במבט ראשון, עולמו של האדם נמדד בתוצר החיצוני של מעשיו. הגוף נע, הידיים פועלות, המילים נהגות בפה, והמשימה מגיעה לכלל סיום. הלוח המחיק של המשימות היום-יומיות זוכה לסמן עוד שורה כ"בוצעה". אולם, מתחת לפני השטח של העשייה הגלויה מתרחשת דרמה פנימית עמוקה בהרבה: נוכחותו של הלב. קיים הבדל תהומי בין ביצוע טכני ומכני של חובה, לבין עשייה הנובעת מתוך הקשבה, רצון, מחשבה וחיבור פנימי.
הפעולה המכנית היא תוצר של הרגל, מיומנות מוטורית או לחץ סביבתי. האדם פועל בה כסדרן אוטומטי; גופו נמצא במקום אחד, בעוד רוחו ומחשבתו משוטטות במרחבים רחוקים. במצב כזה, המעשה מתרחש "ליד" האדם ולא "בתוך" האדם.
מנגד, כאשר המעשה נעשה מתוך השתתפות הלב, הפעולה החיצונית הופכת לביטוי גשמי של עולם פנימי עשיר. המחשבה מרוכזת, הרצון מעורב, והאדם כולו נוכח ברגע.
בירור יסודי ומעמיק של חלוקה זו מצינו בספר "חובות הלבבות". בהקדמתו המפורסמת לספרו, מעמיד רבנו בחיי הבחנה כפולה בכלל חיובי האדם: "חובות האיברים" לעומת "חובות הלבבות". חובות האיברים הן כל אותן מצוות ומעשים המוציאים את כוחות האדם אל הפועל – כגון ציצית, תפילין, סוכה, צדקה, אכילת מצה ודיבור תורה. לעומתן, חובות הלבבות הן המצוות המסורות למחשבה ולרגש הפנימי – כגון ייחוד ה', אהבתו, יראתו, הביטחון בו, תמימות הלב, והסרת הטינה והקנאה.
רבנו בחיי מסיים את דבריו בנקודה תובענית וכותב, "וידעתי דעת ברורה כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעל אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חיבין לבחר בעבודת השם ולחפץ בה יסתלק מעל אברינו חיוב המצות שאנו חיבין בהם מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיון שנתברר כי הבורא חיב את אברינו במצותיו. לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו שלא יחיבם בעבודתו כפי יכלתם מפני שבהם גמר העבודה ועל כן נתחיבנו בחובות גלויינו ומצפונינו. כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך".
הסברו של רבנו בחיי מקעקע את התפיסה הרדודה הרואה במעשה החיצוני את חזות הכל. האיברים אינם אלא קבלני ביצוע; הם כלי הקיבול, הידיים המבצעות של המחשבה. אם המעשה החיצוני מנותק מן הלב, הרי הוא כמעשה של מכונה. קיום מצווה או עשיית חסד בלא חפץ הלב חסרים את המנוע היוצר, את השורש שממנו יונק המעשה את ערכו הרוחני. מכאן עולה יסוד מרכזי: חובת הלב אינה גדר של "הידור" או "תוספת שבח" למעשה החיצוני, אלא היא תנאי בעצם חיותו ושלמותו של המעשה. כשם שהגוף ללא נשמה אינו אדם חי אלא גופה, כך גוף המעשה בלא כוונת הלב אינו אלא מעשה מת. (עיין לשון התורת חיים סנהדרין קו: אלא הקב"ה ליבא בעי שהכל תלוי בלב כי בו משכן הנשמה וכל האיברים גרירי בתריה וכל העוסק בתורה ומצות ואין לבו לשמים הרי הוא כגוף בלא נשמה ונמשל כבהמות נדמו והיינו דאמר בפ"ב דפרקי אבות רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שאמר לב טוב מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם).
בתנ"ך ובדברי חז"ל משרטטים את דמותו של הלב כמרכז הכובד של עבודת השם. הפסוק המכונן את התביעה האלוקית לפנימיותו של האדם מופיע בספר משלי (כג, כו): "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִֿי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה". שלמה המלך, בחכמתו, בוחר במילה "בני" כדי לתאר את מערכת היחסים המיוחדת שבין הקדוש ברוך הוא לאדם. אין זו פנייה של מלך לנתין המצווה על ביצוע מטלות, אלא פנייה של אב לבנו, המבקש בראש ובראשונה את הקשר הרגשי ואת הנאמנות הפנימית.
במדרש (במדבר רבה טו, י) מובא ביאור עמוק לפסוק זה, שאמר הקדוש ברוך הוא: אם נתת לי לבך ועיניך, אני יודע שאתה שלי. ויש לומר, כי כאן טמון המבחן העליון של הבעלות והשייכות. הקדוש ברוך הוא, שהוא "בוחן כליות ולב", אינו מסתפק במעשים גלויים שאותם יכול האדם לבצע גם מתוך הכרח או חנופה לסביבה. המקום היחיד שבו האדם הוא "שלו" באמת, הוא המרחב הפנימי של הלב. אם הלב ניתן לקדוש ברוך הוא, הרי שהאדם כולו הפך להיות "דילי" – שייך לאלוקות.
הנביא ישעיהו זועק על תופעת הניתוק הפנימי במילים נוקבות: "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). "מצוות אנשים מלומדה" אינה עבירה גלויה; האדם המקיים אותה אינו מבקש לפרוק עול. אדרבה, הוא ממשיך לשמור קלה כחמורה, נוטל ידיים, מברך, מתפלל ולומד. אלא שכל אלו נעשים מכוח ה"לימוד" וההרגל המכני, כמעשה קוף בעלמא. היד נשלחת אל הציצית, השפתיים מלמלות את נוסח הברכה, אך הלב נמצא במקום אחר לגמרי. הפעולה הדתית והרוחנית הופכת לפעילות שגרתית המשתווה לכל פעולה פיזיולוגית אוטומטית, כגון הליכה או נשימה, שאין האדם נותן עליהן את דעתו כלל.
הביטוי המפורסם ביותר המבטא את יסוד הלב מצוי בתלמוד הבבלי (סנהדרין קו, ב): "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה את הלב הוא מבקש). בהקשר המקורי בגמרא, הדברים נאמרים ביחס לחכמתם של דואג ואחיתופל, שהיו בקיאים עצומים בתורה אך לבם לא היה ישר. הגמרא מלמדת שאין ערך ל"חכמה" חיצונית ואפילו לידיעת התורה, אם המעיין שממנו הן נובעות – הלב – אינו טהור.
יסוד זה עובר כחוט השני בכל חלקי התורה. כך למשל, ביחס להקרבת קרבנות נאמר (מנחות קי, א): "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". הגמרא שם מדגישה שאין לקדוש ברוך הוא צורך ב"בשר" הקרבן או בכמותו הפיזית, אלא בכוונת המקריב. אדם המביא קרבן קטן ודל אך לבו מלא אהבה וחרטה, חביב לפני המקום יותר מאדם המקריב אלפי אילים בלא השתתפות הלב.
הביטוי המובהק ביותר לעבודה הפנימית הוא מצוות התפילה. על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם", שאלו חז"ל (תענית ב, א): איזוהי עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. התפילה מכונה "עבודה" משום שהיא דורשת עמל. אך בניגוד לעבודת האדמה או לעמל המלאכה, העמל כאן הוא פנימי – עמל הריכוז, עמל הזיכוך ועמל העמידה לפני השם. רבנו יונה (עליות דרבנו יונה, ברכות) מבאר כי התפילה היא הרגע שבו האדם פושט את לבו מכל ענייני העולם הזה. אין זו רק אמירת מילים מן הסידור; זוהי פעולה של "התייחדות". המשנה בברכות (ל, ב) מספרת על "חסידים ראשונים" שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה. מדוע שעה שלמה? כדי שיכוונו לבם למקום. הם הבינו שאי אפשר לעבור ברגע אחד מהמולת הרחוב וטרדות הפרנסה אל עמידה לפני מלך מלכי המלכים. המעבר הזה דורש "הכנת הלב". כאשר אדם מתפלל בלא כוונה, הוא מבצע מעשה תמוה: הוא פונה אל המלך בדיבור, אך דעתו נמצאת במקום אחר. דבר שביחסים בין בני אדם, התנהגות כזו נחשבת לעלבון צורב. אם אדם מדבר עם חברו ובו בזמן מביט לצדדים או שקוע במחשבות אחרות, הוא משדר לחברו: "המילים שלי מופנות אליך, אך אתה עצמך אינך חשוב לי". התביעה "תנה בני לבך לי" בזמן התפילה היא התביעה לכבד את המעמד ולתת לבורא את המקום הראוי לו בתוך מחשבתו של האדם.
אור החיים הקדוש (דברים ו, ה) מבאר את הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" בדייקנות מפליאה. הוא כותב שעל האדם "להלהיב" את לבו באהבת השם עד שישיג הרגש פנימי של חשק ואהבה. אין זה מספיק לדעת שצריך לאהוב את ה'; המצווה היא להרגיש את האהבה הזו.
השל"ה הקדוש מוסיף על כך בביאור הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". הוא שואל: וכי מה חטאו כאן? הרי הם עבדו את ה'! אלא שהעבודה הייתה חסרה את "טוב הלבב". עבודה ללא שמחה והתלהבות היא עבודה שאינה "נדבקת" בה'. השמחה היא הביטוי המובהק לכך שהלב משתתף במעשה ולא רק כפוי עליו.
והנה התורה גדושה במצוות מעשיות ובפרטי הלכות מדוקדקים. אם "הלב הוא העיקר", מדוע לא להסתפק בכוונה טובה? אלא שיש לומר, שהמעשה הוא ה"כלי" והלב הוא ה"אור". כלי ללא אור הוא חשוך, אך אור ללא כלי הוא ערטילאי ומתפוגג. התביעה ללב אינה מבטלת את המעשה, אלא היא זו שנותנת לו את משמעותו. המעשה הוא ההוכחה לכך שהלב אינו רק מרגיש, אלא גם מוכן לפעול; אך הלב הוא המבדיל בין פעולה רובוטית לבין עבודת השם חיה.
ראינו א"כ כי היסוד התורני של "נתינת הלב" אינו המלצה חסידית בלבד, אלא הוא עמוד השדרה של התורה כולה. מהפסוק במשלי המבקש את הלב והעיניים, דרך כלל הברזל "רחמנא ליבא בעי", ועד להגדרת התפילה כעבודה שבלב – הכל מוביל למסקנה אחת: הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במכונות שמקיימות מצוות, אלא בבנים שמחפשים את קרבתו.
מפני מה תפושה נתינת הלב מקום מרכזי כה רב? מדוע לא נדרשה בעיקר "נתינת המוח" או "נתינת המעשה"? התשובה טמונה בתפיסת חז"ל והקדמונים את מהותו של הלב. הלב אינו רק איבר פיזיקלי המזרים דם, ואף אינו רק משכן של רגשות חולפים. הלב הוא המרכז הבלתי-מעורער של אישיות האדם, המלך והמנהיג של כל כוחות הנפש והגוף. כך שנינו במדרש (קהלת רבה א, טז): הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב נופל, הלב עומד, הלב שמח, הלב בוכה, הלב מתנחם... הלב מבין, הלב חושק. כלומר, כל כוחות ההכרה, ההרגשה והרצון מתנקזים אל הלב וממנו הם יוצאים. המוח אמנם מחשב, מנתח ומבין, אך הלב הוא המכריע. הלב הוא מקום הרצון. אדם יכול להבין במוחו מושג מסוים במלוא הבהירות, אך אם לבו אינו חפץ בו – המוח לא יניע את האדם לפעולה אמתית או למסירות נפש. הלב הוא המשדך בין ההשגה השכלתית לבין היוצא אל הפועל במעשה.
הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק טז) מקדים ויסוד זה מואר אצלו בבהירות: כי הנה הלב הוא המנהיג את כל הניתוחים, ואם הוא אינו מביא את עצמו אל העבודה, אין עבודת שאר האיברים נחשבת לכלום, כי הלא הולכים הם אחר צוואתו. מכיוון שהלב הוא המנהיג והמקור של כל תנועה נפשית, הרי שכאשר הקב"ה תובע מן האדם "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִֿי", אין הוא מבקש חלק אחד בלבד ממכלול איבריו של האדם, אלא הוא מבקש את השליטה המרכזית, את שורש הרצון, את הציר שסביבו סובב האדם כולו. אם הלב ניתן – הכל ניתן; העיניים, הידיים, הרגליים והמוח הופכים ממילא למשרתיו של הבורא. אך אם הלב נותר שמור לעצמו, כל מעשי האיברים אינם אלא מחוות חיצוניות שאין מאחוריהן כיסוי אמתי.
הבנת הפער היסודי בין המעשה החיצוני להשתתפות הלב איננה רק ניתוח עיוני-תיאורטי, אלא היא תחילתה של תנועת נפש מעשית. כאשר האדם מעמיד לנגד עיניו את האמת הברורה – שאין ערך פנימי למעשה יבש שאין בו דפיקת לב – מתחילה להתעורר בקרבו תביעה עצמית. הוא מפסיק למדוד את חייו הרוחניים רק לפי הכמות והביצוע, ומתחיל למדוד אותם לפי איכות הנוכחות. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות נוקבות: כשאני מברך "שהכל נהיה בדברו", האם אני מודע לרגע אחד למי שאמר והיה העולם, או שמא שפתי נעות מתוך הרגל מכני בלבד? כשאני פותח ספר ויושב ללמוד, האם מתלווה לכך תחושת רוממות והתרגשות מכך שאני עוסק בחכמתו של הבורא, או שהלימוד הפך למשימה טכנית של הספק וקריאת שורות בלבד? האם עבודת ה' שלי היא קיומית, חיה, מתחדשת ופועמת, או שהיא הפכה למערכת של "מצוות אנשים מלומדה"?
הפעולה המכנית היא תוצר של הרגל, מיומנות מוטורית או לחץ סביבתי. האדם פועל בה כסדרן אוטומטי; גופו נמצא במקום אחד, בעוד רוחו ומחשבתו משוטטות במרחבים רחוקים. במצב כזה, המעשה מתרחש "ליד" האדם ולא "בתוך" האדם.
מנגד, כאשר המעשה נעשה מתוך השתתפות הלב, הפעולה החיצונית הופכת לביטוי גשמי של עולם פנימי עשיר. המחשבה מרוכזת, הרצון מעורב, והאדם כולו נוכח ברגע.
בירור יסודי ומעמיק של חלוקה זו מצינו בספר "חובות הלבבות". בהקדמתו המפורסמת לספרו, מעמיד רבנו בחיי הבחנה כפולה בכלל חיובי האדם: "חובות האיברים" לעומת "חובות הלבבות". חובות האיברים הן כל אותן מצוות ומעשים המוציאים את כוחות האדם אל הפועל – כגון ציצית, תפילין, סוכה, צדקה, אכילת מצה ודיבור תורה. לעומתן, חובות הלבבות הן המצוות המסורות למחשבה ולרגש הפנימי – כגון ייחוד ה', אהבתו, יראתו, הביטחון בו, תמימות הלב, והסרת הטינה והקנאה.
רבנו בחיי מסיים את דבריו בנקודה תובענית וכותב, "וידעתי דעת ברורה כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעל אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חיבין לבחר בעבודת השם ולחפץ בה יסתלק מעל אברינו חיוב המצות שאנו חיבין בהם מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיון שנתברר כי הבורא חיב את אברינו במצותיו. לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו שלא יחיבם בעבודתו כפי יכלתם מפני שבהם גמר העבודה ועל כן נתחיבנו בחובות גלויינו ומצפונינו. כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך".
הסברו של רבנו בחיי מקעקע את התפיסה הרדודה הרואה במעשה החיצוני את חזות הכל. האיברים אינם אלא קבלני ביצוע; הם כלי הקיבול, הידיים המבצעות של המחשבה. אם המעשה החיצוני מנותק מן הלב, הרי הוא כמעשה של מכונה. קיום מצווה או עשיית חסד בלא חפץ הלב חסרים את המנוע היוצר, את השורש שממנו יונק המעשה את ערכו הרוחני. מכאן עולה יסוד מרכזי: חובת הלב אינה גדר של "הידור" או "תוספת שבח" למעשה החיצוני, אלא היא תנאי בעצם חיותו ושלמותו של המעשה. כשם שהגוף ללא נשמה אינו אדם חי אלא גופה, כך גוף המעשה בלא כוונת הלב אינו אלא מעשה מת. (עיין לשון התורת חיים סנהדרין קו: אלא הקב"ה ליבא בעי שהכל תלוי בלב כי בו משכן הנשמה וכל האיברים גרירי בתריה וכל העוסק בתורה ומצות ואין לבו לשמים הרי הוא כגוף בלא נשמה ונמשל כבהמות נדמו והיינו דאמר בפ"ב דפרקי אבות רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שאמר לב טוב מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם).
בתנ"ך ובדברי חז"ל משרטטים את דמותו של הלב כמרכז הכובד של עבודת השם. הפסוק המכונן את התביעה האלוקית לפנימיותו של האדם מופיע בספר משלי (כג, כו): "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִֿי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה". שלמה המלך, בחכמתו, בוחר במילה "בני" כדי לתאר את מערכת היחסים המיוחדת שבין הקדוש ברוך הוא לאדם. אין זו פנייה של מלך לנתין המצווה על ביצוע מטלות, אלא פנייה של אב לבנו, המבקש בראש ובראשונה את הקשר הרגשי ואת הנאמנות הפנימית.
במדרש (במדבר רבה טו, י) מובא ביאור עמוק לפסוק זה, שאמר הקדוש ברוך הוא: אם נתת לי לבך ועיניך, אני יודע שאתה שלי. ויש לומר, כי כאן טמון המבחן העליון של הבעלות והשייכות. הקדוש ברוך הוא, שהוא "בוחן כליות ולב", אינו מסתפק במעשים גלויים שאותם יכול האדם לבצע גם מתוך הכרח או חנופה לסביבה. המקום היחיד שבו האדם הוא "שלו" באמת, הוא המרחב הפנימי של הלב. אם הלב ניתן לקדוש ברוך הוא, הרי שהאדם כולו הפך להיות "דילי" – שייך לאלוקות.
הנביא ישעיהו זועק על תופעת הניתוק הפנימי במילים נוקבות: "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). "מצוות אנשים מלומדה" אינה עבירה גלויה; האדם המקיים אותה אינו מבקש לפרוק עול. אדרבה, הוא ממשיך לשמור קלה כחמורה, נוטל ידיים, מברך, מתפלל ולומד. אלא שכל אלו נעשים מכוח ה"לימוד" וההרגל המכני, כמעשה קוף בעלמא. היד נשלחת אל הציצית, השפתיים מלמלות את נוסח הברכה, אך הלב נמצא במקום אחר לגמרי. הפעולה הדתית והרוחנית הופכת לפעילות שגרתית המשתווה לכל פעולה פיזיולוגית אוטומטית, כגון הליכה או נשימה, שאין האדם נותן עליהן את דעתו כלל.
הביטוי המפורסם ביותר המבטא את יסוד הלב מצוי בתלמוד הבבלי (סנהדרין קו, ב): "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה את הלב הוא מבקש). בהקשר המקורי בגמרא, הדברים נאמרים ביחס לחכמתם של דואג ואחיתופל, שהיו בקיאים עצומים בתורה אך לבם לא היה ישר. הגמרא מלמדת שאין ערך ל"חכמה" חיצונית ואפילו לידיעת התורה, אם המעיין שממנו הן נובעות – הלב – אינו טהור.
יסוד זה עובר כחוט השני בכל חלקי התורה. כך למשל, ביחס להקרבת קרבנות נאמר (מנחות קי, א): "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". הגמרא שם מדגישה שאין לקדוש ברוך הוא צורך ב"בשר" הקרבן או בכמותו הפיזית, אלא בכוונת המקריב. אדם המביא קרבן קטן ודל אך לבו מלא אהבה וחרטה, חביב לפני המקום יותר מאדם המקריב אלפי אילים בלא השתתפות הלב.
הביטוי המובהק ביותר לעבודה הפנימית הוא מצוות התפילה. על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם", שאלו חז"ל (תענית ב, א): איזוהי עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. התפילה מכונה "עבודה" משום שהיא דורשת עמל. אך בניגוד לעבודת האדמה או לעמל המלאכה, העמל כאן הוא פנימי – עמל הריכוז, עמל הזיכוך ועמל העמידה לפני השם. רבנו יונה (עליות דרבנו יונה, ברכות) מבאר כי התפילה היא הרגע שבו האדם פושט את לבו מכל ענייני העולם הזה. אין זו רק אמירת מילים מן הסידור; זוהי פעולה של "התייחדות". המשנה בברכות (ל, ב) מספרת על "חסידים ראשונים" שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה. מדוע שעה שלמה? כדי שיכוונו לבם למקום. הם הבינו שאי אפשר לעבור ברגע אחד מהמולת הרחוב וטרדות הפרנסה אל עמידה לפני מלך מלכי המלכים. המעבר הזה דורש "הכנת הלב". כאשר אדם מתפלל בלא כוונה, הוא מבצע מעשה תמוה: הוא פונה אל המלך בדיבור, אך דעתו נמצאת במקום אחר. דבר שביחסים בין בני אדם, התנהגות כזו נחשבת לעלבון צורב. אם אדם מדבר עם חברו ובו בזמן מביט לצדדים או שקוע במחשבות אחרות, הוא משדר לחברו: "המילים שלי מופנות אליך, אך אתה עצמך אינך חשוב לי". התביעה "תנה בני לבך לי" בזמן התפילה היא התביעה לכבד את המעמד ולתת לבורא את המקום הראוי לו בתוך מחשבתו של האדם.
אור החיים הקדוש (דברים ו, ה) מבאר את הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" בדייקנות מפליאה. הוא כותב שעל האדם "להלהיב" את לבו באהבת השם עד שישיג הרגש פנימי של חשק ואהבה. אין זה מספיק לדעת שצריך לאהוב את ה'; המצווה היא להרגיש את האהבה הזו.
השל"ה הקדוש מוסיף על כך בביאור הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". הוא שואל: וכי מה חטאו כאן? הרי הם עבדו את ה'! אלא שהעבודה הייתה חסרה את "טוב הלבב". עבודה ללא שמחה והתלהבות היא עבודה שאינה "נדבקת" בה'. השמחה היא הביטוי המובהק לכך שהלב משתתף במעשה ולא רק כפוי עליו.
והנה התורה גדושה במצוות מעשיות ובפרטי הלכות מדוקדקים. אם "הלב הוא העיקר", מדוע לא להסתפק בכוונה טובה? אלא שיש לומר, שהמעשה הוא ה"כלי" והלב הוא ה"אור". כלי ללא אור הוא חשוך, אך אור ללא כלי הוא ערטילאי ומתפוגג. התביעה ללב אינה מבטלת את המעשה, אלא היא זו שנותנת לו את משמעותו. המעשה הוא ההוכחה לכך שהלב אינו רק מרגיש, אלא גם מוכן לפעול; אך הלב הוא המבדיל בין פעולה רובוטית לבין עבודת השם חיה.
ראינו א"כ כי היסוד התורני של "נתינת הלב" אינו המלצה חסידית בלבד, אלא הוא עמוד השדרה של התורה כולה. מהפסוק במשלי המבקש את הלב והעיניים, דרך כלל הברזל "רחמנא ליבא בעי", ועד להגדרת התפילה כעבודה שבלב – הכל מוביל למסקנה אחת: הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במכונות שמקיימות מצוות, אלא בבנים שמחפשים את קרבתו.
מפני מה תפושה נתינת הלב מקום מרכזי כה רב? מדוע לא נדרשה בעיקר "נתינת המוח" או "נתינת המעשה"? התשובה טמונה בתפיסת חז"ל והקדמונים את מהותו של הלב. הלב אינו רק איבר פיזיקלי המזרים דם, ואף אינו רק משכן של רגשות חולפים. הלב הוא המרכז הבלתי-מעורער של אישיות האדם, המלך והמנהיג של כל כוחות הנפש והגוף. כך שנינו במדרש (קהלת רבה א, טז): הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב נופל, הלב עומד, הלב שמח, הלב בוכה, הלב מתנחם... הלב מבין, הלב חושק. כלומר, כל כוחות ההכרה, ההרגשה והרצון מתנקזים אל הלב וממנו הם יוצאים. המוח אמנם מחשב, מנתח ומבין, אך הלב הוא המכריע. הלב הוא מקום הרצון. אדם יכול להבין במוחו מושג מסוים במלוא הבהירות, אך אם לבו אינו חפץ בו – המוח לא יניע את האדם לפעולה אמתית או למסירות נפש. הלב הוא המשדך בין ההשגה השכלתית לבין היוצא אל הפועל במעשה.
הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק טז) מקדים ויסוד זה מואר אצלו בבהירות: כי הנה הלב הוא המנהיג את כל הניתוחים, ואם הוא אינו מביא את עצמו אל העבודה, אין עבודת שאר האיברים נחשבת לכלום, כי הלא הולכים הם אחר צוואתו. מכיוון שהלב הוא המנהיג והמקור של כל תנועה נפשית, הרי שכאשר הקב"ה תובע מן האדם "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִֿי", אין הוא מבקש חלק אחד בלבד ממכלול איבריו של האדם, אלא הוא מבקש את השליטה המרכזית, את שורש הרצון, את הציר שסביבו סובב האדם כולו. אם הלב ניתן – הכל ניתן; העיניים, הידיים, הרגליים והמוח הופכים ממילא למשרתיו של הבורא. אך אם הלב נותר שמור לעצמו, כל מעשי האיברים אינם אלא מחוות חיצוניות שאין מאחוריהן כיסוי אמתי.
הבנת הפער היסודי בין המעשה החיצוני להשתתפות הלב איננה רק ניתוח עיוני-תיאורטי, אלא היא תחילתה של תנועת נפש מעשית. כאשר האדם מעמיד לנגד עיניו את האמת הברורה – שאין ערך פנימי למעשה יבש שאין בו דפיקת לב – מתחילה להתעורר בקרבו תביעה עצמית. הוא מפסיק למדוד את חייו הרוחניים רק לפי הכמות והביצוע, ומתחיל למדוד אותם לפי איכות הנוכחות. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות נוקבות: כשאני מברך "שהכל נהיה בדברו", האם אני מודע לרגע אחד למי שאמר והיה העולם, או שמא שפתי נעות מתוך הרגל מכני בלבד? כשאני פותח ספר ויושב ללמוד, האם מתלווה לכך תחושת רוממות והתרגשות מכך שאני עוסק בחכמתו של הבורא, או שהלימוד הפך למשימה טכנית של הספק וקריאת שורות בלבד? האם עבודת ה' שלי היא קיומית, חיה, מתחדשת ופועמת, או שהיא הפכה למערכת של "מצוות אנשים מלומדה"?
