למה התורה ניתנה על הר סיני?
הכל יודעים שהר סיני נבחר בגלל שהנמיך את עצמו. אכן.
תלמידי ר"ע נפטרו בימי הספירה- מפורסם?!
אבל למה דוקא בימי הספירה?
העומר היה קרבן משעורים שהם מאכל בהמה. למה?
משום מה חשוב כל כך לספור ולציין את עומר השעורין הללו בהכנה לקראת מתן תורה?
התשובה לכל- גאוה!
הר סיני היה עניו, התורה יורדת למטה. בלי ענוה אין תורה.
תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד כי החשיבו עצמם מחבריהם. ואימת הכי ראוי לעבוד על מידת הגאוה- כשמתכוננים למתן תורה. בימי ספירת העומר שבהם אנו מזכירים את הקרבן המתיר לאכילת אדם שבא דוקא ממאכל בהמה. שפלנו זכרנו לנו...
לכן קיבלו עונשם דוקא בימים נוראים אלו, כי זה הזמן לעבוד על מידת הגאוה.
מפורסמת סלידתו הנוראה של מרן הגראי"ל זצ"ל מן הגאוה. רוח קדשו המנהמת כיונה "גאוה, גאוה". הרמב"ן באגרתו אשר הוא מבטיח בסיומה הבטחה נוראה אשר לא נמצא כמותה "וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל, עַד עוֹלָם. אָמֵן סֶלָה." מהו סודה של אגרת הרמב"ן במה היא עוסקת?- הרחקה מן הגאוה.
מדוע הגאה הוא כל כך חוטא? במה פשעו כה רב?
הגמ' אומרת שמש"כ "תועבת ה' כל גבה לב" הוא גם מה שנצטווינו לגבי עבודה זרה "לא תביא תועבה אל ביתך" כי הגאה הוא כעובד עבודה זרה. מבאר הרמב"ן באגרתו למה הגאה כה מגדיל בחטא- " כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש, וגו'. " הוא מעריך את עצמו ומבטל את ייחוד ה'.
כי הגאוה כפירה היא! בזה הוא מפשיע.
ובמה מתבטאת כפירה זו? גם על כך משיב הרמב"ן באותה האגרת כאשר הוא מבאר את הנהגת הענו שהוא היפך הגאה הכופר- "בַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" הגאוותן חי בלי דין וחשבון. הוא לא חייב לספק דו"ח לאף אחד... הוא לא רימה ותולעה הוא מי יודע מה...
"הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם" (אבות ד כא)
ובפיהמ"ש להרמב"ם "כי עם אלה המידות או אחת מהן - הפסד הדת בהכרח, ולא יושגו לא מעלות שכליות ולא מעלות מידות" [במאמר המוסגר בפירוש הרמב"ם היציאה מן העולם הינה הפסד הדת]. ומרנא רבינו חיים מוולאז'ין פי' בספר רוח חיים שהקנאה (בין אדם לחבירו) והתאוה (בין אדם למקום) הינם תחתונות למפסיד "הכבוד"-הגאוה... כי כשיש גאוה מפסידים את הדת.
ולכן התורה ניתנה לנו על ידי משה שהיה עניו מכל אדם, כפי שהעידה התורה. כי העניו הוא המאמין הגדול. [לפי"ז הענווה הנרצית דוקא כזו שמקורה טהור מן האמונה. ולא סתם שפלות]
אות א' של תחילת חומש ויקרא זעירא היא, ופירש"י שבאו לרמז על ענוותו של משה שכביכול גם אליו ה' מתגלה בלשון "ויקר" כמו אל בלעם. ופי' נאה שמעתי פעם בעניין זה, שא' מרמזת על אלופו של עולם, ומורכבת משני יודי"ן ווי"ו שעולה בגימ' כ"ו כמנין שם הוי"ה, ומרמז שמשה היה עניו מחמת שחש שפל לה'.[1]
ולכן בענווה נאמר "מאוד מאוד הוי שפל רוח" וכן פסק הרמב"ם בידו החזקה. והביאר בפי' למשנה הנ"ל [2] שבגאוה מחסר יסוד לכל המידות כולן, שכאשר הוא גאה אינו חש חובה לכלום, וגורם לעצמו זלזול בכל התורה והמצוות ח"ו.
[1] כמו"כ על זה הדרך שהענוה באה מחמת הקטנה כלפי האחר הגדול. פירשו "אמר רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא" וקולמוסין רבים התרססו בבואם לפרש מימרא זו. אך יש שביארו מאחר ורב יוסף היה תלמידו של רב, תלמיד רבי, שעליו כתבה המשנה שמשמת רבי בטלה הענווה. אמר רב יוסף שאין לומר כן, כיון שבחיי רבי כשראו מעלתו אנשים אחרים נעשו ענווים. ואמר רב יוסף, שהרי רב המשיך את הנהגות רבי, וכשמת רב חילקו התלמידים ביניהם את מידות רב, ורב יוסף ורב ששת לקחו הנהגה שלא להסתכל חוץ לד' אמותיהם, וכשראו שאין עומדים בזה נכנסו למערה וגרמו לעצמם לעיוורון.
אמר אם כן רב יוסף, עדיין ניתן להבין את מעלת רבי, כשמסתכלים עליו ומבינים שיכול אדם להיות כמלאך לרגעים ולא להביט חוץ לד"א.
[2] וראיתי לנכון להעתיק אריכות דבריו הנפלאה בעניין זה: הרמב"ם על המשנה באבות ד ד- כי ראוי לאדם שייטה לאחד משני הקצוות על צד הסייג, כדי שייקבע במיצוע הפעולות, חוץ מזאת המידה לבדה מכל המידות, רצוני לומר: הגאוה, כי לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים, וידיעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש זכר לגאוה בשום פנים.
וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו. ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה.
ואני אזכור עתה קצת מה שזכרו החכמים בשבח הענוה ובגנות הגאוה, ולפיכך ציוה זה להתקרב אל שפלות הרוח, ואמר: מאד מאד הוי שפל רוח, מחששו שאם ישאר האדם בענוה לבד - שמא יהיה אצלו חלק מן הגאוה, הואיל והוא קרוב אליה, שהענוה ממוצעת, כמו שזכרנו. אמרו בשבח הענוה: "מה שעשת חכמה כתר לראשה עשת ענוה עקב לגודלה, דכתיב: +תהלים קיא י+ ראשית חכמה יראת ה'", וזאת ראיה שיראת ה' נעלה מן החכמה, והיא סיבת מציאותה, ואמר: +משלי כב ד+ "עקב ענוה יראת ה'", כלומר שיראת ה' נמשכת אחר שולי הענוה, הרי שהענוה גדולה מן החכמה הרבה. ואמרו: "דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים, כל מקום שאתה מוצא גבורתו שלהקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. כתוב בתורה: +דברים י יז+ האל הגדול הגבור והנורא", ואחריו: "עושה משפט יתום" וכו'; ושנוי בנביאים: +ישעיהו נז טו+ "כי כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון", ואמר בסמוך: "ואת דכ(ה)[א] ושפל רוח"; ומשולש בכתובים: +תהלים סח ה+ "סולו לרכב בערבות" וכו', ואחריו: "אבי יתומים ודין אלמנות". ויש לך להתבונן ממשה רבנו, אשר נשלמו בו המעלות השכליות והמדותיות כולן, נוסף למדרגתו בנבואה, "אב בחכמה, אב בנביאים, אב בתורה", ושיבחו ה' מן הכל במידת הענוה לבד, אמר: +במדבר יב ג+ "והאיש משה ענו מאד", ואומרו מאד ראיה על הנטיה אל הקצה האחרון. וכך תמצאהו אומר: +שמות טז ז+ "ונחנו מה". וכן דוד, משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך שנשמעים לו, שגדלה מלכותו וחזקה חרבו, שיועד בו על ידי משה, והוא הכוכב אשר דרך מיעקב, כמו שבארו החכמים, ונביא, וראש שבעים זקנים, כמו שאמרו: "יושב בשבת", ועם זה יאמר על עצמו: +תהלים נא יט+ "לב נשבר ונדכה", והרבה מאלה המילים המורות על תכלית הענוה.
ממה שאמרו בגאוה, אומרם: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד עבודה זרה, כתיב הכה: +משלי טז ה+ תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם: +דברים ז כו+ ולא תביא תועבה". ואמרו: "כאילו כפר בעיקר, שנאמר: +דברים ח יד+ ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך". ואמרו שחטא הגאוה כמו מי שבא על כל העריות, אמר: "תועבת ה' כל גבה לב", ואמר: +ויקרא יח כז+ "כי את כל התועבות האל". ואמרו שהמתגאה, הוא עצמו אצל ה' כמו עבודה זרה גופה, והביאו ראיה מאומרו: +ישעיהו ב כב+ "האדם אשר נשמה באפו", כלומר: גבה הרוח, "כי במה נחשב הוא", אמרו: "במה נחשב". ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו, אמרו: "כל שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא: +ישעיהו י לג+ ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם: +דברים ז ה+ ואשיריהם תגדעון". ואמרו שה' לא יחיה המתגאים בתחית המתים, הוא אומרם: "כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר: +ישעיהו כו יט+ הקיצו ורננו וכו', שוכבי עפר לא נאמר, אלא שוכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו", רצונו לומר: הענוים הם אשר יחיו. והפליגו בזה ואמרו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו, שנאמר: +תהלים קלח ו+ וגבוה ממרחק יידע". והרבה מאומרם שהצרעת גם כן עונש המתגאים, אמרו: +ויקרא יד נו+" ולשאת ולספחת, ואין שאת אלא גובהה, שנאמר: +ישעיהו ב יד+ הגבעות הנישאות", כאילו יאמר: למתגאה הספחת. וסוף מה שאמרו: "אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה", רצונו לומר שאין ראוי גם כן להתבצר בשפלות הרוח לגמרי, הואיל ואינה מן המעלות, ושיערו זה על דרך המשל חלק אחד מששים וארבעה, כלומר: אם נשים הגאוה בקצה ושפלות הרוח בקצה, ויהיה ביניהם רוחב ששים וארבעה חלקים - יהיה האדם עומד בחלק הששים ושלושה. ולא סבר המיצוע בזאת המידה לחוד, לברוח מן הגאוה, שאם חסר חלק וקרב אל הגאוה יותר, הרי נכנס תחת השמתא. זו היתה דעת רבא בענוה. אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי בשום פנים שיהיה אצל האדם ממנה - רצוני לומר מן הגאוה - לא חלק קטן ולא גדול, מפני שאין עוונה מעט: מידה שתעשה את האדם תועבת ה', איך אפשר לקרוב אליה? אמר בזה הענין: "אמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב?".
ולחומר זה החטא אמר זה: מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה, רצונו לומר, שראוי לך לייסר נפשך עד שתסור הגאוה - במחשבה באחרית הגוף, והוא, שייעשה רימה.
הכל יודעים שהר סיני נבחר בגלל שהנמיך את עצמו. אכן.
תלמידי ר"ע נפטרו בימי הספירה- מפורסם?!
אבל למה דוקא בימי הספירה?
העומר היה קרבן משעורים שהם מאכל בהמה. למה?
משום מה חשוב כל כך לספור ולציין את עומר השעורין הללו בהכנה לקראת מתן תורה?
התשובה לכל- גאוה!
הר סיני היה עניו, התורה יורדת למטה. בלי ענוה אין תורה.
תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד כי החשיבו עצמם מחבריהם. ואימת הכי ראוי לעבוד על מידת הגאוה- כשמתכוננים למתן תורה. בימי ספירת העומר שבהם אנו מזכירים את הקרבן המתיר לאכילת אדם שבא דוקא ממאכל בהמה. שפלנו זכרנו לנו...
לכן קיבלו עונשם דוקא בימים נוראים אלו, כי זה הזמן לעבוד על מידת הגאוה.
מפורסמת סלידתו הנוראה של מרן הגראי"ל זצ"ל מן הגאוה. רוח קדשו המנהמת כיונה "גאוה, גאוה". הרמב"ן באגרתו אשר הוא מבטיח בסיומה הבטחה נוראה אשר לא נמצא כמותה "וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל, עַד עוֹלָם. אָמֵן סֶלָה." מהו סודה של אגרת הרמב"ן במה היא עוסקת?- הרחקה מן הגאוה.
מדוע הגאה הוא כל כך חוטא? במה פשעו כה רב?
הגמ' אומרת שמש"כ "תועבת ה' כל גבה לב" הוא גם מה שנצטווינו לגבי עבודה זרה "לא תביא תועבה אל ביתך" כי הגאה הוא כעובד עבודה זרה. מבאר הרמב"ן באגרתו למה הגאה כה מגדיל בחטא- " כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש, וגו'. " הוא מעריך את עצמו ומבטל את ייחוד ה'.
כי הגאוה כפירה היא! בזה הוא מפשיע.
ובמה מתבטאת כפירה זו? גם על כך משיב הרמב"ן באותה האגרת כאשר הוא מבאר את הנהגת הענו שהוא היפך הגאה הכופר- "בַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" הגאוותן חי בלי דין וחשבון. הוא לא חייב לספק דו"ח לאף אחד... הוא לא רימה ותולעה הוא מי יודע מה...
"הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם" (אבות ד כא)
ובפיהמ"ש להרמב"ם "כי עם אלה המידות או אחת מהן - הפסד הדת בהכרח, ולא יושגו לא מעלות שכליות ולא מעלות מידות" [במאמר המוסגר בפירוש הרמב"ם היציאה מן העולם הינה הפסד הדת]. ומרנא רבינו חיים מוולאז'ין פי' בספר רוח חיים שהקנאה (בין אדם לחבירו) והתאוה (בין אדם למקום) הינם תחתונות למפסיד "הכבוד"-הגאוה... כי כשיש גאוה מפסידים את הדת.
ולכן התורה ניתנה לנו על ידי משה שהיה עניו מכל אדם, כפי שהעידה התורה. כי העניו הוא המאמין הגדול. [לפי"ז הענווה הנרצית דוקא כזו שמקורה טהור מן האמונה. ולא סתם שפלות]
אות א' של תחילת חומש ויקרא זעירא היא, ופירש"י שבאו לרמז על ענוותו של משה שכביכול גם אליו ה' מתגלה בלשון "ויקר" כמו אל בלעם. ופי' נאה שמעתי פעם בעניין זה, שא' מרמזת על אלופו של עולם, ומורכבת משני יודי"ן ווי"ו שעולה בגימ' כ"ו כמנין שם הוי"ה, ומרמז שמשה היה עניו מחמת שחש שפל לה'.[1]
ולכן בענווה נאמר "מאוד מאוד הוי שפל רוח" וכן פסק הרמב"ם בידו החזקה. והביאר בפי' למשנה הנ"ל [2] שבגאוה מחסר יסוד לכל המידות כולן, שכאשר הוא גאה אינו חש חובה לכלום, וגורם לעצמו זלזול בכל התורה והמצוות ח"ו.
[1] כמו"כ על זה הדרך שהענוה באה מחמת הקטנה כלפי האחר הגדול. פירשו "אמר רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא" וקולמוסין רבים התרססו בבואם לפרש מימרא זו. אך יש שביארו מאחר ורב יוסף היה תלמידו של רב, תלמיד רבי, שעליו כתבה המשנה שמשמת רבי בטלה הענווה. אמר רב יוסף שאין לומר כן, כיון שבחיי רבי כשראו מעלתו אנשים אחרים נעשו ענווים. ואמר רב יוסף, שהרי רב המשיך את הנהגות רבי, וכשמת רב חילקו התלמידים ביניהם את מידות רב, ורב יוסף ורב ששת לקחו הנהגה שלא להסתכל חוץ לד' אמותיהם, וכשראו שאין עומדים בזה נכנסו למערה וגרמו לעצמם לעיוורון.
אמר אם כן רב יוסף, עדיין ניתן להבין את מעלת רבי, כשמסתכלים עליו ומבינים שיכול אדם להיות כמלאך לרגעים ולא להביט חוץ לד"א.
[2] וראיתי לנכון להעתיק אריכות דבריו הנפלאה בעניין זה: הרמב"ם על המשנה באבות ד ד- כי ראוי לאדם שייטה לאחד משני הקצוות על צד הסייג, כדי שייקבע במיצוע הפעולות, חוץ מזאת המידה לבדה מכל המידות, רצוני לומר: הגאוה, כי לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים, וידיעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש זכר לגאוה בשום פנים.
וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו. ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה.
ואני אזכור עתה קצת מה שזכרו החכמים בשבח הענוה ובגנות הגאוה, ולפיכך ציוה זה להתקרב אל שפלות הרוח, ואמר: מאד מאד הוי שפל רוח, מחששו שאם ישאר האדם בענוה לבד - שמא יהיה אצלו חלק מן הגאוה, הואיל והוא קרוב אליה, שהענוה ממוצעת, כמו שזכרנו. אמרו בשבח הענוה: "מה שעשת חכמה כתר לראשה עשת ענוה עקב לגודלה, דכתיב: +תהלים קיא י+ ראשית חכמה יראת ה'", וזאת ראיה שיראת ה' נעלה מן החכמה, והיא סיבת מציאותה, ואמר: +משלי כב ד+ "עקב ענוה יראת ה'", כלומר שיראת ה' נמשכת אחר שולי הענוה, הרי שהענוה גדולה מן החכמה הרבה. ואמרו: "דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים, כל מקום שאתה מוצא גבורתו שלהקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. כתוב בתורה: +דברים י יז+ האל הגדול הגבור והנורא", ואחריו: "עושה משפט יתום" וכו'; ושנוי בנביאים: +ישעיהו נז טו+ "כי כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון", ואמר בסמוך: "ואת דכ(ה)[א] ושפל רוח"; ומשולש בכתובים: +תהלים סח ה+ "סולו לרכב בערבות" וכו', ואחריו: "אבי יתומים ודין אלמנות". ויש לך להתבונן ממשה רבנו, אשר נשלמו בו המעלות השכליות והמדותיות כולן, נוסף למדרגתו בנבואה, "אב בחכמה, אב בנביאים, אב בתורה", ושיבחו ה' מן הכל במידת הענוה לבד, אמר: +במדבר יב ג+ "והאיש משה ענו מאד", ואומרו מאד ראיה על הנטיה אל הקצה האחרון. וכך תמצאהו אומר: +שמות טז ז+ "ונחנו מה". וכן דוד, משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך שנשמעים לו, שגדלה מלכותו וחזקה חרבו, שיועד בו על ידי משה, והוא הכוכב אשר דרך מיעקב, כמו שבארו החכמים, ונביא, וראש שבעים זקנים, כמו שאמרו: "יושב בשבת", ועם זה יאמר על עצמו: +תהלים נא יט+ "לב נשבר ונדכה", והרבה מאלה המילים המורות על תכלית הענוה.
ממה שאמרו בגאוה, אומרם: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד עבודה זרה, כתיב הכה: +משלי טז ה+ תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם: +דברים ז כו+ ולא תביא תועבה". ואמרו: "כאילו כפר בעיקר, שנאמר: +דברים ח יד+ ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך". ואמרו שחטא הגאוה כמו מי שבא על כל העריות, אמר: "תועבת ה' כל גבה לב", ואמר: +ויקרא יח כז+ "כי את כל התועבות האל". ואמרו שהמתגאה, הוא עצמו אצל ה' כמו עבודה זרה גופה, והביאו ראיה מאומרו: +ישעיהו ב כב+ "האדם אשר נשמה באפו", כלומר: גבה הרוח, "כי במה נחשב הוא", אמרו: "במה נחשב". ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו, אמרו: "כל שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא: +ישעיהו י לג+ ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם: +דברים ז ה+ ואשיריהם תגדעון". ואמרו שה' לא יחיה המתגאים בתחית המתים, הוא אומרם: "כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר: +ישעיהו כו יט+ הקיצו ורננו וכו', שוכבי עפר לא נאמר, אלא שוכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו", רצונו לומר: הענוים הם אשר יחיו. והפליגו בזה ואמרו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו, שנאמר: +תהלים קלח ו+ וגבוה ממרחק יידע". והרבה מאומרם שהצרעת גם כן עונש המתגאים, אמרו: +ויקרא יד נו+" ולשאת ולספחת, ואין שאת אלא גובהה, שנאמר: +ישעיהו ב יד+ הגבעות הנישאות", כאילו יאמר: למתגאה הספחת. וסוף מה שאמרו: "אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה", רצונו לומר שאין ראוי גם כן להתבצר בשפלות הרוח לגמרי, הואיל ואינה מן המעלות, ושיערו זה על דרך המשל חלק אחד מששים וארבעה, כלומר: אם נשים הגאוה בקצה ושפלות הרוח בקצה, ויהיה ביניהם רוחב ששים וארבעה חלקים - יהיה האדם עומד בחלק הששים ושלושה. ולא סבר המיצוע בזאת המידה לחוד, לברוח מן הגאוה, שאם חסר חלק וקרב אל הגאוה יותר, הרי נכנס תחת השמתא. זו היתה דעת רבא בענוה. אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי בשום פנים שיהיה אצל האדם ממנה - רצוני לומר מן הגאוה - לא חלק קטן ולא גדול, מפני שאין עוונה מעט: מידה שתעשה את האדם תועבת ה', איך אפשר לקרוב אליה? אמר בזה הענין: "אמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב?".
ולחומר זה החטא אמר זה: מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה, רצונו לומר, שראוי לך לייסר נפשך עד שתסור הגאוה - במחשבה באחרית הגוף, והוא, שייעשה רימה.
