עזיבת החטא

בס"ד
האם שירת האזינו כנגד תשובה???
מדוע יסוד התשובה בעזיבת החטא???
האם החרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד???
האם חרטה בלא עזיבת החטא מועילה???
מהי מעלת התשובה בעשרת ימי תשובה???
מהם הקבלות בבחינת הקלות???
איך מגיעים לתשובה ביום הכפורים???
האם תשובה היא דבר קשה???
מהו מעוות לא יוכל לתקון???
כיצד כובשים את היצר הרע ע"י התורה???
מהי התפילה על התשובה???


כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. (דברים לב, לו)
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (דברים לב, מד - מו)
שירת האזינו כנגד התשובה
והנה מצינו כמה ביאורים שענין השירה כנגד התשובה, כתב החזקוני, כי ידין לשון יסורים כמו כי בם ידין עמים ייסרם ביסורים, ועל עבדיו יתנחם מ"מ עליהם יתנחם ע"י תשובה, וכן מצינו ונחמתי על הרעה אשר דברתי עליהם, כי יראה כי אזלת יד כחם של ישראל, כי אזלת יד דוגמא ושבת לנשיא ושכורת ולא מיין.
ובמושב זקנים (לב, א) הביא את דברי הרמב"ם (פי"ג הל' תפילה ה"ה), כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם ומסיים בדבר טוב. אבל פרשת האזינו הראשון קורא מ'האזינו' עד 'זכור ימות עולם', השני קורא מ'זכור ימות' עד 'ירכיבהו', השלישי מ'ירכיבהו' עד 'וירא ה' וינאץ', הד' מן 'וירא ה' עד 'לו חכמו', הה' מן 'לו חכמו', הו' מן 'כי אשא עד סוף כל השירה', ולמה פוסקין בה בעניינות אלו מפני שהיא תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה, וסימן הזי"ו ל"ך.
ובאור החיים בביאור הפסוק (לב, יא)' 'כנשר יעיר קנו יפרוש כנפיו וגו' על דרך אומרם (ספרי דברים ג, כט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה' לישראל יתעוררו לשוב בתשובה תיכף ימינו פשוטה, ואמר יפרוש לעתיד זה שיעורה טעם שיפרוש כנפיו מעיקרא הוא בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה, שזולת זה לא היה פורש כנפיו.

יסוד התשובה בעזיבת החטא

הנה הגמ' ביומא (פו, ב) מקשה, היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה, כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, ואמר רב יהודה באותו פרק, באותו מקום, וכתב הרמב"ם (פי"ב הל' תשובה ה"א - ב) אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח וכו', ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר 'יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר 'ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
וכתב בשערי תשובה (לרבינו יונה, שער א, יא) עזיבת החטא, כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד, ואם און פעל לא יוסיף, כענין שנאמר (יחזקאל לג, יא) 'שובו שובו מדרכיכם הרעים', ונאמר (ישעיה נה, ז) 'יעזוב רשע דרכו', וכתב שדרך התשובה למי שחטא בדרך מקרה, ע"י שהתאוה תאוה וחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב, על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ולעשות כמוהו אחרי זאת, שראשית תשובתו בחרטה, ולשים יגון בלבו על חטאתו ולהיות נפש נענה ומרה כלענה, ואחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלקים בלבבו בכל עת, עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', וממילא יעזוב דרכו, כמו שנאמר (משלי כח, יג) 'ומודה ועוזב ירוחם', הזכיר תחלה 'ומודה' על החרטה והוידוי, ואחר כך 'ועוזב', (וכ"כ בשער א אות יט).
אך האיש המתיצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות ראשית תשובת האיש הזה, שצריך דבר ראשון לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, ורק אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר (ישעיה נה, ז) 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו', משל למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהטהר, כי יניח השרץ תחלה ואחרי כן יטבול ויטהר, והנה עזיבת מחשבת החטא - היא השלכת השרץ, והחרטה מאשר חטא והודוי והתפלה - במקום הטבילה.
וכ"כ באורחות צדיקים (שער התשובה) בעיקר השני, עזיבת החטא, שיעזוב החוטא דרכיו הרעים, ויגמור בכל לבו שלא יוסיף לבוא בדרך ההוא עוד, וזה ראשית התשובה לעזוב דרכיו ומחשבותיו הרעות, להסכים בלבו ולקבל עליו שלא יוסיף לחטוא, וישיב מחשבתו הרעה אשר חשב, ויכרית מעשיו הרעים מידו.

דברי המבי"ט החרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד

בבית אלוקים (למבי"ט שער התשובה פרק ב) כתב, שעיקר התשובה לשעבר היא החרטה ולעתיד הוא עזיבת החטא, ולא תושלם התשובה כ"א בשתיהן, שאם יתחרט ולא יעזוב החטא לעתיד, נראה שלא נתחרט, ואם יעזוב החטא ולא נתחרט על מה שעבר, נראה כי מה שעזב החטא לא היה לסבת היותו מוזהר ממנו, ובאלו שני העקרים נתכפרו חטאיו, ושאר העקרים הם להשלים ולקיים בידו סדר התשובה.
ומלת תשובה מורה על עזיבת החטא שהוא העיקר ששב ממה שהיה עושה עד עתה ועוזב דרכיו הרעים, וגם על החרטה ששב בדעתו ובמחשבתו ממה שהיה חושב קודם במעשיו הרעים והוא מתחרט עליהם, אבל שאר עיקרי התשובה אינם נכללים בשם התשובה להיותם בלתי הכרחיים למהות התשובה כעזיבת החטא והחרטה, ולא נתפרש בתורה כ"א מלת התשובה, 'ושבת עד ה' אלקיך', 'כי תשוב עד ה' אלקיך', כי בכלל לשון התשובה נרמזו שני העיקרים ההכרחיים לענין התשובה, ומה שהם עיקרי התשובה לפי שאין החטא נגמר לא במחשבה ומעשה כנגד חרטה במחשבה ועזיבת החטא במעשה, ואפי' אם לא הזדמן לו עבירה שיתגבר עליה הרי נקרא בעל תשובה.
חרטה בלא עזיבת החטא מועילה קצת
וכתב המבי"ט (פי"ב), שאין החרטה ועזיבת החטא חלק אחד לענין התשובה אלא שאם התחרט ולא עזב את החטא אמנם אין התשובה שלימה, מ"מ החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועילה קצת, וכן עזיבת החטא בלי חרטה, וכמו שמצינו באחאב שנכנע מלפני ה' במה שקרע בגדיו וצם ושכב בשק, שנראה כמתחרט על מה שעשה, ולא עזב כל חטאיו, ועם כל זה הועיל לו, כמו שכתוב (מלכים א כא) 'יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וגו', ואפילו בהשבתו אל לבו לשוב בלי קיום שום חלק מב' חלקי התשובה ההכרחיים מיקל האדם מעונש.

מעלת התשובה בעשרת ימי תשובה

והנה כתב הרמב"ם (פ"ב הל' תשובה ה"ו - ז) אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו', יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.

קבלה בבחינת הקלות

והנה באור ישראל (איגרת ו) כתב הגרי"ס, לבאר, שיש יותר תביעה לבני"א כשעברו על עברות שיותר קל להם לשמור בהם, וכדברי הרמב"ם (פ"ג הל' תשובה), ובזאת כפרת עונות ביום הכפורים התלוי בתשובה, שהיא עזיבת החטא תכבד מאד, לפי שעניין עזיבת החטא הוא החלק הקשה בעשיית התשובה, ולכך נתן עצה שאל ירף האדם לעשות הכנה ליום הכפורים בתקון העברות הקלות ביותר, דהיינו לעסוק בעשי"ת בענייני התשובה בדברים שיותר קל לאדם להתגבר בהם (שהם פועלים בתת ההכרה של האדם), ולהרגיל את עצמו להשקיף על דרכיו, להרגיש להבחין בין קל לכבד ע"י שיתבונן במוסר, ויבוא לבחינת בעל תשובה ביום הכפורים, ולכל הפחות במה שבא לעזיבת החטא בדברים הקלי , ובזה הבא לטהר יסייעהו הקדוש ברוך הוא לילך מדרגא לדרגא לקיים התורה והמצוה, גם בבחינת הכבידות לטוב להאדם בעולמו הנצחי.

התשובה ביום הכפורים

וכתב עוד (איגרת ז, וכן באיגרת טז), שיום הכפורים הוא דבר טוב מאוד, שהוא יום סליחה וכפרה, שהרי מצינו בגמ' בתענית (כו, ב), לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים וכפי שמבואר שם שהוא יום סליחה ומחילה, אין לנו דבר טוב ממנו אם היינו עושים ההכנה הראויה לתיקון דרכינו, כיון שיום הכפורים מכפר עם התשובה שהיא עזיבת החטא אכן גם המעט טוב מאוד, אין ערוך לה בעניני התבל, לראות לכה"פ שתהיה איזה קבלה על להבא ביוהכ"פ,
ולחולי היאוש בראותו כי התאוה גדולה לפניו, הרי שאין מחלה כמו היאוש ידע האדם כי כל עבירה תתחלק לבחינות שונות, יש אשר כבד לפניו לשמור ממנה, ויש באותה עבירה עצמה, אשר יקל לפניו בעתים שונות, או במצבים שונים, כמו בביטול תורה, הבחינה שונה משבת לחול, מעת הטרדה לעת הפנויה, ממצב דעת הנטרדת, למצב דעת הצלולה וכיוצא, ובכל פרטי העבירות העבירה האחת, תתחלק לבחינות שונות לפי מצב האדם ותכונתו. לא כל העתים שוה, ולא כל התכונות שוות, וכל אשר יקל לפני האדם באיזה בחינה להשמר מהעבירה, תגדל ענשו למעלה למעלה.
ולזאת ירגיל האדם לראות לכה"פ לקיים המצות הקלות לפנינו לקיימם, ולהשמר מהעבירה בבחינה הקלה, אשר תצילנו מיסורים קשים ומרים ר"ל, ובזה אין מקום ליאוש לפני האדם, אם ישים לבו ונפשו להשגיח בהנהגת צרכי הגוף, להשתמש כה בצרכי הנפש, אכן מהתשוקה והחיפוש לקיים המצות בשלימותם, הן לימוד התורה וכיוצא, ולהשמר מהעבירות לגמרי אל יניח ידו, שביום הכפורים נהיה לבעל תשובה גמור, לקבלת עזיבת החטא, בבחינה הקלה לפניו קבלה אמיתית אשר אין ערוך לגודל מעלתה לטוב לו בזה ובבא, כי אנחנו רואים בחוש, מה שהוא כמעט טבעי להאדם לשומרה, ולזאת הלימוד בעיון ובהעמקה עושה רושם גדול בנפש האדם, עד אשר יהיה מוטבע בנפשו, וישמור כמעט בלי שום מוסר, ויעמוד גם בנסיון, לימוד התורה בעיון ובהעמקה בדין הנצרך להאדם, הוא היסוד לשמירתה.

אם תשובה היא דבר קשה

ובכוכבי אור (מאמר ו) כתב, שנראה בדברי הרמב"ן שענין התשובה הוא ענין קל שביאר בפסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', ונראה שם שעיקר התשובה היא בוידוי שנעשה בפה, והנה ביסוד התשובה, מצינו בגמ' בפסחים (נ, בד) שהוא משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, יסודה היא להיות מחילה לחוטאים וסליחה לפושעים, וזה יסוד תועלת התשובה, וכמש"כ בשערי תשובה, מן הטובות אשר הטיב הש"י עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם, ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת, ולהשיב מעליהם אפו, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו לרוב טובו וישרו, כי הוא ידע יצרם, שנאמר 'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך' ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו לא סגר בעדם דלתי תשובה.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ב הל' תשובה ה"ב) ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וכן יתנחם על שעבר, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו, מבואר בדברי הרמב"ם שישי ד' חלקים בתשובה, א' עזיבת החטא, ב' ויגמור בלבבו שלא יעשהו עוד, ג' וכן יתנחם על שעבר, ד' וצריך להתודות בשפתיו, אמנם הם שני עניינים שכוללים ד' פרטים, שהקבלה על להבא נכלל בעזיבת החטא, שיגמור בלבבו שלא יעשהו עוד שכל זמן שלא יקבל עליו בלבבו גם על להבא שלא ישוב לזה החטא, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, אין זה תשובה, ולא יהיה נמחל לו עונו, אף אם לא ישוב עוד לזה החטא, וכן הוידוי בכלל החרטה.
וא"כ נראה שהחלקים של התשובה הם קלים כיון שכבר התחרט ועזב את החטא הרי זה קל להתוודות ולקבל שלא יחטא עוד, וכאשר נתבונן נמצא כי גם שני עקרי התשובה של עזיבת החטא והחרטה אינם דברים כבדים וקשים בדרכי התשובה, ואפי' שהם קיימים גם בלי מדת התשובה, עדיין היה החוטא מוכרח להנזר מחטאיו, ולשמור ולקיים את כל התורה והמצוה.

מעוות לא יוכל לתקון

ובפחד יצחק (יו"כ ב) כתב לבאר את ענין התשובה ביום הכפורים, לפי שא"א שיום הכפורים יכפר בלא פיוס, ולכן כל שיש לו בשעת וידוי קבלה בלב לתקן את המעוות הרי התיקון אח"כ מצטרף אל הוידוי הקודם לו, וממילא גם יוהכ"פ היה באופן שהיה מרצה את חברו לאחר יום הכפורים, ולכן אם עדיין לא פייס את חברו ועדיין הוא צריך להטהר לפני חברו, לא נתקיים בו תנאי של לפני ה' ולכן אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו לפני יום הכפורים דוקא.
והנה בתשובה על עבירות שבין אדם למקום נתבאר בדברי רבותינו דגם אחרי הכפרה שהיא הסרת הרגז, ישנה עוד מדרגה של החזרת הארת הפנים, ומבואר בדבריו הכתוב במזמור התשובה 'השיבה לי ששון ישעך', וכן מבואר בעיקר התפילה השייכת לתשובה, שתפילה זו באה היא על שני דברים על הכפרה ועל הריצוי דהיינו על הסרת הרגז ועל החזרת המאור פנים, ופשוט הוא דגם בחטאים שאדם חוטא לחברו נוהגים הם שתי המדרגות הללו, דיתכן לו לאדם שיסלח לחברו ומכל מקום סילוק אור פניו מחברו במקומו עומד.

עיקר התשובה היא עזיבת החטא

והנה בשו"ת נודע ביהודה (מהד"ק או"ח סי' לה) כתב, שעיקר התשובה הוא עזיבת חטא וידוי דברים בלב נשבר חרטה בלב שלם התקרבות והתלהבות לאהוב את הבורא והיינו תשובה שישוב אל ה' וירחמהו, וישוב אל ה' היינו שידבק בו אבל שאר דברים תענית וסיגופים אינם עיקרים. ותדע הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה ודבר זה מפורסם בתורה ונביאים וכתובים ובשני התלמודים ובכל המדרשים, והנביא אומר (יחזקאל יח) 'ובשוב רשע מרשעתו וגו' (שם לג) 'כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו וגו', וכ"כ הצל"ח (דרושי הצל"ח דרוש יג) עקר התשובה עזיבת החטא, ויעזוב רשע דרכו ולא יוסיף לחטוא.
וכתב הצל"ח (דרושי הצל"ח דרוש י) וזמן הוקבע לנו עשי"ת ומה יספיקו עשרה ימים הללו, ואם באנו לעשות תשובת המשקל, לא יספיקו כל ימינו בהפסקות גדולות משבת לשבת, ועם כל זה רחמנא לבא בעי, והרי אין האנשים עומדים בתשובתם, שתכף אחר יוה"כ הרבה מאתנו בועטים, ומשליכים ופורקים עבותות התשובה, וחוזרים לסורם, ואמר הכתוב 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו', אבל אם מתגלה בושתו שלא עזב דרכו, אם כן הוברר למפרע שלא עשה תשובה כלל, וא"כ אותן עונות ראשונות, שהועמדו בר"ה מן הצד, שזה פעולת התשובה החרשית, גם ה' העביר חטאתך, לא אמר גם ה' מחל חטאתך כי עדין לא נגמרה המחילה, עד יבורר אם מקיים מחשבתו ומעשה מוציא מיד מחשבה, ובטלה מחשבתו למפרע, וע"י עונות החדשים ניתוספו הראשונים.

לכבוש את היצר הרע ע"י התורה

ובפרי צדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין פרשת כי תצא) הביא את הזוהר, רבי שמעון פתח זנח וגו' ועל דא כי תצא למלחמה על אויבך, דא איהו יצר הרע שאנחנו צריכים לצאת ולקבלו בדברי תורה ולקטרג עליו, וכשימסר בידי בני אדם כמו שנא 'ונתנו ה' אלוקיך בידך', ואפשר לומר על פי דברי הגמ' (ברכות כא, א) לברכת התורה לפניה מדכתיב (דברים לב, ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג לו, א) מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא [מי שמשתדל בתורה, משתדל בשמו של הקב"ה] 'ונתנו הוי"ה אלקיך' היינו על ידי דברי תורה שהוא שם הוי"ה ואלקיך מורה שהוא בעל הכוחות, ועל ידי זה תוכל לכבוש את היצר להבא שעיקר התשובה עזיבת החטא מעתה וזה יוכל להיות רק על ידי דברי תורה ושתדע שהשם ה' שהוא הדברי תורה הוא מנהיג אותך, וכמו שמובא בזוה"ק (ח"א רב, א) דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא [שאין מילה ששוברת את היצר הרע אלא התורה], וזה מה שמובא בזוהר חדש הנ"ל דלית ליה קטרוגא ליצר הרע בר מילין דאורייתא.
וכ"כ בהקדמת ספר מעלות התורה, שהתורה מכפרת על כל העונות, כמבואר בגמרא (מנחות קי, א) ובזהר בהרבה מקומות, ובפרט בדורות הללו, אשר הזמנים חלושי הדעות, ומהנמנע לקיים תשובת המשקל, על פי סגופים המבוארים בדברי קדמונינו זכרונם לברכה, כדומה על ליצנות אחת, ק"ך תעניתים. ועל כעס אחד, קנ"א תעניתים, ועל דבור חול אחד בבית הכנסת ארבעים יום, ואם יחיה האדם אלף שנים פעמים, לא יספיקו לו התעניתים על כל פרטי עונותיו, ומה יעשו האזובי קיר כמונו היום בדורות חלושי הטבע, על כן אנו אין לנו אלא להתעורר בתורה, וזאת התורה היא לנו לעולה ולמנחה ולחטאת וכו' (ויקרא ז, לז), וכמבאר בדברי האר"י, שכל עניני סגופים ותעניות, המה לראשונים, אמנם האחרונים חלושי המזג, עיקר התשובה בחזוק התורה כל היום, ובפרט כי רבו משובותינו, ועון בטול תורה על כולנה.

תפילה על התשובה

בשם משמואל (פרשת שלח שנה תרעז) כתב, ואמרנו ליישב כי יש שני מיני תשובה, יש תשובה להתחיל לגמרי מחדש כקטן שנולד, ועל תשובה כזו אמרו (ב"ר פ' א) שקדמה לעולם, ואין לך דבר שעומד בפני תשובה כזו, ואפי' בדברים שנראה בקצת מקומות מהזוה"ק שאינה מועילה להם תשובה, אך התשובה הפשוטה, שהיא רק עזיבת החטא וחרטה על העבר, שזו איננה בכלל התשובה שקדמה לעולם, אלא היא בכלל שהקב"ה נושא פנים ומקבלם בתשובה כזו, תשובה כזו איננה באוה"ע, והטעם בזה י"ל דנפש ישראל בעצם היא טהורה והלכלוך בחטא הוא דרך מקרה, וכ"ש כשהאדם שופך את נפשו לפני השי"ת בבכי ובדמעות, אך כ"ז הוא רק בישראל שיש להם נפש טהורה בעצמותה, אבל באומה"ע אי אפשר שיועיל להם כיבוס.
וכתב בשערי תשובה (שער א, כ) אמר אחרי כן (משלי כח, יד) 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה', פירוש, אף על פי שהוא מודה ועוזב יש עליו לפחד תמיד, אולי לא השלים חוק התשובה, כי צריכה למדרגות רבות, ויוסיף אומץ בכל יום להשיג המדרגות, גם יפחד אולי יתחדש עליו יצרו, וישמר ממנו בכל עת, ויוסיף יראת השם בנפשו תמיד, ויתפלל תמיד אל השם לעזרו אל התשובה ולהצילו מיצרו, 'ומקשה לבו יפול ברעה' האומר בלבו השלמתי חוק תשובתי, ואיננו משתדל תמיד להשיג מדרגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה, יענש על זה, כי הוא רם לבב ואיננו מכיר מגרעת נפשו, וגם איננו מכיר גודל חיובו להכשיר דרכיו ביתרון הכשר לפני השם, גם איננו נשמר מיצרו האורב לו תמיד, על כן יפול ביד יצרו.