ישנה הלכה נפסקה בשו"ע [או"ח רנד' ס"ו] "שאדם שנתן פת אפילו במזיד בשבת מותר לו לרדות הפת קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה", מקור הדין מבואר בגמ' בשבת [ד.] וז"ל: גופא, בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו? - אמר ליה רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי, אילימא בשוגג ולא אידכר ליה - למאן התירו? ואלא לאו - דאיהדר ואידכר - מי מחייב? והתנן: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה! אלא במזיד - קודם שיבא לידי איסור סקילה מיבעי ליה! - אמר רב שילא: לעולם בשוגג, ולמאן התירו - לאחרים. מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך? - אלא אמר רב אשי: לעולם במזיד, ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה. רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא: אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה עכ"ד, ופסק הרמב"ם [פ"ט ה"ה משבת] שמותר לו לרדות וכ"פ הטור והשו"ע שם.
והביא המג"א [שם ס"ק כב'] קו' הקיקיון דיונה [בשבת שם] מדוע לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל וכו', ומבאר המחצה"ש כוונתו לגבי ערל דהנה בגמ' [פסחים צב, א] גר שנתגייר בערב פסח ומל וטבל, כיון שפרש מן הערלה, כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, כאלו נגע במת, וצריך הזאה שלישי ושביעי. אף על גב דעד עתה לא נטמא, אפילו נגע במת בגיותו מכל מקום כל זמן שלא נתגייר אינו מקבל טומאה, מכל מקום מדרבנן צריך הזאה שלישי ושביעי, מחשש שמא בשנה הבאה יגע במת בערב פסח ויאמר אשתקד בערב פסח נגעתי במת וטבלתי וטהרתי ואכלתי פסח, גם היום אטבול ואעשה פסח, ולא ידע שאשתקד לאו בר קיבולי טומאה היה כי עדיין לא נתגייר, לכן הצריכוהו הזאה מיד לאחר גירות אף על גב שעל ידי זה נדחה שנה זו מפסח שהוא כרת, הרי העמידו דבריהם במקום כרת. וכן הזאה. הוא טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח שחל בשבת, אין מזין עליו בשבת, דהזאה שבות, אף על פי שעל ידי זה נדחה מפסח, ואיזמל. להביא איזמל למול תינוק שחל יום שמיני בשבת, והאיזמל למול הוא במקום שאי אפשר להביאו למקום התינוק, אסור להביאו דרך גגות חצירות וקרפיפות. אף על גב דליכא בזה רק איסורא דרבנן, מכל מקום דוחה מילה בזמנו שהוא בכרת. מבואר שמצאנו להדיא בגמ' שחכמים דחו מצוות פסח ומילה מפני חשש שמא אדם יעשה איסור מסוים א"כ מדוע כאן שונה שמותר לרדות הפת ולעבור על איסור רדיית הפת בכדי להנצל מאיסור אפייה דחמיר טפי הרי באיסור כרת הקילו כ"ש כאן?
עי' בקיקיון דיונה שתי' וז"ל: "דהתם לא נעשה האיסור ע"י אדם רק שממילא נדחה העונש כרת ע"פ חכמים אבל הכא נעשה עכ"פ האיסור בפעולת האדם ודוק", כלומר דיש הבדל בין אם אומרים לאדם שב ואל תעשה וממילא ידחה איסור כרת או דאדם עצמו עבר ועשה איסור ויש בידו להנצל מהאיסור ע"י שיעשה איסור פחות חמור דהאדם בעצמו התחיל את פעולת האיסור בידים.
אמנם המג"א כתב דאי"ז קו' דבגמ' שם מבואר עוד דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת, כלומר דבגמ' בפסחים שם איתא דאונן מצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, דאנינות לילה דרבנן ומבואר בגמ' דאוכל פסחו לעת ערב וכן שאר הדברים א"כ מבואר שאה"נ יש דברים שחז"ל החליטו שלא לדחותם מחמת איסור חמור יותר ויש דברים שכן דחו אותם.
והנה רעק"א בגיליון שו"ע מביא דיש לחלק בין שני ענינים נפרדים כמו בהזאה לבין שבת דהוי איסור אחד וז"ל: "נראה לחלק דדוקא בהזאה וכדו' העמידו דבריהם שלא לחלל שבת אף דבטל מפסח דהוי ב' ענינים אבל הכא לא שייך להעמיד דבריהם שלא לחלל שבת ברדיה ועי"ז יהיה חילול שבת באפייה דסו"ס יבא לידי חילול שבת טוב יותר בשבות מן המלאכה דאורייתא", ומוסיף עי' ברש"י ברכות [ב.] ד"ה כדי להרחיק את האדם מן העבירה שם כותב רש"י וז"ל: "כדי להרחיק אדם מן העבירה - ואסרום באכילה קודם זמנן, כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בקריאת שמע - לזרז את האדם, שלא יאמר: יש לי עוד שהות, ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן וכו", מבואר ברש"י דחז"ל תקנו איסור אכילה בכדי שאדם לא יבוא לידי תקלה וכן בק"ש, ובר' יונה שם כתב "ויש להקשות לרבנן דאמרי דאפי' בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו שאם נאמר שלא יקרא כלל קשה כיון דק"ש חיוב מן התורה היאך יכולין חכמים לפטרו ממנה, ואית דאמרי דס"ל דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות שהברכות שאינן אלא מדרבנן יכולין הם בשלהם למנוע שלא יאמר אותן אחר שעבר זה הזמן אבל ק"ש שהוא מן התורה קורא אותה כל הלילה ואע"פ שאין שכרו כל כך כמו אם קרא אותה בברכותיה אפ"ה יש לו שכר כיון שיוצא מחיוב של תורה עכ"ד עי"ש.
מדברים אלו מבואר דיש הבדל בין לעבור איסור אחד דרבנן בשביל להנצל מאיסור שני דאורי' שזה ל"א, מה שכן אמרי' שלעבור איסור קל דרבנן באותו פעולה באותו מעשה להנצל מאיסור דאורי' חמור כמו ברדיית הפת מותר, דבזה רבנן לא העמידו דבריהם.
וביותר נראה לענ"ד דזה ודאי שדברי חז"ל קודש ואיסורם איסור תורה אבל כמו שבאיסורי תורה אנו מוצאים שיש איסורים חמורים ויש פחות כמו"כ באיסורים דרבנן יש חמורים ויש פחות, ממילא דווקא באיסור רדיית הפת אמרי' שמותר לעבור עליו בכדי להנצל מאיסור חמור משום דהוי רק תקנה שלא לעבור על עובדין דחול דהוי גזירה שלא לעשות מעשים המראים כמו חול בזה לא גזרו חז"ל במקרה דהוי יכול להיות מניעה לאיסור דאוריי' חמור בזה, ומצאתי סיעתא לד' באוצר מפרשים על השו"ע הביא בשם ספר נתיב חיים שמביא מהר"ן בשבת דרדיית הפת לא הוי שבות גמור רק עובדין דחול דהוי חכמה ואינה מלאכה ומשו"ה לא העמידו דבריהם לכאו' כוונתו כעי' מ"ש, ועפ"ד הנ"ל יש לפלפל בעוד מקרים כדלהלן.
ר' ישראל מסלאנט [מובא בספר תבונה] מביא חקירה בענין זה וז"ל: יש לחקור במי שהטמין חמין לשבת ונודע לו שעירה התבשיל בכף חולבת ב"י וסלק התבשיל טרם יתבשל כמאכל בן דרוסאי למען לא יעבור על בישול בשר בחלב כמבואר בחולין [קח:] "ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו" או נימא כיון דהתבשיל אסור בהנאה ממילא הוי מוקצה, ולכאורה דמי להא דאמרי' בשבת [ד.] "הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה" ואמרי' ביבמות [קיט.] אמר רבא מכדי הא דאוריי' והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וממילא ה"ה מה מה לי איסור סקילה מה לי איסור לאו דהא קי"ל כלוי דסבר בחולין [שם] בחצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זב"ז דלוקה על בישולו, אלא דיש לחלק לפי מה שהעלו הר"ן והרמב"ן דרדיית הפת לא הוי שבות גמור רק עובדין דחול ממילא אין ראיה לאיסור מוקצה, ועוד יש לחלק לפי מה דאמרי' במנחות [מח.] עמוד וחטא בשבת כדי שיזכה בשבת אמרי' עמוד וחטא בשבת כדי שיזכה בחול לא אמרי' ה"נ איכא למימר דלא הותרה רק שבות דשבת בשביל איסור שבת אבל לא שבות דשבת בשביל איסור בישול בב"ח עכ"ד. ולא הכריע בספק זה, מ"מ מד' מבואר דהתירו לעבור על איסור דרבנן כדי לא לעבור על איסור סקילה וחטאת ואיסור ל"ת כמבואר בגמ' ביבמות שהביא.
ויש לציין שבמאירי בשבת [שם] כתב וז"ל: "אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה" מבואר מד' שכל השבותים והאיסורים דרבנן התירו לאדם לעבור בכדי לא לעבור על איסור תורה.
אמנם נראה שלעבור על איסור דרבנן כדי להנצל מאיסור עשה אין היתר כמו למשל בזמן תוספת שבת, וכמ"ש בתו"ש [ס"ק לא'] "נראה דאם הדביק פת בתנור בזמן תוספת שבת ועדין יש שהות שיאפה קודם בה"ש בכה"ג לא התירו לרדות כיון שאינו בו אלא עשה לחוד,, הו"ד בפמ"ג [א"א סוף ס"ק כא'] ובישועות יעקב ס"ק ג'.
ואולי ניתן להביא ראיה להנ"ל מהדין של המוצא חמץ בפסח שכופה עליו כלי, מדוע לא אמרי' שיבערנו הרי עובר בב"י וכדו', וז"ל השו"ע תמו' ס"א: "המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד ואם הוא יו"ט יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, לפי שלא יוכל לטלטלו ביו"ט", ובמג"א [סק"א] דאינו יכול לטלטלו דמוקצה הוא דהא אסור בהנאה ואע"ג שלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביו"ט ועובר על בל יראה דאוריי' ומוקצה דרבנן כיון דשב ואל תעשה הוא אסרוהו וכיון דרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא, והרמ' תי' דלא שרו לטלטל כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל ליה עדיין לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה וכו' עי"ש.
מבואר מד' במג"א שיש כח ביד חז"ל להפקיע מאיסורים בשב ואל תעשה ולכן ישנם מקרים שחז"ל אומרים אל תעשה כלום אף דאם תעשה תנצל מאיסור דאוריי', וממילא ברדיית הפת צ"ל דאי"ז שב ואל תעשה דהוי קום עשה דהתורה צותה לא לאפות וכל עוד ואתה יכול לגרום שלא יאפה הלחם מחוייב להוציא את הלחם כדי שלא יאפה ואיסור רדיית הפת אינו מפריע לי ועדיין צ"ע דאולי נימא שלא שחז"ל יאמרו גם ברדיית הפת שו"ת עדיף ואחרי שכבר הכניס לתנור אין לו היתר להוציא ואי"ז ענין של קום עשה ולכן מוכרחים להגיע לדבריו רעק"א דרק בב' ענינים העמידו דבריהם וצ"ע.
וכמו"כ במקרה של ספק חטאת כגון בזמן בין השמשות, וז"ל הפמ"ג [שם] "דווקא בשבת הא בין השמשות דלית סקילה וחטאת אין מתירין לרדותה אם יתבשל בין השמשות ממש כולו", ודאי שלא התירו לעבור על איסור דרבנן כדי להנצל מאיסור דרבנן אחר ואפילו עיקרו מן התורה כגון איסור תורה שנעשה ע"י גרמא או מלאכה שאי"צ לגופה וכיו"ב, ונביא להלן עוד כמה מקרים שדנו בהם הפוסקים.
בספר מאור השבת ח"ד סי"ד אות פח' דן אם טעה ולחץ על מתג של קומקום חשמלי שהיה בו מים שלא נתבשלו האם ינתק מיד את המתג כדי שהמים שבקומקום יפסיקו להתבשל בשבת ולא יעבור על איסור תורה של בישול, עי"ש. וע"ע אשרי האיש ח"ב פכ"ג יב'.
מקרה נוסף שדנו בו אם שכח בשבת ופתח את הברז של המים חמים ועי"ז נדלק האש בתור היונקרס [שפועל ע"י גז וחשמל] והמים מתחממים האם יש היתר לסגור הברז כדי להפסיק בישול המים בשו"ת שבט הקהתי [ח"ו סי' קס"ו] כתב: שאלה אם בשעה שפותחין הברז של המים חמים נדלק האש בהיונקר ומתחמם שם המים עד שנעשית יד סולדת אם שכח בשבת ופתח הברז ועל ידי זה נדלק האש והמים מתחממים ואם יסגור הברז יכבה האש ואם ישאירנו פתוח תתבשל שם המים מה עליו לעשות דלמא אינו עובר על איסור תורה במה שמדליק הברז דאפשר דהוי רק גרמא במה שהאש נדלק והמים מתבשל שם אם כן תו לא יעבור על איסור תורה שנתיר מחמתו איסור דרבנן אע"ג דאיסור דרבנן דכיבוי גם כן נעשה על ידי גרמא ודו"ק, העולה להלכה: אם פתח הברז ועל ידי זה מתחמם המים או שהדליק הגז אסור לכבותו רק ישאירנו פתוח או דלוק ואם יש לו גוי לכבותו יכבנו על ידי גוי עי"ש.
והביא המג"א [שם ס"ק כב'] קו' הקיקיון דיונה [בשבת שם] מדוע לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל וכו', ומבאר המחצה"ש כוונתו לגבי ערל דהנה בגמ' [פסחים צב, א] גר שנתגייר בערב פסח ומל וטבל, כיון שפרש מן הערלה, כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, כאלו נגע במת, וצריך הזאה שלישי ושביעי. אף על גב דעד עתה לא נטמא, אפילו נגע במת בגיותו מכל מקום כל זמן שלא נתגייר אינו מקבל טומאה, מכל מקום מדרבנן צריך הזאה שלישי ושביעי, מחשש שמא בשנה הבאה יגע במת בערב פסח ויאמר אשתקד בערב פסח נגעתי במת וטבלתי וטהרתי ואכלתי פסח, גם היום אטבול ואעשה פסח, ולא ידע שאשתקד לאו בר קיבולי טומאה היה כי עדיין לא נתגייר, לכן הצריכוהו הזאה מיד לאחר גירות אף על גב שעל ידי זה נדחה שנה זו מפסח שהוא כרת, הרי העמידו דבריהם במקום כרת. וכן הזאה. הוא טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח שחל בשבת, אין מזין עליו בשבת, דהזאה שבות, אף על פי שעל ידי זה נדחה מפסח, ואיזמל. להביא איזמל למול תינוק שחל יום שמיני בשבת, והאיזמל למול הוא במקום שאי אפשר להביאו למקום התינוק, אסור להביאו דרך גגות חצירות וקרפיפות. אף על גב דליכא בזה רק איסורא דרבנן, מכל מקום דוחה מילה בזמנו שהוא בכרת. מבואר שמצאנו להדיא בגמ' שחכמים דחו מצוות פסח ומילה מפני חשש שמא אדם יעשה איסור מסוים א"כ מדוע כאן שונה שמותר לרדות הפת ולעבור על איסור רדיית הפת בכדי להנצל מאיסור אפייה דחמיר טפי הרי באיסור כרת הקילו כ"ש כאן?
עי' בקיקיון דיונה שתי' וז"ל: "דהתם לא נעשה האיסור ע"י אדם רק שממילא נדחה העונש כרת ע"פ חכמים אבל הכא נעשה עכ"פ האיסור בפעולת האדם ודוק", כלומר דיש הבדל בין אם אומרים לאדם שב ואל תעשה וממילא ידחה איסור כרת או דאדם עצמו עבר ועשה איסור ויש בידו להנצל מהאיסור ע"י שיעשה איסור פחות חמור דהאדם בעצמו התחיל את פעולת האיסור בידים.
אמנם המג"א כתב דאי"ז קו' דבגמ' שם מבואר עוד דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת, כלומר דבגמ' בפסחים שם איתא דאונן מצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, דאנינות לילה דרבנן ומבואר בגמ' דאוכל פסחו לעת ערב וכן שאר הדברים א"כ מבואר שאה"נ יש דברים שחז"ל החליטו שלא לדחותם מחמת איסור חמור יותר ויש דברים שכן דחו אותם.
והנה רעק"א בגיליון שו"ע מביא דיש לחלק בין שני ענינים נפרדים כמו בהזאה לבין שבת דהוי איסור אחד וז"ל: "נראה לחלק דדוקא בהזאה וכדו' העמידו דבריהם שלא לחלל שבת אף דבטל מפסח דהוי ב' ענינים אבל הכא לא שייך להעמיד דבריהם שלא לחלל שבת ברדיה ועי"ז יהיה חילול שבת באפייה דסו"ס יבא לידי חילול שבת טוב יותר בשבות מן המלאכה דאורייתא", ומוסיף עי' ברש"י ברכות [ב.] ד"ה כדי להרחיק את האדם מן העבירה שם כותב רש"י וז"ל: "כדי להרחיק אדם מן העבירה - ואסרום באכילה קודם זמנן, כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בקריאת שמע - לזרז את האדם, שלא יאמר: יש לי עוד שהות, ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן וכו", מבואר ברש"י דחז"ל תקנו איסור אכילה בכדי שאדם לא יבוא לידי תקלה וכן בק"ש, ובר' יונה שם כתב "ויש להקשות לרבנן דאמרי דאפי' בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו שאם נאמר שלא יקרא כלל קשה כיון דק"ש חיוב מן התורה היאך יכולין חכמים לפטרו ממנה, ואית דאמרי דס"ל דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות שהברכות שאינן אלא מדרבנן יכולין הם בשלהם למנוע שלא יאמר אותן אחר שעבר זה הזמן אבל ק"ש שהוא מן התורה קורא אותה כל הלילה ואע"פ שאין שכרו כל כך כמו אם קרא אותה בברכותיה אפ"ה יש לו שכר כיון שיוצא מחיוב של תורה עכ"ד עי"ש.
מדברים אלו מבואר דיש הבדל בין לעבור איסור אחד דרבנן בשביל להנצל מאיסור שני דאורי' שזה ל"א, מה שכן אמרי' שלעבור איסור קל דרבנן באותו פעולה באותו מעשה להנצל מאיסור דאורי' חמור כמו ברדיית הפת מותר, דבזה רבנן לא העמידו דבריהם.
וביותר נראה לענ"ד דזה ודאי שדברי חז"ל קודש ואיסורם איסור תורה אבל כמו שבאיסורי תורה אנו מוצאים שיש איסורים חמורים ויש פחות כמו"כ באיסורים דרבנן יש חמורים ויש פחות, ממילא דווקא באיסור רדיית הפת אמרי' שמותר לעבור עליו בכדי להנצל מאיסור חמור משום דהוי רק תקנה שלא לעבור על עובדין דחול דהוי גזירה שלא לעשות מעשים המראים כמו חול בזה לא גזרו חז"ל במקרה דהוי יכול להיות מניעה לאיסור דאוריי' חמור בזה, ומצאתי סיעתא לד' באוצר מפרשים על השו"ע הביא בשם ספר נתיב חיים שמביא מהר"ן בשבת דרדיית הפת לא הוי שבות גמור רק עובדין דחול דהוי חכמה ואינה מלאכה ומשו"ה לא העמידו דבריהם לכאו' כוונתו כעי' מ"ש, ועפ"ד הנ"ל יש לפלפל בעוד מקרים כדלהלן.
ר' ישראל מסלאנט [מובא בספר תבונה] מביא חקירה בענין זה וז"ל: יש לחקור במי שהטמין חמין לשבת ונודע לו שעירה התבשיל בכף חולבת ב"י וסלק התבשיל טרם יתבשל כמאכל בן דרוסאי למען לא יעבור על בישול בשר בחלב כמבואר בחולין [קח:] "ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו" או נימא כיון דהתבשיל אסור בהנאה ממילא הוי מוקצה, ולכאורה דמי להא דאמרי' בשבת [ד.] "הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה" ואמרי' ביבמות [קיט.] אמר רבא מכדי הא דאוריי' והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וממילא ה"ה מה מה לי איסור סקילה מה לי איסור לאו דהא קי"ל כלוי דסבר בחולין [שם] בחצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זב"ז דלוקה על בישולו, אלא דיש לחלק לפי מה שהעלו הר"ן והרמב"ן דרדיית הפת לא הוי שבות גמור רק עובדין דחול ממילא אין ראיה לאיסור מוקצה, ועוד יש לחלק לפי מה דאמרי' במנחות [מח.] עמוד וחטא בשבת כדי שיזכה בשבת אמרי' עמוד וחטא בשבת כדי שיזכה בחול לא אמרי' ה"נ איכא למימר דלא הותרה רק שבות דשבת בשביל איסור שבת אבל לא שבות דשבת בשביל איסור בישול בב"ח עכ"ד. ולא הכריע בספק זה, מ"מ מד' מבואר דהתירו לעבור על איסור דרבנן כדי לא לעבור על איסור סקילה וחטאת ואיסור ל"ת כמבואר בגמ' ביבמות שהביא.
ויש לציין שבמאירי בשבת [שם] כתב וז"ל: "אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה" מבואר מד' שכל השבותים והאיסורים דרבנן התירו לאדם לעבור בכדי לא לעבור על איסור תורה.
אמנם נראה שלעבור על איסור דרבנן כדי להנצל מאיסור עשה אין היתר כמו למשל בזמן תוספת שבת, וכמ"ש בתו"ש [ס"ק לא'] "נראה דאם הדביק פת בתנור בזמן תוספת שבת ועדין יש שהות שיאפה קודם בה"ש בכה"ג לא התירו לרדות כיון שאינו בו אלא עשה לחוד,, הו"ד בפמ"ג [א"א סוף ס"ק כא'] ובישועות יעקב ס"ק ג'.
ואולי ניתן להביא ראיה להנ"ל מהדין של המוצא חמץ בפסח שכופה עליו כלי, מדוע לא אמרי' שיבערנו הרי עובר בב"י וכדו', וז"ל השו"ע תמו' ס"א: "המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד ואם הוא יו"ט יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, לפי שלא יוכל לטלטלו ביו"ט", ובמג"א [סק"א] דאינו יכול לטלטלו דמוקצה הוא דהא אסור בהנאה ואע"ג שלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביו"ט ועובר על בל יראה דאוריי' ומוקצה דרבנן כיון דשב ואל תעשה הוא אסרוהו וכיון דרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא, והרמ' תי' דלא שרו לטלטל כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל ליה עדיין לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה וכו' עי"ש.
מבואר מד' במג"א שיש כח ביד חז"ל להפקיע מאיסורים בשב ואל תעשה ולכן ישנם מקרים שחז"ל אומרים אל תעשה כלום אף דאם תעשה תנצל מאיסור דאוריי', וממילא ברדיית הפת צ"ל דאי"ז שב ואל תעשה דהוי קום עשה דהתורה צותה לא לאפות וכל עוד ואתה יכול לגרום שלא יאפה הלחם מחוייב להוציא את הלחם כדי שלא יאפה ואיסור רדיית הפת אינו מפריע לי ועדיין צ"ע דאולי נימא שלא שחז"ל יאמרו גם ברדיית הפת שו"ת עדיף ואחרי שכבר הכניס לתנור אין לו היתר להוציא ואי"ז ענין של קום עשה ולכן מוכרחים להגיע לדבריו רעק"א דרק בב' ענינים העמידו דבריהם וצ"ע.
וכמו"כ במקרה של ספק חטאת כגון בזמן בין השמשות, וז"ל הפמ"ג [שם] "דווקא בשבת הא בין השמשות דלית סקילה וחטאת אין מתירין לרדותה אם יתבשל בין השמשות ממש כולו", ודאי שלא התירו לעבור על איסור דרבנן כדי להנצל מאיסור דרבנן אחר ואפילו עיקרו מן התורה כגון איסור תורה שנעשה ע"י גרמא או מלאכה שאי"צ לגופה וכיו"ב, ונביא להלן עוד כמה מקרים שדנו בהם הפוסקים.
בספר מאור השבת ח"ד סי"ד אות פח' דן אם טעה ולחץ על מתג של קומקום חשמלי שהיה בו מים שלא נתבשלו האם ינתק מיד את המתג כדי שהמים שבקומקום יפסיקו להתבשל בשבת ולא יעבור על איסור תורה של בישול, עי"ש. וע"ע אשרי האיש ח"ב פכ"ג יב'.
מקרה נוסף שדנו בו אם שכח בשבת ופתח את הברז של המים חמים ועי"ז נדלק האש בתור היונקרס [שפועל ע"י גז וחשמל] והמים מתחממים האם יש היתר לסגור הברז כדי להפסיק בישול המים בשו"ת שבט הקהתי [ח"ו סי' קס"ו] כתב: שאלה אם בשעה שפותחין הברז של המים חמים נדלק האש בהיונקר ומתחמם שם המים עד שנעשית יד סולדת אם שכח בשבת ופתח הברז ועל ידי זה נדלק האש והמים מתחממים ואם יסגור הברז יכבה האש ואם ישאירנו פתוח תתבשל שם המים מה עליו לעשות דלמא אינו עובר על איסור תורה במה שמדליק הברז דאפשר דהוי רק גרמא במה שהאש נדלק והמים מתבשל שם אם כן תו לא יעבור על איסור תורה שנתיר מחמתו איסור דרבנן אע"ג דאיסור דרבנן דכיבוי גם כן נעשה על ידי גרמא ודו"ק, העולה להלכה: אם פתח הברז ועל ידי זה מתחמם המים או שהדליק הגז אסור לכבותו רק ישאירנו פתוח או דלוק ואם יש לו גוי לכבותו יכבנו על ידי גוי עי"ש.
