שמחת בית השואבה – למה רק בסוכות?
למה אין שמחת בית השואבה בפסח?הרי בסוף הענני כבוד והסוכות, שבגינם אנו יוצאים מדירותינו ושמחים לפני אלוקינו, הם רק חלק קטן ממכלול ניסי יציאת מצרים, שנחגגת מידי שנה בחג הפסח, חג החירות והגאולה.
אם כך, למה נגרע חלקו של חג הפסח? למה דווקא סוכות זכה לאירוע הענקי הזה, שמי שלא ראהו לא ראה שמחה מימיו?
*
התשובות רבות ומגוונות, וכולן נכונות ו/או אמיתיות.
אבל בעצם, מי אמר שלא עשו כזה אירוע גם בפסח?
*
ננסה לחשוב מה זה בעצם האירוע הזה, שנקרא "שמחת בית השואבה":
עורכים צעדה שלמה באמצע הלילה, עם חלילים, שופרות וחצוצרות! ריקודים סוערים בעזרת הנשים, של מי? רק גדולי ומאורי הדור!
כל העיר על הרגליים! כל לילה!
על מה כל הבלאגן? מה קרה?
ניסוך המים!
רגע, מה זה בדיוק הקרבן הזה?
לא אשה ריח ניחוח, לא מכפר על עוונות, לא סדרה מרשימה של אילים בני בשן ועתודים -
הקרבן הכי זול בשנה - צלוחית מים!
ממלאים אותה בתחילת הלילה, עושים אירוע של כמה שעות, ובבוקר שופכים אותה על המזבח. זהו.
ברצינות? בחג עם הכי הרבה קרבנות בשנה, דווקא הקרבן הזה מושך הכי הרבה תשומת לב?
ומה עם כל השבעים פרים ותשעים ושמונה כבשים? האם המים האלו יותר חזקים מהם?
*
התשובה היא, שהיה מישהו שהקרבן הזה הפריע לו. מאד הפריע לו. בעצם כמה מישהויים.
והם ניסו להציק ולחבל בו כל פעם, ולדאוג שהוא לא יתבצע.
למה? מה הפריע להם?
אם תשאל אותם, הם יענו לך בטוב טעם:
מאיפה הביאו את הקרבן הזה?
איפה מצאת בתורה שצריך לשפוך מים על המזבח?
אתה לא חושש לבל תוסיף?
אבל האמת היא שיש להם סיבה טובה לחשוש מכוסית המים הזו.
כי היא מבטא סמכות שחזקה מהם. שמחייבת אותם.
סמכותם של חכמים, להם יש מסורת מדור לדור, הלכה למשה מסיני.
נכון שהתורה מחייבת את כל כלל ישראל באותה מידה, אבל יש חריג אחד. חכמים.
שיכולים לשנות, להוסיף ואף לגרוע ממנה, לפי ראות עיני הבדולח שלהם.
והצדוקים לא מוכנים לשאת את זה, והם יעשו כל דבר כדי לערער את האבסולוטיות הזו.
ודווקא בגלל זה עושים עסק רציני מניסוך המים.
בכל פעם שהוא מתקיים, בכל יום מימי החג, לא עושים אותו בשקט, בהתגנבות.
הוא נערך בגאווה ובכבוד, ברעש ובפרסום, כדי שאף אחד לא יתבלבל. כדי שכולם ידעו מי בעל הבית על התורה.
ובכל פעם שמצליחים לעשות אותו כהלכתו, זו סיבה שמצדיקה שמחה עד לב השמיים.
*
האם רק בסוכות יש קונפליקט כזה? ממש לא!
זה עוד יחסית קטן לעומת מה שקורה בפסח.
הויכוח ארוך-הזקן בשאלת "מהו מחרת השבת" צץ בכל שנה מחדש.
חכמים מעולם לא הצליחו לפקוח את עיניהם הסמויות של הצדוקים,
שמצידם הבינו שחכמים לא השתכנעו מדרשות-הסרק שלהם, ויקריבו את העומר אך ורק בט"ז בניסן, באיזה יום בשבוע שיהיה.
הם לא יכלו לשאת את הביזיון הזה, אז הם העדיפו למזער נזקים. שלפחות שני הצדדים ייצאו מרוצים.
במשך כל השנה הם ניסו לאגף את חכמים מאחור, ו"לסדר" את לוח השנה באופן שיתאים ל"קבלתם".
למשל, בכל ערב ראש חודש בית הדין נאלץ להפריך עדויות שקר על ראיית הירח, שבמידה ויתקבלו יום ט"ז בניסן יחול ביום ראשון.
אבל בערב הפסח המתח מגיע לשיא.
תאריך קצירת העומר כבר ידוע ומפורסם, והחשש שיד זדונית תטרפד את הקרבת ראשית הקציר הולך וגובר.
ולכן השיבולים נקצרות בצורה הכי פרובוקטיבית שיש.
כל ערי העוטף מתכנסות, הקוצר מכחכח בגרונו, מבהיר בצורה הכי ברורה שאפשר מה הולך להתרחש כעת, והעצבים של בני המקרא נמתחים עד הקצה.
אבל הם לא יכולים לעשות כלום.
כי מחר בכל המאפיות בהשגחת הסנהדרין יהיה שלט גדול: "נקצר לאחר העומר".
וגם העםהארץ הכי גדול לא יוותר על מצות מחיטה חדשה בגלל נערווין של כמה צדוקים.
*
יטען הטוען:
מה הקשר?
בסוכות זה אירוע של ששה ימים, שמקפיץ את כל העיר, ובפסח זו הצגה קצרה לכמה שעות, וזהו.
ממש לא!
בכל לילה ולילה, לאחר קריאת שמע שלערבית, יכריז החזן:
כַּמָּה בָּעֹמֶר הַיּוֹם?
שְׁנֵי יָמִים בָּעֹמֶר הַיּוֹם.
- עֲשָׂרָה יָמִים בָּעֹמֶר הַיּוֹם.
- - שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּעֹמֶר הַיּוֹם.
והצדוקי, שבזמן זה מוזג את היין בארוחת הערב, או מטיב את הכרית מתחת לראשו, שומע ומתפלץ. ואין לו מה לעשות.
ואחר כך -
חג שבועות! עם כל האירועים הרועשים שהוא מכיל:
שתי הלחם!
כל אוצר המקדש מתארגן מחדש, ועובר לנסכים ממנחה חדשה!
שבעה ימי תשלומין!
ואם זה לא מספיק, אז כשחג שבועות חל בשבת, איסרו חג הופך ליום ההספדים הלאומי.
שלא תהיה אי-הבנה לאף אחד, כמובן.
*
אז למה לא עושים "זכר לשמחת קצירת העומר"?
לא יודע. אולי באמת?
