"בנתיבות האמת"
עיון ביסודות היתר השינוי במילי דעלמא וגנאי השקר במקום חסד
א. "במסכת ובפוריא ובאושפיזא" – יסודות ההיתר בשינוי מן האמת
א. חקירת ה"תלת מילי" ופריסת שיטות הראשונים
לאחר שנתבאר בפרקים הקודמים גודל חומרת איסור שקר וחובת ההרחקה ממנו, עלינו להידרש לסוגיא ערוכה במסכת בבא מציעא (כג:), המהווה אבן פינה בהבנת גבולות האיסור. שם קבע רב יהודה בשם שמואל יסוד הנהגתי מופלג: "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא". חכמינו ז"ל הגדירו שלושה תחומים שבהם הדיוק העובדתי נסוג מפני ערכים תורניים פנימיים: בבקיאותו הלימודית של האדם (מצד הענווה), בענייני צניעות אישיים ("פוריא"), ובשבח המארח ("אושפיזא").
היתר זה אינו בגדר הנהגת חסידות גרידא, אלא נקבע כהלכה פסוקה וצרופה אצל כל עמודי ההוראה אשר מפיהם אנו חיים: הרי"ף (ב"מ יג.), הרמב"ם (הל' גזילה פי"ד הי"ג, ועיי' בפרק ה' מהלכות דעות ה"ז), הסמ"ק (מצוה רנ"ב), הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ה') וכן באורחות חיים (הל' השבת אבידה אות ד'). יתירה מכך, מרן השו"ע העלה זאת על שולחן המלכים בחושן משפט (סו"ס רס"ב), והדברים נתבארו באריכות בדברי הנושאי כלים על אתר, ובאורח חיים (סי' קנ"ו). הרי לנו שחובת האמת, עם כל תוקפה, אינה עומדת בחלל ריק, אלא משתלבת במערכת שלמה של מידות וחובות הלבבות.
ב. בירור גדר "רבנן" – האם ההיתר מצומצם לתלמידי חכמים?
יש לעמוד ולחקור בלשון הגמרא שנקטה "עבידי רבנן" – האם היתר זה נאמר בדוקא בצורבא מרבנן, שמאחר והוא דמות לחיקוי הרי שמידת הענווה והצניעות אצלו דורשת דקדוק יתיר, או שמא זהו היתר השווה לכל נפש. הנה בספר 'תתן אמת ליעקב' (פ"ה סי' א') נדרש לשאלה זו בכובד ראש, והעלה חידוש למדני חשוב: בעיון בדברי הרמב"ם, השו"ע ושאר הפוסקים, נראה בעליל שהשמיטו את הציון הספציפי ל"תלמיד חכם" ונקטו את הדין בסתמיות. מכאן למדנו שאין זה "היתר סגולי" למעמד מסוים, אלא הגדרה מהותית בגדרי "מדבר שקר תרחק" – בכל מקום שהטעם שייך בו, בין בתלמיד חכם ובין בשאר אינשי, פקע שם האיסור ורשאי האדם לשנות מן האמת לטובת המידה והצניעות, עכתו"ד.
ב. מניעת "כיסופא" – כוחו של השקר להצלת כבוד הבריות
א. שמואל הקטן וההודאה בשקר – עיון במעשה רבן גמליאל
מקור נוסף ומרטיט ליסוד דמותר לשנות מן האמת כדי שחברו לא יתבייש, מצינו במסכת סנהדרין (יא.). הגמרא מספרת על מעשה רב ברבן גמליאל שביקש לעבר את השנה וזימן שבעה זקנים בלבד לעלייה, אך מצא שמונה. בראות רבן גמליאל כי עלה אדם שלא הוזמן, שאל בהקפדה: "מי הוא שעלה שלא ברשות?". מיד עמד שמואל הקטן ואמר: "אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי". רבן גמליאל, שהכיר בצדקותו המופלגת, השיב לו בחביבות: "שב בני, שב... ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך".
והנה, הגמרא חושפת בפנינו את עומק השקר הקדוש שהיה כאן: "ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד". שמואל הקטן, שעליו נאמר "נטל כל החמודות", בחר לשקר במצח נחושה לפני נשיא ישראל וליטול על עצמו אשמה שאינה שלו, וכל זאת כדי למנוע את הבושה מאותו אדם שעלה בטעות שלא ברשות.
ב. היחס הלמדני בין חובת האמת לאיסור הלבנת פנים
יש להתבונן ביסוד הנלמד כאן: שמואל הקטן לא הסתפק בשינוי קל, אלא הודה במעשה שלא עשה כלל. מכאן עולה יסוד כביר בהיררכיה התורנית: איסור הלבנת פנים חמור כל כך, עד שהוא דוחה לחלוטין את חובת האמת האובייקטיבית. מבחינה למדנית י"ל, שמאחר והמלבין פני חברו כאילו שופך דמים, הרי שהדיבור השקרי כאן אינו בבחינת "כזב" אלא בבחינת "הצלה". האמת נסוגה מפני חיי הנפש וכבודו של היהודי, ושמואל הקטן לימדנו שהאמת הנצחית היא זו הדואגת לכבודם של ישראל.
ג. שבח האכסניה – בין הכרת הטוב למניעת פגיעה ועלבון
א. "אושפיזא" כהיתר להכרת הטוב ושמחת המארחים
ענף מעשי ונחוץ ביותר בדינים אלו הוא שבח האורח למארחיו. כאמור לעיל, "אושפיזא" הוא אחד מהדברים שהותר לשנות בהם. מעבר לטעם הפשוט של הגנה על ממון המארח, מצינו בדברי אחרוני זמננו הרחבה גדולה בעניין שבח המאכלים. מרנא הגרי"ש אלישיב זצ"ל (אשרי האיש או"ח ח"א פרק ל' וח"ב פרק י"ב) פסק בבהירות: "מותר לשבח את בעלת הבית על מאכלים שעשתה, אפילו כשאין זה נכון, ואף מצווה יש בזה".
דברים אלו עולים בקנה אחד עם הכתוב בספר 'תתן אמת ליעקב' (פרק ד' אות ל"ו), שם ביאר כי מנהג העולם שהאורח משבח את המאכלים, בין אם הדבר נכון ובין אם לאו, יסודו בחובה המוסרית למנוע עלבון ובושה מבעלת הבית. עוד הוסיף שם חידוש בהגדרת הגמרא, שייתכן וזהו עומק כוונת ההיתר ב"אושפיזא" – שהותר לשנות כדי להרבות שלום וסימפתיה בין האורח למארח.
ב. הגדרת השבח: האם זו מרמה או שפת הלב?
בביאור ההיתר למדנו יסוד חשוב: אורח המשבח מאכל שאינו לטעמו אינו פוגע במידת האמת במובנה המהותי. הדיבור שלו אינו בא לשמש כ"עדות" טכנית על איכות הבישול, אלא הוא כלי להבעת הכרת הטוב. במישור היחסים שבין אדם לחברו, הבעת הוקרה על המאמץ והרצון היא ה"אמת" הגבוהה ביותר. כפי שביארנו בשיטת בית הלל, כיוון שחובה על האדם שתהא דעתו מעורבת עם הבריות, הרי שדיבור המביא לשמחה ולהכרת הטוב נחשב לדיבור של אמת, והוא רחוק ת"ק פרסה מאותו שקר שהתורה מאסה בו.
ד. גדרי שינוי מן האמת לצורך מצוות גמילות חסדים
א. שיטת הגרש"ז אויערבאך: השינוי ככלי להשלמת מעשה החסד
בבואנו לדון בגדרי שינוי מן האמת לצורך גמילות חסדים, עלינו לעיין ביסוד המופלג שהנחיל לנו עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (כמובא בספר 'תתן אמת ליעקב' פ"ו ע"ד, ובספר 'מעדני שלמה' עמ' קנ"א). הנה, הורה הגרש"ז זצ"ל כי אין איסור שקר לבעל מכונית לשנות מיעדו האמיתי ולומר לחברו כי פניו מועדות לכיוון פלוני, וכל זאת כדי לשדלו להצטרף אליו לנסיעה.
ביאור הדבר הוא, שמאחר ותכלית הדיבור אינה להוליך שולל את הזולת למען רווח אישי, אלא כל כולו נועד לאפשר למקבל החסד ליהנות מן הטובה בלא שיחוש נקיפות מצפון מחמת הטורח שהוא גורם לחברו, הרי שדיבור זה מופקע מעיקרו מגדר השקר האסור. כל שעושה כן לתועלת חברו, ובפרט כשיודע שאלמלא כן לא יאות חברו להטריחו – הרי ששינוי זה אינו אלא לבוש למעשה חסד גמור, ובמקום גמילות חסדים והטבה לבריות לא אסרה תורה.
ב. "חסד שבשמיעה" – היתר השינוי למען קורת רוחו של הזולת
עוד הובאה שאלה לפני הגרש"ז זצ"ל במקרה שבו אדם חפץ להשמיע לחברו דבר תורה ושואלו בציפייה: "האם כבר שמעת מה שפירש בספר פלוני על פסוק זה?". הורה הגרש"ז כי אף אם השומע כבר בקי בפירוש זה, רשאי (ואולי אף מחויב א.ה.) לענות "לא שמעתי". יסוד ההיתר נעוץ בערך של "נחת רוח": מאחר והשומע מחיה את נפש המדבר וגורם לו קורת רוח בחידושו, הרי ששינוי זה נחשב כמעשה חסד שבדיבור. בנסיבות אלו, אין הדיבור משמש כעדות טכנית בלבד, אלא כמכשיר לשמחת לבב אנוש, ועל כן אין בו משום פגם במידת האמת.
ה. הצנע לכת והשכנת שלום – הנהגת ה"חפץ חיים" במצוות אירוח
א. מעשה רב: הכרעת ה"חפץ חיים" בין חובת האמת למצוות הכנסת אורחים
מופת חותך ליסוד זה מצינו בהנהגת רבן של ישראל, מרן החפץ חיים זצ"ל (כמובא בחיבור 'החפץ חיים – חייו ופעלו' עמ' תתקנ"ב). במעשה שהיה באורח אמיד שמאן לטעום מאומה בבית החפץ חיים מחמת עוניו השורר שם, עד שנאלץ החפץ חיים להסכים לקבל ממנו ממון תמורת אירוחו. ביום ראשון, עת נפרדו דרכיהם, החזיר לו החפץ חיים את כספו ועמד על כך שיקחהו בחזרה. לשאלת האורח מדוע נאות לקבל את המעות בתחילה, השיב החפץ חיים כי רצה לגרום לו "עונג שבת" – שיאכל במנוחת הנפש בחשבו שאוכל משל עצמו, אך באמת כיוון החפץ חיים מלכתחילה לקיים בו מצוות הכנסת אורחים לשמה.
יש להתבונן בדבר: החפץ חיים, שהיה דקדקן כחוט השערה באיסור שקר ובאיסור גניבת דעת, בחר בדרכי עורמה אלו. הרי לנו שפעולה שכל תכליתה נתינת נחת רוח והטבה לזולת, אינה בכלל האיסור. רבותינו לימדונו כי במקום שבו הדיוק העובדתי יהווה מחיצה בפני מעשה החסד, הריהו נסוג מפניו.
ו. השתמטות מן הסעודה – היתר השינוי למניעת אי נעימות
א. ביאור ה'אורח מישרים' בדרכי הסירוב להזמנה
נדבך נוסף בביאור היתר "אושפיזא" מצינו בדברי ה'אורח מישרים' (סימן ט' ס"ק ה'), שביאר כי מותר לאדם לשנות בדבריו ולנקוט בטענות שונות כדי להשתמט מהזמנה לסעודה בשני מקרים:
- כאשר המוזמן חושש שהסעודה אינה מספקת לבעליה, והמארח מציע לו מתוך דוחק.
- כאשר המוזמן מבחין בדעת בעל הבית שמזמינו רק מחמת הנימוס, אך באמת לבו אינו חפץ בכך.
במצבים אלו, רשאי האדם לומר טעם אחר לסירובו כדי שלא לבייש את המארח או כדי למנוע ממנו הפסד בעל כורחו. יסוד זה יונק מהנהגת האמוראים במסכת תענית (יב.), שם מצינו שרבי יוחנן היה משתמט מלאכול אצל הנשיא בדרכים שונות. למדנו מכאן שמידת האמת התורנית כוללת בתוכה את התבונה לדעת מתי השינוי בדיבור הוא הדרך הנכונה למנוע אי-נעימות, קפידה ועוגמת נפש בין אדם לחברו. הו"ד ב'תתן אמת ליעקב' (פ"ד אות ל"ה).
ז. סיכום המערכה
זאת תורת העולה מכלל המקורות כי האמת אינה ערך מבודד המנותק מעבודת המידות ומהטבה לבריות. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, אך אמת זו שזורה בחסד, בשלום וברגישות לזולת. כפי שנתבאר לאורך המאמר כולו, ועד לפסקי גדולי דורנו – במקום שבו הדיוק העובדתי יפגע בכבודו של אדם או ימנע גמילות חסד, שם הופך השינוי בדיבור לאמת הנעלה והנרצית ביותר לפני המקום.
ז. סיכום המערכה
זאת תורת העולה מכלל המקורות כי האמת אינה ערך מבודד המנותק מעבודת המידות ומהטבה לבריות. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, אך אמת זו שזורה בחסד, בשלום וברגישות לזולת. כפי שנתבאר לאורך המאמר כולו, ועד לפסקי גדולי דורנו – במקום שבו הדיוק העובדתי יפגע בכבודו של אדם או ימנע גמילות חסד, שם הופך השינוי בדיבור לאמת הנעלה והנרצית ביותר לפני המקום.
