בס"ד
בפרשת וארא מצינו, שה' אומר למשה ואהרן ללכת אל פרעה, ולומר לו שישלח את ישראל מארצו, ומשה משיב לקב"ה, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים, והדברים תמוהים ביותר, והרי בפרשה הקודמת ראינו שמשה מבקש לא ללכת לפרעה מחמת שהוא כבד פה וכבד לשון, וענה לו על זה הקב"ה מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור, הלוא אנכי ה', וא"כ מה שייך לק"ו הזה שאם ישראל לא שמעו ק"ו שפרעה לא ישמע, הרי זה ק"ו שיש עליו פירכא, שהרי סיבת אי קבלת הדברים אצל כל אחד היא מאתו יתברך.
וכ' הזוהר (כה:) וז"ל, אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והוה איהו אטים לפרשא מלין ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה דהא לית לי מלה, הא אנא קלא מלה גרע דאיהי בגלותא ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה, ע"כ.
ביאור הדברים, שדיבורו של משה היה בגלות, ולכן מילותיו לא היו נשמעות אלא קול בעלמא, וזה מה שטען משה, הגם שאוכל לדבר אל פרעה אך כיון שדיבורי הינו בגלות שלו אזי דברי אינם נשמעים אלא בצורה שלו, ולכן שיתף עמו הקב"ה את אהרן.
והדברים צ"ב, דמהו הענין של דיבור בגלות ומה הביאור בזה, וכיצד זה משפיעה זה שהדיבור שלו בגלות על כך שפרעה לא ישמע את דבריו, ועוד כיצד ע"י שיתוף אהרן אליו הענין של גלות הדיבור נפתר.
עוד צריך לבאר מדוע באמת לא שמעו אליו ישראל, ואמנם התורה מגלה שזה היה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל כיצד יתכן שדבר שהם מחכים לו כ"כ שהרי ידעו שאמורים הם לצאת, כשיגיע לא ישמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה, ודבר זה פלא.
הנה מצינו ששעבוד מצרים היה שעבוד של חומר ולבנים, שזו היתה מידתם של המצריים, וכלשון הפסוק ביחזקאל (כ"ג כ'), אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, חמור מלשון חומר, שהמהות של מצרים היתה שהם היו כל כולם חומר, וענינו של חומר הוא דבר שאינו מקבל צורה לעולם, אלא אפשר לשנות אותו כל הזמן לאיזה צורה שרוצים, והגם שמחויב הוא ללבוש צורה מסוימת כדי להתקיים, הוא לובש אותה ע"מ להסירה מיד וללבוש צורה אחרת.
וזו הסיבה שמצרים שטופים בזימה היו, כיון שאין ביכולתם להכניס עצמם בברית של קיימא, אלא הם הולכים אחר תאוותיהם בלי שום צורה וזרמת סוסים זרמתם, ובזה התייחדו מצרים בצורה הכי חזקה, שאין שום דבר שהם מחויבים אליו, ואינם יכולים להכניס עצמם בגבול ובצורה, אלא הם כחומר שמתעצב בכל רגע בצורה חדשה.
ובתוך המערכת הזו של חומר והפקרות היינו משועבדים במצרים, וכידוע עם ישראל בשעבוד מצרים היה בשפל נורא, שקועים בעבודה זרה ובמ"ט שערי טומאה, ואפי' ברית מילה ביטלו שאמרו נהיה כמצריים, עד כדי שכשעברו בים סוף אמרו לפניו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, שהרי שבט דן העבירו איתם את פסל מיכה בתוך ים סוף, וזהו שפל שאי אפשר לתארו אפי'.
ונבאר ענינו של דיבור, שדיבור בא לקחת קול והברות ללא סדר, ולסדר אותם במערכת מסודרת ולתת להם צורה, שחיתוך ההברות וההכנסה לתוך מסגרת של מילים נותן צורה למוצאות הפה.
נמצא שמה שעומד כנגד החומר שהוא לא מכניס עצמו לתוך צורה, הוא הדיבור, שהדיבור כל מהותו הוא לתת צורה להברות היוצאות, ממילא גלות של דיבור זהו מצב שהדיבור אינו יכול לתת צורה, ויוצאים רק קולות והברות ללא דיבור, לכן אמר משה שהרי דיבורו כעת בגלות אצל פרעה וממילא אין שום מטרה בהליכה.
ואם נשים ליבנו, בפרשה הקודמת משה אינו טוען שהוא ערל שפתים, אלא שהוא כבד פה וכבד לשון שזהו ענין אחר ואכ"מ, ואכן הוא הולך ופוגש את אהרן, ואהרן מדבר לבני ישראל והם מאמינים, ואחר הלכו לפרעה, ופרעה מסרב ואומר מי ה' אשר אשמע בקולו, ומכביד את העבודה עוד, ומשה מתאונן שהביא עליהם רק עוד רע, אך לא מצינו שהוא מתלונן על כך שלא שמעו לו, וצריך לבאר מה נשתנה בפרשתנו שלא שמעו לו ישראל ומחמ"כ נשא ק"ו שלא ישמע אליו פרעה.
הנה בדיבור הראשון מצינו שלא משה דיבר עמהם אלא אהרן, ודיבורו התקבל אצלם, ואחר שדיבר עמהם משה ולא התקבלו דבריו, אמר משה בהכרח שיש חילוק בין הדיבור שלי לדיבור של אהרן, והרי אהרן היה במצרים ולא היה תחת השעבוד כלל, אלא היה יושב ועוסק בתורה בתוך שבט לוי, ממילא נמצא שדיבורו אף הוא לא נשתעבד, מפני שהצורה האמתית של דיבור הינה דיבור של תורה, וכפי שמזכיר הזוהר הנזכר לעיל, שהדיבור נתחבר לקול של משה כשהגיעו לסיני, וזה מפני שהדיבור הנכון הוא דיבור שמגיע מדיבור של תורה, שהתורה היא הצורה האמתית של כל המציאות.
ולכן אמר משה, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, מכיון שהקב"ה ציווה אותו לדבר עם ישראל והם לא שמעו, אמר, זה ודאי מפני שדיבורי בגלות וא"כ איך ישמע אלי פרעה, ומחמ"כ אומר הכתוב מיד אח"כ, וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, וענין זה אפשר להבינו כך, שה' הסכים לדבריו של משה ולכן שינה את הציווי שיהא מכוון לשניהם ולא רק למשה, אך יותר נראה, שאליבא דאמת אין כאן ק"ו כלל.
וביאור הדברים, שהנה כבר ביארנו שמשה היה בבחינת קול בלא דיבור ובלא יכולת לחלק את הקול למילים, והנה קול יש לו שני אופנים להתבטאות, האופן הראשון שלא יהא לו שום צורה ויהיה אפשר לשמוע ממנו כל דבר שהשומע ירצה לשמוע, אך שייך גם אופן אחר שקול מבטא את הדיבור בצורה הכי חזקה שלו, וזה מתבטא בצעקה, שכאשר אדם צועק אין זה משום שהוא לא מוצא דיבור כדי לבטא את רצונו, אלא שהדיבור לא יספיק כדי לבטא אותו.
וכן מצינו שבני ישראל אחר שפרעה מלך מצרים מת נאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים, ואחר כתוב שה' אמר למשה, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, וראה בדברי הרמב"ן שמחמת הצעקה קיבל תפילתם, וזה מכיון שתפילתם בצורתה לא יכולה היתה להתקבל, וזהו מפני שדיבורם בגלות, דהיינו שכל הצורה שלהם הושחתה, וזה מה שאמר הכתוב כי ידעתי את מכאוביו, ודרשו חז"ל אני ידעתי אך הם לא ידעו, שכבר לא הרגישו כלום בהשחתת הצורת אדם שלהם, וזה מה שמרומז בלשון הפסוק, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, דהיינו מתוך כל הזוהמה שהיו שקועים בהם עלתה שוועה וצעקה, כי זה מה שיכל לצאת, ודווקא את זה הקב"ה קיבל, כי צעקה תמיד מכוונת לרצון הכי פנימי שיש בכל אחד.
ממילא כשמשה נצטווה לפנות לעם ישראל ולבשר להם את ארבעת הלשונות של גאולתם, היה צריך לפנות אליהם לאותה נקודה פנימית שהיא בבחינת צעקה ולא קול בעלמא, ומחמת שדיבר אליהם בצורה רגילה ממילא לא שמעו אותו מקוצר רוח ומעבודה קשה, דהיינו שמתוך השקיעות בחומר כבר לא יכלו לשמוע אותו, אך הוא חשב שזה בגלל שאין דיבורו תחת שליטתו אלא תחת שליטת פרעה, ולכן אמר והן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה שהדיבור שלי תחתיו, ואני ערל שפתיים.
את המושג ערלה מצינו במספר הקשרים, ערלת הלב, וכלשון הפסוק בפרשת עקב (י ט"ז), ומלתם את ערלת לבבכם, ערלה בפה, וזה הערלה שמוזכרת כאן, ואני ערל שפתיים, וערלה במקום המילה, ומשלושת המקומות הללו נראה שערלה היא הגדרה לדבר שאינו בצורתו האמתית, כמו שמצינו (מדרש תנחומא, תזריע) ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, א"ל של בשר ודם נאים, א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן.
כלומר שהאדם נברא שלא כצורתו, והוא זה שצריך להשלים את צורתו ע"י ברית מילה, שע"י כך נכנס לצורת האדם שלו, וזהו יסוד גדול בהנהגת האדם בעולם, שמטרתו ומגמתו צריכה להיות מכוונת להעמדת הצלם אלוקים שלו על תיקונו.
מ"מ אל אף שאין כאן ק"ו, דימוי מילתא למילתא יש כאן, דכמו שהדיבור לא הועיל לעם ישראל כמו כן לא יועיל הוא כלפי פרעה, ושוב צריכים אנו לבאר האם הדימוי היה נכון או שאין כאן מקום לדמות.
הנה במכת צפרדע אנו רואים, שפרעה מבקש ממשה להתפלל עליו, שה' יסיר ממנו את הצפרדעים, שאלו משה, למתי אעתיר לך ולעבדיך, השיבו פרעה למחר, והדברים תמוהים והוזכרו כבר במפרשים, וכי יש אדם שכואב לו אך יבקש שיסירו ממנו את המכה רק מחר.
ונראה, שהדבר טמון בשורש מידתם של מצרים, ושל פרעה בפרט, והוא הענין שהזכרנו לעיל, שאינם מסוגלים להכניס עצמם בתוך צורה קבועה כלשהי, ממילא אדם כזה אין לו שום חשיבות לרגע הנוכחי במצב שהוא שרוי בו, כיון שהרי למחר הוא פושט את הצורה העכשווית ולובש צורה חדשה, א"כ אמר פרעה הרי אם עכשיו הוא יסיר ממני את הצפרדעים אהיה במצב שאצטרך לשלחם, הלכך אמר למשה למחר (וא"ת שהרי מיד אחר ההסרה יכול היה לשנות את צורתו, אפשר שרמה כזו של חומר 'נוזלי' עוד לא היתה לו, ואפשר ששקע בתוך החומר ככל שהוא קיבל יותר מהמכות, עד שבמכת ברד מיד עם הספקת הברד שינה את עורו, לדעת האור החיים שם).
והנה הדברים רמוזים בכך שהוא אמר לו 'למחר', שאותיות מחר הם חמר, שזהו מהותו של המחר, שהוא אומר בעצם שאין שום משמעות להיום, שהרי מחר המצב ישתנה (וזהו בשונה מעמלק, שעמלק כל מהותו זה רק היום, ואין שום משמעות למחר), והנה מאז מצינו שמשה בציווי המכות לפרעה אומר לו שלמחר תהיה המכה, במכת ערוב, "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה", וכן במכת דבר, "וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ", ובמכת ברד, "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד", והביאור בזה לפי דרכינו, שהקב"ה אמר למשה שדווקא מהמחר שלו תבוא עליו הפורענות, דהיינו שאדם המחליף צורתו הדרך לעצור אותו היא לקחת לו את הצורה הבאה, וממילא המכה תבוא עליו דווקא מהקרקע היציבה שלו שהיא החומר דהיינו אי המחויבות לשום צורה, דווקא מהמחר.
ולפי"ז אפשר לבאר גם את הסיבה שה' אמר למשה שהוא ידבר עם פרעה, שהרי אם הדיבור קיים, והצורה עומדת מול עיניו של האדם, אף האדם שהוא בבחינת חומר לא יוכל להישאר חומר, שהרי זו מציאות קיימת מול עיניו, אבל הפלא הוא דווקא כשמגיעים לחומר בצורת חומר ובכ"א הדבר מתקיים, ולכן היתה סיבה והיה צורך שדווקא משה הוא שילך לדבר עם פרעה, אבל מכיון שמשה אמר ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים, ייחד הקב"ה את הדיבור אף על אהרן כמו שמצינו במדרש (שמות רבה פ"ז).
והנה אם נביט במצבינו היום, אנו כמו עם ישראל בשעבוד מצרים, טובעים במ"ט שערי טומאה, ואנו יודעים שדווקא מהדור שלנו תבוא הגאולה השלמה במה"ב, אך כדי להיות מוכנים ליום הגדול הזה, אנו צריכים להכניס אותנו בצורה החזקה ביותר לתוך הצורת אדם האמתית שלנו, וה' יהא בעזרינו....
בפרשת וארא מצינו, שה' אומר למשה ואהרן ללכת אל פרעה, ולומר לו שישלח את ישראל מארצו, ומשה משיב לקב"ה, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים, והדברים תמוהים ביותר, והרי בפרשה הקודמת ראינו שמשה מבקש לא ללכת לפרעה מחמת שהוא כבד פה וכבד לשון, וענה לו על זה הקב"ה מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור, הלוא אנכי ה', וא"כ מה שייך לק"ו הזה שאם ישראל לא שמעו ק"ו שפרעה לא ישמע, הרי זה ק"ו שיש עליו פירכא, שהרי סיבת אי קבלת הדברים אצל כל אחד היא מאתו יתברך.
וכ' הזוהר (כה:) וז"ל, אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והוה איהו אטים לפרשא מלין ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה דהא לית לי מלה, הא אנא קלא מלה גרע דאיהי בגלותא ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה, ע"כ.
ביאור הדברים, שדיבורו של משה היה בגלות, ולכן מילותיו לא היו נשמעות אלא קול בעלמא, וזה מה שטען משה, הגם שאוכל לדבר אל פרעה אך כיון שדיבורי הינו בגלות שלו אזי דברי אינם נשמעים אלא בצורה שלו, ולכן שיתף עמו הקב"ה את אהרן.
והדברים צ"ב, דמהו הענין של דיבור בגלות ומה הביאור בזה, וכיצד זה משפיעה זה שהדיבור שלו בגלות על כך שפרעה לא ישמע את דבריו, ועוד כיצד ע"י שיתוף אהרן אליו הענין של גלות הדיבור נפתר.
עוד צריך לבאר מדוע באמת לא שמעו אליו ישראל, ואמנם התורה מגלה שזה היה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל כיצד יתכן שדבר שהם מחכים לו כ"כ שהרי ידעו שאמורים הם לצאת, כשיגיע לא ישמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה, ודבר זה פלא.
הנה מצינו ששעבוד מצרים היה שעבוד של חומר ולבנים, שזו היתה מידתם של המצריים, וכלשון הפסוק ביחזקאל (כ"ג כ'), אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, חמור מלשון חומר, שהמהות של מצרים היתה שהם היו כל כולם חומר, וענינו של חומר הוא דבר שאינו מקבל צורה לעולם, אלא אפשר לשנות אותו כל הזמן לאיזה צורה שרוצים, והגם שמחויב הוא ללבוש צורה מסוימת כדי להתקיים, הוא לובש אותה ע"מ להסירה מיד וללבוש צורה אחרת.
וזו הסיבה שמצרים שטופים בזימה היו, כיון שאין ביכולתם להכניס עצמם בברית של קיימא, אלא הם הולכים אחר תאוותיהם בלי שום צורה וזרמת סוסים זרמתם, ובזה התייחדו מצרים בצורה הכי חזקה, שאין שום דבר שהם מחויבים אליו, ואינם יכולים להכניס עצמם בגבול ובצורה, אלא הם כחומר שמתעצב בכל רגע בצורה חדשה.
ובתוך המערכת הזו של חומר והפקרות היינו משועבדים במצרים, וכידוע עם ישראל בשעבוד מצרים היה בשפל נורא, שקועים בעבודה זרה ובמ"ט שערי טומאה, ואפי' ברית מילה ביטלו שאמרו נהיה כמצריים, עד כדי שכשעברו בים סוף אמרו לפניו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, שהרי שבט דן העבירו איתם את פסל מיכה בתוך ים סוף, וזהו שפל שאי אפשר לתארו אפי'.
ונבאר ענינו של דיבור, שדיבור בא לקחת קול והברות ללא סדר, ולסדר אותם במערכת מסודרת ולתת להם צורה, שחיתוך ההברות וההכנסה לתוך מסגרת של מילים נותן צורה למוצאות הפה.
נמצא שמה שעומד כנגד החומר שהוא לא מכניס עצמו לתוך צורה, הוא הדיבור, שהדיבור כל מהותו הוא לתת צורה להברות היוצאות, ממילא גלות של דיבור זהו מצב שהדיבור אינו יכול לתת צורה, ויוצאים רק קולות והברות ללא דיבור, לכן אמר משה שהרי דיבורו כעת בגלות אצל פרעה וממילא אין שום מטרה בהליכה.
ואם נשים ליבנו, בפרשה הקודמת משה אינו טוען שהוא ערל שפתים, אלא שהוא כבד פה וכבד לשון שזהו ענין אחר ואכ"מ, ואכן הוא הולך ופוגש את אהרן, ואהרן מדבר לבני ישראל והם מאמינים, ואחר הלכו לפרעה, ופרעה מסרב ואומר מי ה' אשר אשמע בקולו, ומכביד את העבודה עוד, ומשה מתאונן שהביא עליהם רק עוד רע, אך לא מצינו שהוא מתלונן על כך שלא שמעו לו, וצריך לבאר מה נשתנה בפרשתנו שלא שמעו לו ישראל ומחמ"כ נשא ק"ו שלא ישמע אליו פרעה.
הנה בדיבור הראשון מצינו שלא משה דיבר עמהם אלא אהרן, ודיבורו התקבל אצלם, ואחר שדיבר עמהם משה ולא התקבלו דבריו, אמר משה בהכרח שיש חילוק בין הדיבור שלי לדיבור של אהרן, והרי אהרן היה במצרים ולא היה תחת השעבוד כלל, אלא היה יושב ועוסק בתורה בתוך שבט לוי, ממילא נמצא שדיבורו אף הוא לא נשתעבד, מפני שהצורה האמתית של דיבור הינה דיבור של תורה, וכפי שמזכיר הזוהר הנזכר לעיל, שהדיבור נתחבר לקול של משה כשהגיעו לסיני, וזה מפני שהדיבור הנכון הוא דיבור שמגיע מדיבור של תורה, שהתורה היא הצורה האמתית של כל המציאות.
ולכן אמר משה, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, מכיון שהקב"ה ציווה אותו לדבר עם ישראל והם לא שמעו, אמר, זה ודאי מפני שדיבורי בגלות וא"כ איך ישמע אלי פרעה, ומחמ"כ אומר הכתוב מיד אח"כ, וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, וענין זה אפשר להבינו כך, שה' הסכים לדבריו של משה ולכן שינה את הציווי שיהא מכוון לשניהם ולא רק למשה, אך יותר נראה, שאליבא דאמת אין כאן ק"ו כלל.
וביאור הדברים, שהנה כבר ביארנו שמשה היה בבחינת קול בלא דיבור ובלא יכולת לחלק את הקול למילים, והנה קול יש לו שני אופנים להתבטאות, האופן הראשון שלא יהא לו שום צורה ויהיה אפשר לשמוע ממנו כל דבר שהשומע ירצה לשמוע, אך שייך גם אופן אחר שקול מבטא את הדיבור בצורה הכי חזקה שלו, וזה מתבטא בצעקה, שכאשר אדם צועק אין זה משום שהוא לא מוצא דיבור כדי לבטא את רצונו, אלא שהדיבור לא יספיק כדי לבטא אותו.
וכן מצינו שבני ישראל אחר שפרעה מלך מצרים מת נאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים, ואחר כתוב שה' אמר למשה, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, וראה בדברי הרמב"ן שמחמת הצעקה קיבל תפילתם, וזה מכיון שתפילתם בצורתה לא יכולה היתה להתקבל, וזהו מפני שדיבורם בגלות, דהיינו שכל הצורה שלהם הושחתה, וזה מה שאמר הכתוב כי ידעתי את מכאוביו, ודרשו חז"ל אני ידעתי אך הם לא ידעו, שכבר לא הרגישו כלום בהשחתת הצורת אדם שלהם, וזה מה שמרומז בלשון הפסוק, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, דהיינו מתוך כל הזוהמה שהיו שקועים בהם עלתה שוועה וצעקה, כי זה מה שיכל לצאת, ודווקא את זה הקב"ה קיבל, כי צעקה תמיד מכוונת לרצון הכי פנימי שיש בכל אחד.
ממילא כשמשה נצטווה לפנות לעם ישראל ולבשר להם את ארבעת הלשונות של גאולתם, היה צריך לפנות אליהם לאותה נקודה פנימית שהיא בבחינת צעקה ולא קול בעלמא, ומחמת שדיבר אליהם בצורה רגילה ממילא לא שמעו אותו מקוצר רוח ומעבודה קשה, דהיינו שמתוך השקיעות בחומר כבר לא יכלו לשמוע אותו, אך הוא חשב שזה בגלל שאין דיבורו תחת שליטתו אלא תחת שליטת פרעה, ולכן אמר והן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה שהדיבור שלי תחתיו, ואני ערל שפתיים.
את המושג ערלה מצינו במספר הקשרים, ערלת הלב, וכלשון הפסוק בפרשת עקב (י ט"ז), ומלתם את ערלת לבבכם, ערלה בפה, וזה הערלה שמוזכרת כאן, ואני ערל שפתיים, וערלה במקום המילה, ומשלושת המקומות הללו נראה שערלה היא הגדרה לדבר שאינו בצורתו האמתית, כמו שמצינו (מדרש תנחומא, תזריע) ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, א"ל של בשר ודם נאים, א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן.
כלומר שהאדם נברא שלא כצורתו, והוא זה שצריך להשלים את צורתו ע"י ברית מילה, שע"י כך נכנס לצורת האדם שלו, וזהו יסוד גדול בהנהגת האדם בעולם, שמטרתו ומגמתו צריכה להיות מכוונת להעמדת הצלם אלוקים שלו על תיקונו.
מ"מ אל אף שאין כאן ק"ו, דימוי מילתא למילתא יש כאן, דכמו שהדיבור לא הועיל לעם ישראל כמו כן לא יועיל הוא כלפי פרעה, ושוב צריכים אנו לבאר האם הדימוי היה נכון או שאין כאן מקום לדמות.
הנה במכת צפרדע אנו רואים, שפרעה מבקש ממשה להתפלל עליו, שה' יסיר ממנו את הצפרדעים, שאלו משה, למתי אעתיר לך ולעבדיך, השיבו פרעה למחר, והדברים תמוהים והוזכרו כבר במפרשים, וכי יש אדם שכואב לו אך יבקש שיסירו ממנו את המכה רק מחר.
ונראה, שהדבר טמון בשורש מידתם של מצרים, ושל פרעה בפרט, והוא הענין שהזכרנו לעיל, שאינם מסוגלים להכניס עצמם בתוך צורה קבועה כלשהי, ממילא אדם כזה אין לו שום חשיבות לרגע הנוכחי במצב שהוא שרוי בו, כיון שהרי למחר הוא פושט את הצורה העכשווית ולובש צורה חדשה, א"כ אמר פרעה הרי אם עכשיו הוא יסיר ממני את הצפרדעים אהיה במצב שאצטרך לשלחם, הלכך אמר למשה למחר (וא"ת שהרי מיד אחר ההסרה יכול היה לשנות את צורתו, אפשר שרמה כזו של חומר 'נוזלי' עוד לא היתה לו, ואפשר ששקע בתוך החומר ככל שהוא קיבל יותר מהמכות, עד שבמכת ברד מיד עם הספקת הברד שינה את עורו, לדעת האור החיים שם).
והנה הדברים רמוזים בכך שהוא אמר לו 'למחר', שאותיות מחר הם חמר, שזהו מהותו של המחר, שהוא אומר בעצם שאין שום משמעות להיום, שהרי מחר המצב ישתנה (וזהו בשונה מעמלק, שעמלק כל מהותו זה רק היום, ואין שום משמעות למחר), והנה מאז מצינו שמשה בציווי המכות לפרעה אומר לו שלמחר תהיה המכה, במכת ערוב, "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה", וכן במכת דבר, "וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ", ובמכת ברד, "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד", והביאור בזה לפי דרכינו, שהקב"ה אמר למשה שדווקא מהמחר שלו תבוא עליו הפורענות, דהיינו שאדם המחליף צורתו הדרך לעצור אותו היא לקחת לו את הצורה הבאה, וממילא המכה תבוא עליו דווקא מהקרקע היציבה שלו שהיא החומר דהיינו אי המחויבות לשום צורה, דווקא מהמחר.
ולפי"ז אפשר לבאר גם את הסיבה שה' אמר למשה שהוא ידבר עם פרעה, שהרי אם הדיבור קיים, והצורה עומדת מול עיניו של האדם, אף האדם שהוא בבחינת חומר לא יוכל להישאר חומר, שהרי זו מציאות קיימת מול עיניו, אבל הפלא הוא דווקא כשמגיעים לחומר בצורת חומר ובכ"א הדבר מתקיים, ולכן היתה סיבה והיה צורך שדווקא משה הוא שילך לדבר עם פרעה, אבל מכיון שמשה אמר ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים, ייחד הקב"ה את הדיבור אף על אהרן כמו שמצינו במדרש (שמות רבה פ"ז).
והנה אם נביט במצבינו היום, אנו כמו עם ישראל בשעבוד מצרים, טובעים במ"ט שערי טומאה, ואנו יודעים שדווקא מהדור שלנו תבוא הגאולה השלמה במה"ב, אך כדי להיות מוכנים ליום הגדול הזה, אנו צריכים להכניס אותנו בצורה החזקה ביותר לתוך הצורת אדם האמתית שלנו, וה' יהא בעזרינו....
