מעין הקדמה
דיני הסילוק לדעת הסמ"ע
כתב הסמ"ע (סימן קיד סעיף קטן ד) "עיין פרישה ודרישה שם כתבתי והוכחתי כלל דין זה דנחלק לג' דינים. והוא, דאם בא הלוקח לסלק המלוה קודם שעשו בית דין שומא והכרזה בשדה זו בשביל המלוה, אזי יכול המלוה לסלקו בדמי שווי השדה אפילו אינו עולה לדמי חובו של המלוה. ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה, אפילו אם עדיין לא גבהו המלוה, אין הלוקח יכול לסלקו, אא"כ יתן לו הלוקח כל דמי חובו[1]". וכ"כ בשו"ת בעי חיי.
ראיות הדרישה
ומקור דבריו כפי שעולה ממה שכתב בדרישה (סעיף קטן ו ז), הקשה סתירת דברי הטור, שבתחילה כתב הטור שאם רוצה הלוקח לסלק המעות הרשות בידו, ובסט"ו כתב שאם הלוקח רוצה להעלות השומא כדי שישאר הקרקע בידו אין שומעין לו אלא כן יוסיף כנגד כל דמי החוב, וכתב הדרישה שדוחק לומר שגם מה שכתב בתחילת דבריו שזהו רק בסילוק כל החוב הוא דוחק שאם כן לא היה לו לסתום ואם רוצה לסלקו כו' שמשמע בכל ענין. וראה בפרישה (סעיף קטן ו) שכתב "מדסתם וכתב סתם סילוק משמע דסבירא ליה דהרשות בידו לסלק בין שהסילוק מגיע לשיעור כל החוב בין למקצתו, ולהכי נמי כתב רבינו ויחזור וישאול מהמוכר מה שפרע ולא כתב שיחזור וישאול מהמוכר דמי החוב שפרע".
ועוד הביא הדרישה ראי' שיכול הלוקח לסלק את המלוה בשווי הקרקע, ממה שכתב הטור "ואם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת בית דין והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין ואני אתן לך כפי מה שישומו אותה בית דין אין שומעין ללוקח", והרא"ש (פרק מי שהיה נשוי דין ד) כתב שהטעם שאין שומעין ללוקח הוא משום הפסד הלוה שאם יקבל המלוה את הקרקע בכל חובו הרי נפרע כל החוב ואם ישומו אותה בית דין והלוקח יתן למלוה כפי השומא לא נפרע אלא מקצת החוב כפי שווי הקרקע[2], ומשמע מזה שאם אין המלוה רוצה לקבלו בכל חובו שאין הפסד ללוה במה שיסלק הלוקח את המלוה בשווי הקרקע שהרי המלוה אף הוא אינו מקבלו אלא בשווי הקרקע הדין עם הלוקח ושומעין לו ומסלק את המלוה בשווי הקרקע ואין צריך ליתן לו כנגד כל החוב.
ועוד הביא הדרישה "ועוד דבפרק המקבל דף ק"י משמע להדיא דאפילו ממקצת החוב יכול לסלקו בזוזי" ולא פירש מהיכן ראה דין זה, והתומים (ס"ק ב) כתב "והנה מה שכתב הדרישה דמהך דפרק המקבל מוכח דאפילו במקצת חובו יכול לסלקו לא ידעתי איה מקומו, דהא שם מוקמינן או דמסיק ביה שיעור ארעא לחוד או שיעור ארעא ושבחה, עכ"פ בקרקע ושבחה נפרע כל החוב, ולכך פריך הגמרא הא מצי לסלוקי בזוזי".
סילוק בדמי הקרקע כפי שוויה
ומזה הכריח הדרישה שקודם שעשו בית דין שומא והכרזה ודאי יכול הלוקח לסלקו בשווי הקרקע ואין צריך שיתן למלוה כנגד כל החוב, וזהו שכתב הטור "ואם רוצה הלוקח לסלק המלוה במעות הרשות בידו וישאר לו הקרקע ויחזור וישאל מהמוכר מה שפרע לו בשבילו" והיינו קודם שומא והכרזה ולכך יכול לסלקו בשווי הקרקע, אבל אם המלוה רוצה לקבל הקרקע בכל חובו אם כן משום הפסד הלוה אין הלוקח יכול לסלקו כפי שווי הקרקע ואין שמין את הקרקע, ודוקא אם יש הפסד ללוה.
אבל אם רוצה המלוה לקבלה בכל חובו או מקצתו יתר על שומתה אין הלוקח יכול לסלקו כפי שווי הקרקע והיינו משום טובת המלוה וכמו שכתב הרא"ש, וזהו שכתב השלחן ערוך (סעיף ז) "אם המלוה אומר אקבל בכל חובי בלא שומת בית דין, והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין ואני אתן כפי שומתן, אין שומעין ללוקח", וכתב הסמ"ע (סעיף קטן יט) "הטעם משום שהוא פסידא דלוה, דאם ישמעו ללוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו".
אבל ביורשים, שאין כאן משום טובת הלוה שהרי כבר מת ואין היורשים מחוייבים לפרוע חובו אלא ממה שהניח להם אביהם, בזה כ' השלחן ערוך (סימן קט סעיף א) שאין המלוה יכול לומר אקבל בכל חובי אלא שומעין ליורש, וכתב הסמ"ע "דהתם אין פסידא להלוה בזה שכבר מת, ויורשי המת יהיה להן ריוח בהשומא, שבאם יהיה להם מעות אחר זה יכולין לחזור ולפדותו באותה שומא מידי המלוה".
ראיה מקטינא דארעא דאביי
ובשו"ת בעי חיי הביא ראי' שאפשר לסלק המלוה בשווי הקרקע "מהא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוו מסקי ביה מאה זוזי שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא ן', אזי אתא ב"ח טריף להאי אתו יתמי יהבו להו ן', הדר אתא וטריף להו כו', ולא אמרן אלא דלא אמרו ליה הנך ן' זוזי דמי קטינא דארעא, אבל אמרו ליה הנך ן' זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה ע"כ, מפשטן של דברים אלו נראה שיכולים היתומי' וה"ה הלוקח לסלק את הב"ח בדמי שוויו ממה שהוא טורף", והיינו שמבואר שם שהיתה הקרקע שוה חמשים זוז בכדי חצי מהחוב ויכולים היתומים לסלק המלוה מהקרקע בחמשים זוז.
ויש לדחות הראי' ממה שכ' התשב"ץ (חלק א סימן י) שאין להוכיח שיכול לסלק בזוזי מ'קטינא דאביי' וז"ל "לא מוכחא מידי, דאיכא למימר דמיירי דבעל חוב איפייס להו ליתמי בהכי מדנפשיה דניחא ליה בזוזי טפי מארעא, ולא אתו לאשמועינן אלא דבכה"ג לא מצי הדר טריף, אבל אי אמר ב"ח ארעא בעינ' ולא זוזי ליכא למשמע מהאי עובדא מידי" ע"כ, וכבר הרגיש בזה בשו"ת בעי חיי וכתב "אם לא שיש לדחות דהתם בדמי הקטינא נתרצה הב"ח בכך אבל אם לא היה מתרצה לא היו יכולין לסלקו אלא בדמי חובו".
ומיהת בספר התרומות (שער כ חלק א אות ג) מבואר שבמעשה 'קטינא דאביי' הנ"ל סלקו היתומים את המלוה בעל כרחו, שכתב "הא דגרסינן בעובדא דקטינא דמשמע דהיכא דאמרי ליה יתמי בדמי קטינא סלוקי סלקוה דאלמא שידיהם על העליונה לכופו להפרע על הדרך שירצו הם", ואם כן הרי לדבריו יש ראי' מדברי הגמרא שיכולים היתומים לסלק את המלוה בשווי הקרקע ואינם צריכים לסלקו בכל החוב.
אחר שומא והכרזה
וכל זה קודם שעשו ב"ד שומא והכרזה אבל אם כבר עשו שומא והכרזה והלוקח רוצה לסלק המלוה מהקרקע אז אין שומעין ללוקח אלא אם יתן כנגד כל החוב אבל אם רוצה להוסיף מעט על השומא אין שומעין לו, וזהו שכתב הטור "אבל אם הלוקח בעצמו רוצה להעלות השומא ששמו ב"ד כדי שישאר לו הקרקע אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין" ומיירי כשכבר עשו שומא והכרזה וכדכ' הטור שם "אם יבוא שום אדם בתוך ימי ההכרזה" וכו'.
ובטעם הדבר כ' בשו"ת בעי חיי "היכא דשמו ב"ד הקרקע למלוה ועשו הכרזה ועדיין לא בא הקרקע ליד המלוה אם בא הלוקח לסלקו אינו יכול לסלקו אלא בחובו ואם הב"ח מעלה אותו שומעין לו כיון שכבר זכה בקרקע בשומת ב"ד" ומבואר מדבריו דבשומא והכרזה כבר החלה גביית המלוה את הקרקע אף שעדיין לא הוחלטה הקרקע ביד המלוה ולכך אין מועיל סילוק בשווי הקרקע אלא בכל החוב.
דיני הסילוק לדעת הסמ"ע
כתב הסמ"ע (סימן קיד סעיף קטן ד) "עיין פרישה ודרישה שם כתבתי והוכחתי כלל דין זה דנחלק לג' דינים. והוא, דאם בא הלוקח לסלק המלוה קודם שעשו בית דין שומא והכרזה בשדה זו בשביל המלוה, אזי יכול המלוה לסלקו בדמי שווי השדה אפילו אינו עולה לדמי חובו של המלוה. ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה, אפילו אם עדיין לא גבהו המלוה, אין הלוקח יכול לסלקו, אא"כ יתן לו הלוקח כל דמי חובו[1]". וכ"כ בשו"ת בעי חיי.
ראיות הדרישה
ומקור דבריו כפי שעולה ממה שכתב בדרישה (סעיף קטן ו ז), הקשה סתירת דברי הטור, שבתחילה כתב הטור שאם רוצה הלוקח לסלק המעות הרשות בידו, ובסט"ו כתב שאם הלוקח רוצה להעלות השומא כדי שישאר הקרקע בידו אין שומעין לו אלא כן יוסיף כנגד כל דמי החוב, וכתב הדרישה שדוחק לומר שגם מה שכתב בתחילת דבריו שזהו רק בסילוק כל החוב הוא דוחק שאם כן לא היה לו לסתום ואם רוצה לסלקו כו' שמשמע בכל ענין. וראה בפרישה (סעיף קטן ו) שכתב "מדסתם וכתב סתם סילוק משמע דסבירא ליה דהרשות בידו לסלק בין שהסילוק מגיע לשיעור כל החוב בין למקצתו, ולהכי נמי כתב רבינו ויחזור וישאול מהמוכר מה שפרע ולא כתב שיחזור וישאול מהמוכר דמי החוב שפרע".
ועוד הביא הדרישה ראי' שיכול הלוקח לסלק את המלוה בשווי הקרקע, ממה שכתב הטור "ואם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת בית דין והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין ואני אתן לך כפי מה שישומו אותה בית דין אין שומעין ללוקח", והרא"ש (פרק מי שהיה נשוי דין ד) כתב שהטעם שאין שומעין ללוקח הוא משום הפסד הלוה שאם יקבל המלוה את הקרקע בכל חובו הרי נפרע כל החוב ואם ישומו אותה בית דין והלוקח יתן למלוה כפי השומא לא נפרע אלא מקצת החוב כפי שווי הקרקע[2], ומשמע מזה שאם אין המלוה רוצה לקבלו בכל חובו שאין הפסד ללוה במה שיסלק הלוקח את המלוה בשווי הקרקע שהרי המלוה אף הוא אינו מקבלו אלא בשווי הקרקע הדין עם הלוקח ושומעין לו ומסלק את המלוה בשווי הקרקע ואין צריך ליתן לו כנגד כל החוב.
ועוד הביא הדרישה "ועוד דבפרק המקבל דף ק"י משמע להדיא דאפילו ממקצת החוב יכול לסלקו בזוזי" ולא פירש מהיכן ראה דין זה, והתומים (ס"ק ב) כתב "והנה מה שכתב הדרישה דמהך דפרק המקבל מוכח דאפילו במקצת חובו יכול לסלקו לא ידעתי איה מקומו, דהא שם מוקמינן או דמסיק ביה שיעור ארעא לחוד או שיעור ארעא ושבחה, עכ"פ בקרקע ושבחה נפרע כל החוב, ולכך פריך הגמרא הא מצי לסלוקי בזוזי".
סילוק בדמי הקרקע כפי שוויה
ומזה הכריח הדרישה שקודם שעשו בית דין שומא והכרזה ודאי יכול הלוקח לסלקו בשווי הקרקע ואין צריך שיתן למלוה כנגד כל החוב, וזהו שכתב הטור "ואם רוצה הלוקח לסלק המלוה במעות הרשות בידו וישאר לו הקרקע ויחזור וישאל מהמוכר מה שפרע לו בשבילו" והיינו קודם שומא והכרזה ולכך יכול לסלקו בשווי הקרקע, אבל אם המלוה רוצה לקבל הקרקע בכל חובו אם כן משום הפסד הלוה אין הלוקח יכול לסלקו כפי שווי הקרקע ואין שמין את הקרקע, ודוקא אם יש הפסד ללוה.
אבל אם רוצה המלוה לקבלה בכל חובו או מקצתו יתר על שומתה אין הלוקח יכול לסלקו כפי שווי הקרקע והיינו משום טובת המלוה וכמו שכתב הרא"ש, וזהו שכתב השלחן ערוך (סעיף ז) "אם המלוה אומר אקבל בכל חובי בלא שומת בית דין, והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין ואני אתן כפי שומתן, אין שומעין ללוקח", וכתב הסמ"ע (סעיף קטן יט) "הטעם משום שהוא פסידא דלוה, דאם ישמעו ללוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו".
אבל ביורשים, שאין כאן משום טובת הלוה שהרי כבר מת ואין היורשים מחוייבים לפרוע חובו אלא ממה שהניח להם אביהם, בזה כ' השלחן ערוך (סימן קט סעיף א) שאין המלוה יכול לומר אקבל בכל חובי אלא שומעין ליורש, וכתב הסמ"ע "דהתם אין פסידא להלוה בזה שכבר מת, ויורשי המת יהיה להן ריוח בהשומא, שבאם יהיה להם מעות אחר זה יכולין לחזור ולפדותו באותה שומא מידי המלוה".
ראיה מקטינא דארעא דאביי
ובשו"ת בעי חיי הביא ראי' שאפשר לסלק המלוה בשווי הקרקע "מהא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוו מסקי ביה מאה זוזי שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא ן', אזי אתא ב"ח טריף להאי אתו יתמי יהבו להו ן', הדר אתא וטריף להו כו', ולא אמרן אלא דלא אמרו ליה הנך ן' זוזי דמי קטינא דארעא, אבל אמרו ליה הנך ן' זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה ע"כ, מפשטן של דברים אלו נראה שיכולים היתומי' וה"ה הלוקח לסלק את הב"ח בדמי שוויו ממה שהוא טורף", והיינו שמבואר שם שהיתה הקרקע שוה חמשים זוז בכדי חצי מהחוב ויכולים היתומים לסלק המלוה מהקרקע בחמשים זוז.
ויש לדחות הראי' ממה שכ' התשב"ץ (חלק א סימן י) שאין להוכיח שיכול לסלק בזוזי מ'קטינא דאביי' וז"ל "לא מוכחא מידי, דאיכא למימר דמיירי דבעל חוב איפייס להו ליתמי בהכי מדנפשיה דניחא ליה בזוזי טפי מארעא, ולא אתו לאשמועינן אלא דבכה"ג לא מצי הדר טריף, אבל אי אמר ב"ח ארעא בעינ' ולא זוזי ליכא למשמע מהאי עובדא מידי" ע"כ, וכבר הרגיש בזה בשו"ת בעי חיי וכתב "אם לא שיש לדחות דהתם בדמי הקטינא נתרצה הב"ח בכך אבל אם לא היה מתרצה לא היו יכולין לסלקו אלא בדמי חובו".
ומיהת בספר התרומות (שער כ חלק א אות ג) מבואר שבמעשה 'קטינא דאביי' הנ"ל סלקו היתומים את המלוה בעל כרחו, שכתב "הא דגרסינן בעובדא דקטינא דמשמע דהיכא דאמרי ליה יתמי בדמי קטינא סלוקי סלקוה דאלמא שידיהם על העליונה לכופו להפרע על הדרך שירצו הם", ואם כן הרי לדבריו יש ראי' מדברי הגמרא שיכולים היתומים לסלק את המלוה בשווי הקרקע ואינם צריכים לסלקו בכל החוב.
אחר שומא והכרזה
וכל זה קודם שעשו ב"ד שומא והכרזה אבל אם כבר עשו שומא והכרזה והלוקח רוצה לסלק המלוה מהקרקע אז אין שומעין ללוקח אלא אם יתן כנגד כל החוב אבל אם רוצה להוסיף מעט על השומא אין שומעין לו, וזהו שכתב הטור "אבל אם הלוקח בעצמו רוצה להעלות השומא ששמו ב"ד כדי שישאר לו הקרקע אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין" ומיירי כשכבר עשו שומא והכרזה וכדכ' הטור שם "אם יבוא שום אדם בתוך ימי ההכרזה" וכו'.
ובטעם הדבר כ' בשו"ת בעי חיי "היכא דשמו ב"ד הקרקע למלוה ועשו הכרזה ועדיין לא בא הקרקע ליד המלוה אם בא הלוקח לסלקו אינו יכול לסלקו אלא בחובו ואם הב"ח מעלה אותו שומעין לו כיון שכבר זכה בקרקע בשומת ב"ד" ומבואר מדבריו דבשומא והכרזה כבר החלה גביית המלוה את הקרקע אף שעדיין לא הוחלטה הקרקע ביד המלוה ולכך אין מועיל סילוק בשווי הקרקע אלא בכל החוב.
[1] ודין השלישי שהביא שם הוא דין שומא הדרא שנחלקו הראשונים אם שייך גם בלוקח, והשו"ע הכריע כהרמב"ם ד'שומא הדרא' גם ללוקח, והרמ"א הביא דעת הרא"ש שלא אמרו 'שומא הדרא' אלא ללוה וליורשיו אבל לא ללוקח.
[2] ולכך כתב הרא"ש שאם היתומים אומרים כן שומעין להן והיינו משום שביתומים כבר מת הלוה ואין כאן הפסד כלל, והובא דין זה בטור (סימן קט)
[2] ולכך כתב הרא"ש שאם היתומים אומרים כן שומעין להן והיינו משום שביתומים כבר מת הלוה ואין כאן הפסד כלל, והובא דין זה בטור (סימן קט)
- המאמר הבא בסדרה 'בדין סילוק הלוקח לבעל חוב מנכסים משועבדים': לדידי שוה לי - דעת הש"ך ונתיה"מ
