פרק א: במהות יום שמיני עצרת – פזר קש"ב, יחידות ודביקות העליונה
הנה במבואו של יום הקדוש והנורא, שמיני עצרת, עומדים אנו משתאים מול פלא מהותו של יום זה. לכל יום טוב מימי מקראי הקודש חזות משלו ומאורע היסטורי ורוחני המגדיר את עצמותו: בחג המצות – גאולת מצרים ויציאתנו מעבדות לחרות; בחג השבועות – זמן מתן תורתנו בהר סיני; בחג הסוכות – זכר לענני הכבוד שהקיפם הקב"ה לבני ישראל במדבר. אולם בבואנו לתור ולהתבונן במהותו של יום שמיני עצרת, נשאלת השאלה היסודית: זכר למה הוא? מה היא נקודת המרכז הרוחנית האופפת את היום הזה?לכאורה, מפשטות מקראות התורה ומלשון "שמיני עצרת", נראה שיום זה איננו אלא המשך וסיום לחג הסוכות. התורה נקטה בלשון "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון", ומכך משמע ששניהם חטיבה אחת הם, כעין פתיחה ונעילה למערכת אחת של ימי החג. ברם, מאידך גיסא, מצינו חילוקים גמורים ומופלגים בין חג הסוכות לבין שמיני עצרת. חז"ל במסכת סוכה (דף מח ע"ב) הורה לנו את הכלל הגדול: "שמיני רגל בפני עצמו הוא לפזר קש"ב" (פייס, זמן, רגל, קרבן, שיר, ברכה). ביום זה אין נוטלים לולב, אין נוהגת בו מצוות סוכה מן הדין (בארץ ישראל), ואף בסדר הקרבנות ניכר שינוי יסודי: בעוד שבכל שבעת ימי הסוכות היו פרי המוספים פוחתים והולכים – משלושה עשר פרים ביום הראשון עד שבעה פרים ביום השביעי (בסך הכל שבעים פרים כנגד שבעים אומות) – הרי שבשמיני עצרת משתנה הסדר לחלוטין, ומקריבים פר אחד ואיל אחד בלבד.
לעמוד על מבוכה זו שבין היותו המשך לסוכות לבין היותו רגל בפני עצמו, מביא רש"י בפרשת אמור (ויקרא כג, לו) את המדרש הידוע:
הנה מלשון זו מתבאר כי שמיני עצרת עניינו כעין "אסרו חג" יחיד ומיוחד, שאינו נובע מחיוב מצווה חדשה, אלא מהשתוקקות הרצון העליון לעכב את בניו יחידיו עוד יום אחד לפני הפרידה.
אולם בפרשת פנחס (במדבר כט, לה) מוסיף רש"י אור יקרות וביאור עמוק יותר בלשון קודשו:
הרי לן, שאין עניין הסעודה הקטנה סתם עיכוב טכני של יציאה לדרך, אלא גילוי אהבה יחידאי ובלעדי בין הקב"ה לעם ישראל. במשך שבעת ימי החג היו ישראל עסוקים בהשפעה לכלל העולם, בהקראת שבעים פרים כנגד שבעים אומות. כביכול היו ישראל משמשים כפרוזדור ושליחים להשפיע טובה לכלל הבריאה. אך בבוא היום השמיני, אומר הקב"ה: עכשיו נפטרנו מכל שרי האומות והאומות כולן. כעת עשו לי סעודה קטנה, פר אחד ואיל אחד, שבה אהיה מייחד שמי עמכם בלבד.
הגר"א זלללה"ה, בחיבורו "תוספת מעשה רב", ביאר יסוד זה ע פי הסוד: שבעת ימי החג הם כנגד העולם הזה, שבו מעורבים ישראל עם העמים והשרים מעלה ומטה. אולם יום שמיני עצרת הוא דוגמת עולם הבא, שבו לא יתערב זר בשמחתנו. עוד כתב הגר"א בפירושו לשיר השירים, שיום זה הוא בבחינת "הביאני המלך חדריו" – היכנסות לתוך חדר הייחוד.
בכתבי האריז"ל מובא שכל ימות השנה צריכים כוונות וייחודים מורכבים כדי לקשר בין העולמות, מה שאין כן ביום שמיני עצרת, שבו הייחוד נעשה מאליו מרוב גודל הקרבה והחיבה, ואינו צריך אמצעים (וכן הביא בשם הגר"ח פינקוס זצ"ל בספרו "דעת המועדים").
על פי יסוד זה יתבאר באופן נפלא מדוע אין בשמיני עצרת מצווה מעשית מיוחדת כגון שופר, מצה, סוכה או לולב. עיקרה של מצווה הוא ליצור "צוותא" וחיבור (מלשון ציווי וצוותא) בין הנברא לבוראו על ידי אמצעי גשמי. אולם בשמיני עצרת, לאחר שנעשתה הדביקות השלמה במהלך ימי אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים ושבעת ימי הסוכות – הגיעו ישראל לשיא החיבור והייחוד. כשהמלך ובנו נמצאים בחדר הייחוד, שוב אין צורך במתנות, בשליחים או באמצעים חיצוניים. הדביקות היא בעצם המציאות.
החתם סופר (בדרשותיו לסוכות תקפא) מחדש ע פי זה, שמפני טעם זה מחויב אדם בשמחת שמיני עצרת אף בלילה הראשון, בניגוד לשאר לילי ימים טובים שעיקר שמחתם תלויה בקיום מצוות היום הנוהגות ביום. בשמיני עצרת, מפני שעיקר השמחה איננה על מצווה מסוימת אלא על עצם הדביקות בהשי"ת, נוהגת השמחה בכל תוקפה מיד עם כניסת החג בלילה.
הגאון מוילנא ביאר את הדרשה "והיית אך שמח - לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה": הלא קיימא לן בכל דוכתא ד"אך" בא למעט? אלא, ה"אך" בא למעט ולומר: אף על פי שנתמעטו ממך המצוות המעשיות של החג (אין סוכה ואין ארבעה מינים) – אל יפול לבך עליך, כי אדרבה, המיעוט הזה הוא מעלתך העליונה! אינך זקוק עוד לחפצים של מצווה כדי להתקשר באביך שבשמים; עצם היום והשמחה בו הם הם החיבור.
מספר שמונה מורה כידוע בכל מקומות בחז"ל ובמהר"ל על דרגה שלמעלה מן הטבע. שבעה ימים הם כנגד ימי הבריאה והנהגת הטבע החומרי, ואילו המספר שמונה מורה על גילוי אור אין סוף שלמעלה מגבולי הבריאה. לפיכך, ביום השמיני עולה אדם מישראל לדרגה שאין לה מציאות בסדר הטבע הרגיל, וזוכה להשפעות רוחניות וגשמיות מעל ומעבר לכל מדידה.
פרק ב: עבודת הריקודים וההקפות – בירור הנפש, ביטול הגוף וכבוד התורה
לאור האמור ברוממות מהות היום, יש להבין את העבודה הפנימית של הריקודים וההקפות הנהוגים ביום זה בכל תפוצות ישראל. מנהג ישראל תורה הוא, ובשמיני עצרת ושמחת תורה בוקעת השמחה כל גבול, וכל העם מקצה כולו – מזקנים ועד נערים – יוצאים במחולות וריקודי עז לפני ספרי התורה.מרן הרמב"ם, בסוף הלכות לולב (פרק ח הלכה טו), קבע יסוד עולם בהבנת שמחת המצווה:
הרמב"ם מגלה לנו כי המתכבד בעיניו ונמנע מלהשפיל עצמו ולרקוד בכל כוחו לכבוד התורה, "חוטא ושוטה" יקרא. תפיסת הכבוד המדומה של העולם הזה היא שקרית; הכבוד האמיתי והיחיד בעולם הוא כבודה של התורה ושימושה. ככל שמשפיל האדם את גופו וממעט את מציאותו הגשמית בפני קדושת התורה, כך הוא מתעלה לדרגת הגדולה האמיתית, כדוד המלך ע"ה שפזז וכרכר בכל עוז לפני ארון ה'.
הספרים הקדושים עמדו על סוד הריקוד בשמחת תורה והביאו בזה ביאורים עמוקים:
1. מלאכת מרקד ובירור הפסולת: בספרי החסידות הובא, שהריקוד ביום זה הוא מעין מלאכת "מרקד" בשבת, שעניינה הפרדת הפסולת מן האוכל. כאשר אדם מרקד בגופו ומנתר כלפי מעלה לכבוד התורה, הוא מנער מעליו את כבדות החומר, מפריד את סיגי היצר הרע והגשמיות שנזדככו במשך הימים הנוראים, ומברר את נקודת הנשמה הטהורה.
2. הסתלקות מכבדות הגוף: המהר"ל מפראג (באר הגולה, הבאר הרביעי) כותב, שכאשר אדם רוצה להתקדש ולהידבק ברוחניות, עליו להתרומם מן הפיזיות והכבדות של הגוף. ניתוחי הריקוד וההגבהה מן הארץ מייצגים את שאיפת הנשמה להשתחרר מכבלי המשיכה הארציים ולשוב אל מקור חוצבה.
3. שואב למעלה: החתם סופר (בשו"ת מחולת המחנים) מביא, שבעת שהרוח מתעוררת בשמחה של מצווה, היא משתוקקת לעלות למעלה, אלא שהגוף כובל אותה כלפי מטה. התנגשות זו בין תאשת הרוח להימשכות החומר היא היוצרת את תנועת הריקוד – עליה וירידה. עבודה זו שואבת את האדם מעלה ומזככת את עצמותיו.
4. תנועת רצוא ושוב: הגאון רבי יצחק הורביץ זצ"ל (ראש ישיבת אופקים) ביאר את צורת הריקוד הנהוגה בישיבות – פסיעה פנימה ופסיעה אחורה. פסיעה פנימה מורה על מדת האהבה והתקרבות ("רצוא"), ואילו הפסיעה לאחור מורה על מדת היראה, הפחד וההגבלה מפני שגב הקדושה ("שוב"), כעין תנועת המלאכים "והחיות רצוא ושוב".
עניין מיוחד מצינו בשבע ההקפות שסובבים בהן את הבימה. האריז"ל ביאר שהקפות אלו באות לבקע ולשבור שבע חומות של ברזל, שהן שבע המידות דקליפה המבדילות בין ישראל לאביהם שבשמים. כנגד שבעת הרועים (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד), מקיפים שבע פעמים, כדי להטמיע בקרבנו את שבע המידות דקדושה ולזכות שיהיו חקוקות בנפשנו לכל ימות השנה.
מרן הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל (ראש ישיבת סלבודקה) עמד על מנהג יפה ופלאי הנהוג ברוב תפוצות ישראל: בשעת ההקפות מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, ומקיפים את הבימה כאשר הבימה עצמה נשארת ריקה! ושאל: הלא בכל ימות החג מניחים ספר תורה אחד על הבימה ומקיפים אותו, ולמה דווקא בשיאה של שמחת תורה מקיפים בימה ריקה?
וביאר מרן זצוק"ל יסוד עצום: הבימה והסטנדר הם המקום שבו לומדים תורה. ביום שמחת תורה אנו מצביעים על הבימה הריקה ומכריזים: כל יעדן של ההקפות, השמחה והחיבוק עם ספרי התורה, אינו כדי שהספרים יישארו סגורים ומכובדים בתוך ארון הקודש! התכלית היא להביא את התורה אל הבימה, לפתוח את הספרים על הסטנדר, ולשקוד בהם בעיון, בעמל ובהתמדה בוקר וערב. הריקוד סביב הבימה הריקה הוא קבלה נחושה למלא את הבימה ואת ספסלי בית המדרש בלימוד התורה בכל ימות השנה.
פרק ג: ייחוד שמחת תורה בשמיני עצרת והתרת הספקות
מנהג ייחודי וקדום פשט בכל תפוצות ישראל לקבוע את יום שמיני עצרת כיום "שמחת תורה", שבו מסיימים את הקריאה בחמשת חומשי התורה בפרשת "וזאת הברכה", ומיד מתחילים מחדש בפרשת "בראשית".ברם, בבואנו להתבונן במנהג זה, עולות כמה קושיות חמורות העוררות למחשבה:
1. קושיא הלכתית – אין מערבין שמחה בשמחה: קיימא לן במועד קטן (דף ח ע"ב) שאין מערבין שמחה בשמחה. מטעם זה אין נושאים נשים בחול המועד, כדי שלא יערב אדם שמחת נישואיו בשמחת החג. אנטונינוס ושלמה המלך לא עירבו את שמחת חנוכת בית המקדש בשמחת חג הסוכות. אם כן, איך מותר לערב את שמחת סיום התורה בשמחת הרגל של שמיני עצרת?
2. למה לא נקבעה שמחה זו בחג השבועות: הלא חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו! הגמרא במסכת פסחים (דף סח ע"ב) אומרת שאפילו רבי אליעזר, הסובר שכל יום טוב "או כולו לה' או כולו לכם", מודה בעצרת (שבועות) דבעינן "לכם", שצריך לשמוח בו במאכל ובמשתה, לפי שהוא יום שניתנה בו תורה. אם כן, היה ראוי לקבוע את חגיגת סיום התורה ושמחתה ביום מתן תורה?
3. על מה שמחים – סיום או התחלה: אדם המסיים מסכת או את הש"ס כולו עושה סעודה ושמחה. אך מדוע בשמחת תורה פורצת השמחה לממדים נשגבים כאלו? ועוד: מדוע נהגו לעשות הקפות וריקודים בליל החג ובשחרית קודם שקראו את הפרשה וסיימו בפועל את התורה?
ביישוב קושיות אלו נאמרו בספרים כמה יסודות נפלאים:
א. אין מערבין שמחה בשמחה
האחרונים (ועיין בקרבן נתנאל ובפחד יצחק) ביארו, שכל הכלל ד"אין מערבין שמחה בשמחה" נאמר רק בשתי שמחות הנפרדות זו מזו, כגון שמחת נישואין פרטית ושמחת החג הכללית. אולם שמחת התורה ושמחת שמיני עצרת חטיבה אחת הן. כפי שנתבאר לעיל, מהותו של שמיני עצרת היא הדביקות המוחלטת בין ישראל לקודשא בריך הוא. והרי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חָד הוא!כאשר מקרבים ומחבקים את ספר התורה, אין זו שמחה צדדית, אלא היא היא השמחה בהשי"ת. כדאיתא במדרש שיר השירים על הפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" – אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום ואם בהקב"ה? בא שלמה ופירש: "נגילה ונשמחה בך" – "בך" הקב"ה, "בך" בתורתו, שהכל עניין אחד ודביקות אחת.
ב. מיושבת הקושיא למה לא בשבועות (על פי המגיד מדובנא)
המגיד מדובנא זצוק"ל ביאר זאת על פי משל נפלא: אדם שקיבל מפי אוהבו מתנה יקרה וארוזה באריזה מפוארת, שמח מיד על עצם הנתון והטובה שעשה עמו אוהבו, אף על פי שעדיין אינו יודע מה יש בתוכה. אולם לאחר זמן, כשפותח את האריזה ומגלה בתוכה מרגליות ויהלומים שאין להם ערך, שמחתו כפולה ומכופלת, מפני כעת הוא מבין את שווי החפץ שקיבל.כך הם פני הדברים: בחג השבועות שמחנו על עצם מתן התורה – על כך שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה. אך במשך השנה כולה, ממתן תורה ועד שמיני עצרת, עסקנו בתורה, הגענו לסופה, חקרנו בעומקה וטעמנו את מתק מתקיו. בשמיני עצרת, לאחר שסיימנו את כל התורה וראינו את גודל יפיה וטובה, אנו שמחים בשמחת התורה עצמה – שמחה מתוך הכרה והשגה בעוצם המתנה הרוחנית שבידנו.
ג. השמחה על העתיד וההתחלה החדשה
השרף מקוצק זצ"ל מחדש יסוד עמוק: מי הוא זה אשר יערוב לבו לומר שסיים את התורה כראוי ובשלמות? האם יכול אדם להתפאר שסיים את התורה בכל עיון ועומק הנדרש? אלא, עיקר השמחה בשמחת תורה איננה על העבר בלבד, אלא על העתיד – על כך שזוכים אנו להתחיל מחדש מפרשת בראשית!ה"פחד יצחק" (סוכות, מאמר נז) מביא מעשה רב בשני תלמידי חכמים מפלגים, מתלמידיו של מרן ה"חידושי הרי"ם" מגור זצוק"ל, שהיו מרקדים בשמחת תורה בהתלהבות עצומה. הביט בהם החידושי הרי"ם ואמר לסובבים אותו: "ראו את שני אלו, אחד מהם יתעייף במהרה, ואילו חברו ימשיך לרקוד שעות ארוכות ולא ייעף". וכך היה.
כששאלו את ה"חידושי הרי"ם" מניין ידע זאת, השיב:
יסוד זה מעניק מבט מחודש ומרומם לכל אדם בישראל. יש שאינו מרגיש שייך לשמחת תורה, מפני שבמשך השנה שחלפה לא עלה בידו ללמוד כפי שרצה, או שלא זכה לסיים מסכתות. אומרים לו: דע לך! בשמחת תורה כולנו עומדים בשווה בנקודת ההתחלה. השמחה איננה חגיגה של הישגי עבר בלבד, אלא היא שמחת האפשרות לפתוח דף חדש, לקבל על עצמנו עול תורה מחדש, ולזכות לתורה של השנה הבאה.
לפיכך, תיקנו חז"ל להתחיל מיד בקריאת פרשת "בראשית" מחוברת לקריאת "וזאת הברכה", וכמו שכתב הטור (אורח חיים, סימן תרסט):
הנה הסיום וההתחלה אינם שני אירועים נפרדים, אלא רצף אחד בלתי פוסק. אילו היינו ממתינים עד לשבת הבאה כדי לקרוא את פרשת בראשית, היה הסיום נראה כפרידה חלילה. ההתחלה המיידית מלמדת שלעולם אין אנו נפרדים מן התורה. כל סוף הוא רק מדרגה ראשונה להתחלה שגוברת בעומק ובאור יתר.
פרק ד: גמר הדין והשפעת הברכות – חותם הימים הנוראים
אף על פי שעיקרו של יום שמיני עצרת מושתת על עבודת השמחה, הדביקות והרוממות, הנה מקובל מפי ספרים וסופרים, כי יום זה הוא יום חותם הדין האחרון של הימים הנוראים, שבו תלויים כל מוסרי הפתקאות והשפעות השנה כולה.הנה בספרים הקדושים (רמח"ל בקצור כוונות, יסוד ושורש העבודה שער יא, ובן איש חי) הובא, כי אף על פי שנחתם הדין ביום הכיפורים ונמסרו הפתקאות ביום הושענא רבה, עדיין אין הרשות ניתנת לשלוחים להוציא את גזר הדין לפועל עד לאחר תפילת מוסף של שמיני עצרת. במשך כל יום שמיני עצרת, על ידי עבודת השמחה, התשובה מאהבה, והדביקות בתורה, בידו של אדם לבטל את כל הגזרות הקשות ולהפוך את הפתקאות לטובה ולברכה!
הזוהר הקדוש (חלק ג דף לב ע"א) מביא על יום שמיני עצרת גילוי נורא:
הרי לן, שבזמן שהמלך נמצא ביחידות עם בניו ואוהביו, כל מה שמבקש האדם ממנו – נותן לו! בראש השנה וביום הכיפורים עומד האדם באימה ובירתו של יום הדין, ואמרו בזוהר הקדוש שהמבקש על צרכיו הגשמיים ביוהכ"פ דומה ככלב הצועק "הב הב". אולם בשמיני עצרת, מתוך גודל האהבה והקרבה, דווקא אז זהו הזמן המסוגל ביותר לבקש את כל צרכי האדם – ברוחניות ובגשמיות.
בספר "מועד לכל חי" (לרבי חיים פאלאג'י זצ"ל, סימן כה) כתב:
יסוד זה מסביר מדוע קוראים ביום זה את פרשת "וזאת הברכה" (ואף במערבא, שסיימו את התורה אחת לשלוש שנים, היו קוראים בשמיני עצרת פרשה זו, כדאיתא בר"ן מגילה לא ע"ב) – שכן יום זה הוא מקור הברכות והשפיעה לכל ימות השנה.
על פי זה יובן מדוע תיקנו חז"ל להזכיר בתפילת מוסף של שמיני עצרת את "משיב הרוח ומוריד הגשם", ולהתפלל את תפילת הגשם הנוראה.
פרק ה: ענייני תפילת הגשם – המשכת השפע הגשמי והרוחני
במשנה בתחילת מסכת תענית שנינו: "מאימתי מזכירים גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג, רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג". והלכה כרבי יהושע, שאין מזכירים ואין מבקשים על הגשם עד שמיני עצרת.מצד הפשט, טעמו של דבר מפורש בגמרא: מפני שהגשמים בחג הסוכות אינם אלא סימן קללה, שהרי הגשם מגרש את האדם מן הסוכה (משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו). על כן ממתינים עד שמסיימים את מצוות הישיבה בסוכה, ורק בשמיני עצרת מתחילים להתפלל על הגשמים.
אולם בספרי החסידות והדרוש (מאיר עיני חכמים, תפארת שלמה ועוד) עמדו על עומק הדבר:
הלא בחג הסוכות נידונים על המים! ואם כן, מדוע אין מתפללים עליהם בשעה שהדין נחתם? אלא, בכך שבני ישראל נמנעים מלהתפלל על הגשם במשך שבעת ימי החג, אף על פי שזהו מקור חייהם, רק כדי שלא לפגום בקיום מצוות סוכה – מגלים ישראל מסירות נפש עצומה ואהבה שאינה תלויה בדבר לקב"ה.
כשמגיע יום שמיני עצרת, רואה הקב"ה את מסירות נפשם של בניו, קורע את כל הגזרות הקשות, ומשפיע עליהם גשמי ברכה, חיים ושבע.
עוד יש לדעת, שמושג ה"גשם" בספרים הקדושים אינו מצומצם למים היורדים מן השמים בלבד. הגשם מורה על הורדת הרוחניות לתוך הגשמיות – "משיב הרוח ומוריד הגשם". כלומר: החזקת ההארות הרוחניות העליונות שהושגו בימים הנוראים, והמשכתן אל תוך סדר החיים הגשמי והיומיומי של החורף הארוך.
בעל ה"תורת אמת" מביא רמז נפלא: הלשון "עצרת" מורה על קידושין, כדאיתא במסכת קידושין שהאומר לאישה "הרי את עצורה לי" הרי היא מקודשת. בשמיני עצרת מתקדשים ישראל להקב"ה ככלה לחתנה. ומאחר שהקב"ה הוא החתן, הרי הוא מתחייב ב"כתובה" של כנסת ישראל. והכתובה אינה אלא כל צרכי הבית – מזונות, כסות, שפע גשמי ובריאות הגוף!
מפני זה, תפילת הגשם שנאמרת בשמיני עצרת במורא ובנעימה מיוחדת, כוללת בתוכה את כל הבקשות לשפע בני, חיי ומזוני מרווחי. בשעה שאנו מזכירים את זכות האבות – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ופנחס – שנבחנו באש ובמים, אנו מעוררים רחמים רבים שתהא השנה הבאה עלינו שנת גשם, שנת אורה, שנת ברכה ושנת פריון.
פרק ו: סיום החג והמשכתו לכל ימות השנה – "והשיאנו" ו"הנחילנו"
במוצאי שמיני עצרת ושמחת תורה, עם צאת החג וירידת מסך הקודש של חודש תשרי, אוחזת תרעדה וצער את לבב אדם מישראל. חודש שלם שהיה גדוש ברוממות, בסליחות, בשופר, ביום הכיפורים, בסוכה, בלולב ובמחולות שמחת תורה – הגיע לסיומו. כעת עומדים אנו לפתחו של ימי החול הארוכים של ימות החורף, בחודש מר-חשון שאין בו שום חג ומועד.נשאלת השאלה: כיצד שומרים את האוצר הגדול הזה? איך מתתרגמים כל האורות וההשגות של ימי תשרי לחיים המעשיים?
בתפילת המועדים אנו מתוודים ומבקשים: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך... והנחילנו ה' אלוקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך".
האבודרהם מסביר את הלשון "והשיאנו": לשון משא. אנו מבקשים מהקב"ה שיטעין אותנו ב"משא" של השפעות, כוחות ומדרגות מתוך החגים, כדי שיהיה לנו צידה לדרך לכל ימות השנה.
והמהרַ"ל והספרים הקדושים ביארו את הלשון "והנחילנו": נחלה היא ירושה שאין לה הפסק. אנו מתפללים שקדושת החג לא תהיה בבחינת אור עובר שנעלם עם צאת החג, אלא תיספג בתוכנו כ"נחלה" עולמית שנשארת חקוקה בלבנו תמיד.
חכמי המוסר והחסידות נתנו לנו כמה עצות וכלים מעשיים לאסוף את השפעת החג:
1. קליטת ההארות – לשון עצרת: האריז"ל ביאר ש"עצרת" היא לשון אסיפה וקליטה (כמו עצירת שמן או תבואה). ביום זה עלינו לעצור ולהפנים לתוך מוחנו ולבנו את כל התשובה, השמחה והיראה שקנינו בחודש תשרי.
2. קבלה קטנה ויציבה: בספרי החסידות הובא, שטעם הקרבת "פר אחד איל אחד" בשמיני עצרת מורה, שאף על פי שהיה האדם במדרגות עליונות בחג, הרי כדי להחזיק את הכל בפועל, די לקבלה אחת קטנה, אמיתית ויציבה שיקבל על עצמו להבא. פר אחד יחיד – קבלה אחת בלימוד או בתיקון המידות – שווה יותר מכל הדיבורים וההתלהבות שאין להם קיום.
3. שנים עשר הימים שאחר החג: מובא בספר "מועד לכל חי" (שם), שנהגו חסידים ואנשי מעשה להקפיד להתקדש ביותר בדיבור, במחשבה ובמעשה במשך שני עשר הימים שממוצאי שמחת תורה ועד ראש חודש מרחשוון. שני עשר ימים אלו הם כנגד שני עשר חודשי השנה, וכפי שהאדם נוהג בהם, כך ממשיך הוא את השפעת הקדושה על כל חודשי השנה כולם.
4. "אסרו חג בעבותים": הכתוב אומר "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". ביארו דורשי רשומות: יש לקשור ולראות את השפעות החג בחבלים עבים ("עבותים"), שלא יעפו ויברחו מאיתנו בבוא ימי החול. אדם שחוזר מן החג לביתו, ללימודו ולמלאכתו, צריכים דיבוריו ומעשיו להראות שהוא יצא מורומם ומזוכך מימי הקודש.
5. מר-חשון – מרחשים שפתותיו: חכמינו רמזו כי חודש מרחשוון נקרא כן מלשון "מרחשים שפתותיו". החודש הזה נבנה מאותם הרהורים, ניגונים ורחשי קודש של חודש תשרי שעדיין מפעפעים בלבבנו ורוחשים על שפתינו.
נסיים בדבריו המופלאים של מרן ה"פחד יצחק" זצוק"ל, שנשאל פעם במוצאי החג על ידי תלמיד: "איך עבר החג על ראש הישיבה?".
נזדעזע מרן זצוק"ל ואמר:
יזכנו ה' יתברך שנזכה לקלוט את קדושת יום שמיני עצרת ושמחת תורה, לשמוח בכל עוז בתורתנו הקדושה, לזכות לשנים טובות, לגשמי ברכה, ולשפע רוחני וגשמי עד בלי די, מתוך בריאות, נחת, ודיבוק חברים, ונזכה לראות בשמחת ציון ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.