פרשת בא – ביאור המילה 'לטוטפות'

• "טוטפות – תפילין"

בתרגום יונתן תי' את המילה לטוטפות – 'ולתפילין בין ריסי עיניך',

• "דבר המונח בראש"

הרמב"ן כתב בתו"ד "אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש "טוטפות" כמו שאמרו [שבת נז:] לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו [שם] אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו",

ר"י אבן גנאח בספר השרשים: "והיו לטטפות" נקרא כן מה שקושרין על המצח ובדברי רבותינו לא בטוטפות ולא בסנבטין, ופירושו ציץ, והיא מחזקת מאזן לאזן וכו', ועל כן אמר התרגום "בואצעדה אשר על זרועו" [ש"ב א' י'] "וטוטפתא דעל דרעוהי", מפני שהיא מקפת את הזרוע וראה שבת נז: ולא בטוטפות מאי טוטפת וכו' אפוזיינו ובר"ח: והיא נקראת טוטפות מפני שנותנת למעלה מן המצח במקום הטוטפות ושם בגמ' אר"א טוטפת המוקפת לה [את הפדחת] מאזן לאזן, וכ"כ הרד"ק בשורש טפף, אמנם

• "לשון תכשיט"

עי' תשובת רב נטרונאי גאון [סי' תמג'] ובספר הערוך ערך טוטפת שכתבו שהתכשיט נקרא טוטפת משום שמניחו במקום תפילין, וכן נראה מד' התוס' במנחות [לד:] שטוטפות ל' תכשיט, וכ"נ ברא"ש הל' תפילין [ס"ב] בשם ר"י, וכן ברשב"א חידושי אגדות ברכות [ו.], וכן הוא בכד הקמח ערך תפילין ועי' הערה[1] לשון קודשו, ויש להביא ראיה לפירוש זה שטוטפת לשון תכשיט מדברי הזהר [ח"א רמ"ב בהשמטות] וז"ל: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב [שמות לג ו] ההוא עדי עלאה תפילין דרישא ודרעי דשויין ביד כהה אעדיאו מנהון, ומאן אתר אתייהב להון מהר חורב, וכ"ה בזוה"ק [בא מג' א:] "ועל דא אקרון טוטפות כמה דאת אמר ישראל אשר בך יתפאר, וכתב הגר"א באור יהל שם: רצה לומר שטוטפות הוא לשון תכשיט כמ"ש [שבת נז:] ולא בטוטפות, ועי' במהר"ל [גבורות ה' פל"ט] שיציאת מצרים היא התכשיט שאין כבוד יותר מזה, וע"ע בד' בבאר הגולה [באר ד' פ"ו].

בהכתב והקבלה כתב בתו"ד: י"מ אותו תכשיט וקשוט, פארך חבוש עליך מתורגם טוטפתך, וכ"א ברע"מ (דמ"ג) תפלין פארא שפירו ועד"ז אקרון טוטפות, כד"א ישראל אשר בך אתפאר. וגלתה התורה בזה תועלת הנפשי שימשך לאדם, מתפלה של יד והיה לאות על ידך, ירצה שיהיה לאדם אות וסימן על ידו להורות בו היותו עבד מלכו של עולם, ובתפלה של ראש יורה גודל אהבתו ודבקותו בה' עד שיתקשט לעיני כל ויתפאר היותו עבד לאלהי עולם,

• "ענין הסתכלות"

הגר"א באדרת אליהו מכת"י [דברים ו' ח'] פי' שהתכשיט הנ"ל שמניחים במקום זה נקרא תפילין מלשון הסתכלות משום שתכשיט במקום זה מסתכלים עליו ביותר, מנחם מובא ברש"י ואבן עזרא פי' טטפת מלשון הטפה העינים לשון הבטה, כמו מגילה [יד:] "שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין וכו' והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כגון דאמרינן לקמן [לה] וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך אלו תפילין שבראש.

וכעי"ז כתב בחזקוני: ולטוטפות לשון הבטה, כמו ועינוהי מטייפין [ופי' רש"י ב"ק צב: עיניו מצפות למעלה], על שם וראו כל עמי הארץ גו' ומתוך שיראו אותם יזכרו הנסים ע"כ, וכן בפי' הטור: על שם שמונחין בין העינים לשון הבעה כמו שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין, [פי' בר אווז מהלך בשפל ועיניו צופיות למרחוק], וכן בכתב יד פי עה"ת [עד פרשת בשלח] לר יצחק בר חיים תלמיד ר"מ מקוצי בעל הסמ"ג ולטוטפות לשון ראיה בלשון חכמים נטוף עיניך, שפיל ואזיל כי אווזא ועינהא מטייפי, כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו' אלו תפילין שבראש.

בהכתב והקבלה: וי"מ טטפות הבטה וראיה כבארמי ועיניו מטייפין ע"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך זו תפלין (עתוס' ורא"ש מנחות ל"ה) ומזה הטף אל דרום (יחזקאל כ"א), ולא תטיף אל בית ישחק (עמוס ד') אל תטיפו יטיפון (מיכה ב' ע"ש תרגום ורש"י), שענינם מראה וחזון הנבואה,

• "פאר"

בשכל טוב פי' ולטוטפות בין עיניך. טוטפות היא כעין פאר שחובשין על הראש, כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), ובטור או"ח סי כה' מביא בשם אביו הרא"ש: לפי שהתפילין נקראין פאר שנאמר "פארך חבוש עליך" [יחזקאל כד' יז'] ונקראים תפילין לשון פלילה שהן אות ועדות לכל רואנו שהשכינה שורה עלינו דכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפילין שבראש. מ"ש הטור שהתפילין נקראין פאר ממה שנאמר פארך חבוש עליך מצינו כן כ"מ בחז"ל שדרשו כך שפארך הכוונה לתפילין והמקור הוא בתיב"ע יחזקאל [כד' יז', ושם כג'] תרגם פארך - טוטפתך, ובאונקלוס ויונתן [שמות יג' מז'] מתרגמינן טוטפות - תפילין, וכן השתמשו חז"ל בהמלה טוטפת לתפילין,

וכן הוא בטור שם שהרא"ש היה מניח תפילין לפני ברכת 'עוטר ישראל בתפארה',

• טט – שתים פת – שתים

דעת ר' עקיבא במס' סנהדרין [ד:] רבי עקיבא אומר: אינו צריך, טט בכתפי - שתים, פת באפריקי - שתים. כלומר שביאור המילה טוטפות מרמזת על ד' פרשיות שיש בתפילין דטט בשפה כתפי זה שתים ופת באפריקי זה שתים,

והנה יש לתמוה כאן ב' קושיות א. מק' רעק"א [מגילה יז.] שהרי בתרגום יב"ע מתרגם 'פארך' 'טוטפך' א"כ המילה טוטפות היא מילה בארמית ומדוע כאן התרגום כותב תפילין, ב. וביותר ק' דאיך שנראה המילה טוטפות היא לא בלשון הקודש וא"כ איך יכול להיות שהתורה כותבת מילה שאינה בלשון הקודש ועוד באפרקי או כתפי, [נכון שהגמ' במגילה אומרת ש'יגר סהדותא' זו מילים בארמית ובכ"ז התורה כותבת אבל טוטפות הגמ' לא אומרת?

וביאר תלמיד הרשב"א שכינויים אלו נשארו בלשונות הגויים מזמן שהיו מדברים בלשון הקודש קודם שבלל הקב"ה את שפתם [בראשית יא' ט'] וכ"כ בדרשות ר"י אבן שועיב לפר' נח[2], וכן באר מים חיים [לאחי המהר"ל פר' ואתחנן], וכן הוא להדיא בט"ז על התורה וז"ל: [דברי דוד דברים פרק ו פסוק ח]: טט בכתפי שתים. אין הפשט שהתורה תדבר בלשון כתפי ובלשון אפריקי ח"ו לומר כן, אלא טט הוא לשון הקודש אלא שאין אנו יודעים פירושו, ואמרינן כיון שמצינו בלשון כתפי ואפריקא שטט הוא שתים ופת הוא שתים אמרינן דגם בלשון הקודש הוא כן, וכן מצינו בהרבה מקומות שיש בלשון הקודש ובלשון לעז פירוש אחד, וכ"ה בשל"ה [כללי התלמוד (יד) כלל פה קדוש] וז"ל: שפה. ובכלל פה קדוש הוא להציל מטעות, כשתראה בדברי רבותינו ז"ל שמפרשים תיבה ואומרים שכן הוא לשון יוני או לשונות אחרים של גוי, כגון 'אתהן' בפרשת קדושים (ויקרא כ, יד), שפירש רש"י אתהן אחת הן לשון יוני הוא. וכן בפרשת בא (שמות יג, טז) 'טט' בכתפי שתים, 'פת' באפריקי שתים (סנהדרין ד ב). אל יעלה בדעתך שהתורה כתבה אלו הלשונות שאינם לשון קודש, אלא הכי פירושו, כשברא הקדוש ברוך הוא עולמו לא היה רק לשון הקודש, כמו שכתב רש"י ז"ל בכמה דוכתי, וכשבלל הקדוש ברוך הוא הלשונות בדור הפלגה, בא לשון הקודש גם כן בשאר הלשונות, והתיבות הנזכרות לעיל הם לשון קודש, ונכללו בלשון יוני או בכתפי או באפריקי.

אמנם ישנם כאלה שאחזו שהכוונה ממש אסמכתא עי' צדה לדרך ובר"ן בסהנדרין ד: עי"ש, והכתב והקבלה כתב: והא דאמר ר"ע (מנחות ל"ה) טט בכתפי שתים פת באפרקי שתים, נראה ברור שאין כוונתו על ההוראה העצמית שבמלת טטפות, אבל טעמו על ההוראה הצדדית (נעבענבעגריף) ר"ל בחרה התורה לשנות לשון תכשיט או הבטה או הרצוי אל לשון טטפות, להורות לנו דרך אגב גם מספר ארבע שהוא מכוון ג"כ במלת טטפות, כלומר שהתורה מרמזת לנו בזה הענין של הד' פרשיות.

• ענין דיבור

וברש"י הביא - ומנחם חברו עם (יחזקאל כא ב) והטף אל דרום, (מיכה ב ו) אל תטיפו, לשון דבור, כמו (לעיל פסוק ט) ולזכרון, שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו, כמו שכתוב ביחזקאל [כא' ב'] 'והטף אל דרום', וכן מיכה [ב' ו'] 'אל תטיפו', ובמחברת מנחם שם כתב שהוא לשון מלל וניב שפתים וכך הזהיר משה את ישראל: "עמי שית אמרי נגד פניך וחוקתי מול עיניך ואל תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

וביאר הרמב"ן שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו – שתעשה מיציאת מצרים דיבור אשר יזל כטך על שומעיו, ועי' ר' מיוחס מה שתמה בזה.

• "ענין אות וציוי"

בהכתב והקבלה הביא דרך מענינת וז"ל: ול"נ דמלת טטפות נרדף למלת אות והוראה אחת לשתיהן, אותו הוא מענין יאותו לנו האנשים (בראשית ל"ד) ענינו התרצות (איינווילליגען), ותרגום יאותו יטפסו, וכן אל תובא (משלי א') מתורגם אל תטפס, והוא בעצמו מלת טטפות כאן בהתחלפות סמ"ך הארמי לתי"ו בעברי כפי הנהוג, והמכוון במלת לאות ולטטפות ענין רצוי הנפש לקבל עלי' כל הצויים הנאמרים בפרשיות אלה, בהנחתם על היד נגד הלב יתרצה לשעבד תאות ומחשבות לבו ולהנהיגם כמצות רצונו ית', ובהנחתם על הראש נגד המוח יהיה לטטפות ולרצוי נפשי לשעבד הנשמה שבמוחו עם כל כחותי' לעבודתו ית'. ומדרך הלשון להכפיל הפ"א והלמ"ד עצמה או הפ"א והעיי"ן להורות על המשך הפעל ההוא, על השנותו והתמדת חזרת פעולתו (איטעראציאָן, וויעדערהאָלונג), כמו מטלטלך (ישעיה כ"ב) מגזרת ויטילו את הכלים, והוראת מטלטלך הטלת תמיד, וכן ונאפופי' מבין שדי' מגזרת נאף והוראתו הנאוף התמידי, וכן תשגשגי (ישעיה י"ז) מגזרת ישגה אחו (איוב ח') והוראתו מהירת השגיון, וכן כאן הוכפלה הטי"ת להוראת הרצוי התמידי.

ר' חיים פלטיאל פירש: ולטוטפות בין עיניך. אין למלה הזאת משפחה ידועה אבל בעלי הלשון יחשבו לייחס אותה אל לשון הטף אל הדרום, ועלימו תטוף מלתי, או מן הטיפו ההרים עסיס, יאמר שתעשה מן יציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דיבור, [יזל] כטל על שומעיו אבל רבים יקראו המונח בראש טטפת כמו שאמ' ולא (ה)[ב]טוטפת וא"ר אבהו טוטפת המקפת מאוזן לאוזן והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו ואמרו טוטף ולא טוטפות בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים הקדמונים עושים כן עד מרע"ה והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על יד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם המחשבה והנה נכתוב פר' קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו לעשות יציאת מצרים בין עינינו ובפר' שמע והיה אם שמוע שנ[צ]טוינו שנעשה ג"כ טוטפות דכתיב והיו הדברים וגו' על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, לכך אנו כותבים שתי הפרשיות ההם לטוטפות ששם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השורש באמונה, ולטוטפות לשון הבטה ועיניהם מטיפין על שם וראו כל עמי הארץ וגו'.

• "מלשון בולט"

ר' מיוחס פי' – לטוטפות ופשוטו הוא לשון ארמי אשר הציב תרגומו דאטיף כלומר יהיו צפות ובולטות ונכרות כמו וראו כח עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך והוא לשון כפול וכו' וזה עקרו טופף.

• "מלשון שלימות"

כספי פי' – ולטוטפות שרשו טף או טפף והנה ענין טף טפף בעברית מטעם שלמות הדבר, כמו שמבואר בלשון המשנה טוטפות ונקראו הילדים טף לשלמותם בבריאות וכח כי הם בהגדלה וצמיחה וכן לטוטפות בין עיניך שיעמוד זה המוחש שלם בחוש הראות.

• "מילה במצרית – מל' מראות"

בצרור המור כתב: וי"א שהמלה הזאת היא מצרית בספר העבודה המצרית בחלק העשירי בתוארי הזקנה תמצאנה. כי המראות שישימו האנשים בין עיניהם לראות בטוב נקראים שם טו אטף גם טטף ליחיד וטטפת ושרש שלשתם שוה. והשם יתברך צוה לזכור הדברים האלו ושלא ימושו מפינו וכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך. ע"כ אמר והיו לאות שלא ימוש מידך. ולטטפת ולמראות מאירות תמידיות בין עיניך. לראות תמיד פלאות אלהינו. ומן הראיה תבא לידי זכירה. לכן אמר בראשונה במקום טטפת זכרון בין עיניך. והוא מלה מפורסמת מוכנת לכל ישראל אז שהם יוצאי מצרים. והמלה היא מצרית והם מבינים אותה מצד ההרגל. וטטפות הם המראות ולהם ג' סגולות. מחזיקים הראות החלוש. שומרים הראות החזק. מעבים ומגדילים הדברים הדקים אצל הראות עד שיתראו יותר גדולים ממה שהם. כן הפלאים האלהיים הם מחזיקים ראות הנפש החלושה באמונה. ושומרים החזקה בכח אמונתה. מגדילים ומבינים ומביאים אותה לראות בטוב ה' בארץ החיים. לכן צוה אלהינו לשמור ולזכות ולעשות הענינים האלה כולם. ולהיותם על ידנו לעשותם תמיד ולטוטפות בין עינינו. כדי שלא ימושו מלבינו ומפינו. וכמו שכתוב השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו', וכ"כ בספר מנחה בלולה מצאתי כי המראות נקראו בלשון מצרי טוטא"ף ורצונו שהמצוות יהיו תמיד נגד עינינו כמראות הצובאות.

• "מלשון נוטף"

צרור המור כתב: ומלת טטפת י"א שהיא מן הטף אל דרום ענין דיבוק. ואינו נופל יפה על בין עיניך. ואחרים אומרים מן השמים נטפו. ואם בדמעות זו ההזלה. באי זה ענין תפול בין עיניך. ואולי הוא אומר על השפע היורד מלמעלה על עניני בני האדם. כי עין בעין יראו בשבילם השגחת השם יתברך ושפעו.

• "מילה במצרית – שהמוח נקרא כן"

אברבנאל שמות פרק יג - ויש אומרים שהוא שם מצריים שנקרא המוח כן.

• "לטוטפות – לזיכרון"

בתרגום הסורי "ולטוטפות בין עיניך - לדוכרנא בין עיניך", וכן באבן עזרא ולטטפות כמו ולזכרון, ברס"ג תירגם 'מנשורא' ופירש בנוה שלום 'כתב זכרון' ויש מתרגמים שהוא סימן נפוץ,

• "לשון הגבהה"

פענח רזא דברים פרשת ואתחנן פי' וז"ל: והיו לטוטפות פי' להגביה וליתרון כמו הלוך וטפוף דישעיה.


יש שהקשו מדוע אצלינו בפרשה נאמר 'ולטוטפות' ולעיל פסוק ט' נאמר ולזיכרון בין עיניך, ותי' משום שכאן מדבר האב עם הבן התם ששואל מה זאת והיו רגילים הנערים להניח תכשיטי כסף וזהב הנקראים טוטפות בין עיניהם, ואומרים לו שכאשר יגדל יעזוב הטוטפות של הבל ובמקומם יניח הטוטפות של קדושה המזכירים את גבורת ה' וגורמים יראתו שהיא עיקר הכל [כ"כ בספר ברית עולם (וואלי)].

---

[1] ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים (שיר השירים ז). דבר ידוע כי הדעות האמתיות כגון דעת אמונת חדוש העולם ודעת ההשגחה הפרטית במין האדם וכן דעת שהשכינה דבקה בישראל הדעות האלה וכיוצא בהן לא תשלמנה כי אם בפעולות שיעשה האדם בידים ועם הפעולה תהיה הדעת ההיא קבועה בלב, דעת אמונת החדוש צריכה לפעולה והיא מצות השבת שעם הפעולה ההיא תשלם פעולת אמונת החדוש, וכן דעת ההשגחה הפרטית הדבקה במין אדם צריכה לפעולה והיא מצות המזוזה שמתוכה יתבאר לאדם ענין השמירה וההשגחה העליונית הפרטית המקפת את האדם, ושאין העולם השפל נמסר לכתות העליונים כדעת חכמי המחקר. וכן דעת רז"ל שהשכינה דבקה בישראל צריכה לפעולה והוא מצות התפילין כי מצות התפילין אות היא שהשכינה דבקה עמנו ושהיא מקפת כל הקצוות, וכדי שתהיה הדעת הזאת רשומה בלבבות נצטוינו לעשו' בזה פעולה שתהיה זכרון לאותותיו ולמופתיו אשר הגדיל לעשות עמנו, ושנניח אותו זכרון בשני איברים מיוחדים שהם שרשי המחשבה ועיקרי כל הפעולות והן הלב והמוח, ושיהיו רצועות התפילין מקיפות את הראש ולכך נקראו התפילין טוטפות שהוא לשון פאר ותכשיט מלשון החכמים שאמרו ולא בטוטפת שהוא לשון פאה פרק במה אשה יוצאה (דף נז) כי הוא התכשיט שהאשה מתקשטת ומתפארת בו, וזה להורות שאנו עם מקבלי התורה מתפארים בשכינה שבה תפארתנו כענין שכתוב (תהלים פט) כי תפארת עזמו אתה. והשכינה גם כן מתפארת בנו כענין שכתוב (ישעי' מט) ישראל אשר בך אתפאר, וכדי להודיע על גודל הפלגת הדבקות הוצרכו חכמי האמת לומר שהקב"ה מניח תפילין, ילמדו דעת את העם כי כשם שאנו עמו וצאן מרעיתו מתפארים בו בסיפור יחודו ונפלאותיו ומופתיו שעשה עמנו במצרים, כן הוא ית' מתפאר בנו ומספר יחודנו שאנחנו גוי אחד בארץ מיוחד לחלקו, והוא שדרשו בפרק קמא דברכות (דף ו) בתפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו (דה"א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד, ומקשי שם ומי משתבח הקדוש ברוך הוא בשבחייהו דישראל אין דכתיב (דברים כח) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום א"ל הקדוש ברוך הוא לישראל בני אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנ' (שם ו) שמע ישראל ה' אלהינו וגו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנא' (דה"א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. נמצאת למד כי כונת התפילין בנו גם בהקב"ה הכל ענין אחד ורמז א', כי בנו הם אות על יחודו ובהקב"ה הם אות על יחודנו שהוא יתברך מתאחד עמנו גם אנחנו עמו וצאן מרעיתו, ואם כן פעולת מצות התפילין כדי לאמת הדעת ההיא שהשכינה דבקה בישראל. ולכך תמצא במצות התפילין רמז לשכינה והוא השי"ן שאמרו עליה חכמי האמת שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:
[2] וז"ל: ולכן היה עונשם להפרידם בלשון ובארצות מדה כנגד מדה, וזהו בנסעם מקדם מקדמונו של עולם, ולכן נענשו בבלבול שפה, כי תחלה היה להם שפה אחת ודברים אחדים, כי יש בעמים שיש להם שפה אחת ואין להם דברים אחדים, כמו בספרד וצרפת שיש להם לעז אחד ואינן מדברים לשון אחד, כי אין אלו מבינים את אלו אלא בדוחק, וכן עמים אחרים בלונברד"יאה, אבל דור הפלגה הכל היה שפה אחת ודברים אחדים והוא לשון הקדש כי כלם היו מדברים בו וכשנתפרדו בעונם נתקלקל הלשון ונתפרדו לע' אומות ולשבעים לשון, ונשאר לשון הקדש בישראל ובזרעם ואבדנו ממנו הרבה, ונשאר ממנו קצת בפי האומות, וזהו אמרם ז"ל ריש פרקין דסנהדרין טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, כי הוא לשון הקדש. וכן בראש השנה שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, כי חלילה שנלמוד מצותינו הקדושות מלשונות הגוים, ושנביא ראיה מלשונם הגרוע, אבל הוא לשון קדש נשאר בידם.