שאלה.
1) שמע כל הקידוש אך כלל לא שם לב כשאמרו "זכר ליציאת מצרים" האם יצא
2) שמע זכור וראשו היה טרוד בדיקדוקי הקריאה ולא נזכר כלל במעשה עמלק האם יצא
3) כשאמר ק"ש והברכה שלאחריה לא נזכר כלל ביציא"מ האם יצא
תשובה.
אמרינן בספרא
והנה יל"ד אם דרשת הספרא מ"זכור" הוא ריבוי שלא מספיק זיכרון הלב אלא צריך גם בלב וגם בפה או שהדרשה מפקיעה מההו"א שהחיוב תלוי בלב ומלמדת שהחיוב תלוי רק באמירת הפה ולא בלב כלל
ונראה להוסיף שיש לתת טעם מסברא שהא ודאי שיש דין גם בלב דבאמירת שפתים לחוד ודאי לא שמיה זכירה דכלל לא נזכר וכ"מ בבאר שבע סוטה לב.
אמנם בשיטת התוס' שקידוש נאמר בכל לשון מבואר לא כך אך אפשר שגם תוס' ס"ל כעצם סברתו אך מ"מ כיון שיודע שכעת הוא שומע קידוש אפילו שאינו מבין המילים הוי זכירה כדבעי
וזה לשון הגמ' מגילה י"ח.
ומבואר שאע"פ שבעצם אמירתו לא נזכר יוצא יד"ח
אך אפשר שאף שדרשו חז"ל מגילה מזכירת עמלק שצריך בפה מ"מ אין הדינים שווים לענין שיצטרכו במגילה זכירת הלב (אך בפרי חדש סימן ס"ב סק"א מבואר שכן הדינים שווים)
ונראה להביא כמה מקורות מהראשונים שלמסקנת הדין צריך גם בלב
אמנם כל המקורות הנ"ל עוסקים במצוות שנדרשו מהספרא הנ"ל אך זכירת יציא"מ אין לה דרשה בספרא הנ"ל ומעתה יל"ד בדינה אם בפה או בלב [מלבד המקור דלעיל שהובא סברת הבאר שבע]
ובשאגת אריה סוף סימן י"ג כ'
אמנם דבריו שכתב לדחות מההלכה את דברי הספרא מחמת שלדברי הספרא זכירת יציא"מ כיון שאין בה דרשה סגי בהרהור בלבו ובגמ' מוכח דלא סגי בהרהור לכאורה מאחר והראשונים לעיל שהביאו דברי הספרא וכן הביאו הרמב"ם (עשה קפ"ט) ובפירוש הרמב"ן (דברים כה יז) ומשמע שכן נקטו הלכה
אמנם יש ליישב שאף לדברי הספרא בעי בזכירת יציא"מ בפה ולא סגי בהרהור והטעם הוא כמו שכתב בספר החינוך במצוה ש"ל שיש בזה הלכה למשה מסיני
[אגב יש להעיר שבר"ש משאנץ והראב"ד על הספרא לכאורה לא פירשו הספרא כשאר הראשונים שקאי על עצם דין זכירה אלא פירשו שהדרשה שיש מצוה ללמוד הלכותיהם של מצוות אלו עי"ש]
ומ"מ בין לשאג"א ובין למבואר בדברי החינוך לא נתבאר אם צריך גם זכירה בלב
ובפמ"ג (פתיחה להלכות ק"ש אות ד) חולק על השאג"א וכתב
וכן בבאר היטב (סימן ס"ז) כתב "ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח"
ולפי"ז שדין הזכירה הוא בהרהור אפשר שבפה לבד לא יוצאים יד"ח [אך אם נאמר שבזכירות שבספרא דלעיל סגי רק בפה כ"ש כאן שסגי בהרהור שיהיה אפשר גם בפה לבד בלא הרהור ודו"ק אך כבר הובא לעיל שנראה בראשונים שבספרא צריך תרויהו]
ואכן מבואר במהר"ל (גבורות ה' סוף פרק ס"ב) שבעי גם בלבו וזה לשונו
(וע"ע בברכות י"ג: אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא - צערן, טפי - לא תצערן. והשו"ע (ס"ג) פסק הביאור שאומר כל הפרשיות שהוא מנומנם ולכאורה איננו נזכר ביציאת מצרים אך יכול להיות שאומר אמת ויציב אינו מנומנם ואז מזכיר יציא"מ וצ"ע)
העולה לדינא שיש מקום גדול לומר שלא יוצאים כלל בכל דיני הזכירות אם לא נזכר בלבו (אך בקידוש יש שדנו שבדיעבד לא מעכב מלהזכיר בו יציא"מ וגם אפשר שהיא שונה משאר הזכירות שאינו אלא דין בנוסח הקידוש)
וכן דעת הגרי"ש אלישיב שלא יצא (דרור יקרא עמ' שנ"ו פניני תפילה עמ' ע"ג)
וכן דעת הגרח"פ שיינברג (הליכות ישראל ח"א)
ודעת הגרח"ק שיצא (לגבי זכירת יציא"מ דולה ומשקה - שציגל עמ' 71)
1) שמע כל הקידוש אך כלל לא שם לב כשאמרו "זכר ליציאת מצרים" האם יצא
2) שמע זכור וראשו היה טרוד בדיקדוקי הקריאה ולא נזכר כלל במעשה עמלק האם יצא
3) כשאמר ק"ש והברכה שלאחריה לא נזכר כלל ביציא"מ האם יצא
תשובה.
אמרינן בספרא
והנה יל"ד אם דרשת הספרא מ"זכור" הוא ריבוי שלא מספיק זיכרון הלב אלא צריך גם בלב וגם בפה או שהדרשה מפקיעה מההו"א שהחיוב תלוי בלב ומלמדת שהחיוב תלוי רק באמירת הפה ולא בלב כלל
ונראה להוסיף שיש לתת טעם מסברא שהא ודאי שיש דין גם בלב דבאמירת שפתים לחוד ודאי לא שמיה זכירה דכלל לא נזכר וכ"מ בבאר שבע סוטה לב.
אמנם בשיטת התוס' שקידוש נאמר בכל לשון מבואר לא כך אך אפשר שגם תוס' ס"ל כעצם סברתו אך מ"מ כיון שיודע שכעת הוא שומע קידוש אפילו שאינו מבין המילים הוי זכירה כדבעי
וזה לשון הגמ' מגילה י"ח.
ומבואר שאע"פ שבעצם אמירתו לא נזכר יוצא יד"ח
אך אפשר שאף שדרשו חז"ל מגילה מזכירת עמלק שצריך בפה מ"מ אין הדינים שווים לענין שיצטרכו במגילה זכירת הלב (אך בפרי חדש סימן ס"ב סק"א מבואר שכן הדינים שווים)
ונראה להביא כמה מקורות מהראשונים שלמסקנת הדין צריך גם בלב
אמנם כל המקורות הנ"ל עוסקים במצוות שנדרשו מהספרא הנ"ל אך זכירת יציא"מ אין לה דרשה בספרא הנ"ל ומעתה יל"ד בדינה אם בפה או בלב [מלבד המקור דלעיל שהובא סברת הבאר שבע]
ובשאגת אריה סוף סימן י"ג כ'
אמנם דבריו שכתב לדחות מההלכה את דברי הספרא מחמת שלדברי הספרא זכירת יציא"מ כיון שאין בה דרשה סגי בהרהור בלבו ובגמ' מוכח דלא סגי בהרהור לכאורה מאחר והראשונים לעיל שהביאו דברי הספרא וכן הביאו הרמב"ם (עשה קפ"ט) ובפירוש הרמב"ן (דברים כה יז) ומשמע שכן נקטו הלכה
אמנם יש ליישב שאף לדברי הספרא בעי בזכירת יציא"מ בפה ולא סגי בהרהור והטעם הוא כמו שכתב בספר החינוך במצוה ש"ל שיש בזה הלכה למשה מסיני
[אגב יש להעיר שבר"ש משאנץ והראב"ד על הספרא לכאורה לא פירשו הספרא כשאר הראשונים שקאי על עצם דין זכירה אלא פירשו שהדרשה שיש מצוה ללמוד הלכותיהם של מצוות אלו עי"ש]
ומ"מ בין לשאג"א ובין למבואר בדברי החינוך לא נתבאר אם צריך גם זכירה בלב
ובפמ"ג (פתיחה להלכות ק"ש אות ד) חולק על השאג"א וכתב
וכן בבאר היטב (סימן ס"ז) כתב "ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח"
ולפי"ז שדין הזכירה הוא בהרהור אפשר שבפה לבד לא יוצאים יד"ח [אך אם נאמר שבזכירות שבספרא דלעיל סגי רק בפה כ"ש כאן שסגי בהרהור שיהיה אפשר גם בפה לבד בלא הרהור ודו"ק אך כבר הובא לעיל שנראה בראשונים שבספרא צריך תרויהו]
ואכן מבואר במהר"ל (גבורות ה' סוף פרק ס"ב) שבעי גם בלבו וזה לשונו
(וע"ע בברכות י"ג: אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא - צערן, טפי - לא תצערן. והשו"ע (ס"ג) פסק הביאור שאומר כל הפרשיות שהוא מנומנם ולכאורה איננו נזכר ביציאת מצרים אך יכול להיות שאומר אמת ויציב אינו מנומנם ואז מזכיר יציא"מ וצ"ע)
העולה לדינא שיש מקום גדול לומר שלא יוצאים כלל בכל דיני הזכירות אם לא נזכר בלבו (אך בקידוש יש שדנו שבדיעבד לא מעכב מלהזכיר בו יציא"מ וגם אפשר שהיא שונה משאר הזכירות שאינו אלא דין בנוסח הקידוש)
וכן דעת הגרי"ש אלישיב שלא יצא (דרור יקרא עמ' שנ"ו פניני תפילה עמ' ע"ג)
וכן דעת הגרח"פ שיינברג (הליכות ישראל ח"א)
ודעת הגרח"ק שיצא (לגבי זכירת יציא"מ דולה ומשקה - שציגל עמ' 71)
