פת הבאה בכסנין - ד' (הערה למאמר 'לחמניית מזונות' ברכתה 'מזונות'?)

השיעור משתנה.
בגוף המאמר הובא שאף אם ברכת 'לחמניית מזונות' היא אכן 'מזונות' – עדיין שיעור קביעות הסעודה בה הוא מינימלי מאוד, אך לא הארכתי בסברא זו כלל, ועל זה ברצוני לדון כעת.
ועוד יש להוסיף, דאף אם נימא שדין 'פת הבאה בכסנין' אף על פי שנועדה מאפייתה לשביעה, עדיין ברכתה 'מזונות', ישנו טעם נוסף לחייב את האוכלים שיעור ניכר מלחמנייה זו בברכת 'המוציא', אף אם אין כוונתם לקבוע סעודה ולא אכלו כשיעור ארבע ביצים.

כמובן שכל זה הוא לדעת ה'משנה ברורה' ולבני ספרד, שהרי בני אשכנז כלל לא הולכים אחרי שיעור ד' ביצים, אלא אחר פסק הגר"א ששיעור 'קביעות סעודה' הוא כמנהג המקום לקבוע אכילת בוקר וערב.
והטעם הוא, שהרי שיעור ד' ביצים הוא תמוה ביותר. שהרי הדבר פשוט וברור שאין שיעור זה דומה לשיעור 'כזית' או 'כביצה', שהם נועדו לשער את שיעור 'מזון' וכדומה, אלא כל מטרתו לברר את השיעור של 'אכילת סעודה' של האוכל, שזה תלוי במנהג העולם.

ודבר זה תמוה, שהרי המנהג משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן, ואיך שייך לכלול את כל בני העולם במשך ה'שית אלפין שנין' בשיעור אחד?, ונוסף על כך תמיהה רבתי, שאם שיעור זה קבוע במסמרות, מדוע לא הוזקקה הגמרא למנות שיעורו אלא נקטה בסתמא 'כל שאחרים קובעים עליו סעודה', וכן כל הראשונים לא נזקקו לבאר שיעור זה?

כמובן שלדעות הפוסקים שהולכים אחרי הרגילות לקבוע סעודה באותו מקום, לא קשה ולא מידי, אך הדברים טעונים ביאור לכל הני פוסקים דנחתי לבאר שיעורא.

ועל כן נראה לומר, דאף אותם פוסקים שנקטו במניין השיעור, מודים שהדבר כלל לא תלוי ב'שיעור' אלא במנהג לקבוע סעודה, אבל מכיוון שלא ניתן לקבוע במסמרות מה מנהג המקום לקבוע סעודה לגבי כל מאכל ומאכל, על כן נקטו בשיעור מסויים שבו ודאי יש 'דין של סעודה', שהוא שיעור עירוב.

(ואם תשאל, שאם כן נמצא שמה שהקילו שבכל המאכלים יברך 'מזונות' אם לא אכל כשיעור עירוב, נמצא שבמאכלים שקביעות הסעודה עליהם פחות בהרבה משיעור זה יברכו עליהם 'מזונות' שלא כדין, וכבר תשובתו בצידו כפי שכבר כתבו הפוסקים על מה שלהלכה נקטינן כל דעות הראשונים בביאור 'פת הבאה בכסנין', ונמצא אתה בא לידי קולא ולברך שלא כדין, וכבר האריכו הפוסקים בליישב דבר זה, ומשם תקחנו לכאן)

וכן הדבר מפורש ב'שו"ת בית דוד' (או"ח סי' פ"ב):
והנה השיעור של קביעות סעודה לא פורש, ודוחק גדול לומר שתלוי הדבר בהבחנת אדם כפי מה שהוא רואה באתריה שקובעים סעודה, כי מאין יוכל אדם לידע ולראות את הרוב של העולם איך קובעים סעודה, ואולי קביעות סעודה יש ללמוד מדין ערוב וכו'

והנה מפורש בדבריו (כן פירשו כמה אחרונים, אך יש לפרש להפך, ואכמ"ל), שמעיקר הדין היה לנו ללכת אחרי המנהג, אך מאחר שקשה לקבוע בכל דבר ודבר מה שיעורו, ננקוט שיעור עירוב.
ואם כן, מאכלים שברור לכל ששיעור הקביעות בהם נמוך בהרבה – אין כבר כלל סברא לילך בזה אחר שיעור כזה או אחר, אלא אחר המציאות הגלויה לעין כל.

דעת חכמי ספרד.​

וכן נראה דעת החיד"א נוטה בבירור, שכתב ב'ברכי יוסף' (סימן תמ"ד או"א) שבערב פסח שחל בשבת, יאכל ממצה עשירה כ'כביצה' פת לסעודה שלישית, ויטול ידיו ויברך עליה 'המוציא'.
ולכאורה הדבר תמוה, שהרי 'מצה עשירה' היא 'פת הבאה בכסנין' וכיצד יברך עליה 'המוציא' אם אכל ממנה רק כשיעור 'כביצה'?.

וביארו חכמי ספרד, שכוונתו שמכיוון שכעת קובעים על כך סעודה, ברכת המוציא (כן כתבו הרבה מחכמי הספרדים, וכ"כ הגרע"י ביחו"ד ח"ג סי' י"ד, עיי"ש) וכן נראה כמעט מפורש בלשונו.
וכן דעת הרבה מגאוני ספרד בפירוש, וביניהם 'רבי חיים פלאג'י' (שו"ת לב חיים, ח"ב סי' פ"ח), וכן הביא שפסק ה'חקרי לב', וכן כתב בשו"ת זרע אמת (חלק או"ח סי' כ"ח).

דברי ה'דרכי משה'.​

אמנם לא אכחש, שדבר זה נסתר מדברי ה'דרכי משה', (קס"ח, סק"ג) שהוכיח מהמנהג שלא כדברי ה'בית יוסף' דדי במעט תבלין בעיסה כדי להחשיבה כ'פת הבאה בכסנין', וזה לשונו:
אבל אין המנהג כדבריו, שהרי בשבתות וימים טובים ונישואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם, אם כן נראה דסבירא להו דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט, אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים.

ומפשטות לשונו נראה שכוונתו להקשות על הבית יוסף מכוח המנהג לברך בשבת ובשמחות 'המוציא' על פת זו, אף על פי שיש בה מעט תבלין, ואם האמת כפי שנתבאר לעיל, ברכת פת זו אכן תהיה 'המוציא' ולא משום שאין היא 'פת הבאה בכסנין' אלא מפני שהדרך לקבוע עליה סעודה בצורה זו ובשיעור זה, ואין מקום להקשות על ה'בית יוסף' מכוח המנהג.

ומעניין לעניין באותו עניין, הנה יש שהביאו את דברי הדרכי משה להקשות אף על מה שהבאנו לעיל, שפת שנועדה לקביעות סעודה ברכתה המוציא בכל גוונא, והקשו מה'דרכי משה' שהובא.
ואחר בקשת המחילה, לעניות דעתי האומרים כן לא נחתי לעומקא דדינא כלל, שהרי הרמ"א עסק בפת שאינה מיועדת אך לליל שבת, אלא לכל השבוע, ולעיתים השתמשו בפת זו לליל שבת, כך שזה קובעים על פת זו סעודה לעיתים רחוקות פעם אחת בשבוע לא משנה את יעודה של הפת, ועל כן יש מקום לדון האם פת זו היא 'פת הבאה בכסנין' מה שאין כן ב'לחמניות מזונות' שכל מטרתן היא לקביעות סעודה, והחילוק ברור.

ונחזור לדברינו, שלכאורה הוכח מדברי הרמ"א שאף אם כל העולם קובעים סעודה על פת זו כעת, עדיין הדבר תלוי ב'שיעור'.
ועל זה יש לתרץ בכמה וכמה אופנים:

א. דעדיין שיעור קביעות סעודה על פת זו הוא יותר מכך, ורק בשבתות ובסעודות נישואין שהסעודה מרובה קובעים על שיעור מועט מפת זו, ועל כן הולכים אחרי השיעור הרגיל של 'קביעות סעודה' בכל פת ופת בנפרד.
(אמנם צ"ע שהרי לשיעור קביעות סעודה מחשבים אף את כל מה שאוכלים עם הפת, אך זה קשה על הרמ"א בכל מקרה, וכן הקשה ה'בית מאיר', וצ"ע)

ב. במה שהביא הרמ"א משבת, אפשר ליישב שכוונתו מכך שצרפו את זה ל'לחם משנה' אף על פי שלדברי ה'בית יוסף' פת זו אינה 'לחם', ומה שהביא מנישואין גם כן יש לומר דסוף סוף לא שם קבעו עיקר סעודתם, אלא שהצטרפו ל'סעודת נישואין' בלבד (בדומה לנוטלים אוכל מה'בר' בזמנינו), ואף על פי כן המנהג היה שמברכים 'המוציא'.

השגות האחרונים.​

ונוסף על כן, יש להוכיח להפך מהאחרונים שהשיגו על דברי ה'דרכי משה', מטעם זה גופא.

הזרע אמת (או"ח סי' כ"ח) כתב וזה לשונו:
ולפי עניות דעתי לא קשה מידי, דכיון דדעתנו לקבוע סעודה, שפיר מצינן לברך עליו המוציא, וקל להבין.

וכן ב'הגהות רבי חיים צאנזער' העיר כל על דבריו:
ומה שהעיר ה'דרכי משה' מהמנהג שאוכלים בשבת ויום טוב ומברכין עליהם 'המוציא' ו'ברכת המזון', אין ראיה כלל, שהרי קובעים סעודה עליהן.

וכן השיגו בעוד אחרונים על דברי ה'דרכי משה', דסוף סוף קובעים על כך סעודה, ואם כן מה מקום מצא להקשות על דברי ה'בית יוסף' מכאן. (אמנם יש לעיין בדעתם אם כוונתם מעצם זה שקובעים על כך סעודה, או מצד זה שאוכלים כ'שיעור')

בלחמניות מזונות.​

והנה בלחמניות מזונות, אף האוכל בדרך ארעי, סוף סוף דרך האנשים לקבוע סעודתם על שיעור לחמנייה אחת או שתיים, ואף אם האוכל הזה אין כוונתו לכך, בטלה דעתו אצל מנהג העולם לקבוע סעודתם.

ואף אם לא נימא כן או באוכל לחמנייה אחת בלבד, מידי ספק לא יצא.

העולה לדינא.​

ומכל זה עולה לדינא, דאף אם ננקוט שצריך 'שיעור' מסוים לקביעות סעודה, היכן שברי לכל שהדרך לקבוע סעודה בשיעור זה, ברכתו תהיה 'המוציא', ועל כן ב'לחמניות מזונות' האוכל משתי לחמניות ומעלה ברכתו המוציא לכל הדעות, ואף בפחות מכך הוא 'ספק ברכות'.