איך שמחים (ג) - 'וימינו תחבקני' – להיכנס אל חדרי המלך
במאמר המסיים והנעלה של הסדרה, אנו זוכים להיכנס אל תוככי "חדריו של המלך" ולגעת בגרעין הפנימי ביותר של זמן שמחתנו. מתוך תורתם של ענקי האמונה נגלה את הסוד הטמיר המקשר בין חג הסוכות לחזרת ענני הכבוד בט"ו בתשרי, חותם הסליחה המוחלטת של יום הכיפורים, ונלמד כיצד הופכים הלולב והסכך למרחב חיבוק קדוש ועוטף, כמאמר הכתוב "וימינו תחבקני". המאמר שלפנינו מפרק את ה"חשבונות הרבים" המלכלכים את הלב ומעיבים על שמחת הנפש לאורך ימות השנה, ומעלה אותנו אל רוממות לילות ירושלים ושמחת בית השואבה, שבה גילו חכמינו כי השמחה היא-היא דלי הזהב והכלי היחיד שבאמצעותו מסוגל בן התורה לשאוב מים חיים, השראה ורוח הקודש.
א. בין הדירה הפנימית לענני הכבוד: ביאור הגר"א בשיר השירים
בספר שיר השירים (א, ד) מופיע פסוק הטומן בחובו את אחד התיאורים המרגשים ביותר למערכת היחסים המסתורית והעמוקה שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא: "הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך". קודש הקודשים, הגאון מוילנא, בביאורו הנפלא על אתר, מגלה לנו סוד טמיר: פסוק זה נאמר ברוח הקודש על חג הסוכות. "הביאני המלך חדריו" – זהו הציווי והזמנת המלך להיכנס אל תוך הסוכה, שהיא חדרו הפרטי של הקדוש ברוך הוא; ועל ידי כניסה זו אנו זוכים ל"נגילה ונשמחה בך" – הלא הוא חג הסוכות, שהוא "זמן שמחתנו".
כדי להבין את עומק השמחה שבכניסה לחדרי המלך, עלינו לחזור אחורה בזמן, אל המדבר הגדול והנורא. כאשר בני ישראל חטאו בחטא העגל, נסדק הקשר הייחודי בינם לבין אביהם שבשמים. האסון הגדול ביותר של אותו חטא לא היה רק העונש, אלא התוצאה הרוחנית המיידית: ענני הכבוד, אותה מחיצה אלוקית עילאית שהקיפה והגנה עליהם מכל עבר, הסתלקו. בני ישראל נותרו חשופים, ערומים ומרוחקים.
משה רבנו עלה למרום, התחנן, ובמשך ימים ארוכים ביקש רחמים ותחנונים, עד שביום הכיפורים זכה העם למחילה הגדולה, כשהשם יתברך הכריז את המילים המרעידות כל לב יהודי עד דור אחרון: "סלחתי כדברך". למחרת יום הכיפורים, ב-י"א בתשרי, ירד משה רבנו מן ההר וציווה את העם על מלאכת בניין המשכן. ב-י"ג וב-י"ד בתשרי, מתוך סערת רגשות של תשובה ואהבה, החל העם כולו – אנשים ונשים – להביא ולתרום זהב, כסף ונחושת לבניית משכן השם.
והנה, ב-ט"ו בתשרי, החלה בניית המשכן בפועל. באותו יום ממש, קרה הנס הגדול: ענני הכבוד חזרו! הם שבו וחפפו על ראשיהם של בני ישראל. החזרה הזו של העננים הייתה ההוכחה החותכת, הראיה החושית והבלתי ניתנת לערעור, לכך שהקדוש ברוך הוא אכן סלח להם לחלוטין. הוא לא רק מחל על העבר, אלא חזר לשכון בתוכם, חזר לחבק אותם.
זוהי השמחה הגדולה המלווה אותנו לדורות. בכל שנה ושנה, אנו עוברים את ימי הדין, זוכים לכפרה ביום הכיפורים, ומיד ב-ט"ו בתשרי אנו נכנסים אל הסוכה – המהווה זכר מובהק לאותם ענני כבוד. הכניסה לסוכה היא כניסה אל תוך מרחב של מחילה, של קירבה אבהית ושל השראת שכינה מוחשית.
ב. "וימינו תחבקני" – הסוכה כמרחב של אהבה ללא תנאי
מכאן נבין את הגדרתו המופלאה והנוגעת ללב של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא זי"ע (בספרו "ליקוטי תורה" – דרושים לחג הסוכות), המסביר את המהות הפנימית של חומות הסוכה:
"חג הסוכות הוא בבחינת 'וימינו תחבקני'. כשם שאדם מחבק את חברו מרוב אהבה ואינו מניחו להיפרד ממנו, כך בחג הסוכות, הסכך והדפנות הם בבחינת חיבוק של הקדוש ברוך הוא, שסובב ומקיף אותנו מכל צד, ואינו מניח לנו להיות נפרדים ממנו".
כאשר יהודי יושב בתוך סוכתו, הוא אינו מקיים רק מצווה רגילה. הוא נמצא בתוך החיבוק של הבורא. שלוש הדפנות של הסוכה, כפי שמובא בספרי הקבלה והחסידות, רומזות למבנה של זרוע האדם בשעת החיבוק (הזרוע, הקנה והכף). הקדוש ברוך הוא לוקח את בניו, את בני התורה, ומקיף אותם בדפנות של אהבה.
היופי בחיבוק הוא שהוא מקיף את האדם כולו – מכף רגל ועד ראש. בסוכה, גם הבגדים של האדם, גם הנעלים שלו, ואפילו הכלים הגשמיים שבהם הוא משתמש – כולם נכנסים אל תוך המצווה. זהו חיבוק שאינו תלוי במצבו הרוחני הרגע של האדם. גם אם הוא מרגיש קצת מרוחק, גם אם המחשבות שלו מבולבלות, ברגע שהוא פוסע אל תוך הסוכה – הוא מוקף באור פני מלך חיים. החיבוק הזה אינו מאפשר לו להיות נפרד, הוא מחבר אותו בעבותות של אהבה אל מקור החיות שלו.
ג. טהרת הלב ושבירת החשבונות הרבים
לאחר שהבנו את סוד החיבוק וענני הכבוד, נוכל לרדת לעומקם של דברי ה**"שפת אמת"** (מגור זי"ע) על המושג "זמן שמחתנו". ה"שפת אמת" מביא את הפסוק מתהילים (צז, יא): "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה", ומבאר יסוד נפלא:
"לכן אחר ראש השנה ויום הכיפורים, שנעשים בני ישראל ישרי לב... ורק על ידי לכלוך העוונות חשבונות רבים. ולכן אחר ימי הטהרה מתעוררת השמחה".
בעל השפת אמת נוגע כאן בנקודה פסיכולוגית ותורנית עמוקה מאין כמוה. מה הדבר שבאמת מונע מאיתנו לשמוח לאורך השנה כולה? התשובה היא: "חשבונות רבים". האדם מסתובב בעולם כשהוא מלא בחשבונות, בהשוואות, בדאגות ובאשמה פנימית. לכלוך העוונות והפספוסים יוצר חציצה בינו לבין האור, וממילא הלב הופך לעקוב, מתוח ומלא במחיצות.
אולם, בימי הרחמים והסליחות, ובפרט בעיצומו של יום הכיפורים, אנו עוברים תהליך של זיכוך וטהרה. הנפש מתנקה מכל אותם חשבונות מעיקים ומכל לכלוך החטא. כשהאדם יוצא מיום הכיפורים, הוא מגיע לחג הסוכות כשהוא בבחינת "ישר לב" – הלב שלו חוזר לפשטות שלו, לנקיות שלו, לאמונה התמימה והישרה. ומכיוון שהלב ישר ונקי מחשבונות, השמחה מתעוררת בו מאליה, באופן טבעי וזורם, כמו מעיין מים חיים שחזרו לזרום לאחר שהוסרו האבנים שחסמו את פתחו.
ד. שמחת בית השואבה: השמחה ככלי לשאיבת רוח הקודש
השיא של השמחה יתירה זו בחג הסוכות התרחש בזמן שבית המקדש היה קיים, במהלך לילות חול המועד, במה שנודע כ"שמחת בית השואבה". כפי שמספרת לנו המשנה במסכת סוכה (פרק ה), בכל לילה היו מנורות ענק מזהב מאירות את כל ירושלים, וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפני הקהל בלפידים של אש, ומנגנים בכל כלי שיר. גודל החוויה והרוממות שם היו כה עצומים, עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סוכה נא, א): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".
אך מה פשרה של השמחה הזו, ומדוע היא נקראת "בית השואבה"? הגמרא בירושלמי מפרשת: "שמשם שואבים רוח הקודש". שאיבת המים הגשמית ממעיין השילוח לצורך ניסוך המים על המזבח, הפכה לשאיבה רוחנית של השגות אלוקיות עליונות.
וכאן מגלה לנו ה"שפת אמת" סוד נורא, שהוא התשובה הסופית לכל מחפשי דרך השמחה:
"השמחה היא הכלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש... וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשם יתברך, מתפשט החיים בכל איבריו... וכן כתיב 'שבעת ימים בשנה' על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים, שעיקר הארת השנה תלויה בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא – השמחה".
השמחה אינה רק תוצאה של רוח הקודש או של הצלחה; השמחה היא היא הכלי המאפשר לשאוב אותם! אדם שמסתובב בעצבות ובלב כבד, הרי הוא ככלי הפוך שאינו יכול לקלוט שום שפע. לעומת זאת, אדם שמכריח את עצמו לשמוח, שמתחבר בכל כוחו אל עיקר החיות שיש לו מאת השם יתברך, פותח את כלי הקיבול של נפשו. דרך השמחה הזו, האור והחיות האלוקית מתפשטים בכל איבריו, ברוחניות ובגשמיות. שבעת ימי חג הסוכות הם הימים שבהם נקבעת ומחולקת ה"הארה" והחיות לכל השנה כולה, והדרך היחידה למשוך את השפע הזה היא על ידי מידת השמחה.
ה. חתימה: לפתוח את הדלת מחדש
בסיומה של המסכת המופלאה הזו, אנו חוזרים אל המקום שבו התחלנו. עבודת השם של בן תורה בחג הסוכות אינה דורשת ממנו להיות מלאך, ואין היא מבטיחה לו חסינות מפני רגעים של חולשה, כאב או נפילה. מותר שמשהו קטן ישבור אותך, ומותר שהמרגש ירגיש לפעמים "דפוק".
אך הסוד, כפי שראינו לאורך כל הדרך – החל מיסודו של הגר"מ ולדמן על ניפוץ התבניות, דרך החשבון המדויק של 348 ימי השמחה, ועד לחיבוק של בעל התניא וטהרת הלב של השפת אמת – טמון בתנועה אחת פשוטה: לקום מחדש.
הסוכה מזכירה לנו שהכול ארעי וזמני, גם הנפילות וגם הקשיים. הקדוש ברוך הוא אינו ממתין לנו רק בתוך בית מדרש סטרילי ומנותק, אלא הוא מחבק אותנו בתוך סוכת עראי שברירית, בתוך אילוצי החיים, בתוך התור לחלוקות ובתוך השפשוף של התבניות. הוא מבקש מאיתנו רק דבר אחד: בכל פעם שאתה מרגיש שהשמחה נעלמה, אל תתייאש. גם אם זו הפעם האלף, תקום, תנער את האבק, ותפתח לשמחה שוב את הדלת.
יהי רצון שנזכה כולנו, מתוך הרחבת הדעת, שלום בית אמיתי ובריאות הגוף והנפש, לחסות בצילא דמהימנותא, לשבור את אלוהי המסכה של הדמיונות, לשאוב שפע של רוח הקודש וחיות לכל השנה כולה, ונשיר בלב שלם ומורם: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". חג שמח!
בספר שיר השירים (א, ד) מופיע פסוק הטומן בחובו את אחד התיאורים המרגשים ביותר למערכת היחסים המסתורית והעמוקה שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא: "הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך". קודש הקודשים, הגאון מוילנא, בביאורו הנפלא על אתר, מגלה לנו סוד טמיר: פסוק זה נאמר ברוח הקודש על חג הסוכות. "הביאני המלך חדריו" – זהו הציווי והזמנת המלך להיכנס אל תוך הסוכה, שהיא חדרו הפרטי של הקדוש ברוך הוא; ועל ידי כניסה זו אנו זוכים ל"נגילה ונשמחה בך" – הלא הוא חג הסוכות, שהוא "זמן שמחתנו".
כדי להבין את עומק השמחה שבכניסה לחדרי המלך, עלינו לחזור אחורה בזמן, אל המדבר הגדול והנורא. כאשר בני ישראל חטאו בחטא העגל, נסדק הקשר הייחודי בינם לבין אביהם שבשמים. האסון הגדול ביותר של אותו חטא לא היה רק העונש, אלא התוצאה הרוחנית המיידית: ענני הכבוד, אותה מחיצה אלוקית עילאית שהקיפה והגנה עליהם מכל עבר, הסתלקו. בני ישראל נותרו חשופים, ערומים ומרוחקים.
משה רבנו עלה למרום, התחנן, ובמשך ימים ארוכים ביקש רחמים ותחנונים, עד שביום הכיפורים זכה העם למחילה הגדולה, כשהשם יתברך הכריז את המילים המרעידות כל לב יהודי עד דור אחרון: "סלחתי כדברך". למחרת יום הכיפורים, ב-י"א בתשרי, ירד משה רבנו מן ההר וציווה את העם על מלאכת בניין המשכן. ב-י"ג וב-י"ד בתשרי, מתוך סערת רגשות של תשובה ואהבה, החל העם כולו – אנשים ונשים – להביא ולתרום זהב, כסף ונחושת לבניית משכן השם.
והנה, ב-ט"ו בתשרי, החלה בניית המשכן בפועל. באותו יום ממש, קרה הנס הגדול: ענני הכבוד חזרו! הם שבו וחפפו על ראשיהם של בני ישראל. החזרה הזו של העננים הייתה ההוכחה החותכת, הראיה החושית והבלתי ניתנת לערעור, לכך שהקדוש ברוך הוא אכן סלח להם לחלוטין. הוא לא רק מחל על העבר, אלא חזר לשכון בתוכם, חזר לחבק אותם.
זוהי השמחה הגדולה המלווה אותנו לדורות. בכל שנה ושנה, אנו עוברים את ימי הדין, זוכים לכפרה ביום הכיפורים, ומיד ב-ט"ו בתשרי אנו נכנסים אל הסוכה – המהווה זכר מובהק לאותם ענני כבוד. הכניסה לסוכה היא כניסה אל תוך מרחב של מחילה, של קירבה אבהית ושל השראת שכינה מוחשית.
ב. "וימינו תחבקני" – הסוכה כמרחב של אהבה ללא תנאי
מכאן נבין את הגדרתו המופלאה והנוגעת ללב של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא זי"ע (בספרו "ליקוטי תורה" – דרושים לחג הסוכות), המסביר את המהות הפנימית של חומות הסוכה:
"חג הסוכות הוא בבחינת 'וימינו תחבקני'. כשם שאדם מחבק את חברו מרוב אהבה ואינו מניחו להיפרד ממנו, כך בחג הסוכות, הסכך והדפנות הם בבחינת חיבוק של הקדוש ברוך הוא, שסובב ומקיף אותנו מכל צד, ואינו מניח לנו להיות נפרדים ממנו".
כאשר יהודי יושב בתוך סוכתו, הוא אינו מקיים רק מצווה רגילה. הוא נמצא בתוך החיבוק של הבורא. שלוש הדפנות של הסוכה, כפי שמובא בספרי הקבלה והחסידות, רומזות למבנה של זרוע האדם בשעת החיבוק (הזרוע, הקנה והכף). הקדוש ברוך הוא לוקח את בניו, את בני התורה, ומקיף אותם בדפנות של אהבה.
היופי בחיבוק הוא שהוא מקיף את האדם כולו – מכף רגל ועד ראש. בסוכה, גם הבגדים של האדם, גם הנעלים שלו, ואפילו הכלים הגשמיים שבהם הוא משתמש – כולם נכנסים אל תוך המצווה. זהו חיבוק שאינו תלוי במצבו הרוחני הרגע של האדם. גם אם הוא מרגיש קצת מרוחק, גם אם המחשבות שלו מבולבלות, ברגע שהוא פוסע אל תוך הסוכה – הוא מוקף באור פני מלך חיים. החיבוק הזה אינו מאפשר לו להיות נפרד, הוא מחבר אותו בעבותות של אהבה אל מקור החיות שלו.
ג. טהרת הלב ושבירת החשבונות הרבים
לאחר שהבנו את סוד החיבוק וענני הכבוד, נוכל לרדת לעומקם של דברי ה**"שפת אמת"** (מגור זי"ע) על המושג "זמן שמחתנו". ה"שפת אמת" מביא את הפסוק מתהילים (צז, יא): "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה", ומבאר יסוד נפלא:
"לכן אחר ראש השנה ויום הכיפורים, שנעשים בני ישראל ישרי לב... ורק על ידי לכלוך העוונות חשבונות רבים. ולכן אחר ימי הטהרה מתעוררת השמחה".
בעל השפת אמת נוגע כאן בנקודה פסיכולוגית ותורנית עמוקה מאין כמוה. מה הדבר שבאמת מונע מאיתנו לשמוח לאורך השנה כולה? התשובה היא: "חשבונות רבים". האדם מסתובב בעולם כשהוא מלא בחשבונות, בהשוואות, בדאגות ובאשמה פנימית. לכלוך העוונות והפספוסים יוצר חציצה בינו לבין האור, וממילא הלב הופך לעקוב, מתוח ומלא במחיצות.
אולם, בימי הרחמים והסליחות, ובפרט בעיצומו של יום הכיפורים, אנו עוברים תהליך של זיכוך וטהרה. הנפש מתנקה מכל אותם חשבונות מעיקים ומכל לכלוך החטא. כשהאדם יוצא מיום הכיפורים, הוא מגיע לחג הסוכות כשהוא בבחינת "ישר לב" – הלב שלו חוזר לפשטות שלו, לנקיות שלו, לאמונה התמימה והישרה. ומכיוון שהלב ישר ונקי מחשבונות, השמחה מתעוררת בו מאליה, באופן טבעי וזורם, כמו מעיין מים חיים שחזרו לזרום לאחר שהוסרו האבנים שחסמו את פתחו.
ד. שמחת בית השואבה: השמחה ככלי לשאיבת רוח הקודש
השיא של השמחה יתירה זו בחג הסוכות התרחש בזמן שבית המקדש היה קיים, במהלך לילות חול המועד, במה שנודע כ"שמחת בית השואבה". כפי שמספרת לנו המשנה במסכת סוכה (פרק ה), בכל לילה היו מנורות ענק מזהב מאירות את כל ירושלים, וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפני הקהל בלפידים של אש, ומנגנים בכל כלי שיר. גודל החוויה והרוממות שם היו כה עצומים, עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סוכה נא, א): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".
אך מה פשרה של השמחה הזו, ומדוע היא נקראת "בית השואבה"? הגמרא בירושלמי מפרשת: "שמשם שואבים רוח הקודש". שאיבת המים הגשמית ממעיין השילוח לצורך ניסוך המים על המזבח, הפכה לשאיבה רוחנית של השגות אלוקיות עליונות.
וכאן מגלה לנו ה"שפת אמת" סוד נורא, שהוא התשובה הסופית לכל מחפשי דרך השמחה:
"השמחה היא הכלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש... וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשם יתברך, מתפשט החיים בכל איבריו... וכן כתיב 'שבעת ימים בשנה' על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים, שעיקר הארת השנה תלויה בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא – השמחה".
השמחה אינה רק תוצאה של רוח הקודש או של הצלחה; השמחה היא היא הכלי המאפשר לשאוב אותם! אדם שמסתובב בעצבות ובלב כבד, הרי הוא ככלי הפוך שאינו יכול לקלוט שום שפע. לעומת זאת, אדם שמכריח את עצמו לשמוח, שמתחבר בכל כוחו אל עיקר החיות שיש לו מאת השם יתברך, פותח את כלי הקיבול של נפשו. דרך השמחה הזו, האור והחיות האלוקית מתפשטים בכל איבריו, ברוחניות ובגשמיות. שבעת ימי חג הסוכות הם הימים שבהם נקבעת ומחולקת ה"הארה" והחיות לכל השנה כולה, והדרך היחידה למשוך את השפע הזה היא על ידי מידת השמחה.
ה. חתימה: לפתוח את הדלת מחדש
בסיומה של המסכת המופלאה הזו, אנו חוזרים אל המקום שבו התחלנו. עבודת השם של בן תורה בחג הסוכות אינה דורשת ממנו להיות מלאך, ואין היא מבטיחה לו חסינות מפני רגעים של חולשה, כאב או נפילה. מותר שמשהו קטן ישבור אותך, ומותר שהמרגש ירגיש לפעמים "דפוק".
אך הסוד, כפי שראינו לאורך כל הדרך – החל מיסודו של הגר"מ ולדמן על ניפוץ התבניות, דרך החשבון המדויק של 348 ימי השמחה, ועד לחיבוק של בעל התניא וטהרת הלב של השפת אמת – טמון בתנועה אחת פשוטה: לקום מחדש.
הסוכה מזכירה לנו שהכול ארעי וזמני, גם הנפילות וגם הקשיים. הקדוש ברוך הוא אינו ממתין לנו רק בתוך בית מדרש סטרילי ומנותק, אלא הוא מחבק אותנו בתוך סוכת עראי שברירית, בתוך אילוצי החיים, בתוך התור לחלוקות ובתוך השפשוף של התבניות. הוא מבקש מאיתנו רק דבר אחד: בכל פעם שאתה מרגיש שהשמחה נעלמה, אל תתייאש. גם אם זו הפעם האלף, תקום, תנער את האבק, ותפתח לשמחה שוב את הדלת.
יהי רצון שנזכה כולנו, מתוך הרחבת הדעת, שלום בית אמיתי ובריאות הגוף והנפש, לחסות בצילא דמהימנותא, לשבור את אלוהי המסכה של הדמיונות, לשאוב שפע של רוח הקודש וחיות לכל השנה כולה, ונשיר בלב שלם ומורם: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". חג שמח!
העולה לנו למעשה ממאמר חותם זה הוא החובה לשהות בתוך הסוכה מתוך תודעה עמוקה של בן הנמצא בתוך חיבוק אביו, המוגן מכל פגעי הזמן והמחשבות הטורדניות. עלינו לנצור את טהרת הלב שזכינו לה בימי הרחמים, להתרחק כמטחווי קשת מן ההשוואות, הקטנוניות והחשבונות המולידים עצבות, ולזכור בכל רגע כי רמת השמחה שאנו מגייסים בימי המועד היא המכריעה את נפח כלי הקיבול של נפשנו לקראת השנה החדשה. גם אם המרגש נשבר והרוח נופלת בפעם האלף, נקום בזקיפות קומה, ננער את עפר הייאוש, ונפתח מחדש את הדלת לאור הגדול מתוך ביטחון שלם וקרבה עילאית, ונזכה לשורר בלב ישר ונקי: "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
תורה היא ולימוד היא צריכה. לכל הערה המיישרת את הלב ולכל הארה המוסיפה נופך ועומק בדברי רבותינו ובתוכן המאמרים, אשמח מאוד לקבל את פני פניני מחשבתכם
תורה היא ולימוד היא צריכה. לכל הערה המיישרת את הלב ולכל הארה המוסיפה נופך ועומק בדברי רבותינו ובתוכן המאמרים, אשמח מאוד לקבל את פני פניני מחשבתכם
- מאמר קודם בסדרה 'אנטומיה של שמחה שבורה - איך מצליחים לשמוח': איך שמחים (ב) - המצווה הקשה ביותר: 'והיית אך שמח'
