דבש המופק מאילנות הגדלים על הקברים

(סיון תשפ"ה, לע"נ דודי, דוד אשר, נלב"ע כ"ט אייר תשפ"ה, דבוראי במקצועו) נשאלתי ע"י בן דודי, הדבוראי עופר אשר, האם ניתן לצרוך דבש שהדבורים נטלו את הצוף מאילנות הגדלים ממש על הקברים [ולא סתם בצידי בית העלמין] - והוא מצוי בבית עלמין שאינו פועל לפי ההלכה - ומקובל שם לנטוע אילנות ממש על הקברים.

תוכן ענינים​

❋ כיצד הדבש מיוצר
❋ מחלוקת מדוע דבש מותר
❋ קבר אסור בהנאה
❋ איסור הנאה מאילנות הנטועים על הקברים
❋ איסור הנאה מהעלים והפרחים
❋ הצוף השתנה לדבש
❋ בהמה שנתפטמה מאיסור
❋ זה וזה גורם
❋ האם מותר לכתחילה לסמוך על זה וזה גורם
❋ לסיכום הדברים
❋ נמצא לדינא

כיצד הדבש מיוצר:

מתחילה נבין כיצד מיוצר דבש: הדבש מיוצר ע"י הדבורים כמזון עבורן, בפרט לתקופת החורף; הדבורים אוספות צוף ע"י מציצתו מפרחים באמצעות חדק ארוך; כדי לייצר כפית אחת של דבש, הדבורים צריכות לאסוף צוף מכאלפיים פרחים; הצוף נשמש ב'קיבת דבש' שבבטנן, ושם מפורק לסוכרים פשוטים, פרוקטוז וגלוקוז, באמצעות האנזימים שבגוף הדבורה; הדבורה פולטת את הצוף המעובד לתאים משושים שבכוורת, ואוטמת את התאים באמצעות שעווה; המים שבצוף מתאדים, והנוזל נעשה צמיגי ומרוכז - והופך לדבש; נמצא שאף שחומר הגלם הוא הצוף שבפרחים - אבל כדי להפוך לדבש הוא חייב לעבור שינוי של פירוק כימי באמצעות האנזימים שבקיבת הדבורה, ואח"כ אידוי.

מחלוקת מדוע דבש מותר:

כתב הרמב"ם (מאכ"א ג' ג') שהסיבה שהדבש אינו אסור מדין 'היוצא מן הטמא' היא כי הדבש רק מפורק ומעובד בגופה, אך לא נובע מתמצית גופה "דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן - ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים" - והוא כדעת רב ששת (בכורות ז':) "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן". אמנם, רבי יעקב (בהמשך הגמ') ביאר את היתר הדבש מגזירת הכתוב "דובשא רחמנא שרייה, דתניא רבי יעקב אומר אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף... שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה - זה דבש דבורים... מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי", ופירש"י "דרחמנא שרייה בהדיא, וגזירת הכתוב היא"; הנפ"מ בין הטעמים היא בהיתר דבש צרעין: שלטעם שאינו מגופן - מותר, ולטעם שזו גזירת הכתוב - רק דבש דבורים מותר, ואכן נחלקו בזה הראשונים, שדעת הרמב"ם ר"ת הגמ"י ועוד ראשונים להיתר, ודעת הרמב"ן הרא"ש ועוד ראשונים לאסור, ושתי הדעות הובאו בשו"ע (יו"ד פ"א ט').

קבר אסור בהנאה:

כידוע קבר אסור בהנאה, ולמסקנת הגמ' (סנהדרין מ"ז:) - דוקא קבר בנין אסור "החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית - הכא במאי עסקינן בקבר בנין", אבל לא בקבר שבקרקע "קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, אתו אמרו ליה לשמואל, אמר להו יאות עבדין - קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת"; קבר שבקרקע - פירש הטור (יו"ד שס"ד) "כגון החופר כוך בסלע - שהוא קרקע שלא נתלש, ואינו נראה אלא העפר", וקבר בנין פירש"י "שבנאו למעלה מן הקרקע, דכוותיה בעבודה זרה בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה - אסור, דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין עבודה זרה, וקבר נמי איתקש לעבודה זרה".

איסור הנאה מאילנות הנטועים על הקברים:

כתב הרא"ש (מגילה ד' ט') "והאילנות הנטועין בבית הקברות מותר ללקוט פירותיהן ואין כאן חשש מפני כבוד מתים", והוסיף המרדכי (מגילה תת"ל) "והאילנות שנטועים בבית הקברות מותר וליכא למיחש משום כבודן של מתים כיון שאינן על הקברים עצמן", וכ"פ השו"ע (יו"ד שס"ח ב'), וביאר בשו"ת אפרקסתא דעניא (ג' רל"ד) שגם הרא"ש מודה לאיסור באילנות שעומדים ממש על הקברים "לכאורה משמע מלשונו ז"ל דחדשות יגיד בשם המרדכי כאילו אינו מבואר כן ברא"ש, ומהר"ם שיק סי' שנ"ח באמת סביר דלרא"ש אפי' בעומדים על הקברות שרי, ולענ"ד שפתי הרא"ש ברור מללו דדוקא באין עומדים על הקברות... ומהאי טעמא אין אסור רק מפני כבוד מתים, דאי על הקברות - הרי ברייתא סתמא קתני 'ואם הוא קבר בנין' - הרי מדינא אסור ולא מפני כבוד מתים לחוד". נמצא שאסור ליהנות מאילנות שעל הקברים עצמם [וי"א שהרא"ש התיר] - שזה בדיוק נידון שאלתנו.

איסור הנאה מהעלים והפרחים:

שנינו לגבי אילן של אשירה האסור בהנאה (ע"ז מ"ח:) "לא ישב בצילה... זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה... רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל", ופירש"י "לפי שהנבייה נושרת על הירקות והוה לזבל, ונמצא בעל הירק נהנה מן האשירה, נבייה הן העלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים" - ונמצא שמאילן של אשירה אסור ליהנות אפילו מהעלין הנושרין והופכין לזבל, וניתן ללמוד מכאן שמאילן האסור בהנאה - אסור ליהנות אפילו מהעלים הנרקבים שנושרים ממנו, ובפשטות ק"ו שאסור ליהנות מהצוף שבפרחיו [אא"כ נחלק בין ע"ז שבה אסרו אפילו הנאה כלשהי משום "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" ובין איסור הנאה ממת, אך אינו נראה לחלק בזה שהרי הוקשו זה לזה 'אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ - יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם', ועוד כתוב "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר - וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים", כמ"ש תוס' כלפי איסור אכילה (ב"ק ע"ב: ד"ה דאי) "וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת - מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת? וי"ל כיון דכתיב 'ויאכלו זבחי מתים' לאכילה איתקוש ולא להנאה"].

הצוף השתנה לדבש:

אמנם, הנידון שלנו אינו ממש ההנאה מהאילן פרחיו או הצוף, כי הצוף הרי עבר שינוי בגוף הדבורה כשפוּרק באמצעות האנזימים לסוכרים פשוטים, וגם עבר אידוי בכוורת, ואינו דומה לצוף הנוזלי שנמצץ מפרחי האילן; וכך מצאנו בלשונות הפוסקים שהצוף עבר שינוי לדבש (המקורות ממאמר 'מכון התורה והארץ'): ערוה"ש (פ"א ט') כתב "ואי משום שנשתנו הרי אין לך שינוי יותר מדבש שמכניסים פרחים ומוציאין דבש", וכ"כ המשנ"ב (ר"ד נ') "...ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים - דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש (ב"ח)", וביאר דבריו האג"מ (או"ח א' ס"ג ד"ה ומה שהקשה) "דאף שאין ממצות אותו מגופן כדאמר בטעם ההיתר דדבש בבכורות דף ז', מ"מ ע"י שהיו עכ"פ בגוף הדבורים נאבד טעם הפירות שמצצו מהן, וראיה גדולה דאף דנאבד הטעם ע"י שהיו בגוף אינו משום שנכנס שם איזה טעם בגופו... ולכן גם בדבש דבורים אף שלכו"ע אין ממצות אותו מגופן, עשה מה שהיו בגוף הדבורים לשנות טעם המי פירות", וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (י"א נ"ט ד"ה וזה הא) "וזה הא בודאי ברור הדבר שגם גבי דבש דבורים גופיה אין הכוונה שרק מובילות הדבש מהעשבים והפרחים אל כוורותיהם בבחינה לוקח מכאן ומעביר לכאן בלבד, וכדכבר העיר מזה הפרי תואר בסי' פ"א סק"א, דאין הדעת מסכמת לזה דהעשב והטל מעצמם דבש נינהו - דא"כ בא ונסחוט העשב עצמו שממנו רועה הדבורה ועושה הדבש, ונחזי אי מצינא לאפוקי מכל העשבים טיפת דבש, אלא ודאי דמאמצעות גוף הדבורה מתהוה הדבש מהעשב" [סביר שכוונתו לדברי הפרי תואר "ואית לן למידע דגם לדעת רמב"ם בהכרח לומר דדובשא עכ"פ מבשיל ומתתקן בגוף הדבורה דלא מכחשינן המוחש, כיון שכן הו"ל למיסר לצד היותו שואב מלחות הדבורה ומשביח... ולא קא שרינן ליה אלא לצד דלא מבלע"].

בהמה שנתפטמה מאיסור:

שמא נטען שאין חשיבות למה שהצוף עבר שינוי בגוף הדבורה, שהרי סוף סוף הדבורה נתפטמה ממאכל איסור, ולכן יש ללמוד את המקורות המתירים בהמה אף שנתפטמה גם או רק מדברים אסורים (המקורות ממאמר 'מכון התורה והארץ'): שנינו (תמורה ל':) "כשירה שינקה מן הטרפה פסולה מעל גבי המזבח", וביארה הגמ' (תמורה ל"א.) "מ"ט? אילימא דמפטמא מינה - אלא מעתה האכילה כרשיני ע"ז ה"נ דאסירא? אלא תני ר' חנינא טריטאה קמיה דרבי יוחנן: כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית - הואיל ויכולה לעמוד עליה מעת לעת", ופירש"י שכך עשה כל ימיו "הואיל ויכולה לעמוד על אותו חלב של שחרית מעת לעת בלא שום אכילה אחרת, וכשהגיע מעת לעת חזרה וינקה - הלכך כל גדילתה ממנה היא, ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים", ואילו תוס' (תמורה ל"א. ד"ה שינקה) כתבו "וה"ה בכרשיני עבודת כוכבים - אם אכלה כל ימיה שעיקר גדילתה מהן - שהוא אסור, ולפום ריהטא אפילו להדיוט" - נמצא שלרש"י ותוס' אם עיקר גדילתה מאיסור הנאה - הבהמה נאסרת; אמנם, המרדכי (יבמות פרק אלמנה ס"ו) כתב "ורבינו יקר תירץ דהא דאמרינן הכא לא יאכילנה כרשיני תרומה מפני שבהמה מתפטמת מן התרומה - נמצא הישראל יאכל תרומה, ולא נראה דא"כ אמאי אנו אוכלין תרנגולין המתפטמים מן השרצים", וכך פסק הרמ"א (יו"ד ס' א') "בהמה שנתפטמה בדברים אסורים - מותרת (מרדכי), אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים - אסורה (תוס')"; נחלקו בביאור היתר המרדכי: שדעת הש"ך (יו"ד ס' ה') שהמרדכי התיר אפילו נתגדלה כל ימיה מהבהמה האסורה "וכ"נ דעת האו"ה (סוף כלל מ"ז) דאפילו היכא דעיקר גדילתה היתה מן הבהמה הטמאה - שרי, משום דמעוכל הוי כשרוף, וא"כ ה"ה נתגדלה כל ימיה רק בדברים האסורים - דמותר", ואילו הגר"א (ס' א') ביאר שהיתר המרדכי הוא רק מפני זה וזה גורם, כלומר שהבהמה נתגדלה גם ע"י דברים המותרים "ודוקא בזוז"ג... ונסתפקו תוס' בזה... והיינו משום דבינתיים אכלה דבר אחר, אבל אם לא נתפטמה רק בדבר איסור ודאי אסור", וכתב ערוה"ש (ס' ו'-ז') שגדולי האחרונים הסכימו להיתר "וא"כ י"ל דרק באיסור עכו"ם החמירו ולא בשארי איסורים, או עכ"פ באיסורי הנאה החמירו ולא באיסורי אכילה שאין טעם לאסור שהרי המאכל נתעכל במעיה, וכל גדולי האחרונים הסכימו להיתר (ש"ך ופר"ח וכרו"פ ומהרי"ט וכנה"ג), ועוד שהרמב"ם פסק בספ"ג מאיסורי מזבח דבהמה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם מותרת אף למזבח וכ"ש להדיוט - ולא חילק בין כל ימיה או לאו, ולהדיא שנינו בסוף תרומות דמאכילין כרשיני תרומה לבהמות" - הרי שלמסקנה יש לאסור את הבהמה רק אם נתפטמה רק מאיסור ע"ז או לכל הפחות מאיסור הנאה, אך לא אם גם התפטמה מהיתר - וממילא הצד לאסור את הדבש הוא רק אם הפרחים היחידים שהיו זמינים להן הן של איסור הנאה; אם הנידון היה דבש המופק מפרחי שביעית - הרי שזה רק איסור אכילה ולא הנאה, והיה מותר בבירור, ואם הנידון היה דבש המופק מפרחים של אילנות ערלה - הדבש היה מותר כי איסור ערלה חל על הפירות ולא על הפרחים.

זה וזה גורם:

החילוק שחילק הגר"א בין כשכל גידול הבהמה מהאיסור ובין כשגדלה גם מהיתר, הוא מפני ההיתר של 'זה וזה גורם', ויש לבארו: א'- נחלקו בגמ' (ע"ז מ"ח:, פסחים כ"ו:-כ"ז., חולין נ"ח., ועוד) בדין 'זה וזה גורם', כלומר "דבר שאיסור והיתר גרמו לו שיבא" (רש"י פסחים כ"ו:), כגון כשזרע פרי של ערלה - האילן החדש בא מכח הפרי האסור והאדמה המותרת (שו"ע יו"ד רצ"ד י"ב) – האם מותר או אסור, ופָּסק השו"ע (יו"ד קמ"ב י"א) לגבי זריעת ירקות תחת צל האשירה: "וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו - הרי זה מותר בכל מקום"; ב'- היתר 'זה וזה גורם' הוא דוקא כשלא היה כח באיסור לעשות הכל לבדו, כמ"ש במשנה (ערלה ב' י"א, וכ"פ הרמב"ם מאכ"א ט"ז ט"ז, ורמ"א יו"ד פ"ז י"א) "שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ נצטרפו וחמצו... וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ"; ג'- היתר זוז"ג הוא אפילו כשגורם ההיתר מורגש רק מעט, והדבר לא נגמר כל צרכו ע"י גורם האיסור, אלא זקוק גם לגורם של היתר, ולכן יש לאסור רק כשכל התוצאה נפעלה באיסור כגון שהוסיף מלח למאכל שלא נמלח [אף אם בטבעו הוא מלוח ואינו זקוק למלח].

בנידון הדבש, הרי הדבש הוא לא רק תוצר של הצוף מהפרחים האסורים, אלא יצורו מתאפשר רק בשילוב אנזימים מהדבורה [גלוקוז אינברטאז, גלוקוז אוקסידאז, דיאסטאז, קטלאז, אסיד פוספאטאז], וכן ויטמינים, חומצות, ומינרלים [אך גורמי הריח והצבע - הם מצוף הפרחים], ואין ספק שללא גורמי ההיתר לא היה מתקבל הדבש, ואם כך אין לאסור את הדבש, שהרי 'זה וזה גורם'.

האם מותר לכתחילה לסמוך על זה וזה גורם:

איתא בפסחים (כ"ו:) "תנו רבנן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם: חדש יותץ, ישן יוצן", ודייקו תוס' (ד"ה בין חדש) שלכתחילה אסור להסתמך על זה וזה גורם "אף על גב דזה וזה גורם - דוקא בדיעבד מותר, כדמוכח בסוף פרק כל הצלמים (ע"ז מ"ח:) דאמר רבי יוסי אין נוטעין אגוז של ערלה, ומודה רבי יוסי שאם נטע - שהוא מותר", וכ"כ ראשונים נוספים; גם השו"ע, אף שהתיר זה וזה גורם (יו"ד קמ"ב י') "וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו, הרי זה מותר בכל מקום" - אך לעיל (קמ"ב ד') כתב שלכתחילה אין לעשות כך "בין חדש בין ישן, יוצן ואחר כך יחם אותו בעצי היתר".

אמנם, האחרונים סייגו אימתי יש להתיר לכתחילה להסתמך על 'זה וזה גורם', שכתב הלבוש (קמ"ב י"א) "...ואף על גב דאמרינן לעיל דלא שרינן זה וזה גורם אלא בדיעבד - היינו היכא שהוא עושה ה'זה וזה גורם' בידים, כגון בפת דלעיל שמניחו בידים בתוך התנור שהוא הסיקו ועשאו זה וזה גורם, וכגון הנוטע אגוז של ערלה שזה אסור מפני שהוא כמו מבטל איסור לכתחלה, אבל ירקות דהכא, ההנאה מן הצל ממילא אתיא ולא דמי למבטל איסור לכתחלה, אבל לזבל בזבל של ע"ז לזרוע אותם אסור... אבל שדה שכבר נזדבלה בזבל של ע"ז או פרה שפטמה בכרשיני אלילים, בדיעבד מותר לזרוע אותה השדה ולאכול הפרה שזה הוי דיעבד, אף על גב דלגבי זריעה ואכילה הוי לכתחלה, שאם תאסור השדה או הפרה הוי מופסדים לגמרי, והיינו דיעבד שמותר; וכ"כ הש"ך (קמ"ב כ"ה) "...ירקות [שבצל האשירה] דהנאה דממילא אתי - מותר אפילו לכתחלה", והט"ז (קמ"ב ט"ז) "...שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח"כ ממילא קאתי".

הדבר פשוט שכשאמרו ש'זה וזה גורם' הוא היתר בדיעבד, הכוונה שאין לערב איסור והיתר על סמך היתר זה, אבל לאחר שהם מעורבים – היתר השימוש בתערובת הוא לכתחילה, כפי שפשוט שמותר לכתחילה לאכול את הפירות של האילן שנזרע מפרי של ערלה, וממילא בנידון הדבש, אף אם יש מקום לאסור לכתחילה להעמיד את הכוורות במקום שמצויים אך ורק עצים הגדלים ממש על הקברות, אבל מכיוון שייצור הדבש בדבורה נחשב כ'זה וזה גורם' מחמת חומרי ההיתר שהדבורה משתמשת בהם לייצור הדבש - אכילת הדבש שיוצר נחשבת כבר כ'לכתחילה'.

חידש המנחת יצחק (י' ל"ד) מסברת עצמו שכל היתר 'זה וזה גורם' "היינו דוקא היכא שכל גורם עושה פעולה שוה, והיה אפשר לעשות כל הפעולה מההיתר... אבל אם אי אפשר לעשות הפעולה מההיתר לבד אפילו אם היה נותן כל הכמות, רק אם נותן גם מהאיסור, שהם מינים שונים ובהרכבם יחד עושה הפעולה [שזה הנידון בדבש, שלא ניתן להפיק את הדבש רק באמצעות האנזימים המותרים, אלא חייבים גם את הצוף האסור (י.ש.)] - זה דומה לעיקר עשייתו בכך, דלשיטת הרשב"א אינו בטל אפילו באלף, עכ"ל עייש"ה, וזהו סברת עצמי, ומצטרף לחומרא", וסיים "אבל משאר פוסקים לא נראה כן".

לסיכום:

א'- דבש דבורים בודאי מותר, אלא שנחלקו האם הוא מפני שהדבש לא נובע מתמצית גוף הדבורה, או שהוא גזירת הכתוב להתיר [הנפ"מ באם להתיר גם דבש צרעין], ושתי הדעות הובאו להלכה.
ב'- אף שקבר בקרקע מותר בהנאה, אך קבר של בנין אסור - שהוא תלוש שאח"כ חיברו.
ג'- האילנות הגדלים בבית העלמין מותרים, אך הגדלים ממש על הקברים אסורים בהנאה [וי"א שהרא"ש התיר אף בהם], וממילא כפי שבאילן של אשירה אסור ליהנות אפילו מעליו - בפשטות ה"ה שיהא אסור ליהנות מצוף פרחי האילן האסור.
ד'- מכיון שהשאלה איננה האם מותר ליהנות מהצוף, אלא מהדבש - יש לדעת שהפיכת הצוף לדבש נחשבת כשינוי, שאינן רק כמעבירות אותן מהעשבים לכוורת, אלא הוא עובר פירוק כימי בקיבותיהן של הדבורים, ואח"כ, בהיותו בכוורת - מתאדה והופך לצמיג עד הווצרות הדבש.
ה'- אסרו במשנה לקרבן בהמה שינקה רק מן הטריפה, וכתבו תוס' שלפום ריהטא אסרו גם להדיוט, אך אם גם אכלה מאכלים אחרים כך שלא כל גדילתה מן האסור - התירוה, ונחלקו האחרונים האם להתיר כשעיקר גדילתה היתה מן האיסור כי המעוכל הוא כשרוף, ומ"מ יש מקום לאסור רק אם כל אכילתה היתה מאיסור הנאה כגון שפרחי האיסור היו היחידים הזמינים לה [ולכן אין לאסור בדבש מפרי שביעית].
ו'- ואם חלק מאכילתה היתה מהיתר - יש להתיר מדין 'זה וזה גורם', וזאת דוקא אם לא היה כח באיסור לעשות הכל לבדו, ודי שגורם ההיתר מורגש רק מעט אך עכ"פ אפשר לגמור את הדבר ללא שילוב ההיתר, וכך הוא בנידון הדבש שאלמלא חומרי ההיתר שמגוף הדבורה - הצוף לא היה הופך לדבש.
ז'- ומה שלכתחילה אין לסמוך על היתר 'זה וזה גורם' - הוא רק כדי למנוע את העמדת הכוורות במקום שכל הפריחה הזמינה היא של איסור, אבל לאחר שהדבש כבר קיים - מותר לצרוך אותו לכתחילה.

נמצא: שכל ההגבלה על יצור דבש זה היא רק שלא למקם את הכוורות לכתחילה במקום שבו כל הפריחה הזמינה לדבורים היא של איסור הנאה, אך הדבש עצמו מותר לכתחילה, הן מפני שלראשונים רבים דבש מותר מגזירת הכתוב אף שגדל אצל הדבורה האסורה [ואינם סוברים שההיתר רק מפני שהוא היתר העובר בדבורה בלי להיות מושפע ממנה], הן מפני תערובת חומרי ההיתר שמגוף הדבורה מדין 'זה וזה גורם', ובפרט כשיתכן שייצרה את הדבש גם מצוף של היתר מאילנות שאינם על הקברים ממש, והן מפני השינוי הגמור שקורה לצוף בהפיכתו לדבש.