכמי ישראל, על שגרם לאיבוד נפש בישראל [וכבר אמרו חז"ל מגלגלים חובה על ידי חייב. שבת לב ע"א], באופן כזה יש להקל על בעלי תשובה ולהתיר לו לעלות לדוכן לישא כפיו. וזאת בהסתמך על דברי הראבי"ה ורבינו שמחה ורבינו שמשון משאנץ שפסקו שאם חזר בתשובה נושא כפיו. וכן פסק הרמ"א בהגה, וכ"כ עוד הרבה אחרונים עי"ש.
לסיכום עולה ג' חילוקים: א. כהן שנסע כרגיל והרג בשוגג לדעת המחבר דנחשב הריגה בשוגג ואינו יכול לישא כפיו ולדעת הרמ"א יכול בעשה תשובה, ב. כהן שנסע כרגיל וקפץ לו ילד לכביש והרג באונס לדעת הרמ"א ודאי יכול לעשות תשובה ולדעת המחבר תלוי במח' הפמ"ג והא"ר וראוי להחמיר, ג. כהן שנהג ברשלנות ובפרעות ולא שמר על חוקי התנועה וכה"ג אף שהריגתו היתה מחמת רשלנות ואינו מזיד ממש שגגתו עולה זדון לכו"ע אינו יכול לישא כפיו, אמנם לדעת כמה פוסקים מהני תשובה אף בכה"ג לדעת הרמ"א.
האם מועיל לעשות תשובה ע"ז
הפסוק שהגמ' לומדת ממנו שכהן שהרג אינו יכול לישא כפיו הוא "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו" – כוונת הפסוק שגם אם תרבו ותתפללו אני אעלים עיני מכם, וכ"פ הב"ח וז"ל: "ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו דהיינו גם כי תרבו תפילה לפניו יתברך לשוב בתשובה לומר שוגג אנכי, דמ"מ ידיכם דמים מלאו ואין קטיגור נעשה סניגור".
והנה בראשונים מבואר שאם עשה תשובה מועיל לו כדי לישא כפיו, כ"כ האו"ז [א' קיב'] "קבלתי ממורי רבינו אבי העזרי, ראבי"ה, שזהו דוקא כשלא חזר בתשובה, אבל אם עשה תשובה, הרי זה נושא את כפיו ומברך את ישראל" עי"ש, וכ"כ המרדכי [מגילה פרק ג' סימן תתי"ח] בשם ראבי"ה, וכ"ה בהגהות מיימוני [פרק טו מהלכות תפלה] כתב בשם רבינו שמחה, שדוקא בעומד במרדו לא ישא כפיו, מה שאין כן בעשה תשובה, וכן כתב הר"ש משאנץ בפירושו לספרא [פרשת אמור פרשה א' הלכה טז] "להחלו, יכול יהיה חולין לעולם? תלמוד לומר בעמיו, בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין, פירש הרי הוא בקדושתו. ופירש הר"ש משאנץ, וזו לשונו: פירש הרי הוא בקדושתו, כדתנן [בכורות מה.] כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה. וזה שאמרו כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, היינו גם כן כשלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה נושא כפיו, כדמוכח בירושלמי גיטין, עי"ש, ובטור הביא בשם רש"י כתב כיון ששב בתשובה יכול לישא כפיו וכ"כ רבינו גרשום והביא ראיה מהירושלמי שלא תאמר כהן פלוני מגלה עריות ושופך דמים ומברכני ואומר לו הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך הלא כתיב ואני אברכם. והר"ם מרוטנבורג כתב שאין אומרים לו לעלות ואם עלה אין מוחין בידו[2].
אמנם מצאנו ראשונים שחלקו ע"ז וס"ל דגם אם עשה תשובה אינו מועיל כך נראה בד' הרמב"ם [שם] "שאף על פי שעשה תשובה אינו נושא כפיו", וכתב בהגהות מיימוני שם, שכן כתב בספר המצות, וכ"מ בריטב"א [מכות יג.] בשם בעלי התוספות, ושכן הסכים רבינו הרא"ה ז"ל, שאפילו עשה תשובה לא ישא כפיו. ע"ש. והאור שמח [בפרק טו מהלכות תפלה] כתב להוכיח שכן דעת התוספות [יבמות ז.], וכן הוכיח בנחל אשכול על ספר האשכול [הלכות ברכת כהנים סימן טו] בשם דודו הגאון בעל יד דוד, וכתב הב"י ליישב שיטת הרמב"ם שלמד הרמב"ם דברי הירושלמי בגיטין הנ"ל, באופן שהעם מרננים אחריו שהוא מגלה עריות ושופך דמים, ואין הדבר ידוע בבירור, אבל בידוע בבירור שהוא שופך דמים, אפילו חזר בתשובה לא ישא כפיו, וכ"פ בשו"ע.
ולולי מ"ש הב"י באמת פלא על דין זה מדוע הני ס"ל דכהן שהרג אם עשה תשובה לא נושא כפיו הרי קי"ל שתשובה מוחקת את העבירה כלא היה א"כ מדוע לא יוכל כהן לישא כפיו, והק' כן בעל התורה [במדבר פ"ו הע' קנט'] וז"ל: "אכן הרמב"ם בפט"ו ה"ג מתפלה הרחיק ללכת דאפילו בשעשה תשובה לא ישא כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו ובפרשכם כפיכם וכו', ואני תמה מאוד על זה הלא באותו ענין סמוך ליה כתוב מפורש רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וכו', הרי דתשובה מהני, וצע"ג".
אמנם יש שכתבו דגם הרמב"ם מיירי רק במזיד גמור כ"כ הא"ר [קכח' סד'] וז"ל: "וכן הכלבו וסמ"ג עשין כ' וסמ"ק סי' קי"ג ורבינו ירוחם דף כ"ז [ע"ג] משמע דבהורג לא מהני תשובה אף דפסקו במומר לעכו"ם מהני. וזה נראה דעת הש"ע שסתם הכא דלא מהני תשובה. ומ"מ נראה דוקא בהרג במזיד גמור לא מהני. וכן פסק רדב"ז [ח"ד] סי' קכ"ח [סי' אלף קצח] דדמו ודם זרעותיו תלוין בו" עי"ש.
להלכה: השו"ע פסק שאפילו עשה תשובה לא ישא כפיו, וברמ"א הביא י"א דאם עשה תשובה נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג, וביאר המ"ב [ס"ק קכט'] דדעת המחבר דאע"פ שאין לך דבר העומד בפני התשובה מ"מ אין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה, ודעת הרמ"א ביאר דאפילו עבר והרג במזיד מהני תשובה ומציין לביה"ל דיש אחרונים שמחמירים במזיד, וז"ל: "אכן הפר"ח והא"ר [והעתיקו הדה"ח] דעתם דאין להקל אפילו בעשה תשובה אם היה מזיד. וכן מצאתי בריטב"א מכות שילהי פ"ב שהביא בשם בעלי תוספות ובשם רבו רא"ה להחמיר ברציחה בכל גווני וצ"ע לדינא ועכ"פ אם עלה אין להורידו כמו שכתב בטור בשם הרמ"מ".
[1] החיד"א [מראית העין ד"ה א"ר יוחנן] מק' מ"ש נשי"כ מעבודת כה"ג ביוה"כ שמבואר בגמ' בר"ה [כו.] שאין כהן גדול עובד בקודש הקודשים כשהוא לבוש בבגדי זהב מכיון שחטא העגל היה בזהב ואין קטיגור נעשה סנגור, אמנם את העבודות שהיה עובד מחוץ לקודש הקודשים היה עובד עם בגדי זהב ולא חששו לענין של קטיגור נעשה סניגור, וא"כ מק' החיד"א מדוע נשי"כ שנעשית מחוץ לקודש הקודשים אנו חוששים לענין של קטיגור נעשה סניגור, וביאר שדווקא בבגדי זהב אין לחוש שעובד בחוץ מכיון בגדי זהב אינם אלא מאותו המין שחטאו בו ישראל ואינם הדבר שחטאו בו ממש ולכזו הקפדה אין לחוש רק בתוך קודש הקודשים אבל ידי כהן ששפכו דם ונעשה בהם החטא יש לחוש לטעם זה של קטיגור נעשה סניגור גם בדברים הנעשים מחוץ לק"ק ולכן לא ישא כפיו.
[2] והנה במטה יהודה סק"ב כתב דדעת מהר"ם שהובא בטור דס"ל גבי כהן שהמיר ושב בתשובה שאין אומרים לו לעלות לדוכן ואם עלה אין מוחין בידו זהו דוקא בהמיר לע"ז שלא עשה מעשה בידים אבל בכהן שהרג את הנפש מודה המהר"ם שאפילו אם עלה ירד לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, וכ"מ ממה שפסק השו"ע לגבי כהן שהרג שגם אם עשה תשובה לא עולה משא"כ לגבי מומר כתב הב"י שאם עשה תשובה עולה דיש לסמוך על דעת ר' גרשום ורש"י כדי לפתוח לבעלי תשובה עי"ש.
[2] והנה במטה יהודה סק"ב כתב דדעת מהר"ם שהובא בטור דס"ל גבי כהן שהמיר ושב בתשובה שאין אומרים לו לעלות לדוכן ואם עלה אין מוחין בידו זהו דוקא בהמיר לע"ז שלא עשה מעשה בידים אבל בכהן שהרג את הנפש מודה המהר"ם שאפילו אם עלה ירד לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, וכ"מ ממה שפסק השו"ע לגבי כהן שהרג שגם אם עשה תשובה לא עולה משא"כ לגבי מומר כתב הב"י שאם עשה תשובה עולה דיש לסמוך על דעת ר' גרשום ורש"י כדי לפתוח לבעלי תשובה עי"ש.
