ד' טעמים מדוע נשים לא תברכנה 'לישב בסוכה', אף שמברכות על שאר מצוות שהזמן גרמא:
בספר חתן סופר (לרבי שמואל ארנפלד, נכד החת"ס, בן חתנו רבי דוד צבי ארנפלד) ח"א עמוד קא כתב: "והמנהג נתפשט דמברכות בשופר ולולב, אבל בסוכה כתב בספר ישועות יעקב סימן תרמ דאין נוהגות לברך בעירו, ולא כתב טעם הדבר. וכן אמרה לי אמי מורתי הצדקת תחי' שמעולם לא ראתה בבית אביה קדוש זקני בעל חתם סופר ז"ל שבירכו הנשים ברכת לישב בסוכה". וצריך לברר הטעם בזה דמאי שנא מצות סוכה משאר מצוות שהזמן גרמן שנוהגות הנשים לברך עליהם[1].
א. כתב הגרח"ק זצ"ל בספרו טעמא דקרא פרשת ראה [אחרי שדן אם מברכים על מצות ראיית פנים בעזרה]: "דבאמת אנשים מברכים על מצות ראיה, אבל נשים אינן רשאות לברך, והיינו משום דהתורה מיעטה אותם במפורש דכתיב 'יראה כל זכורך', ולא שייך אינו מצווה ועושה, שאין המצוה שייכא כלל אצלן, ודמי לישראל הרוצה לקיים דיני כהן שלא שייך כלל אינו מצווה ועושה שהמצוה אין שייכא כלל אצלם". עכ"ד. ומפורש בדבריו דהיכא דנשים פטורות משום שנתמעטו מגוף המצוה אינם מברכות, ורק היכא שפטורות משום הפטור הכללי של מצ"ע שהזמן גרמא אזי יכולות לברך.
והנה בקידושין ל"ד א' מבואר דנשים נתמעטו מחיוב סוכה, וילפינן כן מקרא ד'האזרח' - להוציא את הנשים, ודעת רוב הראשונים דהך דרשא קיימא למסקנא, וכ"כ הלבוש או"ח ריש סימן תרמ עי"ש. ונמצא דלדברי הגרח"ק הנ"ל אין אשה יכולה לברך על סוכה אפילו לדעת ר"ת, דלא שייכא אצלה המצוה כלל וכמו גבי מצות ראיה[2].
ב. הרמ"א בסימן יז ס"ב כתב דאם רוצות הנשים לעטוף הטלית ולברך הרשות בידם כשאר מצוות שהז"ג, אך מיחזי כיוהרא הואיל ואינו חובת גברא ע"ש, ומ"מ אם ילבשו ויברכו אין ברכתם לבטלה.
ובאתון דאורייתא כלל יא כתב דאפשר דמדינא אסור להם לברך, והטעם הוא שאין הציצית מצוה חיובית, דרק אם לובש בגד חייב להטיל בו ציצית, וממילא כל ציצית היא רק כעין "מתיר" ללבישת הבגד, דומיא דשחיטה שמתרת הבשר לאכילה, וזה גוף המצוה, וכיון שאין הנשים מחויבות בציצית מה יתן ומה יוסיף מה שיטילו ציצית בבגדם, הלא כל עיקר המצוה באיש הוא מה שאין בגדו חסר הציצית, ובנשים דבלא"ה אין חסרון אין טעם בציצית כלל ופשוט שלא יברכו ע"ז עיי"ש באורך.
ובסוף דבריו כתב: "הנה יומצא לפי זה דגם כן אין רשאות לברך אסוכה לפי דברי המנ"ח (הנודעים מצוה שכח) דגם סוכה איננה מצוה חיובית רק שלילית שלא תהיה האכילה חוץ לסוכה" [היינו, דלדעת המנ"ח אין מצוה חיובית באכילה בסוכה, רק שאם בא לאכול או לישון חייב לעשות כן בסוכה, והסוכה אינה אלא מתיר לאכילה ולשינה. וא"כ כיון שנשים יכולות לאכול ולישון חוץ לסוכה, ממילא הישיבה בסוכה אינה מעלה ואינה מורידה אצלן כלום ואינן יכולות לברך, וכמש"כ גבי ציצית]. אמנם האתון דאורייתא עצמו פליג על גוף דברי המנ"ח, יעו"ש.
ג. בשם גאב"ד ערלוי באלעד שליט"א שמעתי טעם נוסף, דהנה עיקר מצות סוכה הוא קביעת הדיורים בסוכה וכדרשת חז"ל: "תשבו כעין תדורו". ואין המצוה גוף האכילה, רק מה שעל ידה קובע את דירתו בסוכה, וכ"ה בשינה וכד'. וא"כ נשי דידן, אף שאוכלות מפעם לפעם בסוכה, מ"מ אוכלות ג"כ בבית וכן ישנות בו תמיד. וממילא לא שייך שיברכו ברכת לישב בסוכה אף כשבאות לאכול בה, דסו"ס אין הם קובעות את עיקר דירתן בסוכה וחסר להם קיום המצותה בשלימותה.
ואם כנים הדברים נמצא לדינא דאף איש שאינו ישן בסוכה, וכגון שהרופאים אסרו עליו, וכן כשהוא מצטער בשינה בסוכה, דלא יוכל לברך לישב אף על אכילתו, ולא שמענו כן, וצ"ע.
שוב מצאתי הסברא הנ"ל במנחת אשר להגר"א ויס על המועדים סימן מ, ואעתיק דבריו: "ונראה בזה עיקר דלעולם אין האשה מברכת על מצ"ע שהז"ג אא"כ היא מקיימת מצוה זו כתיקנה ובשלמותה. וכיון שנתבאר דגדר מצות סוכה אינו בעצם האכילה אלא מצותה לדור בה כל שבעה ועפ"י רוב אין הנשים מקפידות ואף אינן יכולות להקפיד לאכול בסוכה בלבד וכו' נמצא שאין הן מקיימות מצוה זו בשלימותה ולפיכך נהגו שלא לברך" ע"כ.
ד. החתן סופר (שם) עצמו כתב: "והנה טעם הדבר לחלק בין לולב לסוכה או שופר הוא, נראה לי עפ"י מש"כ האגור דלא יברכו על טלית מפני שאינו אלא חובת גברא, ופירש הטו"ז כיון דליכא חיוב ללבוש אלא כשיש לו בגד של ד' כנפות חייב בציצית על כן לא יכנסו נשים למצוה זו כן ממש בסוכה דמלבד לילה הראשונה ליכא חיוב אלא כשרוצה לאכול צריך לאכול בסוכה משום הכי לא הנהיגו נשים לברך לישב בסוכה", וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ב סימן ח.
וצ"ע, דבשלמא בציצית אמרינן להו דלמה שיחייבו עצמם בלבישת הבגד בעוד שאף האנשים אינם מחויבים, ואם יעשו כן הוי כיוהרא וכמ"ש הרמ"א או"ח סימן יז (הובאו לעיל אות ב), אבל בסוכה אין שום יוהרא במה שנכנסות לאכול בה, כיון דכל בני ביתם יושבים שם, וכי נימא להו לאכול לבדן בבית, אתמהה, ומה יוהרא שייך בזה.
[1] ובראשית הדברים יש להביא מש"כ הדרכי משה בסימן תקפט ס"ב: "דאע"ג דאין מוחין לנשים המברכות על מצות עשה מ"מ מוטב שלא לברך", והביאו הבאה"ל סימן קצ ס"ד, הרי שאף לדידן מוטב שהנשים לא תברכנה, וצ"ע שאין נוהגין כן.
[2] והנה בקידושין שם הקשתה הגמ' למה לי קרא למפטר אשה מסוכה, תיפו"ל שהויא מצוה שהז"ג. ולכאורה צ"ע, דלהאמור יש נפ"מ רבתא, דאי משום מצ"ע שהז"ג אינן מופקעות מעצם המצוה ורק שאינם מחויבות בה, ובאמת יכולות לברך לד' ר"ת, אבל השתא מהקרא ילפינן דמופקעות מעצם המצוה ואינם יכולות לברך עליה. וצ"ל דכיון שהנפ"מ היא אך לגבי הברכה, א"כ זה נפ"מ בדרבנן, והקו' היא על הדין תורה דבזה לכאורה אין נפ"מ.
אמנם אכתי איכא נפ"מ בזה, דהנה כתב הרמ"א (סימן תרלח ס"א) דהא דאסור להנות מעצי סוכה כל שבעה "כל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחת, אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה לא נאסרה דהזמנה לאו מלתא היא". והשתא להאמור י"ל דישיבת אשה בסוכה אינה אוסרתה בהנאה, דאין בישיבתה קיום מצוה כלל, דמהקרא ילפינן דמופקעת מעצם המצוה. ואם נאמר כן שוב קשה הסוגיא בקידושין הנ"ל שהקשתה ל"ל קרא והלא הוי מצ"ע שהז"ג, דהלא הדין דאסור להנות מעצי סוכה הוא מה"ת כמבואר בסוכה ט' א', וצ"ע. ובעיקר הנידון נסתפק בספר 'בית השואבה' דיני סוכה ונויה ס"ג.
[3] אמנם האתון דאורייתא עצמו פליג וכתב (שם): "ואולם גוף דברי המנ"ח הנ"ל שכתב דסוכה היא רק מצוה שלילית, נראה לענ"ד דאין הדבר כן, ורק דסוכה היא מצוה חיובית ועצמותית, שהתורה מבקשת שנדור שבעה ימים בסוכה כמו שדרין כל השנה" עיי"ש.
