כאשר מתבוננים בהתנהגותו של האדם בחיי היום-יום, נחשף פער מתמיה ומעורר מחשבה בין רגישותו במערכות יחסים אנושיות לבין תגובתו בעמידתו לפני בורא עולם. אם יושב אדם עם רעייתו או עם חברו הקרוב ומנהל עימם שיחה, ותוך כדי דבריהם דעתו מוסחת – הלה מביט במכשיר הטכנולוגי, מעיין במסמכים או עוסק בשטיפת כלים מתוך ניתוק נפשי – ברגע שבן זוגו או חברו יפסיק את הדיבור ויעיר לו בתוכחה: "אינך איתי, אינך נותן לי את הלב", האדם יחוש מיד מבוכה פנימית. המציאות הזו יוצרת אצלו אי-נעימות, ולעיתים אף פגיעה במצפון. הוא מבין באופן מיידי וחד כי נעשתה כאן עוולה לקשר; הוא תופס שנוכחות פיזית שאין עמה הקשבה פנימית וחיבור הלב איננה רק פגומה, אלא אף מהווה זלזול בנוכחותו של העומד מולו.
ברם, תופעה הפוכה בתכלית מתרחשת תדיר בעבודת ה'. אותו אדם עצמו עומד בתפילת העמידה, או ממלמל את ברכות השחר, או מברך "אשר יצר" וברכת המזון. שפתיו נעות, גופו עומד או יושב כמצופה, אך מחשבתו משוטטת במרחבי עסקיו, בסידורי יומו, בטרדות החומר ובתוכניות עתידיות. הוא מסיים את תפילתו או ברכתו, פוסע שלוש פסיעות לאחור או עונה "אמן", וממשיך בשגרת יומו מתוך תחושת סיפוק מלאה. אין הוא חש במבוכה, אין לבו נוקפו, ואין הוא מרגיש כל פגם בעובדה שגופו שהה בבית הכנסת אך ליבו היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
וצ"ע, מניין נובע הפער הקוטבי הזה? מדוע לגבי הזולת מבין האדם מיד שביצוע טכני אינו נחשב לנוכחות, ואילו בעבודתו מול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הוא פוטר את עצמו בנקל בשינון מכני של מילים?
תשובה ראשונית לפלא זה טמונה בטבע ההשגה החושית. במפגש האנושי, המשוב הוא מיידי וגלוי. הזולת מביט באדם, מזהה את מבטו הבוהה, חש בהיעדר הקשב, ומגיב בתסכול או בביקורת. המשוב החיצוני כופה על האדם נוכחות. לעומת זאת, בעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, הבורא יתברך שמו אינו מתגלה לעיני בשר. אין קול יוצא מן השמיים ומעיר לאדם באמצע הברכה: "אינך איתי". הסתר הפנים של המאורע מאפשרים לאדם להונות את עצמו, להסתפק בטקסיות החיצונית ולהתעלם מהיעדרו של הלב.
אולם בירור עמוק יותר מעלה כי הבעיה איננה רק בחסרון ההרגש החושי, אלא בתפיסה מוטעית של מהות המצווה והתפילה, הדורשת מאיתנו לחדד את ההבחנה ההלכתית והרעיונית בין קיום המעשה החיצוני לבין חובת כוונת הלב.
כדי לרדת לעומקה של הכהות הרוחנית, יש להקדים ולהבדיל בין שני מישורים שונים בעולמה של ההלכה והמחשבה: מישור "יציאה ידי חובה" במצוות מעשיות, לעומת מישור "עבודה שבלב" בתפילה ובברכות. בספר "צידה לדרך" (הרב מנחם בן זרח, המובא בדברי האליה רבה באורח חיים סימן נח) מבואר יסוד חריף ומחדד. במצוות מעשיות – כגון ישיבה בסוכה, אכילת מצה או נטילת לולב – אף על פי שוודאי ראוי ונכון לקיימן בכוונה ראויה, מכל מקום, בדיעבד, יש שסוברים ש"מצוות אין צריכות כוונה", מפני שגוף המעשה הפיזי הוא-הוא קיום גזרת המלך. אם אדם ישב בסוכה ואכל בה, אפילו היו מחשבותיו טרודות בעניינים אחרים, סוף סוף גופו שוהה תחת צל הסוכה ונעשתה פעולת המצווה.
ברם, יש חילוק בין מצוות אלו לבין עבודת התפילה והברכות. בתפילה ובברכה אין הדיבור החיצוני אלא מעטפת; עצם המצווה ומהותה הן הפנייה אל ה' והדביקות בו. על כך כתב בעל הצידה לדרך, שהמתפלל או מברך בלא כוונת הלב אינו נחשב כמי שקיים מצווה באופן פגום, אלא נחשב "כעוף המצפצף". וזהו שאמר המשורר: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'" וסמך לו "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת" (תהלים פד, ג–ד), ואין ענין לשון זה לזה, אלא שמרמז שאם אינו מכוין הרי הוא כצפור המצפצף. כשם שהציפור מוציאה מפיה קולות וצפצופים מורכבים מבלי להבין את משמעותם ומבלי להתכוון לשיחה עם שומע, כך אדם המריץ בפיו את תיבות התפילה והברכה בעוד לבו טרוד בהבלי הזמן אינו מקיים עבודה פנימית אלא מפיק צלילים טכניים בלבד. אין זו "עבודה שבלב", אלא תנועת שפתיים יתומה.
ויש לומר, שזהו יסוד דברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ד הלכה טז): "כוונת הלב כיצד? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי שיכוין את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שנושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך יפטר". וכבר פסק שם (הלכה טו): "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה". הרמב"ם אינו מתאר כאן הידור מצווה או מידת חסידות בלבד, אלא את עצם הגדרתה של התפילה. תפילה שאין בה כוונת הלב איננה מוגדרת כ"תפילה גרועה", אלא נפלטת לחלוטין מגדר תפילה. היא מאבדת את עצם זהותה, מפני שבתפילה הלב אינו "תוספת" למעשה, אלא הלב הוא-הוא המעשה עצמו.
אם אמנם כוונת הלב היא נשמת התפילה והברכה, מדוע נופל האדם שוב ושוב אל מלכודת העשייה היבשה? מהם הדברים הגורמים לכהות זו? ניתן לאתר שלושה גורמים מרכזיים להורדת המצוות לדרגת "מצוות אנשים מלומדה".
הגורם הראשון הוא אשליית ה"סימון" והרגעת המצפון. הטבע האנושי משתוקק לפרוק חובות. כאשר אדם עומד מול חובה, קל לו בהרבה למדוד את עצמו לפי מדדים כמותיים וחיצוניים, כגון האם אמר את כל התיבות, האם התפלל בזמן, או האם הניח תפילין. ברגע שהמעשה החיצוני הושלם, המצפון נרגע. תביעת הלב, לעומת זאת, היא תביעה איכותית, מופשטת ובלתי-מוגבלת. אין לה "סרגל מדידה" גשמי, והיא דורשת מאמץ נפשי רציף. משום כך נוח לאדם לשקוע באשליה שהביצוע הטכני מספיק, כדי שלא להידרש לעבודה הפנימית התובענית של נוכחות הלב.
הגורם השני טמון ברדידות שבכוח ההרגל. מכיוון שהתפילה והברכות חוזרות על עצמן מדי יום ביומו מספר פעמים – שחרית, מנחה, ערבית, ברכות הנהנין וברכות המצוות – מנגנון המוח האנושי מעביר את הפעולות הללו למסלול האוטומטי. כשם שאדם הנוהג ברכב בדרך מוכרת מוצא את עצמו מגיע למחוז חפצו מבלי שזכר כיצד נהג, כך המילוליות של התפילה שגורה על לשונו של האדם עד שהיא נפלטת מפיו מבלי לעבור דרך מוקד המחשבה והרגש. השגרה מקפיאה את ההתלהבות, והמילים הופכות למטבעות שחוקים.
מלבד זאת יש הגורם השלישי שהובא לעייל שהוא הסתר הפנים ואי-מוחשיות המעמד. היעדרו של גילוי שכינה מוחשי יוצר כהות בחושים. אילו היה האדם רואה בעיני בשר את מלך מלכי המלכים ניצב עליו ובוחן את מחשבות לבו, לא היה מסוגל להסיח את דעתו אפילו כהרף עין. אולם בעולם הזה, שבו הנסתר רב על הנגלה, האדם נדרש ליצור את תחושת הנוכחות האלוקית באמצעות עבודת ההתבוננות. כאשר האדם מתרשל בעבודה זו, המציאות הגשמית המקיפה אותו תופסת את כל נפחו המחשבתי, והעמידה לפני ה' הופכת למושג ערטילאי שאינו משפיע על הרגש החי.
פלא גדול חקוק בטבע נפש האדם: הפעולה החוזרת ונשנית, ככל שתרבה ותתמיד, נוטה לאבד את ברק החדווה וההתרגשות הראשונית המלווה אותה. בראשית הדרך, עת נחשף האדם למושג חדש, למצווה יקרה או למפגש נפשי מרענן, כל חושיו דרוכים. הלב פועם בקצב מוגבר, המחשבה ממוקדת, והחוויה נחרתת בעומק התודעה. אך כאשר אותה פעולה עצמה הופכת לחלק מסדר היום השגרתי, מתרחש תהליך סמוי של קהות חושים. התודעה מתרגלת, המערכת המוטורית נכנסת לפעולה אוטומטית, והרגש הפנימי הולך ושוקע אל תרדמת השגרה. מנגנון ההרגל הוא תכונה נפשית וגופנית המוטבעת באדם, שנועדה מחד גיסא להקנות לאדם יכולת לפעול בעולם מבלי להשקיע מאמץ נפשי עצום בכל תנועה ותנועה; אך מאידך גיסא, בעולמה של עבודת ה' ובמרחב הקשר הפנימי, ההרגל הופך לאויב השקט והמסוכן ביותר של הלב. הוא נוטל מן המעשה את נשמתו ומותיר ממנו רק את המעטפת החיצונית. ההפסד הגדול הטמון במצב זה אינו סתם חסרון של "הידור", אלא שחיקה מתמדת של החיות הנפשית, שכן ככל שריבוי המצוות והברכות נעשה ביתר מהירות ואוטומטיות, כך גוברת הכהות, עד שהאדם מאבד את היכולת להתרגש ולהתפעל מעמידה לפני בורא עולם.
על מנת להתמודד עם השחיקה הטבעית של השגרה, טבעו חז"ל יסוד רוחני כביר, החוזר ונשנה במדרשים ובפירושי המקרא. על הפסוק בקריאת שמע "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים ו, ו), דרשו חז"ל בספרי (וברש"י שם): "לא יהיו בעיניך כדיוטיגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה... בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". וצ"ע, שהרי המצוות שניתנו בסיני אינן חדשות במובן הזמני וההיסטורי; האדם מתפלל את אותה תפילה ומברך את אותן הברכות עשרות שנים מדי יום ביומו. כיצד, אם כן, יכול האדם לדרוש ממוחו ומליבו לראות את הדברים כ"חדשים" ממש, מבלי שהדבר יהיה כרוך ברמייה עצמית?
בביאור יסוד זה יש לומר, כי החידוש איננו מתבטא בשינוי הנוסח או בחידוש מעשה חיצוני, אלא בהכרה בעובדה הקיומית של הרגע הנוכחי. האדם השוקע בשגרה נופל בטעות תודעתית כאילו "היום הוא המשך ישיר של אתמול". הוא מרגיש שהתפילה של שחרית היום היא עוד חוליה בשרשרת אינסופית של תפילות זהות. אולם האמת הרוחנית והמציאותית שונה לחלוטין. ראשית, האדם אינו אותו אדם. האדם של היום אינו האדם של אתמול; ניסיונותיו, מחשבותיו, רגשותיו, נפילותיו ועליותיו השתנו. כל יום מעניק לאדם נשמה מחודשת, כדאיתא בברכת יוצר אור "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". שנית, הרגע אינו אותו רגע. הרגע הזה שבו האדם עומד כעת לפני ה' ומברך או לומד הוא רגע ייחודי בהיסטוריה של העולם, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו עוד, וההזדמנות לעבוד את ה' ברגע הספציפי הזה חדשה לחלוטין. כאשר האדם מעמיק בהתבוננות זו, הוא מבין ש"חידוש" המצווה אינו תלוי בטקסט או במעשה החיצוני, אלא בנפש הנפגשת עם המצווה. כדוגמת מעיין המתגבר, שמימיו מתחלפים בכל רגע אף על פי שצורת הנחל נראית קבועה, כך עבודת ה': הנוסח והקבע הם הכלים, אך החיוניות והכוונה היוצאות מן הלב צריכות לנבוע מחדש בכל רגע ורגע.
ברם, תופעה הפוכה בתכלית מתרחשת תדיר בעבודת ה'. אותו אדם עצמו עומד בתפילת העמידה, או ממלמל את ברכות השחר, או מברך "אשר יצר" וברכת המזון. שפתיו נעות, גופו עומד או יושב כמצופה, אך מחשבתו משוטטת במרחבי עסקיו, בסידורי יומו, בטרדות החומר ובתוכניות עתידיות. הוא מסיים את תפילתו או ברכתו, פוסע שלוש פסיעות לאחור או עונה "אמן", וממשיך בשגרת יומו מתוך תחושת סיפוק מלאה. אין הוא חש במבוכה, אין לבו נוקפו, ואין הוא מרגיש כל פגם בעובדה שגופו שהה בבית הכנסת אך ליבו היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
וצ"ע, מניין נובע הפער הקוטבי הזה? מדוע לגבי הזולת מבין האדם מיד שביצוע טכני אינו נחשב לנוכחות, ואילו בעבודתו מול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הוא פוטר את עצמו בנקל בשינון מכני של מילים?
תשובה ראשונית לפלא זה טמונה בטבע ההשגה החושית. במפגש האנושי, המשוב הוא מיידי וגלוי. הזולת מביט באדם, מזהה את מבטו הבוהה, חש בהיעדר הקשב, ומגיב בתסכול או בביקורת. המשוב החיצוני כופה על האדם נוכחות. לעומת זאת, בעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, הבורא יתברך שמו אינו מתגלה לעיני בשר. אין קול יוצא מן השמיים ומעיר לאדם באמצע הברכה: "אינך איתי". הסתר הפנים של המאורע מאפשרים לאדם להונות את עצמו, להסתפק בטקסיות החיצונית ולהתעלם מהיעדרו של הלב.
אולם בירור עמוק יותר מעלה כי הבעיה איננה רק בחסרון ההרגש החושי, אלא בתפיסה מוטעית של מהות המצווה והתפילה, הדורשת מאיתנו לחדד את ההבחנה ההלכתית והרעיונית בין קיום המעשה החיצוני לבין חובת כוונת הלב.
כדי לרדת לעומקה של הכהות הרוחנית, יש להקדים ולהבדיל בין שני מישורים שונים בעולמה של ההלכה והמחשבה: מישור "יציאה ידי חובה" במצוות מעשיות, לעומת מישור "עבודה שבלב" בתפילה ובברכות. בספר "צידה לדרך" (הרב מנחם בן זרח, המובא בדברי האליה רבה באורח חיים סימן נח) מבואר יסוד חריף ומחדד. במצוות מעשיות – כגון ישיבה בסוכה, אכילת מצה או נטילת לולב – אף על פי שוודאי ראוי ונכון לקיימן בכוונה ראויה, מכל מקום, בדיעבד, יש שסוברים ש"מצוות אין צריכות כוונה", מפני שגוף המעשה הפיזי הוא-הוא קיום גזרת המלך. אם אדם ישב בסוכה ואכל בה, אפילו היו מחשבותיו טרודות בעניינים אחרים, סוף סוף גופו שוהה תחת צל הסוכה ונעשתה פעולת המצווה.
ברם, יש חילוק בין מצוות אלו לבין עבודת התפילה והברכות. בתפילה ובברכה אין הדיבור החיצוני אלא מעטפת; עצם המצווה ומהותה הן הפנייה אל ה' והדביקות בו. על כך כתב בעל הצידה לדרך, שהמתפלל או מברך בלא כוונת הלב אינו נחשב כמי שקיים מצווה באופן פגום, אלא נחשב "כעוף המצפצף". וזהו שאמר המשורר: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'" וסמך לו "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת" (תהלים פד, ג–ד), ואין ענין לשון זה לזה, אלא שמרמז שאם אינו מכוין הרי הוא כצפור המצפצף. כשם שהציפור מוציאה מפיה קולות וצפצופים מורכבים מבלי להבין את משמעותם ומבלי להתכוון לשיחה עם שומע, כך אדם המריץ בפיו את תיבות התפילה והברכה בעוד לבו טרוד בהבלי הזמן אינו מקיים עבודה פנימית אלא מפיק צלילים טכניים בלבד. אין זו "עבודה שבלב", אלא תנועת שפתיים יתומה.
ויש לומר, שזהו יסוד דברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ד הלכה טז): "כוונת הלב כיצד? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי שיכוין את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שנושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך יפטר". וכבר פסק שם (הלכה טו): "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה". הרמב"ם אינו מתאר כאן הידור מצווה או מידת חסידות בלבד, אלא את עצם הגדרתה של התפילה. תפילה שאין בה כוונת הלב איננה מוגדרת כ"תפילה גרועה", אלא נפלטת לחלוטין מגדר תפילה. היא מאבדת את עצם זהותה, מפני שבתפילה הלב אינו "תוספת" למעשה, אלא הלב הוא-הוא המעשה עצמו.
אם אמנם כוונת הלב היא נשמת התפילה והברכה, מדוע נופל האדם שוב ושוב אל מלכודת העשייה היבשה? מהם הדברים הגורמים לכהות זו? ניתן לאתר שלושה גורמים מרכזיים להורדת המצוות לדרגת "מצוות אנשים מלומדה".
הגורם הראשון הוא אשליית ה"סימון" והרגעת המצפון. הטבע האנושי משתוקק לפרוק חובות. כאשר אדם עומד מול חובה, קל לו בהרבה למדוד את עצמו לפי מדדים כמותיים וחיצוניים, כגון האם אמר את כל התיבות, האם התפלל בזמן, או האם הניח תפילין. ברגע שהמעשה החיצוני הושלם, המצפון נרגע. תביעת הלב, לעומת זאת, היא תביעה איכותית, מופשטת ובלתי-מוגבלת. אין לה "סרגל מדידה" גשמי, והיא דורשת מאמץ נפשי רציף. משום כך נוח לאדם לשקוע באשליה שהביצוע הטכני מספיק, כדי שלא להידרש לעבודה הפנימית התובענית של נוכחות הלב.
הגורם השני טמון ברדידות שבכוח ההרגל. מכיוון שהתפילה והברכות חוזרות על עצמן מדי יום ביומו מספר פעמים – שחרית, מנחה, ערבית, ברכות הנהנין וברכות המצוות – מנגנון המוח האנושי מעביר את הפעולות הללו למסלול האוטומטי. כשם שאדם הנוהג ברכב בדרך מוכרת מוצא את עצמו מגיע למחוז חפצו מבלי שזכר כיצד נהג, כך המילוליות של התפילה שגורה על לשונו של האדם עד שהיא נפלטת מפיו מבלי לעבור דרך מוקד המחשבה והרגש. השגרה מקפיאה את ההתלהבות, והמילים הופכות למטבעות שחוקים.
מלבד זאת יש הגורם השלישי שהובא לעייל שהוא הסתר הפנים ואי-מוחשיות המעמד. היעדרו של גילוי שכינה מוחשי יוצר כהות בחושים. אילו היה האדם רואה בעיני בשר את מלך מלכי המלכים ניצב עליו ובוחן את מחשבות לבו, לא היה מסוגל להסיח את דעתו אפילו כהרף עין. אולם בעולם הזה, שבו הנסתר רב על הנגלה, האדם נדרש ליצור את תחושת הנוכחות האלוקית באמצעות עבודת ההתבוננות. כאשר האדם מתרשל בעבודה זו, המציאות הגשמית המקיפה אותו תופסת את כל נפחו המחשבתי, והעמידה לפני ה' הופכת למושג ערטילאי שאינו משפיע על הרגש החי.
פלא גדול חקוק בטבע נפש האדם: הפעולה החוזרת ונשנית, ככל שתרבה ותתמיד, נוטה לאבד את ברק החדווה וההתרגשות הראשונית המלווה אותה. בראשית הדרך, עת נחשף האדם למושג חדש, למצווה יקרה או למפגש נפשי מרענן, כל חושיו דרוכים. הלב פועם בקצב מוגבר, המחשבה ממוקדת, והחוויה נחרתת בעומק התודעה. אך כאשר אותה פעולה עצמה הופכת לחלק מסדר היום השגרתי, מתרחש תהליך סמוי של קהות חושים. התודעה מתרגלת, המערכת המוטורית נכנסת לפעולה אוטומטית, והרגש הפנימי הולך ושוקע אל תרדמת השגרה. מנגנון ההרגל הוא תכונה נפשית וגופנית המוטבעת באדם, שנועדה מחד גיסא להקנות לאדם יכולת לפעול בעולם מבלי להשקיע מאמץ נפשי עצום בכל תנועה ותנועה; אך מאידך גיסא, בעולמה של עבודת ה' ובמרחב הקשר הפנימי, ההרגל הופך לאויב השקט והמסוכן ביותר של הלב. הוא נוטל מן המעשה את נשמתו ומותיר ממנו רק את המעטפת החיצונית. ההפסד הגדול הטמון במצב זה אינו סתם חסרון של "הידור", אלא שחיקה מתמדת של החיות הנפשית, שכן ככל שריבוי המצוות והברכות נעשה ביתר מהירות ואוטומטיות, כך גוברת הכהות, עד שהאדם מאבד את היכולת להתרגש ולהתפעל מעמידה לפני בורא עולם.
על מנת להתמודד עם השחיקה הטבעית של השגרה, טבעו חז"ל יסוד רוחני כביר, החוזר ונשנה במדרשים ובפירושי המקרא. על הפסוק בקריאת שמע "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים ו, ו), דרשו חז"ל בספרי (וברש"י שם): "לא יהיו בעיניך כדיוטיגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה... בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". וצ"ע, שהרי המצוות שניתנו בסיני אינן חדשות במובן הזמני וההיסטורי; האדם מתפלל את אותה תפילה ומברך את אותן הברכות עשרות שנים מדי יום ביומו. כיצד, אם כן, יכול האדם לדרוש ממוחו ומליבו לראות את הדברים כ"חדשים" ממש, מבלי שהדבר יהיה כרוך ברמייה עצמית?
בביאור יסוד זה יש לומר, כי החידוש איננו מתבטא בשינוי הנוסח או בחידוש מעשה חיצוני, אלא בהכרה בעובדה הקיומית של הרגע הנוכחי. האדם השוקע בשגרה נופל בטעות תודעתית כאילו "היום הוא המשך ישיר של אתמול". הוא מרגיש שהתפילה של שחרית היום היא עוד חוליה בשרשרת אינסופית של תפילות זהות. אולם האמת הרוחנית והמציאותית שונה לחלוטין. ראשית, האדם אינו אותו אדם. האדם של היום אינו האדם של אתמול; ניסיונותיו, מחשבותיו, רגשותיו, נפילותיו ועליותיו השתנו. כל יום מעניק לאדם נשמה מחודשת, כדאיתא בברכת יוצר אור "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". שנית, הרגע אינו אותו רגע. הרגע הזה שבו האדם עומד כעת לפני ה' ומברך או לומד הוא רגע ייחודי בהיסטוריה של העולם, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו עוד, וההזדמנות לעבוד את ה' ברגע הספציפי הזה חדשה לחלוטין. כאשר האדם מעמיק בהתבוננות זו, הוא מבין ש"חידוש" המצווה אינו תלוי בטקסט או במעשה החיצוני, אלא בנפש הנפגשת עם המצווה. כדוגמת מעיין המתגבר, שמימיו מתחלפים בכל רגע אף על פי שצורת הנחל נראית קבועה, כך עבודת ה': הנוסח והקבע הם הכלים, אך החיוניות והכוונה היוצאות מן הלב צריכות לנבוע מחדש בכל רגע ורגע.
