הקדמה.
ברכות.הברכה על המזון היא מצוות עשה מהתורה, שנאמר (דברים ח, י') "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך", אך מעיקר הדין לא נכלל במצווה זה אלא ברכה שלאחר אכילת הפת בלבד, אך מדרבנן [1] יש לברך לפני כל דבר שאדם נהנה בעולם הזה, ואם לא בירך הרי הוא כמועל בנכסי שמיים.
מעיקר הדין היה די לברך את ה' בכל דרך שהיא, אך אנשי כנסת הגדולה תקנו נוסח מיוחד המותאם לכל דבר ודבר, ומאחר שתקנו כנסת הגדולה נוסח זה – אסור לשנות ממנו, והמברך בנוסח אחר לא יצא ידי חובתו (ברכות מ: רמב"ם פ"א מהל' ברכות ה"ה, עי' בכס"מ שם באורך).
ברכת ה' מיני דגן.
חמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) מאחר שהם משביעים את האדם נשתנו בברכתם. אם אוכלם בפת אפויה מברך המוציא לחם מן הארץ ולאחריה ברכת המזון, וזהו עיקר חיוב ברכה שבתורה מדין "ואכלת ושבעת".אם אוכלם בצורה של תבשיל או של פת שלא נועדה לשבוע, מברך עליהם בורא מיני מזונות מפני שאינם בגדר "ושבעת", ולאחריהם יברך ברכה אחת מעין שלוש.
אבל אם אוכל אחד מחמשת מיני דגן כמות שהוא שלוק, מברך בורא פרי האדמה כשאר צמחים הגדלים באדמה, אבל אם אכל כהוא קמח דינו כשאר פירות שנתרסקו ולא ניכר צורתם וברכתו שהכל.
פת הבאה בכסנין.
מקור הדין.
ב'פת הבאה בכסנין' (ראה להלן) נתחדשה הלכה מיוחדת: אם האדם אוכל ממנה לשובע, ברכתו המוציא וברכת המזון. אך אם הוא אוכל זאת רק לקינוח ברכתו מזונות ומעין ג', בשונה מפת שבה מברכים כבר משיעור כזית אף אם האדם לא שבע מאכילה זו, בפת הבאה בכסנין מאחר שעיקר מטרתה הוא לקינוח ברכתה מזונות, אלא אם כן אדם זה אוכל את הפת למטרת שביעה.את עיקרי הלכות פת הבאה בכסנין ניתן ללמוד משני מעשים שמביאה הגמרא במסכת ברכות (מב.). הראשון הוא:
רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא. אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין, כי אתא שמעינהו דקא מברכי 'המוציא'. אמר להו: "מאי ציצי דקא שמענא? דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו?" אמרי ליה: "אין. דתניא, רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא. ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא". אמר להו: "אין הלכה כרבי מונא אתמר" אמרי ליה: "והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא?!" שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא [2].
.ממעשה זה אנו לומדים להלכה ש:
א. פת הבאה בכסנין ברכתה מזונות. ב. הקובע עליה סעודה ברכתו המוציא.
והגמרא מביאה שם מעשה נוסף:
רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא, ולא בריך. אמר ליה רב נחמן עדי כפנא, אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך [3].
ממעשה זה ניתן ללמוד שאף שהאדם עצמו לא שבע מאכילה זו, מכיוון שרוב האנשים שבעים מאכילה זו, ברכתה המוציא. (דבר נוסף ניתן ללמוד ממעשה זה, שדין קביעות בפת הבאה בכסנין תלויה אם היא עשויה להשביע או לא, אך נשוב לדון בכך בהמשך).
מהי פת הבאה בכסנין?
בפירוש 'פת הבאה בכסנין' נחלקו גדולי הפוסקים באיזה מאפה מדובר, ויש בדבר שלושה שיטות:- דעת הראשונים: הראשונים (ר"ח בפירוש ברכות מב ע"א. הרשב"א בחידושים מא ע"ב. הטור בסי' קס"ח ועי' בספר הערוך בערך כסן) פירשו כסנין מלשון 'כיסים' כשהכוונה למאכלים העשויים מבצק הממולא בפירות דבש וכדומה, שברכתם מזונות מפני שנועדו לקינוח ולא לשביעה.
- דעת הרמב"ם ורש"י: הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"ט) ורש"י (ברכות מא: ד"ה פת) פירש שהכוונה לעיסה שנילושה במי פירות, דהיינו שבמהלך הלישה הוסיפו לעיסה עוד דברים לטעם, כגון דבש חלב או תבלין בכמות ניכרת, שאז ברכת הפת מזונות.
- דעת רב האי גאון: אבל רב האי גאון (הובא בערוך ערך כסן) פירש כסנין מלשון 'כסיסה' כשהכוונה לפת רגילה שמייבשים אותה באפייה עד כדי שניתן לכסוס אותה, שמפני יבשותה אין היא מיועדת לאכילה אלא לקינוח בלבד.
- להלכה: להלכה פוסק השו"ע כדעת שלושת השיטות, ועל כל אחד מאופני עשיית הפת אלו מברכים בורא מיני מזונות.
א. האבן העוזר מבאר שכל עוד לא שבע, הברכה היא רק מדרבנן שהרי בתורה נאמר "ושבעת", כך שלא שייך בזה "ספק דאוריתא", (ואם אכן שבע, עיין במאמר הבא).
ב. הרעק"א מבאר שמעיקר הדין יוצאים ידי חובה גם בברכות 'מזונות' ו'על המחיה', וברכת המזון היא תקנת משה רבנו, כך שזה רק ספק מדרבנן.
ומדברי הרעק"א (בהגהות סק"ה) והשולחן ערוך הרב (סקי"ב) מבואר שמחמת שפסק זה הוא מדין ספק ברכות להקל, וירא שמים יחמיר ויאכל יותר משיעור קביעות סעודה, או בתוך הסעודה בלבד[4].
ג. במאמר מרדכי כתב שמכיוון שלא נחלקו הפוסקים בפירוש, אפשר לומר שמודים זה לזה, ועל כן אין צריך להחמיר כלל, והעתיקו הביאור הלכה (בסעי' ז' ד"ה והלכה).
מחלוקת השו"ע והרמ"א.
בדעת הראשונים והרמב"ם שפירשו שהכוונה לפת שמעורבים בה מיני מתיקה וכדו' (לראשונים בכיסים, ולרמב"ם בעיסה), נחלקו השו"ע והרמ"א באיזו כמות של מיני מתיקה מדובר.לשו"ע (סימן קס"ח סעי' ז') די בכמות ניכרת שטעמה ניכר בפת, ואילו לרמ"א (שם בהג"ה) מדובר שטעם המיני מתיקה הוא העיקר. כלומר, שכשאדם מתחיל לאכול פת זו, הוא מרגיש קודם בטעם המיני מתיקה ורק אחר כך בטעם הפת (ט"ז סק"ז).
אבל אם אין טעם המיני מתיקה ניכר כל כך, לדעת הרמ"א ברכתו המוציא, וכן נהגו בני אשכנז.
אמנם יש שביארו ברמ"א שאין צורך בשיעור גדול כל כך של מיני מתיקה, אלא די שהם יהיו הרוב כלפי המים, והדבר יבואר אי"ה במאמרים הבאים.
אבל לדעת רב האי גאון לא נחלקו כלל, שלדעתו הפת עשויה רק מקמח ומים, רק שהיא יבשה לחלוטין.
במאמרים הבאים נסקור אי"ה את הנפק"מ מהלכות אלו, ואת ההלכה למעשה.
[1] הגמרא במסכת ברכות (לה.) דורשת מק"ו ומהפסוקים שלפני אכילת כל מאכל יש לברך עליו כדין, אך כבר כתבו התוס' (שם, ד"ה לפניו וד"ה אלא) שהאי דרשות אסמכתא בעלמא, והאי ק"ו אית לי' פירכא.
ולעניין שאר ברכות שלאחריה אם הם מדאוריתא – עיין בכסף משנה (פ"א מהל' ברכות ה"ב) מה שהאריך לבאר בזה, להלכה: המשנ"ב (סימן ר"ט סק"י) חושש לדעה שהיא דאוריתא, והחזו"א (או"ח סי' ל"ד סק"א) פוסק שאינה דאוריתא כדעת הגר"א.
[2] תרגום: רב יהודה עשה שידוך לבנו עם בתו של רב יהודה בר חביבא. בסעודת החתונה הגישו לפניהם פת הבא בכיסנין, והסועדים בירכו 'המוציא' שמע זאת רב יהודה ושאל את הסועדים: "מה אני שומע. בירכתם המוציא?" השיבו לו הסועדים, כן כדברי שמואל שפסק כרבי מונא שמברכים עליה המוציא. אמר להם רב יהודה שטעו הם בדברי שמואל, ששמואל אמר שאין הלכה כרבי מונא. הקשו לו הסועדים, מה זה שונה מלחמניות שפסק שמואל שדינם כלחם גמור וברכתו המוציא? השיב להם: שאכן היכן שקבע עליהם סעודה ברכתן המוציא.
[3] תרגום: רב הונא אכל שלושה עשר לחמים (של פת הבאה בכסנין) שכל אחד מהם שקל שליש קב. אמר לו רב נחמן, אכילה בכמות זו מיועדת לרעבון, ואף שאתה לא שבעת מכיוון שאחרים שבעים באכילה כזו עליך לברך ברכת המזון.
[4] לשוקלים לחוש לדבריהם, יש להזכיר שלדעת החזו"א (הובאה בספר הזכרונות סי' י"ג סעי' י"ג) עדיף שלא לאכול מיני מזונות כלל בתוך הסעודה, ואף אכילת אלו בשיעור יותר מקביעות סעודה שלא לצורך סעודה נתון בספק ברכות.
- המאמר הבא בסדרה ''פת הבאה בכסנין' - הלכה למעשה.': פת הבאה בכסנין - חלק ב' (קביעות סעודה)
