א. דרשת חז"ל המובאת ברש"י עה"פ ראו כי רעה נגד פניכם
נאמר בתורה כי אחר מכת ברד כשאמר משה לפרעה בערינו ובזקינינו נלך אמר פרעה יהי כן וגו' ראו כי רעה נגד פניכם.
בדיבור זה שאמר לו 'ראו כי רעה נגד פניכם' האריכו המפרשים לבארו.
וברש"י כתב ומקורו בדברי חז"ל במדרש כוכב יש ששמו רעה וראו איצטגניניו שהוא עולה לקראתנו והוא סימן דם והריגה. ולבסוף קיימו בקדוש ברוך הוא בדם המילה.
כיו"ב כתב רש"י גם כן ביהושוע (ח) בשם ר' משה הדרשן[1] וסיים והם אינם יודעים שהוא דם מילה.
ב. מה שיש לתמוה על דרשה זו
דרשה זו היא צריכה ביאור רב מכמה פנים.
מבואר בדברי חז"ל שהם ראו דם וממילא הם הבינו שיש כאן רעה והריגה ובאמת היה זה בדם המילה, ודבר זה קשה מאד, האם האטיצטגנינים רואים 'צבע אדום' או איזה חומר כימי של דם? ברור שמה שניתן לראות במזלות הוא את סוג ההנהגה העתידה לבוא ואת המהלך של המזל המסויים השולט כאן, וממילא אם ראו מהלך של דין ושל הריגה איך זה יכול להתקיים בברית מילה, איך ניתן לומר לגבי איצטגנינות כזו טעות מוזרה כאילו במזל משתקף חומר כימי של דם הבא, ויתכן לפרוש לכאן או לכאן.
אדרבה ברור שלעיתים יוכל האיצטגנין לראות מהלך כללי של דין ושל רעה ולעיתים יוכל גם כן לחזות את צורתה המדוייקת והמסויימת של הרעה העתידה לבוא, אבל שיראה איזה דבר מסויים ומדוייק העתיד לבוא בלי שיידע למה הוא בא אם לרעה או לטובה וכיו"ב, זה לא ייתכן.
ועוד שבדברי רש"י מפורש שראו 'דם והריגה', ואיך מתקיים מזל של הריגה בברית מילה[2].
ועוד, אם תמצי לומר כפשטו ושהם ראו כוכב שמסמל דם בעלמא בלא הבנת תכנו ומה דם זה טומן בחובו למה נקרא שמו של הכוכב 'רעה'? הרי אינו רעה בהכרח, ולמעשה אכן לא היה רעה, אילו היה אמר שראו בכוכב שרעה עתידה לבוא היה מיושב בדוחק, אבל הלא נאמר שראו כוכב שרעה שמו, אם כן בהכרח מהותו של המזל שעלה לפניהם הוא 'רעה' בדווקא, ואם כן לא נמצא ידינו ורגלינו, איך ניתן כוכב שמהותו רעה להתקיים בברית קודש.
ואין לומר שהכינוי 'רעה' הוא רק כינוי שהדביקו לו האיצטגנינים ומחמת פירושם, ושבאמת אין ה'רעה' מהותו של המזל אלא דם בעלמא, כי אם כן לחינם יצאו חז"ל מריהטת לשון הכתוב שהסבו את ה'רעה' להיות שמו של המזל, מאחר שגם האיצטגנינים לא התכוונו לשמו של המזל אלא רק כינוהו על שם העתיד שמשערים שיהיה לאורו והו"ל למימר שראו בכוכב שרעה נגד פניהם[3]. וברור אם כן ששמו של הכוכב ועיקר מהותו הוא 'רעה', ופלא א"כ איך ברית המילה העתידית שהיא טובה שאין למעלה ממנו תתבטא בבוא מזל זה נגדנ פנינו.
דבר נוסף יש ללמוד, למה הביאה התורה לפנינו את הדברים האלו של פרעה, מדוע שגיאה טיפשית זו של פרעה הנובעת מחוסר הבנה מובהק של איצטגניניו הינה חלק מהותי ומשמעותי כל כך מסיפור יציאת מצרים עד שהובאה בתורה[4].
ג. ביאור עניין מרכזי במהותה של יציאת מצרים ובמהות המושג של החיים
לביאור העניין נקדים דבר מה.
ביציאת מצרים ובמתן תורה נחקקה מהותו של עם ישראל – עם ה', היציאה ממצרים אינה דבר נרד ממתן תורה שהוא עומד לעצמו ורק שלאחריו היה מעמד מתן תורה אלא דבר אחד הם ותרי ריעי דלא מתפרדי. היציאה ממצרים מחד גיסא מתוארת כיציאה ממצרים ומאידך היא מתוארת כהליכה אל ה' ואל עבודתו, כמבואר לעיל בהוציאך את וגו' תעבדון אל האלוקים, שהיציאה היא אל ה-תעבדון את האלוקים, וכמבואר גם כן לקמן בתחילת פרשת מתן תורה, אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, שהצורה של היציאה הינה במהלך של ואביא אתכם אלי, כלומר אין התוכן של היציאה 'יציאה' כי אם 'ביאה'.
צורת הדברים היא כך. ישנם שני מהלכים קוטביים של חיים, שני מהלכים שהם צרות זה לזה ואינם נסבלים יחד כלל. ישנו מחד מהלך של חיים ארציים, היינו חיים הרואים במציאות הארצית והמוחשית את תחילת וסוף תחום החיים לגמרי, חיים שגבולות ההשגה הממשית הינם גם כן גבולות חוויית החיים בעצמם, ואלו הם החיים הפשוטים הראשוניים של מי שלא הופיע עליו אור ה'.
אדם החי בחיים שכאלו אינו מסוגל כלל לתאר לעצמו סוג אחר של חוויית חיים, אם נציע לו חוויית חיים אחרת לחלוטין, שהוא ייחשף לרצונו ולעניינו של מי שעומד מעל ומעבר לכל המציאות הנבראת, למי שהוא המהווה הכל והמציאות של הכל, ושיזדהה ויזהה את עצמו עם מציאותו ורצונו ויחיה כאן את החיים עמו ויהיה לנגדו תמיד, ימאן הוא בכל תוקף. וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא חש בכל מאודו כי חיים מסוג זה גוזלים ממנו את כל מציאות החיים, חיים מסוג זה מבטלים את היכולת לחוות חיים וליהנות מחיים שאני שייך אליהם וקשור אליהם, מציאויות שמימיות שכאלו שבמהותם הם חדלים מהשגת אנוש אינם נתפסים כמשהו שיכול להעניק לאדם הנאה ותוכן בחוויית החיים האישית שלו, הם פשוט מעבר לגבולות החיים שלו. וממילא נחווים כעושקים את החיים לחלוטין.
וביתר ביאור, האדם החי את חייו החוליניים, כשיתאר לעצמו עולם עליון ונשגב, עולם אי"ס, עולם שהוא מעל ומעבר לכל מה שחושיו ויכולותיו מסוגלים להשיג, הוא מבין ממילא שבסוג כזה של עולם מושגים כל התענוגות שלו וכל הרצונות והמאוויים שלו מאבדים את ערכם ומשמעותם והופכים תפלים, במצב כזה הרי עצם החיים של האדם המורכבים ממכלול של חוויות רצונות מהוויים והישגים מאבדים את ערכם, ואדם החווה את חייו כחסרי ערך מהותית, טוב מותו מחייו. לא יתכן בעולם עונג של חיים למי שתופס את עצם חייו כדבר חסר ערך חסר משמעות וחסר תוחלת.
תפיסה זו הינה תפיסה ראשונה, תפיסה מתבקשת מכל מי שלא נחשף.
אבל אנחנו הרי כן נחשפנו אל המעבר, ומרגע שנחשפנו אל המעבר התגלה לנו עולם עליון ועילאי שמי שלא נחשף אליו לא מסוגל כלל להעלות על הדעת סוג של מציאות כזו כלל, זהו סוג של מציאות שההיחשפות אליה אינה רק השגה חדשה אלא ההיחשפות אליה חושפת רובד חדש ביכולת ההשגה האנושית, שעם ההיחשפות אליה הוא נולד.
כלומר כשאדם נחשף לנתונים חדשים או למציאויות חדשות, גם לפני שהוא נחשף אליהם הוא היה אחד שמסוגל לחוות כאלו חוויות ורק במציאות טרם חווה אותם, כשהוא נחשף אליהם הוא נחשף לעוד חוויה מאותו הסוג של החוויות שהוא כבר חווה וכבר מכיל. לא כן בעניינינו, ההיחשפות אל ה'שמים[5]' הינה היחשפות לסוג חוויה שלפני שהאדם נחשף אליה לא היו גבולות התודעה שלו ברי השגה של כזו מין מציאות, ואכן אף אחר שייחשף לא יוכל לעולם לתאר בפני מי שלא נחשף את מה שראה, משום שההיחשפות הינה לעומק תודעתי שהוא מעבר לכלי התפישה האנושיים הגופניים.
אבל מרגע שנחשפנו לזה נחשפנו גם ליכולת לחיות את החיים כאן העולם לאור המציאויות הנשגבות, נחשפנו ליכולת של האדם כאן לחיות לאור מציאות ה' והשמים ומתוך הזדהות מליאה עם שם ה' ותורתו, מציאות זו של חיים יודעים אנו שהינה חווית חיים עוצמתית לאין ערוך ופי אין סוף מחוויית החיים שקדמה לה, וכאן מתהפכת הקערה על פיה כשאדרבה מעת שנחשפנו לזה הרי כשאנו מסתכלים על גוי שכל החיים שלו השאיפות שלו וכל חוויות חייו נסובות סביב המציאות הטבעית שכאן, אנו רואים דווקא את החיים הללו כחסרי ערך ולא מצליחים להבין ממה הוא מלא? ממה יש לו סיפוק? הרי כל הסיפוקים שלו והתכנים הממלאים את חייו הם סובבים סביב עצמם ולא מובילים לשום דבר מעבר. ודווקא אנחנו מסתכלים על החיים שלו כאל העדר חיים ושיממון.
היציאה ממצרים אינה יציאה פיזית מאזור גיאוגרפי זה למשנהו, היציאה ממצרים הינה היציאה מן החיים הפשוטים לעמקם של החיים, היציאה ממצרים הינה הביאה אל ה', היא ה'ואביא אתכם אלי', ואין אלו (היציאה והביאה) שני דברים אלא שבעצם הביאה אל ה' הרי כבר יצאנו ממצרים, בעצם רכישת החיים החדשים הרי החיים הקודמים אינם בעלי ערך של חיים אצלנו כלל, ונמצא גטו וידו באים כאחד.
כמובן שמאחר ומדובר בשני דברים קוטביים כל כך, כדי לרכוש את החיים החדשים נדרש תחילה להתנשל והתנער לחלוטין מן החיים הקודמים על מנת שנהיה כלי לחיים חדשים, מהותם של החיים אינם יכולים להירכש כבונוס ותוספת, זאת משום שכשהם יירכשו כך הם לא ייחקקו כמהותם של החיים, וכשהם לא יהיו כאלו הם יהיו ממילא חורבנן של החיים, זאת משום שכאמור ככל שעצם תודעת החיים הינה ארצית אזי האחיזה השמימית הינה חורבנה של החיים, וכדי לרכוש את החיים האמיתיים במלואם חייבת להיות כאן השתתה וחקיקה של תודעת חיים אחרת משרשה, וממילא ראשית יש לכתוש את החיים הקודמים, דבר שהתקיים אצלינו החל מבעבדות שהיתה ובאיבוד כל יכולת לחוש מציאות קיומית יציבה בחיים הקודמים, ועד היציאה אל המדבר הגדול, ואז באנו אליו והיינו ראויים להיות כלי לאור החיים האמיתי.
יוצא אם כן שמציאות חדשה זו של הברית עם ה' אלוקינו הינה מציאות כזו שמי שנמצא מחוצה לה ולפניה אינו מסוגל לראות בה תוכן של חיים כלל ואדרבה הוא אינו רואה בה אלא מוות, ולעומת זאת אנו שנמצאים בתוכה איננו מסוגלים לראות בחיים שמחוצה לה תוכן של חיים כלל ומבחינתנו מוות מוחלט הם.
ד. מציאת מערכת קוטבית זו של הכניסה לברית עם ה' במקומות שונים ובעבודתנו
קוטביות זו באה לידי ביטוי רבות בדברי חז"ל לגבי ברית מילה, כשמחד אנו קוראים לברית המילה 'כי עליך הורגנו כל היום' ומשווים אותה לקרבן ולמסירות נפש, ומאידך אחז"ל ערל חשוב כמת והרוחץ עם הערל כרוחץ עם המצורע ועוד כהנה, כלומר אנו מסתכלים על הערלות ועל מציאותו של איש מחוץ לברית עם ה' כעל מוות.
והוא כאמור, שלפני הברית ובתפיסת החיים הארצית כפשטה, הברית הינה מסירת החיים והקרבתן, ומאידך כלפינו המצויים בברית הערל חשב כמת, ופשוט.
כמו כן מוצאים אנו גם לגבי יגיעת התורה ועמלה, שמחד נאמר שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומאידך אמרה תורה את החיים ואת הטוב וגו', ואומר כי היא חייך וגו', והמקראות בלי סוף מליאות מזה, ובשל עוצם החיות הנובעת מתורתנו הקדושה לא נחה דעתם של אנשי כנסת הגדולה עד שקראו על עמינו הנכבד 'עם מדושני עונג' ארי העם שככה לו.
והוא גם כן כאמור, וכלשון הזהב של אור העולם חזון איש על הדרשה הנ"ל גב אדם כי ימות 'המיתה האמורה כאן היא הנטיה מפשוטן של החיים לעמקן של החיים' ודפח"ח.
כמובן שבתוך התהליך של הכניסה לברית קודש ישנו שלב של מציאות של מסירות נפש, ואדרבה לעולם תהיה תחילתה מסי"נ וסופה חיים, וזה גופא גם כן מחמת המבואר כאן, כי לפני שהאדם רוכש את התפיסה העליונה הזו הוא חווה את הכניסה אל הברית כאיבוד של החיים, ואין הוא עושה זאת אלא משום שבוחר הוא להיות הולך אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה ומתוך נתינת אימון בה' אלוקינו שהבטיחנו את החיים ואת הטוב[6]. דבר זה בא לידי ביטוי גם אצל כל איש מאיתנו בני ברית ה' ובפרט בני התורה המסולאים בפז בעבודתו ובדרך קניית מעלות השלמות שלו, שבכל דרגה שאנו רוצים לרכוש הרי בתחילת רכישתה אנו נדרשים לקבלת עול ולמסירת הרצון הבסיסי, על מנת שנוכל לרכוש עוד קומה של תפישת חיים אלוקית, שלאחריה 'יערב לכם'.
העיקרון הזה בא לידי ביטוי בצורה חדה בהסתכלות החילוני הפשוט על שמירת שבת קודש, שהוא רואה את זה, ובצדק, כייסורים קשים, ומתבקש שיראה את זה כך משום שאכן יש כאן הגבלה קיצונית של החיים מה שאמור להוות ייסורים. ומאידך אנו מקדשי שביעי לא זו בלבד שאיננו סובלים מכך אלא נהנים ושמחים מאד ביום השבת, וזה מהטעם המבואר לעיל כי ביחס לחיים חוליים יש כאן הגבלות קשות ותנאי מאסר מייסרים, אבל מעת שעשינו זאת והתמסרנו אל הדרגה העליונה של הקדושה נכנסה בלבנו חוויית חיים עליונה של קדושה ושל חיים שבתיים, ובסוג הזה של החיים ההגבלות הללו אינם מייסרות בכלל.
ה. ביאור דברי המדרש אל נכון
מעתה ייושבו היטב דברי המדרש הנ"ל. כשהוא אמר 'ראו כי רעה נגד פניכם' הוא התכון במלוא הכנות ובמלוא הרצינות, מנקודת המבט של פרעה יציאתנו זו ממצרים והליכתנו אחר ה' לעבדו הינה אכן איבוד של החיים, היא באמת ויתור על החיים בעצמם ועל כל מה שהם מעניקים לאדם, פרעה באמת אינו מסוגל להבין איך ההליכה אל המדבר והכניסה לברית עם ה' אלוקינו הינה דבר הגיוני שאדם יעשה לעצמו, הוא אינו מסוגל לראות בזה יותר ממוות מוחלט חורבן המושלם של החיים.
אנו כמובן מבינים היטב כי החיים שלו הם העדר החיים המוחלט, והסיבה שהוא אינו רואה זאת הינה משום שמעולם לא נחשף למציאות אחרת שאנו מכירים, ולצערינו אין בידינו להושיעו ולפקוח את עיניו ושם תהא קבורתו.
ואם כן כשאמר פרעה כי רעה נגד פנינו ואז"ל שבאמת היה זה ברית המילה אין הכוונה שהוא לא הבין נכון וסבר שמדובר על הריגה פיזית, אלא מציאות זו גופא של ברית המילה שהיא היתה האמת שנגד פנינו היא גופא ה'רעה' אצל פרעה, ומשום שלדידיה מציאות כזו היא אכן רעה מוחלטת, וכשהוא אומר 'רעה נגד פניכם' היינו שאתם שמים נגד פניכם – כיוון פנייתכם, רעה. אך האמת היא כמובן שדבר זה הוא הטובה השלמה והיא ברית המילה, ומשום שאליבא דאמת אותה המציאות גופא שאצל פרעה היא רעה ומוות היינו הברית היא היא הטובה השלמה.
ו. מבאר מפני מה קרוי מזל זה 'רעה' ועניין אין מזל לישראל
אלא שבזה עדיין לא יובן למה נקרא מזל זה בפי חז"ל 'רעה' אחר שאליבא דאמת לאו רעה הוא.
תשובת הדבר שאכן במהלך של המזלות והאיצטגנינות הרי זה רעה, האיצטגנינות אינה מבטאת את המציאות במבט שמיימי שלמעלה מעולם העשייה אלא אדרבה כל המהות של המזלות הינה במהלך של 'למטה מן השמש' דהיינו הנהגת המציאות הארצית ומהותן של הדברים ב'עולם' של הארץ בלבד. אין המזלות כוללותואינם מסוגלים לכלול את התפיסה של הדברים במבט שמימי ואלוהי[7], וממילא מאחר שמציאות האמת של הדברים שבהם אנו עוסקים כאן שייכים אל המציאות המחודשת מהברית עם ה' אלוקינו, ומהתקשרותינו עם הלמעלה מן השמש, אין ממילא כל שייכות בין איך שהדבר מגולם ומבוטא במערכת המזלות לתוכן הדברים במבטנו השמימי והאמיתי.
וביותר נימא אין הכוונה שאיצטגניני פרעה ראו במזלות שישראל הולכים לקראת התמסרות לשמים אלא שהם ראו בזה רעה, אלא באמת המזל הנחזה לעיניהם כשבני ישראל הולכים לקראת הברית עם ה' הוא אותו המזל שהיה נראה לעיניהם לו ח"ו היו שונאיהם של ישראל הולכים להריגה, ומשום שבמזלות לא נחזה אלא המתרחש למטה מן השמש, ושם אין אלא את איבוד החיים ותו לא.[8]
וממילא יובן היטב למה מזל שראו 'רעה' שמו, ולמה ראו מזל של 'דם והריגה' כלשון רש"י.
וזהו גם כן טעם למה שאז"ל שאין מזל לישראל. אין הכוונה סתם שאין המזלות עוסקים במה שעתיד לבוא על ישראל אלא שהמזלות אינם כלי צפיה נכון ביחס לישראלי, כי מאחר שאנחנו שייכים לעולם גדול ורחב הרבה יותר, לעולם של למעלה מן השמש, ומאחר שהמזלות אינם מגלמים אירועים טכניים אלא את תכנם של האירועים, ומאחר שהתוכן כפי שהוא מתפרש בתפיסה ארצית אינו שייך לכפי שהוא מתפרש בראיה של אנשים שמימיים ומה שבמבט ארצי יהיה רעה אמיתית הרי במבט שמימי הוא יכול להיות להיפך ממש וכיוצא בזה ממש להיפך (לא מחמת שהרע מובילה לטובה וכיו"ב, אלא שאותו הדבר שלאיש הארצי הוא סבל וייסורים אצל השמימי הוא עונג שלם) ממילא מובן מאליו שלא ניתן כלל לחזות את העתיד לבוא על ישראל על ידי המזלות, וזה המשמעות של האמירה במקובלת שישראל 'מעל המזל' היינו שאין הם מחוץ למזל כי אם מעליו, הם שייכים לעולם שמקיף הרבה הרבה מעבר למזל.
ז. הפלא בפרשת 'למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם'
ובזה תבואר גם כן פרשה קשה עד מאד המובאת בכלל דברי רש"י כאן. שמשה רבינו אמר בתפלתו לפני הי"ת 'למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים' והם דברים פלאיים וקשים עד מאד, היד ה' תקצר? הלא יוכל ה' עשותו באופן שיהיה גלוי לכל העמים שאין הריגת שונאיהם של ישראל אלא מחמת חטאם, ולא יבוא חילול שמו חלילה? וביותר הלא אם אכן חטאם מצדיק ממילא דין שכזה הרי עצם אי קיום הדין יש בו גם כן חילול שמו, ובודאי ראוי לעשות הדין ולעשותו באופן שיהיה ברור מפני מה מתו ואז יתגדל ויתקדש שמיה רבא מכל צד.
ועוד, איזה דברים טפלים ומטופשים הם לומר שברעה הוציאם להרגם בהרים, אם רוצה להרגם למה הוציאם? וכי רק בהרים יכולת ביד ה' להרוג? ואילו להרגם רצה בודאי היה עושה כן כבר במצרים.
ולמה גם כן שיחפוץ ה' המיתם? ואף בלא מה שהיה כבר מפורסם מכבר שעם ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב ההולכים עם ה' תמיד, למה יפלו משאר האומות שיחפוץ ה' כלותם ח"ו.
ח. מבאר הפרשה להאמור דבר דבור על אופנו ודברי רש"י כאן
ולהאמור אתי שפיר. שמשה רבינו ע"ה אמר לפני ה' שמציאות זו של החטא והדין העשוי בהם הינה בעצם הוכחה לצדקת מצרים בדברם כי רעה נגד פנינו. כי הלא אם המציאות היא שאותו העם שנלקח לברית קודש עם ה', תיכף לאחר הברית לא סבלו אפילו זמן קצר בלי שיקחו לעצמם משהו ארצי ומוחשי לעבדו ולעמוד לפניו, אות הוא כי אכן אין האדם במהלך חיותו בזה העולם מתאים ומוכשר להיות בשייכות עם ה' מן השמים, וזוהי הסיבה שחטאו כי מאחר שאין האדם מסוגל להנתק מן החיים בתוך החיים, לא סבלו אפילו זמן קצר מציאות כזו שעמידתם ושייכותם היא אל מול ה' בשמים וחפשו להם דבר אצרי להיאחז בו. ומציאות זו אות היא שאכן אין האדם מסוגל לחיות חיות של שמים, ואין הארץ והשמים מסוגלים להתאחד בקרבו.
ואין הכוונה ב'יאמרו מצרים', שהם יאמרו בסכלותם שכל היציאת מצרים היתה סתם רמאות ושהקב"ה ח"ו רימה אותנו כדי שנצא ואז הוא יוכל להרוג אותנו (שזה בעצם היתה המטרה הראשונית שלו ח"ו), אלא אדרבה ברור היה אף למצרים שה' הוציאנו על מנת להביאנו בברית קדשו, ועל זה גופא אמרו מצרים ב'רעה' הוציאם להרוג אותם בהרים, שאכן מציאות זו רעה היא, והיא מוות מוחלט, וכדמוכח מכך שאכן כך התרחש שמיד בבואם לברית חזרו לארציות, ומתו ממילא.
וממילא אמר משה רבינו שאם ייעשה כן בישראל הרי תחת שתיקבע בעולם קדושת שמו ויתגלה שמו בתוך העולם על ידי שתהיה כאן בעולם אומה המאחדת שמים וארץ, העובדת את ה' ורוחו בקרבם, אדרבא יקבע בעולם להיפך, יקבע וייחקק בעולם שלא שייך מציאות כזו של חיבור של האדם ויוצרו, ושהעולם הזה הוא חולין גמור בהכרח חלילה[9].
וזהו שאמר רש"י שהאי למה יאמרו מצרים קאי על מה שאמר פרעה כי רעה נגד פנינו, אמירה זו של פרעה היא היא האמריה המהותית של המצרים לעומת בני ישראל, ברית ישראל היא העמדת המציאות הפוכה לחלוטין מן האמירה הזו, ושני האמירות זו של המצרים וזו של ישראל הם ממש בבחינת צרות זה לזה, בתקומת זו תיפול זו ובתקומת זו תיפול זו.[10]
י. ביאור דברי יהושוע בן נון בגלגל 'היום גלותי חרפת מצרים מעליכם' ודברי רש"י כאן
ובזה יבואר גם כן סוף העניין המובא בד' רש"י.
איתא בספר יהושוע שאחר שנכנסו ישראל לארץ מלם יהושוע אצל גבעת הערלות. ולאחר מכן אמר 'היום גלותי חרפת מצרים מעליכם' ועל שם ה'גלותי' הזה קרא שם המקום ההוא גלגל.
ופירש"י 'חרפת מצרים' שחירפו אותנו ואמרו ראו כי רעה נגד פניכם, שראו מזל ששמו רעה וכו'.
ומן התימא למה אכפת לנו כל כך מה שפרעה אמר אז על פי איצטגניניו שברעה הוציאם, ועד כדי כך העיק עלינו העניין הזה עד שהדבר הראשון שאמר רועינו יהושוע אחר הכניסה לארץ והמילה היא שמעתה כבר לא מרחף עלינו צילו של חירוף זה. האם אחרי הביאה לארץ והמילה שבזה בעצם הגענו לשיא השיאים של קיום הברית עם ה' וחסדו עלינו זוהי ההתרגשות הראשונית שלנו? שעכשיו המצרים לא יוכלו להמשיך לומר (ממקום משכנם על שפת הים...) שה' לא באמת רצה לתת לנו טובה ושהוא הוציא אותנו רק כדי להרוג אותנו? ואף ראוי לקרוא למקום הגדול הזה שבו ראשית נטיעתנו בארץ אבותינו בקדושה ובטהרה 'גלגל' על שם דבר זה.
אך לאור מה שהתבאר הדברים מובנים היטב ומיושבים דבר דבור על אפניו. ומשום שהן אמנם שכבר נתבאר שהחירוף הנורא שהיה קיים בעולם אילו היו חלילה שונאיהם של ישראל כלין בעגל הוסר ברחמי שמים ומכוח תפילתו של משה רבינו ע"ה, אבל עדיין לא נעמדה בעולם האמיתות ההפוכה, עדיין לא התקיים בעולם הדבר שהוא תכלית הכל והוא העמדת שם ה' בעולם במה שמתגלה חיבור שמים וארץ על ידי בריתו עם עם קדשו ובמה שמתקיימת מציאות של חיים ארציים בפועל שלאומה בעולם הזה לאור ה' אלוקי הכל, ומכוח ברית הקודש של האומה ובוראה. דבר זה אינו מתקיים כל זמן שלא באנו לארץ. משום שמאחר שהמדבר הלא איננו מקום של חיים ארציים ואדרבה המדבר כל מהותו הינה ניתוק מן החיים הארציים וגלות מהם, אם כן עדיין ינתן להבין היטב שחיים כאלו הינם חיים להבדיל אי"ס הבדלות של 'נזירים קתולים', כלומר חיים של פרישות מן העולם ושל ייסור עצמו וניתקו אל ההתבודדות עם ה', אבל שהשייכות עם ה' היא ממלאת את חדרי הלב, שהיא חודרת בכל רבדי האדם מראשו המגיע השמימה ועד ניצבותו ארצה, שהיא שייכת אל האדם בשלמותו? זאת מתגלה רק עם העמדת 'חיים' שלמים ומוארים, חיים מליאי אורה, חיים מוצפים באור ה', חיים של עם מדושני עונג, וזה לא נתגלה עדיין.
אבל משבאנו לארץ ישראל! ובארץ ישראל אנו עושים ברית מילה! כאן שלימות העניין. כאן קמה וגם ניצבה מציאות של אומה החיה חיים שמימיים בתוך הארץ, חיים ארציים בקדושת עם ה', חיים של עם אשר תרועת מלך בו! עם שלמעלה מן השמש!. וממילא היום ורק היום גלותי חרפת מצרים מעליכם!.
אין חרפת מצרים איזה דבר צדדי וכפי שעלולים חלושי הדעת להעלות על דעתם שעם ה' הגדול והנכבד אשר לו אלוקים קרובים אליו ואשר שם ה' נישא בפיהם יהיה אכפת לו במה שאומר איזה נחות דרגה חסר שכל ובינה בדברי השטות ובהבל שלו, אלא גילוי חרפת מצרים הוא עיקר העיקרים בסוגיא כאן, הסוגיא של העמדת חיים שלמעלה מן השמש, חיי ממלכת כהנים וגוי קדוש בתוך העולם הארצי.
ולכך ראוי עיקר החידוש שנתחדש בהביאה לארץ עם המילה להקרא בדוקא בלשון של 'גלותי' ו'גלגל' ובמובן של 'גילוי', שהמציאות הזו של הביאה לארץ וברית המילה היא העמדה של הברית עם ה' כדבר שחל בתוך העולם במציאות - בנגלה, שזה הטמון במובן של 'גילוי' שאין זה דבר פנימי שאינו שייך להיות בבפועל של המציאות אלא הוא יורד ומתפשט לכל רבדי ההוייה עד היותו נגלה ממש בחיים הארציים ממש.[11]
[1] ויצויין שכאן הוא משם רבי משה הדרשן מה שאינו מוזכר בתורה, ולפנינו הוא במדרש. ובאמת ישנם שינויים קטנים בין דברי רש"י בפרשת בא לדבריו בספר יהושוע, ונציין שינוי אחד שבפירוש עה"ת כתב שהקב"ה הפך את זה דם המילה, ביהושוע כתב שהם לא היו יודעים שוא דם המילה ויעוי"ש.
[2] יצוין שברש"י ביהושוע נאמר דם בלא הריגה אבל הקושיא שווה.
[3] ואדרבה כך היה מיושב יותר המדרש בלשון הכתוב שבפשוטו ה'רעה' הוא חלק מהמשפט שרעה נגד פניכם ולא שם של כוכב.
[4] בדברי רש"י כאן משמע שזה לא היה ממש טעות של האיצטגנינים אלא ה' הפך את זה להתקיים במילה, אבל בדברי רש"י ביהושוע שם כתוב בשם ר' משה הדרשן שהם לא הבינו שמדובר על המילה.
[5] 'שמים' כמובן אין הכוונה לשטח גיאוגרפי גבוה מעלינו, או לאיזו מציאות פיזית של איזה 'רקיע', 'שמים' הכוונה היא לעולם שמעבר למקום ולזמן ומעבר לתחומי ההשגה ולגבולות עולם העשיה.
[6] ולכן ישנה התפעלות מזכרון ההליכה אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה, שזה דבר די מפתיע, מה היינו מצפים ממי שעבר את כל מה שעברנו וה' הופיע עליו בכח גדול וביד חזקה לגאלו ומבטיח לו שהוא יביא אותו אל ארץ חמדה טובה ורחבה, היכן כאן המסירות? אבל עקב האמור כאן הרי מובן הדבר, ומשום שאין הטבה המובטחת טובה המוגדרת טובה לפי חווית החיים הקיימת במצרים, ואדרבה בתפיסת החיים הקיימת יש כאן התמסרות, ולא הלכנו אחרי ה' אלא מחמת אהבת כלולותינו והאימון המוחלט שנתנו בו ואכה"מ להאריך.
[7] זה נ"ל מובן מאליו, כי כל המשמעות של המזלות היא שהם מבטאים את ההנהגה של הבריאה אבל מתוך הבריאה, הם לא מלאכים ולא שרפים, אלא נבראים, והם מבטאים את המציאות של נבראים עצומים שה' שמם לממשלה, כלומר שהם מבטאים את שורשי ההנהגה כפי שהיא מתבטאת בצורה השרשית ביותר שישנה בתוך המהלך של עולם העשייה, אך בשום אופן לא את המעבר.
[8] יצויין שלהמבואר כאן יתיישב יותר עוד עניין, דלפו"ר עיקר דרשת חז"ל כאן צריכה עיון, שהדרשה יוצאת מפשטי הכתובים מכל וכל, כל המבנה של המשפט 'ראו כי רעה נגד פניכם' משתנה בין הפשט לבין מדרש זה.
ולפי מה שהתבאר בא מעט צרי לזה, ומשום שאף בצורה הפשוטה שנקרא הפסוק ניתן לומר את העיקרון שפרעה אמר להם שרעה נגד פניהם והוא מחמת הא גופא, שההליכה אל המדבר לעבוד את ה' (עם הטף והנשים וכולם, כלומר שאין זה 'גיחה' לעבוד ולחזור, אלא העתקת החיים לשם) היא רעה, וחז"ל העמיקו בזה לבאר שדברי פרעה דכאן ה המהלך של 'איצטגנינות', וזהו שאיצטגניני אמרו לו, שבמבט כזה של איצטגנינות רעה נגד פניהם.
[9] צריך להבין שאם אכן רצה ה' להמיתם, ומוכח שאכן כך היה ראוי מעיקר הדין, אם כן מה נענה אנן ל'יאמרו מצרים' שהרי דלברינו היאמרו מצרים נובע מעצם המציאות של חטא העגל וענשו הראוי לו, ה'יאמרו מצרים' הוא דבר אמיתי, ואם כן אם ה' ריחם עלינו רק מחמת שלא יהיה ש'יאמרו מצרים' אם כן מהי האמת למה באמת אין הדברים נכונים.
ואיכ"מ אבל הדברים מבוארים בתחילת דברי משה למה ה' יחרה וגו' אשר הוצאת, ויעויין במד"ר במשלים הרבים שהמשיל, ועיקר הדבר שהליץ משה טוב על ישראל שאין חטא בהעגל מחמת מהותם דעתה ומחמת שפרשו מן הברית עם ה' אלא אדרבה החטא נובע מאיזה ספיחי ספיחים שנותרו להם ממצרים שרק אמש היו שם, ולא ניקו מזה לגמרי, אבל מגמתם ועיקר מהותם היא שמיימית.
[10] והוא כעין דברי הרמב"ם חורבן הגוף בניין הנפש ובניין הגוף חורבן הנפש, שהיינו בבחינת העמדה הנפשית, נתינת המרכז לגופניות היא היא הביטול המושלם של הנפשיות העליונה, ולהיפך.
[11] וזה שייך גם כן אל העניין של ה'פריעה' שמיוחס ליהושוע הן ביציאת מצרים והן בגבעת הערלות, והפריעה אינה עיקר המילה ומכל מקום מל ולא פרע כאילו לא מל, ומשום שפריעה ענינה גילוי המילה, שבלא הגילוי המילה נתפסת כאיזה דבר פנימי, ויהושוע הוא ה'מגלה' של הברית הוא המעמיד את הברית לא כדבר פנימי אלא כדבר קיים ונגלה. ובזה ייושב מה שי"א שאצל האבות הקדושים לא היתה מילה, והלא מילה בלא פריעה אינה מילה, ולהאמור א"ש דאצל האבות עדיין לא היתה הברית בגילוי שלם עד הנה.
והמושך ערלתו, היינו שמסתיר את ברית ומושך את העור החופה עליו, נאמר עליו 'כי דבר ה' בזה', וברש"י ביומא לפני כן דבר ה' היינו הגלותו עלינו בדיבור אנוכי הוי'ה וכו' יעוי"ש, והיינו שהמושך ערלתו מעמיד שדבר ה' הוא עניין פנימי אבל אינו במציאות הרשמית של העולם וכמבואר כאן.
נאמר בתורה כי אחר מכת ברד כשאמר משה לפרעה בערינו ובזקינינו נלך אמר פרעה יהי כן וגו' ראו כי רעה נגד פניכם.
בדיבור זה שאמר לו 'ראו כי רעה נגד פניכם' האריכו המפרשים לבארו.
וברש"י כתב ומקורו בדברי חז"ל במדרש כוכב יש ששמו רעה וראו איצטגניניו שהוא עולה לקראתנו והוא סימן דם והריגה. ולבסוף קיימו בקדוש ברוך הוא בדם המילה.
כיו"ב כתב רש"י גם כן ביהושוע (ח) בשם ר' משה הדרשן[1] וסיים והם אינם יודעים שהוא דם מילה.
ב. מה שיש לתמוה על דרשה זו
דרשה זו היא צריכה ביאור רב מכמה פנים.
מבואר בדברי חז"ל שהם ראו דם וממילא הם הבינו שיש כאן רעה והריגה ובאמת היה זה בדם המילה, ודבר זה קשה מאד, האם האטיצטגנינים רואים 'צבע אדום' או איזה חומר כימי של דם? ברור שמה שניתן לראות במזלות הוא את סוג ההנהגה העתידה לבוא ואת המהלך של המזל המסויים השולט כאן, וממילא אם ראו מהלך של דין ושל הריגה איך זה יכול להתקיים בברית מילה, איך ניתן לומר לגבי איצטגנינות כזו טעות מוזרה כאילו במזל משתקף חומר כימי של דם הבא, ויתכן לפרוש לכאן או לכאן.
אדרבה ברור שלעיתים יוכל האיצטגנין לראות מהלך כללי של דין ושל רעה ולעיתים יוכל גם כן לחזות את צורתה המדוייקת והמסויימת של הרעה העתידה לבוא, אבל שיראה איזה דבר מסויים ומדוייק העתיד לבוא בלי שיידע למה הוא בא אם לרעה או לטובה וכיו"ב, זה לא ייתכן.
ועוד שבדברי רש"י מפורש שראו 'דם והריגה', ואיך מתקיים מזל של הריגה בברית מילה[2].
ועוד, אם תמצי לומר כפשטו ושהם ראו כוכב שמסמל דם בעלמא בלא הבנת תכנו ומה דם זה טומן בחובו למה נקרא שמו של הכוכב 'רעה'? הרי אינו רעה בהכרח, ולמעשה אכן לא היה רעה, אילו היה אמר שראו בכוכב שרעה עתידה לבוא היה מיושב בדוחק, אבל הלא נאמר שראו כוכב שרעה שמו, אם כן בהכרח מהותו של המזל שעלה לפניהם הוא 'רעה' בדווקא, ואם כן לא נמצא ידינו ורגלינו, איך ניתן כוכב שמהותו רעה להתקיים בברית קודש.
ואין לומר שהכינוי 'רעה' הוא רק כינוי שהדביקו לו האיצטגנינים ומחמת פירושם, ושבאמת אין ה'רעה' מהותו של המזל אלא דם בעלמא, כי אם כן לחינם יצאו חז"ל מריהטת לשון הכתוב שהסבו את ה'רעה' להיות שמו של המזל, מאחר שגם האיצטגנינים לא התכוונו לשמו של המזל אלא רק כינוהו על שם העתיד שמשערים שיהיה לאורו והו"ל למימר שראו בכוכב שרעה נגד פניהם[3]. וברור אם כן ששמו של הכוכב ועיקר מהותו הוא 'רעה', ופלא א"כ איך ברית המילה העתידית שהיא טובה שאין למעלה ממנו תתבטא בבוא מזל זה נגדנ פנינו.
דבר נוסף יש ללמוד, למה הביאה התורה לפנינו את הדברים האלו של פרעה, מדוע שגיאה טיפשית זו של פרעה הנובעת מחוסר הבנה מובהק של איצטגניניו הינה חלק מהותי ומשמעותי כל כך מסיפור יציאת מצרים עד שהובאה בתורה[4].
ג. ביאור עניין מרכזי במהותה של יציאת מצרים ובמהות המושג של החיים
לביאור העניין נקדים דבר מה.
ביציאת מצרים ובמתן תורה נחקקה מהותו של עם ישראל – עם ה', היציאה ממצרים אינה דבר נרד ממתן תורה שהוא עומד לעצמו ורק שלאחריו היה מעמד מתן תורה אלא דבר אחד הם ותרי ריעי דלא מתפרדי. היציאה ממצרים מחד גיסא מתוארת כיציאה ממצרים ומאידך היא מתוארת כהליכה אל ה' ואל עבודתו, כמבואר לעיל בהוציאך את וגו' תעבדון אל האלוקים, שהיציאה היא אל ה-תעבדון את האלוקים, וכמבואר גם כן לקמן בתחילת פרשת מתן תורה, אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, שהצורה של היציאה הינה במהלך של ואביא אתכם אלי, כלומר אין התוכן של היציאה 'יציאה' כי אם 'ביאה'.
צורת הדברים היא כך. ישנם שני מהלכים קוטביים של חיים, שני מהלכים שהם צרות זה לזה ואינם נסבלים יחד כלל. ישנו מחד מהלך של חיים ארציים, היינו חיים הרואים במציאות הארצית והמוחשית את תחילת וסוף תחום החיים לגמרי, חיים שגבולות ההשגה הממשית הינם גם כן גבולות חוויית החיים בעצמם, ואלו הם החיים הפשוטים הראשוניים של מי שלא הופיע עליו אור ה'.
אדם החי בחיים שכאלו אינו מסוגל כלל לתאר לעצמו סוג אחר של חוויית חיים, אם נציע לו חוויית חיים אחרת לחלוטין, שהוא ייחשף לרצונו ולעניינו של מי שעומד מעל ומעבר לכל המציאות הנבראת, למי שהוא המהווה הכל והמציאות של הכל, ושיזדהה ויזהה את עצמו עם מציאותו ורצונו ויחיה כאן את החיים עמו ויהיה לנגדו תמיד, ימאן הוא בכל תוקף. וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא חש בכל מאודו כי חיים מסוג זה גוזלים ממנו את כל מציאות החיים, חיים מסוג זה מבטלים את היכולת לחוות חיים וליהנות מחיים שאני שייך אליהם וקשור אליהם, מציאויות שמימיות שכאלו שבמהותם הם חדלים מהשגת אנוש אינם נתפסים כמשהו שיכול להעניק לאדם הנאה ותוכן בחוויית החיים האישית שלו, הם פשוט מעבר לגבולות החיים שלו. וממילא נחווים כעושקים את החיים לחלוטין.
וביתר ביאור, האדם החי את חייו החוליניים, כשיתאר לעצמו עולם עליון ונשגב, עולם אי"ס, עולם שהוא מעל ומעבר לכל מה שחושיו ויכולותיו מסוגלים להשיג, הוא מבין ממילא שבסוג כזה של עולם מושגים כל התענוגות שלו וכל הרצונות והמאוויים שלו מאבדים את ערכם ומשמעותם והופכים תפלים, במצב כזה הרי עצם החיים של האדם המורכבים ממכלול של חוויות רצונות מהוויים והישגים מאבדים את ערכם, ואדם החווה את חייו כחסרי ערך מהותית, טוב מותו מחייו. לא יתכן בעולם עונג של חיים למי שתופס את עצם חייו כדבר חסר ערך חסר משמעות וחסר תוחלת.
תפיסה זו הינה תפיסה ראשונה, תפיסה מתבקשת מכל מי שלא נחשף.
אבל אנחנו הרי כן נחשפנו אל המעבר, ומרגע שנחשפנו אל המעבר התגלה לנו עולם עליון ועילאי שמי שלא נחשף אליו לא מסוגל כלל להעלות על הדעת סוג של מציאות כזו כלל, זהו סוג של מציאות שההיחשפות אליה אינה רק השגה חדשה אלא ההיחשפות אליה חושפת רובד חדש ביכולת ההשגה האנושית, שעם ההיחשפות אליה הוא נולד.
כלומר כשאדם נחשף לנתונים חדשים או למציאויות חדשות, גם לפני שהוא נחשף אליהם הוא היה אחד שמסוגל לחוות כאלו חוויות ורק במציאות טרם חווה אותם, כשהוא נחשף אליהם הוא נחשף לעוד חוויה מאותו הסוג של החוויות שהוא כבר חווה וכבר מכיל. לא כן בעניינינו, ההיחשפות אל ה'שמים[5]' הינה היחשפות לסוג חוויה שלפני שהאדם נחשף אליה לא היו גבולות התודעה שלו ברי השגה של כזו מין מציאות, ואכן אף אחר שייחשף לא יוכל לעולם לתאר בפני מי שלא נחשף את מה שראה, משום שההיחשפות הינה לעומק תודעתי שהוא מעבר לכלי התפישה האנושיים הגופניים.
אבל מרגע שנחשפנו לזה נחשפנו גם ליכולת לחיות את החיים כאן העולם לאור המציאויות הנשגבות, נחשפנו ליכולת של האדם כאן לחיות לאור מציאות ה' והשמים ומתוך הזדהות מליאה עם שם ה' ותורתו, מציאות זו של חיים יודעים אנו שהינה חווית חיים עוצמתית לאין ערוך ופי אין סוף מחוויית החיים שקדמה לה, וכאן מתהפכת הקערה על פיה כשאדרבה מעת שנחשפנו לזה הרי כשאנו מסתכלים על גוי שכל החיים שלו השאיפות שלו וכל חוויות חייו נסובות סביב המציאות הטבעית שכאן, אנו רואים דווקא את החיים הללו כחסרי ערך ולא מצליחים להבין ממה הוא מלא? ממה יש לו סיפוק? הרי כל הסיפוקים שלו והתכנים הממלאים את חייו הם סובבים סביב עצמם ולא מובילים לשום דבר מעבר. ודווקא אנחנו מסתכלים על החיים שלו כאל העדר חיים ושיממון.
היציאה ממצרים אינה יציאה פיזית מאזור גיאוגרפי זה למשנהו, היציאה ממצרים הינה היציאה מן החיים הפשוטים לעמקם של החיים, היציאה ממצרים הינה הביאה אל ה', היא ה'ואביא אתכם אלי', ואין אלו (היציאה והביאה) שני דברים אלא שבעצם הביאה אל ה' הרי כבר יצאנו ממצרים, בעצם רכישת החיים החדשים הרי החיים הקודמים אינם בעלי ערך של חיים אצלנו כלל, ונמצא גטו וידו באים כאחד.
כמובן שמאחר ומדובר בשני דברים קוטביים כל כך, כדי לרכוש את החיים החדשים נדרש תחילה להתנשל והתנער לחלוטין מן החיים הקודמים על מנת שנהיה כלי לחיים חדשים, מהותם של החיים אינם יכולים להירכש כבונוס ותוספת, זאת משום שכשהם יירכשו כך הם לא ייחקקו כמהותם של החיים, וכשהם לא יהיו כאלו הם יהיו ממילא חורבנן של החיים, זאת משום שכאמור ככל שעצם תודעת החיים הינה ארצית אזי האחיזה השמימית הינה חורבנה של החיים, וכדי לרכוש את החיים האמיתיים במלואם חייבת להיות כאן השתתה וחקיקה של תודעת חיים אחרת משרשה, וממילא ראשית יש לכתוש את החיים הקודמים, דבר שהתקיים אצלינו החל מבעבדות שהיתה ובאיבוד כל יכולת לחוש מציאות קיומית יציבה בחיים הקודמים, ועד היציאה אל המדבר הגדול, ואז באנו אליו והיינו ראויים להיות כלי לאור החיים האמיתי.
יוצא אם כן שמציאות חדשה זו של הברית עם ה' אלוקינו הינה מציאות כזו שמי שנמצא מחוצה לה ולפניה אינו מסוגל לראות בה תוכן של חיים כלל ואדרבה הוא אינו רואה בה אלא מוות, ולעומת זאת אנו שנמצאים בתוכה איננו מסוגלים לראות בחיים שמחוצה לה תוכן של חיים כלל ומבחינתנו מוות מוחלט הם.
ד. מציאת מערכת קוטבית זו של הכניסה לברית עם ה' במקומות שונים ובעבודתנו
קוטביות זו באה לידי ביטוי רבות בדברי חז"ל לגבי ברית מילה, כשמחד אנו קוראים לברית המילה 'כי עליך הורגנו כל היום' ומשווים אותה לקרבן ולמסירות נפש, ומאידך אחז"ל ערל חשוב כמת והרוחץ עם הערל כרוחץ עם המצורע ועוד כהנה, כלומר אנו מסתכלים על הערלות ועל מציאותו של איש מחוץ לברית עם ה' כעל מוות.
והוא כאמור, שלפני הברית ובתפיסת החיים הארצית כפשטה, הברית הינה מסירת החיים והקרבתן, ומאידך כלפינו המצויים בברית הערל חשב כמת, ופשוט.
כמו כן מוצאים אנו גם לגבי יגיעת התורה ועמלה, שמחד נאמר שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומאידך אמרה תורה את החיים ואת הטוב וגו', ואומר כי היא חייך וגו', והמקראות בלי סוף מליאות מזה, ובשל עוצם החיות הנובעת מתורתנו הקדושה לא נחה דעתם של אנשי כנסת הגדולה עד שקראו על עמינו הנכבד 'עם מדושני עונג' ארי העם שככה לו.
והוא גם כן כאמור, וכלשון הזהב של אור העולם חזון איש על הדרשה הנ"ל גב אדם כי ימות 'המיתה האמורה כאן היא הנטיה מפשוטן של החיים לעמקן של החיים' ודפח"ח.
כמובן שבתוך התהליך של הכניסה לברית קודש ישנו שלב של מציאות של מסירות נפש, ואדרבה לעולם תהיה תחילתה מסי"נ וסופה חיים, וזה גופא גם כן מחמת המבואר כאן, כי לפני שהאדם רוכש את התפיסה העליונה הזו הוא חווה את הכניסה אל הברית כאיבוד של החיים, ואין הוא עושה זאת אלא משום שבוחר הוא להיות הולך אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה ומתוך נתינת אימון בה' אלוקינו שהבטיחנו את החיים ואת הטוב[6]. דבר זה בא לידי ביטוי גם אצל כל איש מאיתנו בני ברית ה' ובפרט בני התורה המסולאים בפז בעבודתו ובדרך קניית מעלות השלמות שלו, שבכל דרגה שאנו רוצים לרכוש הרי בתחילת רכישתה אנו נדרשים לקבלת עול ולמסירת הרצון הבסיסי, על מנת שנוכל לרכוש עוד קומה של תפישת חיים אלוקית, שלאחריה 'יערב לכם'.
העיקרון הזה בא לידי ביטוי בצורה חדה בהסתכלות החילוני הפשוט על שמירת שבת קודש, שהוא רואה את זה, ובצדק, כייסורים קשים, ומתבקש שיראה את זה כך משום שאכן יש כאן הגבלה קיצונית של החיים מה שאמור להוות ייסורים. ומאידך אנו מקדשי שביעי לא זו בלבד שאיננו סובלים מכך אלא נהנים ושמחים מאד ביום השבת, וזה מהטעם המבואר לעיל כי ביחס לחיים חוליים יש כאן הגבלות קשות ותנאי מאסר מייסרים, אבל מעת שעשינו זאת והתמסרנו אל הדרגה העליונה של הקדושה נכנסה בלבנו חוויית חיים עליונה של קדושה ושל חיים שבתיים, ובסוג הזה של החיים ההגבלות הללו אינם מייסרות בכלל.
ה. ביאור דברי המדרש אל נכון
מעתה ייושבו היטב דברי המדרש הנ"ל. כשהוא אמר 'ראו כי רעה נגד פניכם' הוא התכון במלוא הכנות ובמלוא הרצינות, מנקודת המבט של פרעה יציאתנו זו ממצרים והליכתנו אחר ה' לעבדו הינה אכן איבוד של החיים, היא באמת ויתור על החיים בעצמם ועל כל מה שהם מעניקים לאדם, פרעה באמת אינו מסוגל להבין איך ההליכה אל המדבר והכניסה לברית עם ה' אלוקינו הינה דבר הגיוני שאדם יעשה לעצמו, הוא אינו מסוגל לראות בזה יותר ממוות מוחלט חורבן המושלם של החיים.
אנו כמובן מבינים היטב כי החיים שלו הם העדר החיים המוחלט, והסיבה שהוא אינו רואה זאת הינה משום שמעולם לא נחשף למציאות אחרת שאנו מכירים, ולצערינו אין בידינו להושיעו ולפקוח את עיניו ושם תהא קבורתו.
ואם כן כשאמר פרעה כי רעה נגד פנינו ואז"ל שבאמת היה זה ברית המילה אין הכוונה שהוא לא הבין נכון וסבר שמדובר על הריגה פיזית, אלא מציאות זו גופא של ברית המילה שהיא היתה האמת שנגד פנינו היא גופא ה'רעה' אצל פרעה, ומשום שלדידיה מציאות כזו היא אכן רעה מוחלטת, וכשהוא אומר 'רעה נגד פניכם' היינו שאתם שמים נגד פניכם – כיוון פנייתכם, רעה. אך האמת היא כמובן שדבר זה הוא הטובה השלמה והיא ברית המילה, ומשום שאליבא דאמת אותה המציאות גופא שאצל פרעה היא רעה ומוות היינו הברית היא היא הטובה השלמה.
ו. מבאר מפני מה קרוי מזל זה 'רעה' ועניין אין מזל לישראל
אלא שבזה עדיין לא יובן למה נקרא מזל זה בפי חז"ל 'רעה' אחר שאליבא דאמת לאו רעה הוא.
תשובת הדבר שאכן במהלך של המזלות והאיצטגנינות הרי זה רעה, האיצטגנינות אינה מבטאת את המציאות במבט שמיימי שלמעלה מעולם העשייה אלא אדרבה כל המהות של המזלות הינה במהלך של 'למטה מן השמש' דהיינו הנהגת המציאות הארצית ומהותן של הדברים ב'עולם' של הארץ בלבד. אין המזלות כוללותואינם מסוגלים לכלול את התפיסה של הדברים במבט שמימי ואלוהי[7], וממילא מאחר שמציאות האמת של הדברים שבהם אנו עוסקים כאן שייכים אל המציאות המחודשת מהברית עם ה' אלוקינו, ומהתקשרותינו עם הלמעלה מן השמש, אין ממילא כל שייכות בין איך שהדבר מגולם ומבוטא במערכת המזלות לתוכן הדברים במבטנו השמימי והאמיתי.
וביותר נימא אין הכוונה שאיצטגניני פרעה ראו במזלות שישראל הולכים לקראת התמסרות לשמים אלא שהם ראו בזה רעה, אלא באמת המזל הנחזה לעיניהם כשבני ישראל הולכים לקראת הברית עם ה' הוא אותו המזל שהיה נראה לעיניהם לו ח"ו היו שונאיהם של ישראל הולכים להריגה, ומשום שבמזלות לא נחזה אלא המתרחש למטה מן השמש, ושם אין אלא את איבוד החיים ותו לא.[8]
וממילא יובן היטב למה מזל שראו 'רעה' שמו, ולמה ראו מזל של 'דם והריגה' כלשון רש"י.
וזהו גם כן טעם למה שאז"ל שאין מזל לישראל. אין הכוונה סתם שאין המזלות עוסקים במה שעתיד לבוא על ישראל אלא שהמזלות אינם כלי צפיה נכון ביחס לישראלי, כי מאחר שאנחנו שייכים לעולם גדול ורחב הרבה יותר, לעולם של למעלה מן השמש, ומאחר שהמזלות אינם מגלמים אירועים טכניים אלא את תכנם של האירועים, ומאחר שהתוכן כפי שהוא מתפרש בתפיסה ארצית אינו שייך לכפי שהוא מתפרש בראיה של אנשים שמימיים ומה שבמבט ארצי יהיה רעה אמיתית הרי במבט שמימי הוא יכול להיות להיפך ממש וכיוצא בזה ממש להיפך (לא מחמת שהרע מובילה לטובה וכיו"ב, אלא שאותו הדבר שלאיש הארצי הוא סבל וייסורים אצל השמימי הוא עונג שלם) ממילא מובן מאליו שלא ניתן כלל לחזות את העתיד לבוא על ישראל על ידי המזלות, וזה המשמעות של האמירה במקובלת שישראל 'מעל המזל' היינו שאין הם מחוץ למזל כי אם מעליו, הם שייכים לעולם שמקיף הרבה הרבה מעבר למזל.
ז. הפלא בפרשת 'למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם'
ובזה תבואר גם כן פרשה קשה עד מאד המובאת בכלל דברי רש"י כאן. שמשה רבינו אמר בתפלתו לפני הי"ת 'למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים' והם דברים פלאיים וקשים עד מאד, היד ה' תקצר? הלא יוכל ה' עשותו באופן שיהיה גלוי לכל העמים שאין הריגת שונאיהם של ישראל אלא מחמת חטאם, ולא יבוא חילול שמו חלילה? וביותר הלא אם אכן חטאם מצדיק ממילא דין שכזה הרי עצם אי קיום הדין יש בו גם כן חילול שמו, ובודאי ראוי לעשות הדין ולעשותו באופן שיהיה ברור מפני מה מתו ואז יתגדל ויתקדש שמיה רבא מכל צד.
ועוד, איזה דברים טפלים ומטופשים הם לומר שברעה הוציאם להרגם בהרים, אם רוצה להרגם למה הוציאם? וכי רק בהרים יכולת ביד ה' להרוג? ואילו להרגם רצה בודאי היה עושה כן כבר במצרים.
ולמה גם כן שיחפוץ ה' המיתם? ואף בלא מה שהיה כבר מפורסם מכבר שעם ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב ההולכים עם ה' תמיד, למה יפלו משאר האומות שיחפוץ ה' כלותם ח"ו.
ח. מבאר הפרשה להאמור דבר דבור על אופנו ודברי רש"י כאן
ולהאמור אתי שפיר. שמשה רבינו ע"ה אמר לפני ה' שמציאות זו של החטא והדין העשוי בהם הינה בעצם הוכחה לצדקת מצרים בדברם כי רעה נגד פנינו. כי הלא אם המציאות היא שאותו העם שנלקח לברית קודש עם ה', תיכף לאחר הברית לא סבלו אפילו זמן קצר בלי שיקחו לעצמם משהו ארצי ומוחשי לעבדו ולעמוד לפניו, אות הוא כי אכן אין האדם במהלך חיותו בזה העולם מתאים ומוכשר להיות בשייכות עם ה' מן השמים, וזוהי הסיבה שחטאו כי מאחר שאין האדם מסוגל להנתק מן החיים בתוך החיים, לא סבלו אפילו זמן קצר מציאות כזו שעמידתם ושייכותם היא אל מול ה' בשמים וחפשו להם דבר אצרי להיאחז בו. ומציאות זו אות היא שאכן אין האדם מסוגל לחיות חיות של שמים, ואין הארץ והשמים מסוגלים להתאחד בקרבו.
ואין הכוונה ב'יאמרו מצרים', שהם יאמרו בסכלותם שכל היציאת מצרים היתה סתם רמאות ושהקב"ה ח"ו רימה אותנו כדי שנצא ואז הוא יוכל להרוג אותנו (שזה בעצם היתה המטרה הראשונית שלו ח"ו), אלא אדרבה ברור היה אף למצרים שה' הוציאנו על מנת להביאנו בברית קדשו, ועל זה גופא אמרו מצרים ב'רעה' הוציאם להרוג אותם בהרים, שאכן מציאות זו רעה היא, והיא מוות מוחלט, וכדמוכח מכך שאכן כך התרחש שמיד בבואם לברית חזרו לארציות, ומתו ממילא.
וממילא אמר משה רבינו שאם ייעשה כן בישראל הרי תחת שתיקבע בעולם קדושת שמו ויתגלה שמו בתוך העולם על ידי שתהיה כאן בעולם אומה המאחדת שמים וארץ, העובדת את ה' ורוחו בקרבם, אדרבא יקבע בעולם להיפך, יקבע וייחקק בעולם שלא שייך מציאות כזו של חיבור של האדם ויוצרו, ושהעולם הזה הוא חולין גמור בהכרח חלילה[9].
וזהו שאמר רש"י שהאי למה יאמרו מצרים קאי על מה שאמר פרעה כי רעה נגד פנינו, אמירה זו של פרעה היא היא האמריה המהותית של המצרים לעומת בני ישראל, ברית ישראל היא העמדת המציאות הפוכה לחלוטין מן האמירה הזו, ושני האמירות זו של המצרים וזו של ישראל הם ממש בבחינת צרות זה לזה, בתקומת זו תיפול זו ובתקומת זו תיפול זו.[10]
י. ביאור דברי יהושוע בן נון בגלגל 'היום גלותי חרפת מצרים מעליכם' ודברי רש"י כאן
ובזה יבואר גם כן סוף העניין המובא בד' רש"י.
איתא בספר יהושוע שאחר שנכנסו ישראל לארץ מלם יהושוע אצל גבעת הערלות. ולאחר מכן אמר 'היום גלותי חרפת מצרים מעליכם' ועל שם ה'גלותי' הזה קרא שם המקום ההוא גלגל.
ופירש"י 'חרפת מצרים' שחירפו אותנו ואמרו ראו כי רעה נגד פניכם, שראו מזל ששמו רעה וכו'.
ומן התימא למה אכפת לנו כל כך מה שפרעה אמר אז על פי איצטגניניו שברעה הוציאם, ועד כדי כך העיק עלינו העניין הזה עד שהדבר הראשון שאמר רועינו יהושוע אחר הכניסה לארץ והמילה היא שמעתה כבר לא מרחף עלינו צילו של חירוף זה. האם אחרי הביאה לארץ והמילה שבזה בעצם הגענו לשיא השיאים של קיום הברית עם ה' וחסדו עלינו זוהי ההתרגשות הראשונית שלנו? שעכשיו המצרים לא יוכלו להמשיך לומר (ממקום משכנם על שפת הים...) שה' לא באמת רצה לתת לנו טובה ושהוא הוציא אותנו רק כדי להרוג אותנו? ואף ראוי לקרוא למקום הגדול הזה שבו ראשית נטיעתנו בארץ אבותינו בקדושה ובטהרה 'גלגל' על שם דבר זה.
אך לאור מה שהתבאר הדברים מובנים היטב ומיושבים דבר דבור על אפניו. ומשום שהן אמנם שכבר נתבאר שהחירוף הנורא שהיה קיים בעולם אילו היו חלילה שונאיהם של ישראל כלין בעגל הוסר ברחמי שמים ומכוח תפילתו של משה רבינו ע"ה, אבל עדיין לא נעמדה בעולם האמיתות ההפוכה, עדיין לא התקיים בעולם הדבר שהוא תכלית הכל והוא העמדת שם ה' בעולם במה שמתגלה חיבור שמים וארץ על ידי בריתו עם עם קדשו ובמה שמתקיימת מציאות של חיים ארציים בפועל שלאומה בעולם הזה לאור ה' אלוקי הכל, ומכוח ברית הקודש של האומה ובוראה. דבר זה אינו מתקיים כל זמן שלא באנו לארץ. משום שמאחר שהמדבר הלא איננו מקום של חיים ארציים ואדרבה המדבר כל מהותו הינה ניתוק מן החיים הארציים וגלות מהם, אם כן עדיין ינתן להבין היטב שחיים כאלו הינם חיים להבדיל אי"ס הבדלות של 'נזירים קתולים', כלומר חיים של פרישות מן העולם ושל ייסור עצמו וניתקו אל ההתבודדות עם ה', אבל שהשייכות עם ה' היא ממלאת את חדרי הלב, שהיא חודרת בכל רבדי האדם מראשו המגיע השמימה ועד ניצבותו ארצה, שהיא שייכת אל האדם בשלמותו? זאת מתגלה רק עם העמדת 'חיים' שלמים ומוארים, חיים מליאי אורה, חיים מוצפים באור ה', חיים של עם מדושני עונג, וזה לא נתגלה עדיין.
אבל משבאנו לארץ ישראל! ובארץ ישראל אנו עושים ברית מילה! כאן שלימות העניין. כאן קמה וגם ניצבה מציאות של אומה החיה חיים שמימיים בתוך הארץ, חיים ארציים בקדושת עם ה', חיים של עם אשר תרועת מלך בו! עם שלמעלה מן השמש!. וממילא היום ורק היום גלותי חרפת מצרים מעליכם!.
אין חרפת מצרים איזה דבר צדדי וכפי שעלולים חלושי הדעת להעלות על דעתם שעם ה' הגדול והנכבד אשר לו אלוקים קרובים אליו ואשר שם ה' נישא בפיהם יהיה אכפת לו במה שאומר איזה נחות דרגה חסר שכל ובינה בדברי השטות ובהבל שלו, אלא גילוי חרפת מצרים הוא עיקר העיקרים בסוגיא כאן, הסוגיא של העמדת חיים שלמעלה מן השמש, חיי ממלכת כהנים וגוי קדוש בתוך העולם הארצי.
ולכך ראוי עיקר החידוש שנתחדש בהביאה לארץ עם המילה להקרא בדוקא בלשון של 'גלותי' ו'גלגל' ובמובן של 'גילוי', שהמציאות הזו של הביאה לארץ וברית המילה היא העמדה של הברית עם ה' כדבר שחל בתוך העולם במציאות - בנגלה, שזה הטמון במובן של 'גילוי' שאין זה דבר פנימי שאינו שייך להיות בבפועל של המציאות אלא הוא יורד ומתפשט לכל רבדי ההוייה עד היותו נגלה ממש בחיים הארציים ממש.[11]
[1] ויצויין שכאן הוא משם רבי משה הדרשן מה שאינו מוזכר בתורה, ולפנינו הוא במדרש. ובאמת ישנם שינויים קטנים בין דברי רש"י בפרשת בא לדבריו בספר יהושוע, ונציין שינוי אחד שבפירוש עה"ת כתב שהקב"ה הפך את זה דם המילה, ביהושוע כתב שהם לא היו יודעים שוא דם המילה ויעוי"ש.
[2] יצוין שברש"י ביהושוע נאמר דם בלא הריגה אבל הקושיא שווה.
[3] ואדרבה כך היה מיושב יותר המדרש בלשון הכתוב שבפשוטו ה'רעה' הוא חלק מהמשפט שרעה נגד פניכם ולא שם של כוכב.
[4] בדברי רש"י כאן משמע שזה לא היה ממש טעות של האיצטגנינים אלא ה' הפך את זה להתקיים במילה, אבל בדברי רש"י ביהושוע שם כתוב בשם ר' משה הדרשן שהם לא הבינו שמדובר על המילה.
[5] 'שמים' כמובן אין הכוונה לשטח גיאוגרפי גבוה מעלינו, או לאיזו מציאות פיזית של איזה 'רקיע', 'שמים' הכוונה היא לעולם שמעבר למקום ולזמן ומעבר לתחומי ההשגה ולגבולות עולם העשיה.
[6] ולכן ישנה התפעלות מזכרון ההליכה אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה, שזה דבר די מפתיע, מה היינו מצפים ממי שעבר את כל מה שעברנו וה' הופיע עליו בכח גדול וביד חזקה לגאלו ומבטיח לו שהוא יביא אותו אל ארץ חמדה טובה ורחבה, היכן כאן המסירות? אבל עקב האמור כאן הרי מובן הדבר, ומשום שאין הטבה המובטחת טובה המוגדרת טובה לפי חווית החיים הקיימת במצרים, ואדרבה בתפיסת החיים הקיימת יש כאן התמסרות, ולא הלכנו אחרי ה' אלא מחמת אהבת כלולותינו והאימון המוחלט שנתנו בו ואכה"מ להאריך.
[7] זה נ"ל מובן מאליו, כי כל המשמעות של המזלות היא שהם מבטאים את ההנהגה של הבריאה אבל מתוך הבריאה, הם לא מלאכים ולא שרפים, אלא נבראים, והם מבטאים את המציאות של נבראים עצומים שה' שמם לממשלה, כלומר שהם מבטאים את שורשי ההנהגה כפי שהיא מתבטאת בצורה השרשית ביותר שישנה בתוך המהלך של עולם העשייה, אך בשום אופן לא את המעבר.
[8] יצויין שלהמבואר כאן יתיישב יותר עוד עניין, דלפו"ר עיקר דרשת חז"ל כאן צריכה עיון, שהדרשה יוצאת מפשטי הכתובים מכל וכל, כל המבנה של המשפט 'ראו כי רעה נגד פניכם' משתנה בין הפשט לבין מדרש זה.
ולפי מה שהתבאר בא מעט צרי לזה, ומשום שאף בצורה הפשוטה שנקרא הפסוק ניתן לומר את העיקרון שפרעה אמר להם שרעה נגד פניהם והוא מחמת הא גופא, שההליכה אל המדבר לעבוד את ה' (עם הטף והנשים וכולם, כלומר שאין זה 'גיחה' לעבוד ולחזור, אלא העתקת החיים לשם) היא רעה, וחז"ל העמיקו בזה לבאר שדברי פרעה דכאן ה המהלך של 'איצטגנינות', וזהו שאיצטגניני אמרו לו, שבמבט כזה של איצטגנינות רעה נגד פניהם.
[9] צריך להבין שאם אכן רצה ה' להמיתם, ומוכח שאכן כך היה ראוי מעיקר הדין, אם כן מה נענה אנן ל'יאמרו מצרים' שהרי דלברינו היאמרו מצרים נובע מעצם המציאות של חטא העגל וענשו הראוי לו, ה'יאמרו מצרים' הוא דבר אמיתי, ואם כן אם ה' ריחם עלינו רק מחמת שלא יהיה ש'יאמרו מצרים' אם כן מהי האמת למה באמת אין הדברים נכונים.
ואיכ"מ אבל הדברים מבוארים בתחילת דברי משה למה ה' יחרה וגו' אשר הוצאת, ויעויין במד"ר במשלים הרבים שהמשיל, ועיקר הדבר שהליץ משה טוב על ישראל שאין חטא בהעגל מחמת מהותם דעתה ומחמת שפרשו מן הברית עם ה' אלא אדרבה החטא נובע מאיזה ספיחי ספיחים שנותרו להם ממצרים שרק אמש היו שם, ולא ניקו מזה לגמרי, אבל מגמתם ועיקר מהותם היא שמיימית.
[10] והוא כעין דברי הרמב"ם חורבן הגוף בניין הנפש ובניין הגוף חורבן הנפש, שהיינו בבחינת העמדה הנפשית, נתינת המרכז לגופניות היא היא הביטול המושלם של הנפשיות העליונה, ולהיפך.
[11] וזה שייך גם כן אל העניין של ה'פריעה' שמיוחס ליהושוע הן ביציאת מצרים והן בגבעת הערלות, והפריעה אינה עיקר המילה ומכל מקום מל ולא פרע כאילו לא מל, ומשום שפריעה ענינה גילוי המילה, שבלא הגילוי המילה נתפסת כאיזה דבר פנימי, ויהושוע הוא ה'מגלה' של הברית הוא המעמיד את הברית לא כדבר פנימי אלא כדבר קיים ונגלה. ובזה ייושב מה שי"א שאצל האבות הקדושים לא היתה מילה, והלא מילה בלא פריעה אינה מילה, ולהאמור א"ש דאצל האבות עדיין לא היתה הברית בגילוי שלם עד הנה.
והמושך ערלתו, היינו שמסתיר את ברית ומושך את העור החופה עליו, נאמר עליו 'כי דבר ה' בזה', וברש"י ביומא לפני כן דבר ה' היינו הגלותו עלינו בדיבור אנוכי הוי'ה וכו' יעוי"ש, והיינו שהמושך ערלתו מעמיד שדבר ה' הוא עניין פנימי אבל אינו במציאות הרשמית של העולם וכמבואר כאן.
