חוקר ביסוד גדר המצוה
ד. לאור האמור בפסחים (ז:) דיש לברך על כל מצוה עובר לעשתייה, ונפסקו הדברים ברמב"ם (פי"א ה"ב מברכות). חקרו האחרונים בביאור מצוה זו לברך קודם המצוה, האם זו מצוה חדשה, והיא מצוה כללית על הגברא לברך את ה' קודם שעושה מצוה, או שאין כאן מצוה חדשה נפרדת, אלא שחכמים קבעו דבכל מצוה שאדם עומד לעשות הרי שיש דין מדיני המצוה לברך עליה, וממילא הברכה היא חלק מפרטי קיום המצוה. ואית לן בהא כמה נפקותות, וכגון לענין קיום המצוה בהעדר הברכה, ועוד.
הראיה המפורסמת ביותר הם דברי המשנה בתרומות (פ"א מ"ו) שהובאה בגמ' בברכות (טו.) שה' לא יתרומו רק שאם תרמו תרומתן תרומה, וחד מינייהו הוא האלם, ובטעם הדבר שלא יתרום לכתחילה כתב רש"י: לפי שאינו שומע הברכה שהוא מברך עליה. ומביאים משמיה דמרן הגרי"ז (הגר"ח צימבליסט, ספר הזכרון אהל שרה לאה רוטשטיין, עמ' פ"א) להוכיח שהברכה היא חלק מן המצוה, דאל"ה אמאי לא יתרום, ולכן אם יתרום בלא ברכה הוי כאילו לא עשה את המצוה כתיקונה ויש חסרון בעצם ההפרשה, ומשו"ה לא יתרום.
אמנם נראה להשיב ע"ז, דיש לומר דלעולם ליכא חסרון בגוף המצוה כשלא ברכו לפניה, והוי רק חסרון בגברא שהפסיד את מצות ברכות, ובזה די בכדי שנאמר לו שלכתחילה לא יתרום. וכן נראה להוכיח מד' המשנ"ב (סי' שכ"ג סקל"ו) לענין איסור הטבלת כלי חדש בשבת, דכתב הרמ"א עצה להתיר טבילת הכלי בשבת, שאם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, וכתב המ"ב דבכה"ג אינו מברך על הטבילה דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה. והוסיף המ"ב: דפשוט שיעשה כן דווקא אם אין לו כלי אחר לצורך שבת, דאל"ה אסור לעשות כן מפני שמפסיד הברכה בידים. ובשעה"צ (סקל"ג) ביאר, דלא גרע ממאי דקיי"ל ערום לא יתרום דא"א לו לברך. ומשמע נמי דאי"ז משום שאת עצם המצוה יעשה פחות טוב, אלא משום שיפסיד הברכה, והוא מדקדוק דבריו שכתב 'מפסיד הברכה בידים'.
אכן מה שיש יותר להביא ראיה ממתני' דתרומות היינו מדינא דאלם לא יתרום, ולא מדינא דערום. דלכאורה בערום יש לדחות, דאף אם זוהי מצוה בפני עצמה מ"מ למה שיתרום כשהוא ערום ויפסיד את המצוה של הברכה ולא ימתין עד שיתלבש ואז יתרום. אבל באלם דאמרינן ליה שלא יתרום, צ"ע אמאי לא, והרי סו"ס לעולם לא יהיה באפשרותו לברך, ומדוע שיפסיד מצוה שלו לתרום כדי שחבירו יקיים ב' מצוות מצות התרומה ומצות הברכה.
[ובכדי לסבר האוזן, הארכתי לדון בספר מרב כל על ב' אנשים שאין בידיהם כי אם חצי כזית לכל חד מינייהו, להדעות שמקיימים מקצת מן המצוה באכילת חצי משיעור המצוה, ודאי שלא נגיד לחד מינייהו לוותר על מקצת מצוותו בכדי שעי"ז חבירו יקיים מצוה מעליותא, ד'חייך קודמין', ועל אף החילוקים המובהקים בין המקרים, מ"מ סדנא דארעא חד הוא].
ועל כרחך הוא, דבהעדר הברכה איכא חסרון בעצם המצוה, ובזה ניתן לתבוע הימנו שלכתחילה לא יקיימה כן. אכן היה נראה לדחות ראיה זו, והוא לפי מה שהכריחו המהרי"ל דיסקין בקו"א (סי' קכ"א) והשפת אמת (מגילה יט:) דמתני' דתרומות איירי בתורם משל אחרים דאין המצוה מוטלת עליו, ומשו"ה כל שאינו מברך עדיף שיתן לאחר, משא"כ בגוונא אחרינא דהמצוה רמיא עליה דידיה לית לן בה. אכן יש לידע שמרן שה"ת זיע"א בדרך אמונה (פ"ד ה"ד) הוכיח מד' הרשב"ץ בברכות דמתני' איירי אף בתורם משלו, ואעפ"כ לא יתרום דאפשר באחרים. אך עדיין הדברים צריכים לימוד, שהרי סו"ס מדוע שיוותר על קיום מצוותו.
ראיה נוספת שיש להביא שהברכה היא חלק מן המצוה, במ"ש בב"ק (צא:) באחד ששחט וקדם חבירו וכסה את הדם, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים, ובתוס' הוכיחו מחולין (פז.) דהוי שכר ברכה, והקשו בתוס' להיכן הלך שכר המצוה, ונקטו שהמצוה והברכה חד הם, ולכאורה מבורר בפשיטות שהברכה הרי היא חלק מן המצוה, ולכך אינו משלם כי אם י' זהובים. אך אי"ז מוכרח, והוא משום שכתב הש"ך (חו"מ סי' שפ"ב סק"ג) שכוונת התוס' שמכיון שא"א לברכה בלא המצוה, לכך אין משלם על המצוה, והיינו שא"א לזה בלא זה, אך לקושטא תרי מילי נינהו.
אך מכיון ואין בידי די זמן להאריך ולהרחיב כדי הצורך בגדר ברכת המצוות, בראיות והוכחות נחרצות, מ"מ אעלה הנלע"ד בזה, כפי שראיתי באחרונים ומאשר חנני הי"ת להוסיף ולחדד בזה, ויסוד הדברים הוא מן האמור בחסדי דוד בביאורו לתוספתא - וכפי שחנני הי"ת:
הראיה המפורסמת ביותר הם דברי המשנה בתרומות (פ"א מ"ו) שהובאה בגמ' בברכות (טו.) שה' לא יתרומו רק שאם תרמו תרומתן תרומה, וחד מינייהו הוא האלם, ובטעם הדבר שלא יתרום לכתחילה כתב רש"י: לפי שאינו שומע הברכה שהוא מברך עליה. ומביאים משמיה דמרן הגרי"ז (הגר"ח צימבליסט, ספר הזכרון אהל שרה לאה רוטשטיין, עמ' פ"א) להוכיח שהברכה היא חלק מן המצוה, דאל"ה אמאי לא יתרום, ולכן אם יתרום בלא ברכה הוי כאילו לא עשה את המצוה כתיקונה ויש חסרון בעצם ההפרשה, ומשו"ה לא יתרום.
אמנם נראה להשיב ע"ז, דיש לומר דלעולם ליכא חסרון בגוף המצוה כשלא ברכו לפניה, והוי רק חסרון בגברא שהפסיד את מצות ברכות, ובזה די בכדי שנאמר לו שלכתחילה לא יתרום. וכן נראה להוכיח מד' המשנ"ב (סי' שכ"ג סקל"ו) לענין איסור הטבלת כלי חדש בשבת, דכתב הרמ"א עצה להתיר טבילת הכלי בשבת, שאם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, וכתב המ"ב דבכה"ג אינו מברך על הטבילה דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה. והוסיף המ"ב: דפשוט שיעשה כן דווקא אם אין לו כלי אחר לצורך שבת, דאל"ה אסור לעשות כן מפני שמפסיד הברכה בידים. ובשעה"צ (סקל"ג) ביאר, דלא גרע ממאי דקיי"ל ערום לא יתרום דא"א לו לברך. ומשמע נמי דאי"ז משום שאת עצם המצוה יעשה פחות טוב, אלא משום שיפסיד הברכה, והוא מדקדוק דבריו שכתב 'מפסיד הברכה בידים'.
אכן מה שיש יותר להביא ראיה ממתני' דתרומות היינו מדינא דאלם לא יתרום, ולא מדינא דערום. דלכאורה בערום יש לדחות, דאף אם זוהי מצוה בפני עצמה מ"מ למה שיתרום כשהוא ערום ויפסיד את המצוה של הברכה ולא ימתין עד שיתלבש ואז יתרום. אבל באלם דאמרינן ליה שלא יתרום, צ"ע אמאי לא, והרי סו"ס לעולם לא יהיה באפשרותו לברך, ומדוע שיפסיד מצוה שלו לתרום כדי שחבירו יקיים ב' מצוות מצות התרומה ומצות הברכה.
[ובכדי לסבר האוזן, הארכתי לדון בספר מרב כל על ב' אנשים שאין בידיהם כי אם חצי כזית לכל חד מינייהו, להדעות שמקיימים מקצת מן המצוה באכילת חצי משיעור המצוה, ודאי שלא נגיד לחד מינייהו לוותר על מקצת מצוותו בכדי שעי"ז חבירו יקיים מצוה מעליותא, ד'חייך קודמין', ועל אף החילוקים המובהקים בין המקרים, מ"מ סדנא דארעא חד הוא].
ועל כרחך הוא, דבהעדר הברכה איכא חסרון בעצם המצוה, ובזה ניתן לתבוע הימנו שלכתחילה לא יקיימה כן. אכן היה נראה לדחות ראיה זו, והוא לפי מה שהכריחו המהרי"ל דיסקין בקו"א (סי' קכ"א) והשפת אמת (מגילה יט:) דמתני' דתרומות איירי בתורם משל אחרים דאין המצוה מוטלת עליו, ומשו"ה כל שאינו מברך עדיף שיתן לאחר, משא"כ בגוונא אחרינא דהמצוה רמיא עליה דידיה לית לן בה. אכן יש לידע שמרן שה"ת זיע"א בדרך אמונה (פ"ד ה"ד) הוכיח מד' הרשב"ץ בברכות דמתני' איירי אף בתורם משלו, ואעפ"כ לא יתרום דאפשר באחרים. אך עדיין הדברים צריכים לימוד, שהרי סו"ס מדוע שיוותר על קיום מצוותו.
ראיה נוספת שיש להביא שהברכה היא חלק מן המצוה, במ"ש בב"ק (צא:) באחד ששחט וקדם חבירו וכסה את הדם, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים, ובתוס' הוכיחו מחולין (פז.) דהוי שכר ברכה, והקשו בתוס' להיכן הלך שכר המצוה, ונקטו שהמצוה והברכה חד הם, ולכאורה מבורר בפשיטות שהברכה הרי היא חלק מן המצוה, ולכך אינו משלם כי אם י' זהובים. אך אי"ז מוכרח, והוא משום שכתב הש"ך (חו"מ סי' שפ"ב סק"ג) שכוונת התוס' שמכיון שא"א לברכה בלא המצוה, לכך אין משלם על המצוה, והיינו שא"א לזה בלא זה, אך לקושטא תרי מילי נינהו.
אך מכיון ואין בידי די זמן להאריך ולהרחיב כדי הצורך בגדר ברכת המצוות, בראיות והוכחות נחרצות, מ"מ אעלה הנלע"ד בזה, כפי שראיתי באחרונים ומאשר חנני הי"ת להוסיף ולחדד בזה, ויסוד הדברים הוא מן האמור בחסדי דוד בביאורו לתוספתא - וכפי שחנני הי"ת:
מעמיד הבנת הדברים
ה. הנה ברמב"ם בריש הל' ברכות (פ"א ה"ב ג') כתב: "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכשם שמברכים על ההנייה, כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", ולכאורה היקש הרמב"ם ברכות הנהנין לברכות המצוות צריך עיון, מה שייכות יש בין זה לזה, הלא בברכות הנהנין מפורש בברכות (לה.) דהוא מסברא שאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, וא"כ צ"ע מה שייכות יש סברא זו לחיוב ברכות המצוות.
והנראה לי ברור בזה, דגדר ברכת המצוות הוא מעין האמור גבי ברכות הנהנין, שהרי בברכות (שם) מבואר שהברכה מתירה ומכשירה את האוכל לאכילה, שהרי קודם הברכה השמים שמים לה', וממילא האוכל אסור לאדם כהקדש, ורק לאחר הברכה הותר האוכל לאדם כאמור בפסוק והארץ נתן לבני אדם, וודאי שבברכות הנהנין אין הברכה חלק מהאכילה.
ונראה לי, דה"ה בברכת המצוות, הברכה אינה חלק מהמצוה כלל ועיקר, אלא היא רק מכשירה ומכינה את האדם כראוי לקיום המצוה. ואכריח דברי: דבתוספתא ריש פ"ד מברכות נאמר: "הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל - עד שיתרו לו כל המצוות", ולכאורה הדברים נראים כסתומים, אך בחסדי דוד כתב, וז"ל: "נ"ל דה"פ, כי אמר לה' הארץ ומלואה, ולכן אסור ליהנות מן הארץ בלי ברכה כי נחשב כמועל בקדשים, ובכח הברכה פודה מן הקודש, אבל הקודש הזה נחשב רק כקדשים קלים, ומוסיף עוד כי גדול כח הברכה אשר גם בחפצי שמים, וזה המצוות הנחשבות כקדשי קדשים, ג"כ בעינן ברכה מקודם להשתמש בהם, ולפי דהתנא דמתניתין מזכיר רק ברכות הנהנין, מוסיפה התוספתא גם ברכת המצוות".
וכן איתא בירושלמי בריש פ"ו דברכות: "הנהנה כלום מעל עד שיתירו לו כל המצוות", ובי' בפני משה: כלומר, עד שיברך ואז הותרו לו ליהנות מן המצוות שהן הארץ ומלואה שנחשבין כמו מצוות השם וקודש קודם הברכה. וכן ראיתי שהעמיד הגר"י ענגיל בס' לקח טוב (כלל י"א), והביא גם מד' הרמב"ן (אמונה ובטחון סוף פר' ז'), שביאר שברכות המצוות עניינן הוא כברכות הנהנין שהם שבח על הנאת המאכל וכדו', והכי נמי ברכת המצוות הן שבח על הנאת המצוות ועונג הנפש בקיומו. ומצאתי שהדברים מפורשים בראב"ן (פירוש למסכת כלה רבתי ה. מדפי הספר) שביאר דלכך תיקנו הברכות עובר לעשייתן לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, וכפי שאסור להנות ממאכל ומשתה בלא ברכה, ה"ה אסור לעשות שום קיום מצוה בלא ברכה, שאחר שיש לו שכר המצוה הרי נהנה מן העוה"ז בעוה"ב. וכן מבואר בחכמת שלמה (סי' רט"ו ס"ד) דענין הברכה הוא תשלומין על הטובה שקבלנו ממנו יתברך.
אם כן נמצא, דאין הברכה חלק מפרטי המצוה, ועל אף שהיא שייכת למצוה ומתירה ומעלה אותה, והרי היא כדין על הגברא להודות לה' כדי לפדות את הקודש. ונראה שזהו האמור בדברי הריטב"א בפסחים (ז:), וז"ל: "וטעם זה שאמרו לברך על המצוות עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף". וממילא אם כך הוא אתי שפיר טובא מדוע יעדיף לקיים את המצוה לכתחילה בברכתה, ואפילו היכא שבתמורת זה יפסיד קיום המצוה על ידו.
ונראה לי עוד, דהרי גבי תקנת מאה ברכות מברכות הנהנין, כתבו האחרונים (מהרש"א מנחות מג:, ועוד) דעיקר טעמם אינו אלא לגרום ירא"ש בלב האדם, וזהו ע"י כך שתמיד יהיה שם שמים שגור על לשונו, ה"ה נמי החיוב בהזכרת הברכות ושם שמים קודם קיום המצוות, בכדי להשריש בליבותינו טעם וצורך קיום המצוות, וכדי שלא יהיו הדברים 'מלומדה' אצלינו.
ולדברינו ארווחנא כמה מילי: א. מדוע היחיד לברכות המצוות בש"ס הוא לכך שצריך עובר לעשייתן, והוא משום שזה כל מטרת המצוה, ולא מהני לאחריה. ב. מדוע נזכר חיובה בתיבת 'לא שכחתי'. ג. אגב, כן נראה טעם המתנגדים לאמירת 'לשם ייחוד' שהברכה עצמה מהווה הכנה הראויה ביותר למצוה. ד. אולי יתפרש טעם הראשונים, ובראשם הרשב"א (תשו', ח"א סי' י"ח) דמצוות שבין אדם לחבירו אין מברכין עליהם, דתוכן הברכה היא כאמור נתינת הדבר לחלק ה' ולשמו, והגדרת חלק ה' שייך רק במה שמחוייב המציאות להיות חלק ה', כמו מעשר תרומה וכדו', אבל מה ששייך לבני אדם בעניני ב"א לחברו, ותלוי בדעת בני אדם, אף כי אמנם זהו רצון ה', אבל אין זה משתייך כ"כ להתפס על זה שמו וחלקו של ה' בעולמו, ועל כן לא תקנו ברכה על דבר שאינו מבורר מצד המציאות בתכלית להיות חלק ה', ויל"ע.
ויש להאריך בזה עוד רבות, כפי שנמצא עמדי בכתובים ויתר עליהם, אך אשר הלב חושק הזמן עושק, ודי בזה לע"ע בסיעתא דשמיא.
והנראה לי ברור בזה, דגדר ברכת המצוות הוא מעין האמור גבי ברכות הנהנין, שהרי בברכות (שם) מבואר שהברכה מתירה ומכשירה את האוכל לאכילה, שהרי קודם הברכה השמים שמים לה', וממילא האוכל אסור לאדם כהקדש, ורק לאחר הברכה הותר האוכל לאדם כאמור בפסוק והארץ נתן לבני אדם, וודאי שבברכות הנהנין אין הברכה חלק מהאכילה.
ונראה לי, דה"ה בברכת המצוות, הברכה אינה חלק מהמצוה כלל ועיקר, אלא היא רק מכשירה ומכינה את האדם כראוי לקיום המצוה. ואכריח דברי: דבתוספתא ריש פ"ד מברכות נאמר: "הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל - עד שיתרו לו כל המצוות", ולכאורה הדברים נראים כסתומים, אך בחסדי דוד כתב, וז"ל: "נ"ל דה"פ, כי אמר לה' הארץ ומלואה, ולכן אסור ליהנות מן הארץ בלי ברכה כי נחשב כמועל בקדשים, ובכח הברכה פודה מן הקודש, אבל הקודש הזה נחשב רק כקדשים קלים, ומוסיף עוד כי גדול כח הברכה אשר גם בחפצי שמים, וזה המצוות הנחשבות כקדשי קדשים, ג"כ בעינן ברכה מקודם להשתמש בהם, ולפי דהתנא דמתניתין מזכיר רק ברכות הנהנין, מוסיפה התוספתא גם ברכת המצוות".
וכן איתא בירושלמי בריש פ"ו דברכות: "הנהנה כלום מעל עד שיתירו לו כל המצוות", ובי' בפני משה: כלומר, עד שיברך ואז הותרו לו ליהנות מן המצוות שהן הארץ ומלואה שנחשבין כמו מצוות השם וקודש קודם הברכה. וכן ראיתי שהעמיד הגר"י ענגיל בס' לקח טוב (כלל י"א), והביא גם מד' הרמב"ן (אמונה ובטחון סוף פר' ז'), שביאר שברכות המצוות עניינן הוא כברכות הנהנין שהם שבח על הנאת המאכל וכדו', והכי נמי ברכת המצוות הן שבח על הנאת המצוות ועונג הנפש בקיומו. ומצאתי שהדברים מפורשים בראב"ן (פירוש למסכת כלה רבתי ה. מדפי הספר) שביאר דלכך תיקנו הברכות עובר לעשייתן לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, וכפי שאסור להנות ממאכל ומשתה בלא ברכה, ה"ה אסור לעשות שום קיום מצוה בלא ברכה, שאחר שיש לו שכר המצוה הרי נהנה מן העוה"ז בעוה"ב. וכן מבואר בחכמת שלמה (סי' רט"ו ס"ד) דענין הברכה הוא תשלומין על הטובה שקבלנו ממנו יתברך.
אם כן נמצא, דאין הברכה חלק מפרטי המצוה, ועל אף שהיא שייכת למצוה ומתירה ומעלה אותה, והרי היא כדין על הגברא להודות לה' כדי לפדות את הקודש. ונראה שזהו האמור בדברי הריטב"א בפסחים (ז:), וז"ל: "וטעם זה שאמרו לברך על המצוות עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף". וממילא אם כך הוא אתי שפיר טובא מדוע יעדיף לקיים את המצוה לכתחילה בברכתה, ואפילו היכא שבתמורת זה יפסיד קיום המצוה על ידו.
ונראה לי עוד, דהרי גבי תקנת מאה ברכות מברכות הנהנין, כתבו האחרונים (מהרש"א מנחות מג:, ועוד) דעיקר טעמם אינו אלא לגרום ירא"ש בלב האדם, וזהו ע"י כך שתמיד יהיה שם שמים שגור על לשונו, ה"ה נמי החיוב בהזכרת הברכות ושם שמים קודם קיום המצוות, בכדי להשריש בליבותינו טעם וצורך קיום המצוות, וכדי שלא יהיו הדברים 'מלומדה' אצלינו.
ולדברינו ארווחנא כמה מילי: א. מדוע היחיד לברכות המצוות בש"ס הוא לכך שצריך עובר לעשייתן, והוא משום שזה כל מטרת המצוה, ולא מהני לאחריה. ב. מדוע נזכר חיובה בתיבת 'לא שכחתי'. ג. אגב, כן נראה טעם המתנגדים לאמירת 'לשם ייחוד' שהברכה עצמה מהווה הכנה הראויה ביותר למצוה. ד. אולי יתפרש טעם הראשונים, ובראשם הרשב"א (תשו', ח"א סי' י"ח) דמצוות שבין אדם לחבירו אין מברכין עליהם, דתוכן הברכה היא כאמור נתינת הדבר לחלק ה' ולשמו, והגדרת חלק ה' שייך רק במה שמחוייב המציאות להיות חלק ה', כמו מעשר תרומה וכדו', אבל מה ששייך לבני אדם בעניני ב"א לחברו, ותלוי בדעת בני אדם, אף כי אמנם זהו רצון ה', אבל אין זה משתייך כ"כ להתפס על זה שמו וחלקו של ה' בעולמו, ועל כן לא תקנו ברכה על דבר שאינו מבורר מצד המציאות בתכלית להיות חלק ה', ויל"ע.
ויש להאריך בזה עוד רבות, כפי שנמצא עמדי בכתובים ויתר עליהם, אך אשר הלב חושק הזמן עושק, ודי בזה לע"ע בסיעתא דשמיא.
- מאמר קודם בסדרה 'ברכות המצוות משמעותן גדרן ומהותם': יחס ברכות המצוות למצוות עצמן (חלק א)
