לחמניות מזונות - הלכה למעשה.

הקדמה.​

בס"ד בחודש האחרון כתבי סדרת מאמרים שעסקו בהלכות 'פת הבאה בכסנין' ובפרט בעניין 'לחמניית מזונות', כעת ברצוני לגשת לסיכום הדברים ול'הלכה למעשה', ולכן ברצוני לשוב ולהדגיש כותב המאמר איננו מורה הוראה, ולדעת המעשה אשר יעשון כבר נאמר בגמרא (ברכות לה.) "ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות".

פת הבאה בכסנין.​

הדין.​

בגמרא במסכת ברכות (מב.) מובאת דעת רב יהודה, ש'פת הבאה בכסנין' ברכתה משתנה לפי מטרת הסעודה, אם קבע עליה סעודה מברך המוציא, ואם לא, יברך 'בורא מיני מזונות'.

דין זה מתייחס לפת העשויה מחמשת מיני דגן בלבד, ודווקא כשעשויה בתור 'פת הבאה בכסנין', אבל אם הפת עשויה ממינים אחרים (כגון מאורז) אין ברכתה המוציא אפילו קבע עליה, ואם עשה מחמשת מיני דגן פת רגילה, ברכת המוציא אף אם הוא לא קבע עליה.

על כן יש לברר מהי 'פת הבאה בכסנין', ונחלקו הדעות. (ראה בהרחבה במאמר א')

• דעת הראשונים: הראשונים (ר"ח בפירוש ברכות מב ע"א. הרשב"א בחידושים מא ע"ב. הטור בסי' קס"ח ועי' בספר הערוך בערך כסן) פירשו כסנין מלשון 'כיסים' כשהכוונה למאכלים העשויים מבצק הממולא בפירות דבש וכדומה, שברכתם מזונות מפני שנועדו לקינוח ולא לשביעה.
• דעת הרמב"ם ורש"י: הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"ט) ורש"י (ברכות מא: ד"ה פת) פירש שהכוונה לעיסה שנילושה במי פירות, דהיינו שבמהלך הלישה הוסיפו לעיסה עוד דברים לטעם, כגון דבש חלב או תבלין בכמות ניכרת, שאז ברכת הפת מזונות.
• דעת רב האי גאון: אבל רב האי גאון (הובא בערוך ערך כסן) פירש כסנין מלשון 'כסיסה' כשהכוונה לפת רגילה שמייבשים אותה באפייה עד כדי שניתן לכסוס אותה, שמפני יבשותה אין היא מיועדת לאכילה אלא לקינוח בלבד.
• 
  
• ולהלכה: להלכה פוסק השו"ע כדעת שלושת השיטות, ועל כל אחד מאופני עשיית הפת אלו מברכים בורא מיני מזונות.

​

נילוש.​

כאמור, דעת הרמב"ם שפת שנילושה במי פירות דינה כפת הבאה בכסנין, ובגדר 'נילוש' נחלקו הפוסקים (ראה בהרחבה במאמר ה'.)

לדעת מרן ה'בית יוסף', די שיהיה ניכר בפת טעם המי פירות, וכפי שפסק בשולחנו הטהור (או"ח קס"ח סעי' ז'):
"והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה"

ואילו הרמ"א השיג עליו, וכן כתב בספרו ה'דרכי משה':
דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט, אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים.

ובדעת הרמ"א רבו הדעות, וכבר ביארנו בזה לעיל, והעיקר להלכה פסק ה'משנה ברורה' כדעת הט"ז, שהולכים אחר העיקר בעיסה.

קביעות סעודה.​

נשתנה דין 'פת הבאה בכסנין' משאר מיני המאכלים, שבעוד לכל מאכל יש את ברכתו הקבועה לו, ברכת 'פת הבאה בכסנין' משתנה לפי מטרת הסעודה וכמות האכילה, ואדם הקובע סעודתו על 'פת הבאה בכסנין' ברכתה 'המוציא' ככל פת.

בשיעור קביעות הסעודה נחלקו הפוסקים, ולהלכה:

לדעת פוסקי בני ספרד השיעור הוא ג' או ד' בצים, ומכיוון שלדעתם השיעורים נמדדים במשקל, האוכל 'פת הבאה בכסנין' מ172 גרם ועד 230 גרם זהו ספק ברכות, והאוכל מ230 גרם ומעלה יברך 'המוציא'.

ישנם האומרים שאף לבני ספרד יש לשער בנפח, אך לא כאן המקום לדון בכך, (המעוניינים לדון יפנו להרב @יואל שילה שליט"א, שידיו רב לו בנושא זה)

לבני אשכנז, עד שיעור ד' ביצים (לבני אשכנז המודדים בנפח, הוא כ200 סמ"ק, שזה פחות או יותר גודל של כוס זכוכית סטנדרטית) ניתן להקל לאכול לכתחילה, משיעור ד' ביצים ועד שיעור אכילת בוקר וערב – דינו כספק ברכות ונכון להימנע מכך. משיעור 'ארוחה' והילך ברכתו המוציא.

לדעת 'שולחן ערוך הרב'[3] וה'ערוך השולחן' שיעורו כחצי עשרון.

לדעת החזו"א (אורחות רבינו ח"א עמ' פ', וכן הובא משמו בעוד מספר מקומות) אין לחשוש שלא לאכול משיעור ד' בצים ומעלה, אלא אם כן יש שיעור זה בקמח לבדו ללא צירוף שאר מיני המתיקה הממלאים את העיסה וללא האויר הממלא את העיסה כלל.

לחמניות מזונות.​

הנה בימינו נפוצו על פני כל הארץ מיני מאפה שנילושו ב'מי פירות', ומשווקים תחת השם 'לחמניות מזונות'.
ולענ"ד, שם זה הינו מטעה את הציבור באופן החמור ביותר, מפני שברכת לחמניות אלו היא 'המוציא' לכל הדיעות.

יותר מן השיעור.​

ולא מבעיא לאוכלים יותר משיעור 'קביעות סעודה', שבזה לכולא עלמא מתחייבים האוכלים בברכת 'המוציא', ואפילו ראש המתירים, גאב"ד העדה החרדית ר' מאיר ברנדסדופר זצ"ל, הורה ל'ועד הכשרות' של הבד"ץ כן, וזה לשונו (שו"ת קנה בושם, ח"ג סי' ט', לר' נפתלי הלברשטאם יו"ר 'ועד הכשרות'):


שיעור זה של 135 גר', הינו המשקל הממוצע של לחמניה ושליש, ולעיתים אף משקלה של לחמניה בודדת מגיע לשיעור זה!
ואף לבני אשכנז שנקטו השיעור של 200 סמ"ק (כשתי לחמניות) זה מפני שנקטו השיעור לקולא, כי קבעו לעיקר כדעת אדונינו הגר"א, שהשיעור של קביעות סעודה הוא כשיעור 'אכילת בוקר וערב', והאוכלים לחמניה זו גופא לסעודת ערב ובוקר וטוענים שלא אכלו כשיעור, סותרים עצמם מיניה וביה, שקר ענו בנפשם.

אף בלי השיעור.​

ואף המעטים האוכלים שלא כשיעור קביעות סעודה, יש לחייבם בשופי בברכת 'המוציא', מאחר שדרך האנשים לאכול פת זו לסעודה ולא לקינוח, נקבע דינה כפת לכל מילי, וחזר הדין של האוכל פת גמורה שהאוכלה ואפילו פחות מכזית מברך עליה 'המוציא'.

ודין זה מוכח בדברי ה'בית יוסף' והרבה פוסקים, וכן פסק ה'משנה ברורה' כפי שהארכנו בפנים (מאמר ג').

אינה 'פת הבאה בכסנין'.​

ואף כשאוכל שלא כשיעור לחולקים על דעת ה'משנה ברורה', ב'לחמניות מזונות' נשתנה הדין לגריעותא, יותר מאשר שאר מיני 'פת הבאה בכסנין'.

החיסרון הראשון, באותם לחמניות שנילושות במי צימוקים או במים בעלמא שיש בהם רושם טעם, שדינם כפת גמורה, כפי שהארכנו בפנים (עדיין לא הועלה).

ואף בלחמניות שנילושו ב'מי פירות' כדין, בהרבה מהמקרים אין ברכתה 'מזונות', מפני שאינה מתוקה דיה, בפרט לדעת הרמ"א כפי שביאר הט"ז בדעתו שבעינן שיהיה טעם ה'מי פירות' ניכר יותר מטעם העיסה, ואפילו לדעת ה'בית יוסף' יש ששיערו שאינה מתוקה דיה, והארכנו בכך בפנים.

ומה שנסמכו על המהרש"ם, טעות היא בידם, א. דאף הוא לא אמר דבריו אלא ל'בית יוסף', ב. דשיטתו דחויה היא (עיין בהרחבה במאמר ו').

הלכה למעשה.​

וזאת תורת העולה לדינא:

אכל לחמניה אחת ולא קבע סעודתו עליה" לכאורה יברך 'המוציא', והמברך 'מזונות' אין מוחים בידו, והמדקדקים יטלו ידיהם על פת אחר ויכונו בשעת הברכה לפטור אף את הלחמניה[4] (ויראו לאכול כזית מהפת הרגילה).

אכל לחמניה אחת וקבע עליה, או שתי לחמניות אף שלא קבע: ברכתו המוציא ללא כל פקפוק, והמברך 'מזונות' ממחין בידו.

ומה שנוהגים רבים מהציבור, ואף מעדת היראים, לאכול סעודות שלמות מלחמניות אלו בלא נטילת ידיים וברכת המזון, טעות היא בידם, וה' הטוב יכפר בעדם, והוא רחום יכפר עוון, ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה.


ודבר בעיתו מה טוב, לשנות ולשלש כאן דברי מרן ה'שבט הלוי' (חי"א, סי מ"ח או"ד):

"גם בענין מי פירות המעורבים מבקשים קולות מקולות שונות, עד שלחם גמור כאלו מתהפך לפת כיסנין, והלב יודע שתחבולות האלו לא ישנו כלום מאמיתת ההלכה"

מצו"ב קו"ק מגדולי הדור בא"י ובאמריקה, לגדור הפירצה:

---

[3] עי' בדבריו במה שחילק.
[4] הטעם בואר בפנים (לא נכתב).