האם קידוש על יין מדאורייתא או מדרבנן???
נר חנוכה וקידוש היום מה קודם???
האם חייב בקידוש כשאין לו יין ופת???
מדוע מזכירים זכירת יציאת מצרים בקידוש???
האם חייבים קידוש במקום סעודה???
כיצד ינהג נזיר בקידוש???
האם חייב בקידוש ביום כפור שחל בשבת???
האם קידוש היום מהתורה???
מדוע נקרא קידושא רבה???
האם צריך לטעום מקידושא רבה???
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (שמות כ, ח)
הנה מצינו בגמ' בפסחים (קו, א) תנו רבנן, 'זכור את יום השבת לקדשו' זוכרהו על היין, אין לי אלא ביום, בלילה מנין תלמוד לומר 'זכור את יום השבת לקדשו', ומקשי' שהרי עיקר הקידוש הוא בלילה כשנכנסת השבת שנא' 'לקדשו' וא"כ מדוע מקשי' מנין בלילה, ועוד במה שלומדים שנא' 'זכור את יום השבת' שמשמע שהקידוש ביום, אלא הביאור שמהפסוק של 'זכור את יום השבת לקדשו' שצריך לזכור על היין היינו בתחילת היום שהוא כניסת שבת, ביום מנין תלמוד לומר 'זכור את יום השבת'.
שיטת תוספות והרמב"ם שקידוש על יין מדרבנן
ובתוספות כתבו, שזכירה נאמרה על היין שנא' (הושע יד) 'זכרו כיין לבנון', וכן (שיר השירים א) 'נזכירה דודיך מיין' והזכירה היינו של ויכולו נתקנה בתפילה ולא על הכוס כמו שמצינו בגמ' בשבת (קיט, ב), ומה שאומרים בקידוש כדי להוציא בניו ובני ביתו, ומה שרגילים לומר ויכולו אחר התפלה בקול רם משום יו"ט שחל בשבת שמתפללים אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה, ותקנו לומר בכל השבתות שלא לחלק בין שבת לשבת, וכתבו שנראה שקידוש על היין הוא נלמד מאסמכתא, ומה שמצינו בגמ' בברכות (כ, ב) שנשים חייבות בקידוש היום מהתורה היינו דוקא קידוש היום, אבל על היין אינו אלא מדרבנן, והוכיח כן מנזיר, ובתי' השני כתבו שקידוש על היין הוא מהתורה ומה שצריך במקום סעודה הוא מדרבנן.
והרמב"ם (פכ"ט הל' שבת ה"א) כתב, מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה, ועוד כתב (ה"ו), שמדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס, ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אף על פי שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש, הרי שהחיוב לעשות קידוש על היין לתוס' בתי' הראשון וכן לרמב"ם הוא מדרבנן, והמגן אברהם כתב שלדברי הרמב"ם הקידוש שמזכיר בתפילה הוא מדאורייתא, וכן מבואר בדברי הריטב"א שם וכ"כ במשנה ברורה (רסג, סקי"ג).
נר חנוכה וקידוש היום
והנה מצינו בגמ' בשבת (כג, ב) אמר רבא, פשיטא שאם היה לו מעות לקנות נר שבת ונר חנוכה שנר שבת עדיף, משום שלום ביתו, ואם היה לו לקנות נר שבת וקידוש היום שנר ביתו עדיף, משום שלום ביתו, והסתפק רבא,מה קודם אם נר חנוכה או קידוש היום, האם קידוש היום עדיף משום שהוא תדיר, או שנר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, ולאחר שהסתפק פשט שנר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.
והקשה הר"ן שם, מדוע נר שבת ונר חנוכה דוחים קידוש היום שהוא מדאורייתא, ותי' שכיון שיכול לקדש על פת ואפי' שמצוה מהמובחר לקדש על יין מ"מ נר שבת וחנוכה עדיף, וברשב"א הוסיף שאפי' אם יותר חביב לו יין מפת מ"מ לא דוחה מצות נר שבת ונוכה וכ"כ בה"ג, וכתב ר"ע איגר (או"ח רעא, א) וכן בביאור הלכה, שמוכח בדבריהם שמצות קידוש ביין היא מדאורייתא, והרע"א הביא, מדברי הרא"ש שם שכתב שבתפחלה לבד אינו יוצא קידוש מדאורייתא וכן קידוש על היין שלא במקום סעודה, ורבינו יונה סבר שיצא בקידוש שלא במקום סעודה
כשאין לו יין ופת
בב"ח (או"ח סי' תרעח, א) כתב, שמשמע בדברי הר"ן שקידוש מהתורה הוא או על יין או על פת ואם אין לו פת הרי שקידוש היום קודם לנר חנוכה, והקרבן נתנאל (סק"כ) כתב, שעדיף שיקנה לחם שיהיה לו גם לחם משנה ויכול לקדש בפת ויקיים שתי מצוות, אמנם הב"ח חלק שהרי יוצא ידי חובת קידוש בתפילה בזכרון דברים, וכ"כ במרדכי (ברכות סי' סא) ובסמ"ג (עשין סי' כט), ולפי זה אפילו אם אין לו יין ולא פת לקדש עליו נר חנוכה קודם שיש בו פרסום הנס, וכ"כ הרמב"ם (פ"ד הל' חנוכה הי"ג), וכתב לדחוק כן בדברי הר"ן שאם אין לו יין שיקדש על לחם ואם אין לו שיקדש בפה.
ובט"ז (ס"קב) כתב, שלגבי פת ודאי פת קודם, ומה שמצינו (סי' רעא) שקידוש קודם לצרכי סעודה, היינו שאר צרכי סעודה כגון תבשילין שנקראו כבוד יום, אבל הפת של לחם משנה הוא קודם ליין קידוש שהרי לחם משנה הוא ודאי מדאורייתא, כפי שאמר ר' אבא, שנאמר 'לחם משנה' ושלש סעודות ג"כ מדאורייתא וצריך פת, וכ"ש שקודם לנ"ח שאינו אלא מדרבנן, והפרי מגדים כתב, שמ"מ בללחם משנה אינו מדאורייתא אלא אסמכתא מהתורה.
ובחשוקי חמד (פסחים קו, א) הביא לגבי מי שאין לו בליל שבתיין ופת, שכתב בכף החיים (סי' ערב סוף סק"נ) אם אין לו בלילה לא יין ולא פת, שיותר טוב לקדש על שאר משקין אם הם חמר מדינה, ממה שיתבטל ממצות קידוש לגמרי, ובספר שדה צופים הקשה, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, ואם כן הרי"ז ברכה לבטלה ולא יצא ידי חובת קידוש, וכתב ליישב, שמדובר שמי שיש לו רק חלב וזה בלבד מזונו ואינו אוכל מזון אחר, ואם כן יכול לקדש על חמר מדינה, והסעודה תהיה החלב שישתה.
ובהגהת יעב"ץ (פסחים קיד) כתב, שאם אין לו פת ויש לו שאר מאכלים מקדש עליהם, שהסעודה נקרא לחם בכל מקום וכל דבר שסועד לחמו הוא, כשלא אפשר בפת, ואם כן כשאין לו לסעודת שבת כי אם חלב והוא מאכלו הרי זה קידוש במקום סעודה, אבל יקדש על חמר מדינה, כי חלב אינו נחשב לחמר מדינה לכמה פוסקים, כמו שכתבו בשו"ת נטע שורק (או"ח סי' י), ובשו"ת שם משמעון (או"ח יד) שהביא מהברכ"י שאסור להבדיל על חלב, ומה ש.מוכח בגמ' בכריתות (יב, ב) שחלב משכר, צ"ל שנשתנו הטבעים, אולם בספר עובר אורח לאדר"ת (או"ח רצו) כתב שאולי יש להתיר להבדיל על חלב.
זכירת יציאת מצרים בקידוש
והנה מצינו בגמ' בפסחים (קיז, ב), אמר רב אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, שנאמר 'למען תזכר את יום', וכן נאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', ומה שצריך להזכיר כל לילה יציאת מצרים, היינו שבשבת חייבו לקדש על יין, והביא כן ר"ח וכן ברי"ף וברא"ש, וא"כ איך יוצא ידי קידוש בתפלה והרי לא נזכר בתפלת לילה יציאת מצרים כלל, ואף שברשב"ם כתב שם שצריך להזכיר יצ"מ בתפילה ועל הכוס אבל בנוסח התפילה לא נזכר יצ"מ כלל, והקשה בביאור הלכה א"כ איך יוצא ידי חובת קידוש בתפילה אם צרילך שיזכיר יצ"מ ובלילה לא מזכירים, וכתב ליישב דברי המג"א, או משום שסבר שהפסוק הוא רק אסמכתא, או שסובר שיוצא במה שמזכיר ושמרו שהוא גאולה אריכתא אחרי השכיבנו, ואי"צ להזכיר בקידוש ממש ומה שמפסיק בתחילת התפילה אפשר לומר שהוא חלק מהשבח ולא יגרע מהקידוש שהוא שבח, וכתב שיש להמנע מזה לכתחילה כיון שאולי צריך שיזכיר יציאת מצרים בתוך הקידש,
קידוש במקום סעודה
והנה כתב בשולחן ערוך (או"ח רעא, יד) אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו, ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם, וי"א כיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור, והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם דוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים שמועיל בטעימת אחר, והרשב"ם והתוס' בסוגין כתבו שגם בקידוש יכול אחר לטעום, ומבאר במשנה ברורה (סקע"ד) שקידוש חמור כיון שעצם הקידוש הוא מהתורה, וסמכו על הפסוק שצריך עכל היין, ולפי הר"ן והרשב"א מובן יותר כיון שקידוש על היין הוא מדאורייתא.
נזיר בקידוש
ובתוס' שם הביאו ראיה מנזיר שקידוש אינו מהתורה, כמו שמצינו בגמ' בנזיר (ג, ב) שנאמר 'מיין ושכר יזיר' לאסור יין מצוה כיין הרשות, והקשו שהרי בקידוש והבדלה הוא מושבע ועומד מהר סיני ולכך אי"צ פסוק לאסור, אלא שמדובר באופן שנשבע שוב ולמרות שהוא מושבע ועומד שחל.
ובשאגת אריה (סי' ס) במביא, שהמפרש והראב"ן ביארו את קושית הגמ' בנזיר, כיון שהוא חייב מדאורייתא לקדש על היין הרי אין הנזירות חלה כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני לשתות יין של קידוש, וכן הביא הריטב"א בשם רש"י וא"כ מבואר לדבריהם שקידוש על היין הוא מדאורייתא, וכתב לדחות שיטה זו, ומה שבגמ' שם מקשים גם מהבדלה מוכח לפי"ז שהבדלה היא מהתורה.
קידוש ביום כפור שחל בשבת
ובתוס' רי"ד מביא מרש"י בספר הפרדס ועוד מפרשים שפירשו בגמ' בנזיר שקידוש על היין הוא מהתורה, ומבאר שכן נתקבל הלכה למשה מסיני שיקדשו על היין, וחלק על דבריהם שקידוש על היין אינו מהתורה, והקשה מדוע ביום כפור שחל בשבת לא עושים קידוש שאם היה צריך מהתורה על היין כיון שא"א לשתות הרי התבטל הדין, ואם קידוש על היין אינו מהתורה א"כ מדוע ביטלו לעשות קידוש ביום כפור,
וכתב לתרץ שכך התקבלה הלכה למשה שרק במקום שיש סעודה עושים קידוש שהסעודה היא מחייבת לעשות קידוש, ועוד אפשר לבאר בדבריו כדברי הר"ן והרשב"א הנ"ל, שמהתורה צריך לקדש על היין ואי"צ לטעום מהיין ורק במקום שמותר לאכול ולשתות יש חשיבות לטעום מהיין, אבל ביו"כ שאסור לאכול ולשתות שאין חשיבות ליין ולכך אין לקדש על יין, ובחידושים וביאורים תירץ, שחכמים חששו שמא יבוא לשתות ביוה"כ ולכן ביטלוהו בשב ואל תעשה.
והמגן אברהם (רעא, סק"א) סבר שיוצא מדאורייתא בקידוש בתפילה, והוכיח רע"א, מיו"כ שחל בשבת שאין מקדשים כיון שיוצא בקידוש בתפילה מהתורה, והחתם סופר כתב, שבשבת רגילה לא יכוון לצאת ידי קידוש בתפילה, ואם חל ביו"כ יכוון לצאת בתפילה.
קידוש היום
והנה בגמ' שם הקשו, ביום מה מברך שהרי אינו מברך את נוסח הקידוש כמו בלילה, שהרי מצינו (קה, א) שביום של שבת ויום טוב אין קדושה על הכוס, אמר רב יהודה, בורא פרי הגפן, ומובא שרב אשי הזדמן לעיר מחוזא, ואמרו לו ביום השבת שיקדש קידושא רבה, ולא ידע מה ביאור קידושא רבה, לכך קודם בירך הגפן כמו שבכל קידוש מברך קודם הגפן, ויראה אם צריך להמשיך לברך או שכולם שותים מיד אחרי הברכה, ולאחר הגפן ראה את ההוא סבא שהתכופף ושתה, ואמר על עצמו את הפסוק 'החכם עיניו בראשו'.
וכתב הר"ן שקידוש היום הוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא וכ"כ הראב"ד (פכ"ט הל' שבת ה"י), כיון שכבוד יום עדיף מכבוד לילה עשו בו זכר לקידוש, והיינו ע"י ברכת בורא פה"ג שהיא התחלת הקידוש של הלילה, ועוד כיון שאומרים שירה על היין, תיקנו קידוש על היין ביום שלא כדרך שאר סעודות ונמצא שבח לקדושתו של יום, וא"כ כתב הר"ן שכיון שקידוש ביום מדרבנן, לא אסרו לטעום קודם שיקדש, וכן סובר המהר"ם חלאוה, אבל הרמב"ם סובר שאסור לטעום.
ואפשר לומר שחלקו בשני הטעמים, האם תיקנו ביום קידוש כעין קידוש הלילה, ולכן אסור לאכול קודם כמו בלילה, או שתיקנו שסעודת שבת תהיה על היין שזה שבח לקדושתו של יום, ולפי"ז לא אסרו לטעום קודם, שאיסור טעימה הוא דין בקידוש שאסור לאכול לפני שיקדש היום.
ומצינו שרבינו דוד מבאר, שקידוש של יום אינו קידוש על היום כקידוש של לילה, אלא יש דין שצריך לעשות סעודת שבת על היין, ולכן אין איסור לאכול לפני קידוש של יום, שכל זמן שאינו קובע סעודה אינו מצווה לעשות קידוש שמטרתו לקבוע הסעודה על היין, משא"כ בליל שבת שהמצוה היא לקדש היום, איכא דין שהקידוש יהיה דבר ראשון ולא יאכל לפני שיקדש היום.
וכתב המהר"ם חלאוה, שנשים פטורות מקידושא רבה, אמנם במשנה ברורה (רפט, סק"ו) מביא מהפוסקים שכתבו שהאשה חייבת, והברכ"א (סק"ו) מבאר שהמהר"ם חלאוה לשיטתו שסבר כהראב"ד שקידוש ביום הוא מצוה לעשות סעודה על היין, ולכן הרי"ז כמצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, אבל האחרונים סברו כהרמב"ם שהוא מצוה דרבנן של קידוש כעין קידוש של לילה, ולכן תיקנו שהנשים חייבות.
קידושא רבה
הרשב"ם מבאר שנקרא קידושא רבה כיון שבכל קידוש אומרים בורא פה"ג, ולכן בורא פה"ג נחשב ונקרא קידושא רבה, וכן מבאר המהר"ם חלאוה, הר"ן והתורי"ד מבארים שהוא בלשון סגי נהור, כיון שהוא קצר קורא לו קידושא רבה, רבינו דוד כתב, שהוא סוד נעלם.
הרמב"ן (שמות כ, ח) כתב, שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, הזכירה ביום והשמירה בלילה, הזכירה היא מצות עשה שהיא יוצאת ממדת האהבה והשמירה היא לא תעשה שיוצא ממדת היראה, ולכן מצות עשה גדולה ממצות ל"ת, ולכן קידוש היום נקרא קדושא רבה כיון שהזכירה ביום שהיא מצות עשה.
אם צריך לטעום מקידושא רבה
הבית יוסף (סי' רעג) מביא המרדכי שמי שאינו שותה בעצמו אינו יכול להוציא אחר בקידושא רבה, ור' ירוחם חלק, והב"י משוה המחלוקת למחלוקת האם בטיבול ראשון של כרפס יכול האחד להוציא אחר כשאינו אוכל עמו.
ובריטב"א כתב, שהוא כברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא, וכן רבינו דוד כתב שרק מי ששותה בעצמו יכול להוציא אחרים, וסברתם שכאן התקנה היתה לומר ברכת הנהנין ולכן יש לה דין ברכת הנהנין, ולפ"ז צריך השומע לשתות.
הרמ"א (רעג, ד) כתב, שיכול לברך ולהוציא אחר אף על פי שאינו נהנה, ומבאר המשנה ברורה (סקי"ט) כיון שעיקרו נתקן בשביל המצוה ולא בשביל ההנאה, הרי"ז כברכת חיוב שאחד מוציא את השני מדין ערבות.
והגרע"א מקשה מדברי השו"ע (רעא, יד) שהביא דברי הגאונים שהמקדש צריך שישתה, ומתרץ שכאן מקדש כדי להוציא אחרים, נקרא שהם המקדשים, ומוכיח כן ממה שהמקדש בבית הכנסת מוציא את האורחים והמקדש עצמו לכאורה אינו יכול לשתות שלא יצא ידי קידוש שלא במקום סעודה, ודוחה שהגאונים לשיטתם ששתית יין ג"כ נקרא במקום סעודה.
ערוך השולחן (רפט, ג) כתב, שמוכח מכאן שלא היו אומרים שום פסוקים קודם ברכת בורא פה"ג, וכן ראה בילדותו לגדולים שלא אמרו כלום קודם הקידוש הזה, ומנהגינו לומר פסוקים ע"פ הכל בו שהובא באליהו רבה.
נר חנוכה וקידוש היום מה קודם???
האם חייב בקידוש כשאין לו יין ופת???
מדוע מזכירים זכירת יציאת מצרים בקידוש???
האם חייבים קידוש במקום סעודה???
כיצד ינהג נזיר בקידוש???
האם חייב בקידוש ביום כפור שחל בשבת???
האם קידוש היום מהתורה???
מדוע נקרא קידושא רבה???
האם צריך לטעום מקידושא רבה???
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (שמות כ, ח)
הנה מצינו בגמ' בפסחים (קו, א) תנו רבנן, 'זכור את יום השבת לקדשו' זוכרהו על היין, אין לי אלא ביום, בלילה מנין תלמוד לומר 'זכור את יום השבת לקדשו', ומקשי' שהרי עיקר הקידוש הוא בלילה כשנכנסת השבת שנא' 'לקדשו' וא"כ מדוע מקשי' מנין בלילה, ועוד במה שלומדים שנא' 'זכור את יום השבת' שמשמע שהקידוש ביום, אלא הביאור שמהפסוק של 'זכור את יום השבת לקדשו' שצריך לזכור על היין היינו בתחילת היום שהוא כניסת שבת, ביום מנין תלמוד לומר 'זכור את יום השבת'.
שיטת תוספות והרמב"ם שקידוש על יין מדרבנן
ובתוספות כתבו, שזכירה נאמרה על היין שנא' (הושע יד) 'זכרו כיין לבנון', וכן (שיר השירים א) 'נזכירה דודיך מיין' והזכירה היינו של ויכולו נתקנה בתפילה ולא על הכוס כמו שמצינו בגמ' בשבת (קיט, ב), ומה שאומרים בקידוש כדי להוציא בניו ובני ביתו, ומה שרגילים לומר ויכולו אחר התפלה בקול רם משום יו"ט שחל בשבת שמתפללים אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה, ותקנו לומר בכל השבתות שלא לחלק בין שבת לשבת, וכתבו שנראה שקידוש על היין הוא נלמד מאסמכתא, ומה שמצינו בגמ' בברכות (כ, ב) שנשים חייבות בקידוש היום מהתורה היינו דוקא קידוש היום, אבל על היין אינו אלא מדרבנן, והוכיח כן מנזיר, ובתי' השני כתבו שקידוש על היין הוא מהתורה ומה שצריך במקום סעודה הוא מדרבנן.
והרמב"ם (פכ"ט הל' שבת ה"א) כתב, מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה, ועוד כתב (ה"ו), שמדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס, ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אף על פי שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש, הרי שהחיוב לעשות קידוש על היין לתוס' בתי' הראשון וכן לרמב"ם הוא מדרבנן, והמגן אברהם כתב שלדברי הרמב"ם הקידוש שמזכיר בתפילה הוא מדאורייתא, וכן מבואר בדברי הריטב"א שם וכ"כ במשנה ברורה (רסג, סקי"ג).
נר חנוכה וקידוש היום
והנה מצינו בגמ' בשבת (כג, ב) אמר רבא, פשיטא שאם היה לו מעות לקנות נר שבת ונר חנוכה שנר שבת עדיף, משום שלום ביתו, ואם היה לו לקנות נר שבת וקידוש היום שנר ביתו עדיף, משום שלום ביתו, והסתפק רבא,מה קודם אם נר חנוכה או קידוש היום, האם קידוש היום עדיף משום שהוא תדיר, או שנר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, ולאחר שהסתפק פשט שנר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.
והקשה הר"ן שם, מדוע נר שבת ונר חנוכה דוחים קידוש היום שהוא מדאורייתא, ותי' שכיון שיכול לקדש על פת ואפי' שמצוה מהמובחר לקדש על יין מ"מ נר שבת וחנוכה עדיף, וברשב"א הוסיף שאפי' אם יותר חביב לו יין מפת מ"מ לא דוחה מצות נר שבת ונוכה וכ"כ בה"ג, וכתב ר"ע איגר (או"ח רעא, א) וכן בביאור הלכה, שמוכח בדבריהם שמצות קידוש ביין היא מדאורייתא, והרע"א הביא, מדברי הרא"ש שם שכתב שבתפחלה לבד אינו יוצא קידוש מדאורייתא וכן קידוש על היין שלא במקום סעודה, ורבינו יונה סבר שיצא בקידוש שלא במקום סעודה
כשאין לו יין ופת
בב"ח (או"ח סי' תרעח, א) כתב, שמשמע בדברי הר"ן שקידוש מהתורה הוא או על יין או על פת ואם אין לו פת הרי שקידוש היום קודם לנר חנוכה, והקרבן נתנאל (סק"כ) כתב, שעדיף שיקנה לחם שיהיה לו גם לחם משנה ויכול לקדש בפת ויקיים שתי מצוות, אמנם הב"ח חלק שהרי יוצא ידי חובת קידוש בתפילה בזכרון דברים, וכ"כ במרדכי (ברכות סי' סא) ובסמ"ג (עשין סי' כט), ולפי זה אפילו אם אין לו יין ולא פת לקדש עליו נר חנוכה קודם שיש בו פרסום הנס, וכ"כ הרמב"ם (פ"ד הל' חנוכה הי"ג), וכתב לדחוק כן בדברי הר"ן שאם אין לו יין שיקדש על לחם ואם אין לו שיקדש בפה.
ובט"ז (ס"קב) כתב, שלגבי פת ודאי פת קודם, ומה שמצינו (סי' רעא) שקידוש קודם לצרכי סעודה, היינו שאר צרכי סעודה כגון תבשילין שנקראו כבוד יום, אבל הפת של לחם משנה הוא קודם ליין קידוש שהרי לחם משנה הוא ודאי מדאורייתא, כפי שאמר ר' אבא, שנאמר 'לחם משנה' ושלש סעודות ג"כ מדאורייתא וצריך פת, וכ"ש שקודם לנ"ח שאינו אלא מדרבנן, והפרי מגדים כתב, שמ"מ בללחם משנה אינו מדאורייתא אלא אסמכתא מהתורה.
ובחשוקי חמד (פסחים קו, א) הביא לגבי מי שאין לו בליל שבתיין ופת, שכתב בכף החיים (סי' ערב סוף סק"נ) אם אין לו בלילה לא יין ולא פת, שיותר טוב לקדש על שאר משקין אם הם חמר מדינה, ממה שיתבטל ממצות קידוש לגמרי, ובספר שדה צופים הקשה, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, ואם כן הרי"ז ברכה לבטלה ולא יצא ידי חובת קידוש, וכתב ליישב, שמדובר שמי שיש לו רק חלב וזה בלבד מזונו ואינו אוכל מזון אחר, ואם כן יכול לקדש על חמר מדינה, והסעודה תהיה החלב שישתה.
ובהגהת יעב"ץ (פסחים קיד) כתב, שאם אין לו פת ויש לו שאר מאכלים מקדש עליהם, שהסעודה נקרא לחם בכל מקום וכל דבר שסועד לחמו הוא, כשלא אפשר בפת, ואם כן כשאין לו לסעודת שבת כי אם חלב והוא מאכלו הרי זה קידוש במקום סעודה, אבל יקדש על חמר מדינה, כי חלב אינו נחשב לחמר מדינה לכמה פוסקים, כמו שכתבו בשו"ת נטע שורק (או"ח סי' י), ובשו"ת שם משמעון (או"ח יד) שהביא מהברכ"י שאסור להבדיל על חלב, ומה ש.מוכח בגמ' בכריתות (יב, ב) שחלב משכר, צ"ל שנשתנו הטבעים, אולם בספר עובר אורח לאדר"ת (או"ח רצו) כתב שאולי יש להתיר להבדיל על חלב.
זכירת יציאת מצרים בקידוש
והנה מצינו בגמ' בפסחים (קיז, ב), אמר רב אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, שנאמר 'למען תזכר את יום', וכן נאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', ומה שצריך להזכיר כל לילה יציאת מצרים, היינו שבשבת חייבו לקדש על יין, והביא כן ר"ח וכן ברי"ף וברא"ש, וא"כ איך יוצא ידי קידוש בתפלה והרי לא נזכר בתפלת לילה יציאת מצרים כלל, ואף שברשב"ם כתב שם שצריך להזכיר יצ"מ בתפילה ועל הכוס אבל בנוסח התפילה לא נזכר יצ"מ כלל, והקשה בביאור הלכה א"כ איך יוצא ידי חובת קידוש בתפילה אם צרילך שיזכיר יצ"מ ובלילה לא מזכירים, וכתב ליישב דברי המג"א, או משום שסבר שהפסוק הוא רק אסמכתא, או שסובר שיוצא במה שמזכיר ושמרו שהוא גאולה אריכתא אחרי השכיבנו, ואי"צ להזכיר בקידוש ממש ומה שמפסיק בתחילת התפילה אפשר לומר שהוא חלק מהשבח ולא יגרע מהקידוש שהוא שבח, וכתב שיש להמנע מזה לכתחילה כיון שאולי צריך שיזכיר יציאת מצרים בתוך הקידש,
קידוש במקום סעודה
והנה כתב בשולחן ערוך (או"ח רעא, יד) אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו, ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם, וי"א כיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור, והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם דוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים שמועיל בטעימת אחר, והרשב"ם והתוס' בסוגין כתבו שגם בקידוש יכול אחר לטעום, ומבאר במשנה ברורה (סקע"ד) שקידוש חמור כיון שעצם הקידוש הוא מהתורה, וסמכו על הפסוק שצריך עכל היין, ולפי הר"ן והרשב"א מובן יותר כיון שקידוש על היין הוא מדאורייתא.
נזיר בקידוש
ובתוס' שם הביאו ראיה מנזיר שקידוש אינו מהתורה, כמו שמצינו בגמ' בנזיר (ג, ב) שנאמר 'מיין ושכר יזיר' לאסור יין מצוה כיין הרשות, והקשו שהרי בקידוש והבדלה הוא מושבע ועומד מהר סיני ולכך אי"צ פסוק לאסור, אלא שמדובר באופן שנשבע שוב ולמרות שהוא מושבע ועומד שחל.
ובשאגת אריה (סי' ס) במביא, שהמפרש והראב"ן ביארו את קושית הגמ' בנזיר, כיון שהוא חייב מדאורייתא לקדש על היין הרי אין הנזירות חלה כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני לשתות יין של קידוש, וכן הביא הריטב"א בשם רש"י וא"כ מבואר לדבריהם שקידוש על היין הוא מדאורייתא, וכתב לדחות שיטה זו, ומה שבגמ' שם מקשים גם מהבדלה מוכח לפי"ז שהבדלה היא מהתורה.
קידוש ביום כפור שחל בשבת
ובתוס' רי"ד מביא מרש"י בספר הפרדס ועוד מפרשים שפירשו בגמ' בנזיר שקידוש על היין הוא מהתורה, ומבאר שכן נתקבל הלכה למשה מסיני שיקדשו על היין, וחלק על דבריהם שקידוש על היין אינו מהתורה, והקשה מדוע ביום כפור שחל בשבת לא עושים קידוש שאם היה צריך מהתורה על היין כיון שא"א לשתות הרי התבטל הדין, ואם קידוש על היין אינו מהתורה א"כ מדוע ביטלו לעשות קידוש ביום כפור,
וכתב לתרץ שכך התקבלה הלכה למשה שרק במקום שיש סעודה עושים קידוש שהסעודה היא מחייבת לעשות קידוש, ועוד אפשר לבאר בדבריו כדברי הר"ן והרשב"א הנ"ל, שמהתורה צריך לקדש על היין ואי"צ לטעום מהיין ורק במקום שמותר לאכול ולשתות יש חשיבות לטעום מהיין, אבל ביו"כ שאסור לאכול ולשתות שאין חשיבות ליין ולכך אין לקדש על יין, ובחידושים וביאורים תירץ, שחכמים חששו שמא יבוא לשתות ביוה"כ ולכן ביטלוהו בשב ואל תעשה.
והמגן אברהם (רעא, סק"א) סבר שיוצא מדאורייתא בקידוש בתפילה, והוכיח רע"א, מיו"כ שחל בשבת שאין מקדשים כיון שיוצא בקידוש בתפילה מהתורה, והחתם סופר כתב, שבשבת רגילה לא יכוון לצאת ידי קידוש בתפילה, ואם חל ביו"כ יכוון לצאת בתפילה.
קידוש היום
והנה בגמ' שם הקשו, ביום מה מברך שהרי אינו מברך את נוסח הקידוש כמו בלילה, שהרי מצינו (קה, א) שביום של שבת ויום טוב אין קדושה על הכוס, אמר רב יהודה, בורא פרי הגפן, ומובא שרב אשי הזדמן לעיר מחוזא, ואמרו לו ביום השבת שיקדש קידושא רבה, ולא ידע מה ביאור קידושא רבה, לכך קודם בירך הגפן כמו שבכל קידוש מברך קודם הגפן, ויראה אם צריך להמשיך לברך או שכולם שותים מיד אחרי הברכה, ולאחר הגפן ראה את ההוא סבא שהתכופף ושתה, ואמר על עצמו את הפסוק 'החכם עיניו בראשו'.
וכתב הר"ן שקידוש היום הוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא וכ"כ הראב"ד (פכ"ט הל' שבת ה"י), כיון שכבוד יום עדיף מכבוד לילה עשו בו זכר לקידוש, והיינו ע"י ברכת בורא פה"ג שהיא התחלת הקידוש של הלילה, ועוד כיון שאומרים שירה על היין, תיקנו קידוש על היין ביום שלא כדרך שאר סעודות ונמצא שבח לקדושתו של יום, וא"כ כתב הר"ן שכיון שקידוש ביום מדרבנן, לא אסרו לטעום קודם שיקדש, וכן סובר המהר"ם חלאוה, אבל הרמב"ם סובר שאסור לטעום.
ואפשר לומר שחלקו בשני הטעמים, האם תיקנו ביום קידוש כעין קידוש הלילה, ולכן אסור לאכול קודם כמו בלילה, או שתיקנו שסעודת שבת תהיה על היין שזה שבח לקדושתו של יום, ולפי"ז לא אסרו לטעום קודם, שאיסור טעימה הוא דין בקידוש שאסור לאכול לפני שיקדש היום.
ומצינו שרבינו דוד מבאר, שקידוש של יום אינו קידוש על היום כקידוש של לילה, אלא יש דין שצריך לעשות סעודת שבת על היין, ולכן אין איסור לאכול לפני קידוש של יום, שכל זמן שאינו קובע סעודה אינו מצווה לעשות קידוש שמטרתו לקבוע הסעודה על היין, משא"כ בליל שבת שהמצוה היא לקדש היום, איכא דין שהקידוש יהיה דבר ראשון ולא יאכל לפני שיקדש היום.
וכתב המהר"ם חלאוה, שנשים פטורות מקידושא רבה, אמנם במשנה ברורה (רפט, סק"ו) מביא מהפוסקים שכתבו שהאשה חייבת, והברכ"א (סק"ו) מבאר שהמהר"ם חלאוה לשיטתו שסבר כהראב"ד שקידוש ביום הוא מצוה לעשות סעודה על היין, ולכן הרי"ז כמצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, אבל האחרונים סברו כהרמב"ם שהוא מצוה דרבנן של קידוש כעין קידוש של לילה, ולכן תיקנו שהנשים חייבות.
קידושא רבה
הרשב"ם מבאר שנקרא קידושא רבה כיון שבכל קידוש אומרים בורא פה"ג, ולכן בורא פה"ג נחשב ונקרא קידושא רבה, וכן מבאר המהר"ם חלאוה, הר"ן והתורי"ד מבארים שהוא בלשון סגי נהור, כיון שהוא קצר קורא לו קידושא רבה, רבינו דוד כתב, שהוא סוד נעלם.
הרמב"ן (שמות כ, ח) כתב, שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, הזכירה ביום והשמירה בלילה, הזכירה היא מצות עשה שהיא יוצאת ממדת האהבה והשמירה היא לא תעשה שיוצא ממדת היראה, ולכן מצות עשה גדולה ממצות ל"ת, ולכן קידוש היום נקרא קדושא רבה כיון שהזכירה ביום שהיא מצות עשה.
אם צריך לטעום מקידושא רבה
הבית יוסף (סי' רעג) מביא המרדכי שמי שאינו שותה בעצמו אינו יכול להוציא אחר בקידושא רבה, ור' ירוחם חלק, והב"י משוה המחלוקת למחלוקת האם בטיבול ראשון של כרפס יכול האחד להוציא אחר כשאינו אוכל עמו.
ובריטב"א כתב, שהוא כברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא, וכן רבינו דוד כתב שרק מי ששותה בעצמו יכול להוציא אחרים, וסברתם שכאן התקנה היתה לומר ברכת הנהנין ולכן יש לה דין ברכת הנהנין, ולפ"ז צריך השומע לשתות.
הרמ"א (רעג, ד) כתב, שיכול לברך ולהוציא אחר אף על פי שאינו נהנה, ומבאר המשנה ברורה (סקי"ט) כיון שעיקרו נתקן בשביל המצוה ולא בשביל ההנאה, הרי"ז כברכת חיוב שאחד מוציא את השני מדין ערבות.
והגרע"א מקשה מדברי השו"ע (רעא, יד) שהביא דברי הגאונים שהמקדש צריך שישתה, ומתרץ שכאן מקדש כדי להוציא אחרים, נקרא שהם המקדשים, ומוכיח כן ממה שהמקדש בבית הכנסת מוציא את האורחים והמקדש עצמו לכאורה אינו יכול לשתות שלא יצא ידי קידוש שלא במקום סעודה, ודוחה שהגאונים לשיטתם ששתית יין ג"כ נקרא במקום סעודה.
ערוך השולחן (רפט, ג) כתב, שמוכח מכאן שלא היו אומרים שום פסוקים קודם ברכת בורא פה"ג, וכן ראה בילדותו לגדולים שלא אמרו כלום קודם הקידוש הזה, ומנהגינו לומר פסוקים ע"פ הכל בו שהובא באליהו רבה.
