שמיני עצרת ושמחת תורה כרוכים אצלנו יחד, עד שכמעט אין אנו מבחינים ביניהם. אולם שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו מן התורה, ואילו השמחה על השלמת מחזור קריאת התורה ומנהגיה התגבשו במהלך הדורות. מהו החיבור בין השניים? מדוע דווקא היום שבו הקב"ה מבקש מאתנו "עכבו עמי עוד יום אחד", נעשה ליום של שמחה בתורה?
נראה שמתוך דברי חז"ל עולה קשר עמוק: התורה היא הביטוי המיוחד לקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים, וביום המוקדש לקשר הזה אנו שמחים בה.
יום אחד של קרבה
על שמיני עצרת מביא רש"י את המשל הידוע: מלך הזמין את בניו לסעודה, וכשהגיע זמנם להיפרד אמר להם: "בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם".
בגמרא בסוכה (נה ע"ב) מופיע משל נוסף. שבעים הפרים שמקריבים בחג הסוכות הם כנגד שבעים אומות, ואילו הפר היחיד של שמיני עצרת הוא כנגד ישראל. משל למלך שביקש מעבדיו סעודה גדולה, וליום האחרון אמר לאוהבו: "עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".
לא גודל הסעודה הוא העיקר ביום הזה, אלא מי שיושב בה. לאחר ימי החג, שבהם יש מקום גם לאומות העולם, מגיע יום המיוחד לישראל ולקב"ה. סעודה קטנה, אבל קרבה גדולה.
השמחה בגמרה של תורה
לשמחה על השלמת התורה יש יסוד בדברי המדרש. לאחר שזכה שלמה המלך לחכמה, נאמר שעשה משתה לכל עבדיו. על כך אמר רבי אלעזר: "מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה" (שיר השירים רבה א, ט).
כך נעשה גם סיום מחזור קריאת התורה למועד של שמחה. מסיימים את פרשת וזאת הברכה, ומיד מתחילים שוב בבראשית. השמחה על הסיום מוליכה אותנו היישר להתחלה חדשה.
כבר בדברי רבינו יצחק בן גיאת, בסוף הלכות לולב, נזכר מנהג הריקוד לכבוד התורה: "נוהגים אצלנו לרקד ביום טוב בשמחת תורה בשעה שאומרים קילוסין לתורה", והוא מוסיף שגם זקנים היו נוהגים כן לכבוד התורה.
הרמ"א (או"ח תרסט) מביא את המנהג להוציא את ספרי התורה, לומר זמירות ותשבחות ולהקיף עמם את הבימה, "והכל משום שמחה". בשער הכוונות מתואר כיצד האר"י היה מקפיד על ההקפות, ורוקד ושר לפני ספר התורה בכל מיטב יכולתו.
השמחה בתורה מקבלת אפוא ביטוי גם ברגליים, בקול ובתנועה. הכבוד לתורה מתבטא ביום הזה בשמחה גלויה.
במה אנו שמחים?
בילקוט שמעוני לפרשת פינחס (רמז תשפב) מובא תיאור מאיר עיניים. לאחר שבעת ימי החג אומר הקב"ה לישראל: "עכשיו אני ואתם נשמח יחד". ישראל משיבים בשבח: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".
וכאן שואל המדרש: במה השמחה - ביום או בהקב"ה? התשובה נלמדת מן הפסוק בשיר השירים: "נגילה ונשמחה בך" - "בך בתורתך, בך בישועתך". רבי יצחק מוסיף: "בך" רומז לעשרים ושתיים האותיות שבהן נכתבה התורה.
כבר בדברי המדרש אנו מוצאים אפוא את החיבור בין שמיני עצרת לשמחה בתורה. היום שבו ישראל והקב"ה שמחים יחד מתפרש כיום של "בך בתורתך". אנו שמחים בתורה שנתן לנו, ובקרבה אליו המתגלית באמצעותה.
"אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך"
את עומק הביטוי "נגילה ונשמחה בך" ממחיש מדרש נוסף בשיר השירים רבה.
מעשה בבני זוג בצידון שחיו יחד עשר שנים ולא זכו לילדים. כשבאו לפני רבי שמעון בן יוחאי וביקשו להיפרד, אמר להם: כשם שנישאתם מתוך מאכל ומשתה, כך תיפרדו מתוך מאכל ומשתה.
בסעודה אמר הבעל לאשתו שתבחר כל חפץ טוב שיש לו בבית ותיקח אותו עמה לבית אביה. לאחר שנרדם, הורתה האשה לעבדיה לשאת אותו במיטתו לבית אביה. כשהתעורר ושאל לפשר הדבר, השיבה לו: הרי אמרת לי לקחת את החפץ הטוב ביותר שבבית - "אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך".
שבו השניים לרבי שמעון בן יוחאי, והוא התפלל עליהם ונפקדו.
המדרש מסיים בקל וחומר לישראל, המחכים לישועת הקב"ה ואומרים: "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה". זהו "נגילה ונשמחה בך".
המעמד שנועד לפרידה גילה עד כמה הם רוצים להישאר יחד. ברגע שבו נדרשה האשה לבחור מה לקחת עמה, התברר שהקשר עצמו יקר לה יותר מכל מה שבבית.
מה לוקחים מן החג?
לאור הדברים אנו נבין את בקשת הקב"ה "קשה עלי פרידתכם". הרי גם לאחר היום הנוסף יבוא רגע הפרידה. מה פועל אפוא אותו יום?
ביום הזה מתגלה הרצון שלנו להישאר קרובים. לאחר ימי החג, על מצוותיהם המרובות, אנו מקדישים יום לשמחה בקשר עצמו. דווקא לקראת החזרה לימי החול, אנו מבטאים עד כמה הוא יקר לנו.
וידוע בשם הגר"א בביאור לדרשת חז"ל על הפסוק "והיית אך שמח" - לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה. חג הסוכות מלא במצוות מיוחדות, ואילו בשמיני עצרת נותרת השמחה במרכז: "אך שמח".
ובתוך השמחה הזאת אנו אוחזים בספר התורה. החג עומד להסתיים, אבל התורה ממשיכה ללוות אותנו. מסיימים אותה ומיד מתחילים מחדש, ומכריזים בשירה ובריקוד: "נגילה ונשמחה בך" - "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה".
נראה שמתוך דברי חז"ל עולה קשר עמוק: התורה היא הביטוי המיוחד לקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים, וביום המוקדש לקשר הזה אנו שמחים בה.
יום אחד של קרבה
על שמיני עצרת מביא רש"י את המשל הידוע: מלך הזמין את בניו לסעודה, וכשהגיע זמנם להיפרד אמר להם: "בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם".
בגמרא בסוכה (נה ע"ב) מופיע משל נוסף. שבעים הפרים שמקריבים בחג הסוכות הם כנגד שבעים אומות, ואילו הפר היחיד של שמיני עצרת הוא כנגד ישראל. משל למלך שביקש מעבדיו סעודה גדולה, וליום האחרון אמר לאוהבו: "עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".
לא גודל הסעודה הוא העיקר ביום הזה, אלא מי שיושב בה. לאחר ימי החג, שבהם יש מקום גם לאומות העולם, מגיע יום המיוחד לישראל ולקב"ה. סעודה קטנה, אבל קרבה גדולה.
השמחה בגמרה של תורה
לשמחה על השלמת התורה יש יסוד בדברי המדרש. לאחר שזכה שלמה המלך לחכמה, נאמר שעשה משתה לכל עבדיו. על כך אמר רבי אלעזר: "מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה" (שיר השירים רבה א, ט).
כך נעשה גם סיום מחזור קריאת התורה למועד של שמחה. מסיימים את פרשת וזאת הברכה, ומיד מתחילים שוב בבראשית. השמחה על הסיום מוליכה אותנו היישר להתחלה חדשה.
כבר בדברי רבינו יצחק בן גיאת, בסוף הלכות לולב, נזכר מנהג הריקוד לכבוד התורה: "נוהגים אצלנו לרקד ביום טוב בשמחת תורה בשעה שאומרים קילוסין לתורה", והוא מוסיף שגם זקנים היו נוהגים כן לכבוד התורה.
הרמ"א (או"ח תרסט) מביא את המנהג להוציא את ספרי התורה, לומר זמירות ותשבחות ולהקיף עמם את הבימה, "והכל משום שמחה". בשער הכוונות מתואר כיצד האר"י היה מקפיד על ההקפות, ורוקד ושר לפני ספר התורה בכל מיטב יכולתו.
השמחה בתורה מקבלת אפוא ביטוי גם ברגליים, בקול ובתנועה. הכבוד לתורה מתבטא ביום הזה בשמחה גלויה.
במה אנו שמחים?
בילקוט שמעוני לפרשת פינחס (רמז תשפב) מובא תיאור מאיר עיניים. לאחר שבעת ימי החג אומר הקב"ה לישראל: "עכשיו אני ואתם נשמח יחד". ישראל משיבים בשבח: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".
וכאן שואל המדרש: במה השמחה - ביום או בהקב"ה? התשובה נלמדת מן הפסוק בשיר השירים: "נגילה ונשמחה בך" - "בך בתורתך, בך בישועתך". רבי יצחק מוסיף: "בך" רומז לעשרים ושתיים האותיות שבהן נכתבה התורה.
כבר בדברי המדרש אנו מוצאים אפוא את החיבור בין שמיני עצרת לשמחה בתורה. היום שבו ישראל והקב"ה שמחים יחד מתפרש כיום של "בך בתורתך". אנו שמחים בתורה שנתן לנו, ובקרבה אליו המתגלית באמצעותה.
"אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך"
את עומק הביטוי "נגילה ונשמחה בך" ממחיש מדרש נוסף בשיר השירים רבה.
מעשה בבני זוג בצידון שחיו יחד עשר שנים ולא זכו לילדים. כשבאו לפני רבי שמעון בן יוחאי וביקשו להיפרד, אמר להם: כשם שנישאתם מתוך מאכל ומשתה, כך תיפרדו מתוך מאכל ומשתה.
בסעודה אמר הבעל לאשתו שתבחר כל חפץ טוב שיש לו בבית ותיקח אותו עמה לבית אביה. לאחר שנרדם, הורתה האשה לעבדיה לשאת אותו במיטתו לבית אביה. כשהתעורר ושאל לפשר הדבר, השיבה לו: הרי אמרת לי לקחת את החפץ הטוב ביותר שבבית - "אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך".
שבו השניים לרבי שמעון בן יוחאי, והוא התפלל עליהם ונפקדו.
המדרש מסיים בקל וחומר לישראל, המחכים לישועת הקב"ה ואומרים: "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה". זהו "נגילה ונשמחה בך".
המעמד שנועד לפרידה גילה עד כמה הם רוצים להישאר יחד. ברגע שבו נדרשה האשה לבחור מה לקחת עמה, התברר שהקשר עצמו יקר לה יותר מכל מה שבבית.
מה לוקחים מן החג?
לאור הדברים אנו נבין את בקשת הקב"ה "קשה עלי פרידתכם". הרי גם לאחר היום הנוסף יבוא רגע הפרידה. מה פועל אפוא אותו יום?
ביום הזה מתגלה הרצון שלנו להישאר קרובים. לאחר ימי החג, על מצוותיהם המרובות, אנו מקדישים יום לשמחה בקשר עצמו. דווקא לקראת החזרה לימי החול, אנו מבטאים עד כמה הוא יקר לנו.
וידוע בשם הגר"א בביאור לדרשת חז"ל על הפסוק "והיית אך שמח" - לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה. חג הסוכות מלא במצוות מיוחדות, ואילו בשמיני עצרת נותרת השמחה במרכז: "אך שמח".
ובתוך השמחה הזאת אנו אוחזים בספר התורה. החג עומד להסתיים, אבל התורה ממשיכה ללוות אותנו. מסיימים אותה ומיד מתחילים מחדש, ומכריזים בשירה ובריקוד: "נגילה ונשמחה בך" - "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה".
