בס"ד
והנה יל"ד אם דרשת הספרא מ"זכור" הוא ריבוי שלא מספיק זיכרון הלב אלא צריך גם בלב וגם בפה או שהדרשה מפקיעה מההו"א שהחיוב תלוי בלב ומלמדת שהחיוב תלוי רק באמירת הפה ולא בלב כלל
ונראה להוסיף שיש לתת טעם מסברא שהא ודאי שיש דין גם בלב דבאמירת שפתים לחוד ודאי לא שמיה זכירה דכלל לא נזכר וכ"מ בבאר שבע סוטה לב.
וכן בבאר היטב (סימן ס"ז) כתב "ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח"
ולפי"ז שדין הזכירה הוא בהרהור אפשר שבפה לבד לא יוצאים יד"ח [אך אם נאמר שבזכירות שבספרא דלעיל סגי רק בפה כ"ש כאן שסגי בהרהור שיהיה אפשר גם בפה לבד בלא הרהור ודו"ק אך כבר הובא לעיל שנראה בראשונים שבספרא צריך תרויהו]
הספרא ברמב"ם (עשה קפ"ט) ובפירוש הרמב"ן (דברים כה יז) ובראשונים דלעיל משמע שלא ס"ל שהגמ' פליגי
אמנם יש ליישב שאף לדברי הספרא בעי בזכירת יציא"מ בפה ולא סגי בהרהור והטעם הוא כמש"כ בספר החרדים (עשה א, כד) שלומדים זאת מיתורא דלמען תזכור וכו' או כמו שכתב בספר החינוך (מצוה ש"ל) שיש בזה הלכה למשה מסיני
דעת המשנה ברורה (ח סקי"ט) שאע"פ שלכתחילה צריך לכוין טעם המצווה בתפילין סוכה וציצית שכתוב בהם "למען" בדיעבד אין מעכב וא"כ רואים שלא מעכב הזכירה
אמנם יל"ע אם זה דרשה גמורה שצריך לכוין טעם המצווה או דילמא שכתוב "למען" מבואר מזה רצון התורה ועוד אפשר לחלק שעיקר הציוי שם זה במעשה המצווה משא"כ כאן עיקר הציוי זה הזכירה
(וע"ע בברכות י"ג: אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא - צערן, טפי - לא תצערן. והשו"ע (ס"ג) פסק דהיינו שאומר כל הפרשיות שהוא מנומנם ולכאורה איננו נזכר ביציאת מצרים ואולי כשאומר אמת ויציב אינו מנומנם ואז מזכיר יציא"מ וצ"ע)
העולה לדינא שיש מקום גדול לומר שלא יוצאים כלל בכל דיני הזכירות אם לא נזכר בלבו (אך בקידוש יש שדנו שבדיעבד לא מעכב מלהזכיר בו יציא"מ וגם אפשר שהיא שונה משאר הזכירות שאינו אלא דין בנוסח הקידוש ואין צריך בו זכירת הלב)
ודעת הגרח"פ שיינברג שלא יצא (הליכות ישראל - טאפלין ח"א עמ' רכ"א)
ודעת הגרי"ש אלישיב שלא יצא [אף בקידוש] (דרור יקרא עמ' שנ"ו פניני תפילה עמ' ע"ג)
אמנם דעת הגרח"ק שיצא (לגבי זכירת יציא"מ, הליכות ישראל שם עמ' רי"ג, דולה ומשקה - שציגל עמ' 71)
שימת הלב במצוות הזכירה
שאלה.
1) שמע כל הקידוש אך כלל לא שם לב כשאמרו "זכר ליציאת מצרים" האם יצא
2) שמע זכור וראשו היה טרוד בדיקדוקי הקריאה ולא נזכר כלל במעשה עמלק האם יצא
3) כשאמר ק"ש והברכה שלאחריה לא נזכר כלל ביציא"מ האם יצא
תשובה.
אמרינן בספרא
1) שמע כל הקידוש אך כלל לא שם לב כשאמרו "זכר ליציאת מצרים" האם יצא
2) שמע זכור וראשו היה טרוד בדיקדוקי הקריאה ולא נזכר כלל במעשה עמלק האם יצא
3) כשאמר ק"ש והברכה שלאחריה לא נזכר כלל ביציא"מ האם יצא
תשובה.
אמרינן בספרא
והנה יל"ד אם דרשת הספרא מ"זכור" הוא ריבוי שלא מספיק זיכרון הלב אלא צריך גם בלב וגם בפה או שהדרשה מפקיעה מההו"א שהחיוב תלוי בלב ומלמדת שהחיוב תלוי רק באמירת הפה ולא בלב כלל
ונראה להוסיף שיש לתת טעם מסברא שהא ודאי שיש דין גם בלב דבאמירת שפתים לחוד ודאי לא שמיה זכירה דכלל לא נזכר וכ"מ בבאר שבע סוטה לב.
[וכסברא זו מבואר בפוסקים גבי תלמוד תורה בלא הבנה (מ"ב סי' מ"ז סק"ד וסי' נ' סק"ב) וכן גבי ספירת העומר (מ"ב סי' תפ"ט סק"ה ובשעה"צ שם)]
אמנם בשיטת התוס' שקידוש נאמר בכל לשון מבואר לא כך ובשעה"צ (תפ"ט ו) מבואר דתוס' ס"ל שקידוש לא הוי כדברים שעיקרם בלב [גם יל"ד שאע"פ שאינו מבין הלשון כיון שיודע שכעת אומר קידוש השבת שפיר הוי זכירה]
אמנם בשיטת התוס' שקידוש נאמר בכל לשון מבואר לא כך ובשעה"צ (תפ"ט ו) מבואר דתוס' ס"ל שקידוש לא הוי כדברים שעיקרם בלב [גם יל"ד שאע"פ שאינו מבין הלשון כיון שיודע שכעת אומר קידוש השבת שפיר הוי זכירה]
ומבואר שאע"פ שבעצם אמירתו לא נזכר יוצא יד"ח אף שהושוותה מגילה לזכירת עמלק
אך אפשר שאף שדרשו חז"ל מגילה מזכירת עמלק שצריך מספר ובפה מ"מ אין הדינים שווים לענין שיצטרכו במגילה זכירת הלב
ונראה להביא כמה מקורות מהראשונים שלמסקנת הספרא צריך גם בלב
שכחת העשין לרמב"ן עשה ז': "נצטווינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתעלה למרים כשדברה באחיה"
חינוך תר"ג לזכור מעשה עמלק: "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה"
דרשות רבי יהושע אבן שועיב [תצוה עמ' ל"א] "ורבותינו ז"ל דרשו בספרי זכור את אשר וגו' יכול בלב כשנאמר לא תשכח הרי הלב אמור ומה אני מקיים זכור שתזכור בפיך וכן דרשו בזכור את יום השבת יכול בלב כשנאמר שמור הרי שמירת הלב ומה אני מקיים זכור בפה בקידוש היין כך אנו חייבין להזכיר ענין עמלק בלב ובפה"
תפארת ישראל [ברכות פרק א' משנה ה' מזכירין יציאת מצרים בלילות]: ולא אמר אומרים דקמ"ל דלא סגי באמירה בלי הזכרה במחשבה (ובהגה"ה שם מבנו פי' שהכונה לכונת המצוות אך לנ"ל אין צריך לדחוק בזה)
אמנם כל המקורות הנ"ל עוסקים במצוות שנדרשו מהספרא הנ"ל אך זכירת יציא"מ אין לה דרשה בספרא הנ"ל ומעתה יל"ד בדינה אם בפה או בלב [מלבד סברת הבאר שבע]
ובפמ"ג (פתיחה להלכות ק"ש אות ד) כתב "ונאמר עוד דסובר הרמב"ם ז"ל כי למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך זכירה בלב סגי ודי בכך, ובליל פסח צריך שיגיד בפה כדכתיב והגדת לבנך כו' וסתם הגדה נמי בפה (עי' מאיר נתיב בשורש נגד, ומה שכתוב בשמואל ב' י"ט ט' הגדת היום כי מתוך דבריו כאלו הגיד, אבל אמירה מצינו בלב, עי' מאיר נתיב שורש אמר דברים ז' י"ז וח' י"ז כו', וגם בשורש דבר שייך בלב, ואין כאן מקומו)"אך אפשר שאף שדרשו חז"ל מגילה מזכירת עמלק שצריך מספר ובפה מ"מ אין הדינים שווים לענין שיצטרכו במגילה זכירת הלב
ונראה להביא כמה מקורות מהראשונים שלמסקנת הספרא צריך גם בלב
שכחת העשין לרמב"ן עשה ז': "נצטווינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתעלה למרים כשדברה באחיה"
חינוך תר"ג לזכור מעשה עמלק: "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה"
דרשות רבי יהושע אבן שועיב [תצוה עמ' ל"א] "ורבותינו ז"ל דרשו בספרי זכור את אשר וגו' יכול בלב כשנאמר לא תשכח הרי הלב אמור ומה אני מקיים זכור שתזכור בפיך וכן דרשו בזכור את יום השבת יכול בלב כשנאמר שמור הרי שמירת הלב ומה אני מקיים זכור בפה בקידוש היין כך אנו חייבין להזכיר ענין עמלק בלב ובפה"
תפארת ישראל [ברכות פרק א' משנה ה' מזכירין יציאת מצרים בלילות]: ולא אמר אומרים דקמ"ל דלא סגי באמירה בלי הזכרה במחשבה (ובהגה"ה שם מבנו פי' שהכונה לכונת המצוות אך לנ"ל אין צריך לדחוק בזה)
אמנם כל המקורות הנ"ל עוסקים במצוות שנדרשו מהספרא הנ"ל אך זכירת יציא"מ אין לה דרשה בספרא הנ"ל ומעתה יל"ד בדינה אם בפה או בלב [מלבד סברת הבאר שבע]
וכן בבאר היטב (סימן ס"ז) כתב "ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח"
ולפי"ז שדין הזכירה הוא בהרהור אפשר שבפה לבד לא יוצאים יד"ח [אך אם נאמר שבזכירות שבספרא דלעיל סגי רק בפה כ"ש כאן שסגי בהרהור שיהיה אפשר גם בפה לבד בלא הרהור ודו"ק אך כבר הובא לעיל שנראה בראשונים שבספרא צריך תרויהו]
אמנם דבריו שכתב לדחות מההלכה את דברי הספרא מחמת שלדברי הספרא זכירת יציא"מ כיון שאין בה דרשה סגי בהרהור בלבו ובגמ' מוכח דלא סגי בהרהור לכאורה כיון דהובא הספרא ברמב"ם (עשה קפ"ט) ובפירוש הרמב"ן (דברים כה יז) ובראשונים דלעיל משמע שלא ס"ל שהגמ' פליגי
אמנם יש ליישב שאף לדברי הספרא בעי בזכירת יציא"מ בפה ולא סגי בהרהור והטעם הוא כמש"כ בספר החרדים (עשה א, כד) שלומדים זאת מיתורא דלמען תזכור וכו' או כמו שכתב בספר החינוך (מצוה ש"ל) שיש בזה הלכה למשה מסיני
נתבאר שהשג"א הוכיח מהגמ' שבעי בזכירת יציא"מ שיאמר בפיו ונתבאר מהחינוך שזה נלמד בקבלה הלל"מ אך לא נתבאר ע"פ דבריהם אם בעי גם זיכרון הלב
דעת המשנה ברורה (ח סקי"ט) שאע"פ שלכתחילה צריך לכוין טעם המצווה בתפילין סוכה וציצית שכתוב בהם "למען" בדיעבד אין מעכב וא"כ רואים שלא מעכב הזכירה
אמנם יל"ע אם זה דרשה גמורה שצריך לכוין טעם המצווה או דילמא שכתוב "למען" מבואר מזה רצון התורה ועוד אפשר לחלק שעיקר הציוי שם זה במעשה המצווה משא"כ כאן עיקר הציוי זה הזכירה
(וע"ע בברכות י"ג: אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא - צערן, טפי - לא תצערן. והשו"ע (ס"ג) פסק דהיינו שאומר כל הפרשיות שהוא מנומנם ולכאורה איננו נזכר ביציאת מצרים ואולי כשאומר אמת ויציב אינו מנומנם ואז מזכיר יציא"מ וצ"ע)
העולה לדינא שיש מקום גדול לומר שלא יוצאים כלל בכל דיני הזכירות אם לא נזכר בלבו (אך בקידוש יש שדנו שבדיעבד לא מעכב מלהזכיר בו יציא"מ וגם אפשר שהיא שונה משאר הזכירות שאינו אלא דין בנוסח הקידוש ואין צריך בו זכירת הלב)
ודעת הגרח"פ שיינברג שלא יצא (הליכות ישראל - טאפלין ח"א עמ' רכ"א)
ודעת הגרי"ש אלישיב שלא יצא [אף בקידוש] (דרור יקרא עמ' שנ"ו פניני תפילה עמ' ע"ג)
אמנם דעת הגרח"ק שיצא (לגבי זכירת יציא"מ, הליכות ישראל שם עמ' רי"ג, דולה ומשקה - שציגל עמ' 71)
