כתב השו"ע (ריש סימן תרעט) בערב שבת, קודם מדליקין נר חנוכה ואח"כ נר שבת. וכתב שם המ"ב שאם הדליק נר שבת ולא קיבל שבת במחשבתו יכול להדליק אח"כ נר חנוכה, וזהו באיש המדליק, אבל באשה המדלקת כיון שהמנהג שמסתמא מקבלת שבת בהדלקת הנר על כן לא תדליק שוב נר חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק והוא יברך להדליק והיא תברך שעשה ניסים ושהחיינו עיי"ש.
ולכאו' קשה כיצד תעשה שליח והרי קיי"ל קידושין כג: כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משויא שליח. וכבר עמדו בזה האחרונים.
ובפרי מגדים (א"א סק"א) תירץ וז"ל: ויש לומר דלאו שליחות ממש הוה, כיון שממונו הוא, ואחר מעשה קוף עביד. ומכל מקום ברכות איך מברך אחר, ואף שומע כעונה, מכל מקום צ"ע, עכ"ל.
ולכאו' צ"ב ממש"כ השו"ע (סי' תרעה ס"ג) שאם הדליק חרש שוטה וקטן לא עשה כלום, הרי שאי"ז מעשה קוף בעלמא שאם כן היה יד"ח בהדלקתו, ועוד דקיי"ל הדלקה עושה מצווה. עוד צ"ב, כיון דמצות הדלקה זו חובה המוטלת על הגברא, א"כ מה מועיל כשאחר מדליק בשבילה, דהא לאו בר מינוי לשליחות היא מחמת שקיבלה עליה שבת.
ולכן נראה לומר דהפמ"ג ס"ל דמצות הדלקת נ"ח היא דין על הבית, וכיון שהשליח מדליק בשביל בית זה א"כ מובן מדוע מתייחסת המצוה אל המשלח. ומה דנקט הפמ"ג דהוי ממונו, כוונתו לומר שזה דין על הבית, והיינו חיוב המוטל על ממונו של האדם, ולא חיוב על הגברא.
ובעצם קו' האחרונים לכאורה יש להעיר דכל קושייתם הוא מצד מינוי השליחות, דחסר בכח המשלח במה "דלא מצי עביד" אבל יש להעיר מטעם אחר, מכיון שכבר קיבלה שבת ובפרט להמג"א שקיבלה בפירוש, א"כ היא מופקעת בכלל ממצות הדלקת נ"ח ולא רק משום מינוי השליחות.
וביתר ביאור, הנה אדם שידליק נ"ח בשבת, לכאו' לא יצא יד"ח אף בלא טעמא מהב"ע, ושלא כמו אדם ששחט בשבת דשחיטתו קיימת ולא חשיב נבילה וטריפה אבל בהדלקת נר חנוכה עצם התקנה היא להדליק נרות ביום חול, דלא נתקנה המצווה ביום שבת, אלא להדליק ביום שישי מפלג המנחה (וכ"כ הפמ"ג עיין סי' תרע"ב הובא בביה"ל ד"ה ובלבד ואע"פ שהביא בשו"ע שבע"ש צריך שידלק עד חצי שעה אחר השקיעה מ"מ עיקר התקנה בפלג המנחה).
אמנם בזה לכאו' היה אפשר להשיב על הדברים בתרתי, חדא דאף שהוא שבת אצלה מ"מ הלא הדליקו עליה בזמן אלא שהקדימה היא את השבת. ועוד דגם הפמ"ג שחידש שיצא אף בכבתה קודם הלילה - משום דבע"ש עיקר הזמן הוא מפלג המנחה - ודאי מסתבר שלא ביטלו את עיקר הזמן אלא הרחיבוהו דלמה יבטלו.
אמנם עדיין צ"ב, דסו"ס כלפי אותה אישה שקיבלה ע"ע שבת, הרי עכשיו זה נחשב שבת לכל דבר, ודומה הדבר לשליח שמדליק נ"ח לאדם שנמצא במקום שעדין לא הגיע או עבר זמן החיוב דודאי אינו יוצא יד"ח.
וגם מה שרצינו ליישב שלא ביטלו את עיקר הזמן אלא הרחיבוהו, יש לדחות דכ"ז לענין שיעור ההדלקה שצריך ליתן שמן שידלק עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים (כמש"כ הביה"ל הנז' ובסי' תרע"ח ס"ק ב' בשם האחרונים) והוא בדין שיעור מצות ההדלקה אצל בר חיובא, אולם אדם שקיבל על עצמו שבת, כלל ליכא חיוב הדלקה אצלו. ודומה הדבר למה שנפסק בשו"ע סי' רס"ג סעי' ט"ו דיחיד שקיבל שבת אינו יכול להתפלל תפילת חול ועיין שם עוד בסעי' י"א והיינו כל שקיבל שבת אינו בכלל חיובי מצות החול ויל"ע.
והנה מצינו פלוגתת ראשונים אם מותר לאדם שקיבל שבת קודם חשיכה לאמר לחבירו שלא קיבלה שיעשה בשבילו מלאכה פלונית ונחלקו בזה הרשב"א והר"ן הובא בב"י סי' רסג ובט"ז שם סק"ג וכך נפסק בשו"ע סעי' י"ז בשם י"א וכד' הרשב"א דמותר עיי"ש. ולפ"ז י"ל אף שקיבלה האישה על עצמה שבת מ"מ כיון שיכולה להדליק ע"י אחר שלא קיבל שבת א"כ אינה מופקעת מצד עצם מצות הדלקת נ"ח ויל"ע.
והנה לפי מה שהתבאר בפמ"ג דשליחות להדלקת נ"ח לאו שליחות ממש וכמעשה קוף, וכפי שנתבאר דס"ל דחובת ההדלקה מוטלת על הבית. הסתפקתי אם מועיל שליח חש"ו, ואפילו הדלקת גוי, דסו"ס לא גרע ממעשה קוף.
כמו כן לכאורה יש ללמוד מדברי הראשונים בפסחים והרמב"ן והר"ן (פסחים ד. בדפי הרי"ף) וז"ל: ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה מברכין עליה להדליק ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (דף כג.) דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר עכ"ל. וכ"כ ברמב"ן שם.
ובפשטות היה אפש"ל שכוונת הראשונים שנ"ח אינו בדין שליחות, אלא מצוה שנעשית בממון הבעלים, ואם כך יועיל אף ע"י מעשה קטן וכיו"ב.
אמנם בדבריהם לא מוכרע שנ"ח ליתא בדין שליחות, די"ל דס"ל שבנ"ח לא די בשליחות גרידא אם לא שהוא ממונו. וכך מדוקדק במאירי שהעיר שם על דבריהם למה יגרע מקרבן פסח שמועיל ע"י שליח, ומדבריו עכ"פ מבואר שהבין בדעתם שהוא גם בדין שליחות אלא שיש תנאי שיהיה בממונו.
ואכן ממה שנפסק בשו"ע (סימן תרעה ס"ג) שלא מועילה הדלקת חש"ו, ואף עכו"מ בכלל זה וכמו שכתב הרמב"ם מפורש (פרק ד' מהלכות חנוכה ה"ט) שאם הדליקו עכו"ם לא עשה כלום עיי"ש, הרי זה ברור שלא יד"ח בהדלקה של מי שאינו בר חיובא. אמנם לפמ"ג עדיין צ"ב מדוע לא יד"ח. ודוחק לומר שהפמ"ג ס"ל כשיטות היש אומרים (בשו"ע שם) שיוצאים יד"ח בהדלקת חש"ו.
והנה לאחר כ"ז מצאתי במהרש"ם בהגהותיו לשו"ע (נדפסו בספר אורחות חיים סימן תרע"ג אות יא) כתב עפ"י הפמ"ג הנ"ל דבהדלקה אין צריך דין שליחות וסיים דלפ"ז יש לומר דגם על ידי עכו"ם יוצא ידי חובתו ע"כ. אמנם כאמור ד"ז צ"ב מדנפסק להל' שלא יד"ח.
ובעצם יסודו של הפמ"ג והמהרש"ם ראיתי מש"כ בספר חסד לאברהם (תאומים או"ח סימן פ') לפרש את הסוגיא בשבת כג. שלא מועיל הדלקת חש"ו, זה דווקא באופן שעשו כן מדעתם במטרה לזכות אותו אבל אם מינה אותם שליח להדליק בשבילו מועילה הדלקתם מדין שליחות. ויסודו עפ"י הנתיבות משפט (סימן קפ"ב ביאורים ס"ק א') לחלק בין ענין שליחות בקיום המעשה ובין ענין שליחות לחייב את המשלח בעונש, דשני ענינים נפרדים הם, ולא אמרו אין שליחות לקטן ועכו"ם אלא לענין שליחות לקיום המעשה, כגון קנין וקדושין דבזה אנו אומרים דאין שליחות לחש"ו ועכו"ם ומעשיו בטלים, משום דעיקר קיום המעשה ע "י שליח ילפינן מקרא 'גם אתם' דכתיב בתרומה, ושם יש לימוד מיוחד למעוטי קטן ונכרי, אבל שלח קטן ונכרי לעשות דבר עבירה באופן שאי אפשר למעשה להתבטל, כגון שאמר להם להקיף ראשו של גדול, ואנו דנים רק על חיוב המשלח שיהיה נחשב מעשה השליח כאילו עשה המשלח המעשה, ומשום שבאינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה, בענין זה יש שליחות גם לחש"ו ונכרי, שהרי חיוב המשלח בזה למדנו מחצר, והרי אין בחצר שום לימוד למעט קטן ונכרי.
ועפ"ז רצה לדמות שליח לדבר מצוה לשליח עבירה, ולכן אם מינה עכו"מ או חש"ו להדליק בשבילו נ"ח כיון שהמעשה א"א להתבטל מועילה הדלקתם מדין שליחות ונחשב כאילו הדליק בעצמו. והביא לכך גם ראיה מהמג"א סימן רס"ג ס"ק י"א שמועילה הדלקת נר שבת ע"י עכו"מ אף שהדלקה עושה מצוה עיי"ש.
ולפ"ז מבואר הטעם דמועיל לפמ"ג למנות שליח שאינו בר חיובא וכמו שגם למד בדעתו המהרש"ם. אמנם זה חידוש גדול לומר שכל דברי השו"ע והפוסקים דלא יד"ח בהדלקת חש"ו כל זה כשלא מינה אותם. ובכלל יש לדחות מש"כ החסד לאברהם (וראה בספר מקראי קודש חנוכה סימן י"א) דאינו דומה שליח לדבר עבירה לשליח מצוה דבעינן שהוא יעשה בעצמו, וגם ע"י גרמא יש לדון אם יצאו מכש"כ ע"י מי שאינו שליח ויל"ע.
והנה בעצם הדין בהדלקת חש"ו, הביא בשו"ע סוסי' תרע"ה בשם יש אומרים שקטן מוציא יד"ח בהדלקת נרות חנוכה עיי"ש ובמ"ב שם.
ויל"ע לשי' הזו במה חלוק נר חנוכה משאר מצוות שאין יוצאים בהם יד"ח ע"י קטן. יתירה מכך בהל' מגילה סי' תרפ"ט פסק השו"ע דאין יוצאין ע"י קריאת קטן ולא הזכיר כלל דעה שיוצאים על ידו יד"ח וצ"ב מהו שורש החילוק ביניהם.
והנראה ליישב עפ"י החקירה הידוע בגדר מצות נרות חנוכה אם נ"ח מצוה המוטלת על האדם "גברא" או מצוה התלויה בבית "חפצא" ושורש לד' מצינו בפלוגתת השו"ע והרמ"א בסימן תרע"א (ועיי"ע בשעה"צ סי' תרע"ה אות יד), השו"ע ס"ל דבעה"ב לחוד מחויב בהדלקת נ"ח ושאר ב"ב יוצאים בהדלקתו והרמ"א שם ס"ל דכל בני הבית מחויבים בהדלקה. ואפשר לבאר דנחלקו בזה, השו"ע ס"ל דנ"ח הוי "חובת חפצא" והיינו דבכל בית צריך שידלקו נ"ח בשביל פרסומי ניסא, מאידך הרמ"א ס"ל דחיוב הדהנ"ח מוטלת על הגברא ולכך כל אחד ואחד הוא בחיוב עצמי ואינו נכלל בהדלקת בעה"ב.
ועפ"ז מבואר היטב מש"כ השו"ע הנ"ל בשם י"א שקטן מוציא יד"ח בהדלקתו, דאין מצות ההדלקה חיוב על הגברא - שאין קטן מוכשר לכך ואינו מצווה - אלא מצוה המוטלת על הבית ולכך הדלקת קטן מועילה. וכמו"כ יתבאר הטעם דחלוק הדהנ"ח משאר מצוות שאין קטן מוציא יד"ח, דנר חנוכה הינה מצוה חלוקה משאר המצוות, שהינם חובה המוטלת על הגברא. ולפי זה הרמ"א ודאי ס"ל דאין קטן מוציא יד"ח. וראיתי בשנת תשס"ה שכ"כ הגר"ש רוזובסקי.
ולכאו' קשה כיצד תעשה שליח והרי קיי"ל קידושין כג: כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משויא שליח. וכבר עמדו בזה האחרונים.
ובפרי מגדים (א"א סק"א) תירץ וז"ל: ויש לומר דלאו שליחות ממש הוה, כיון שממונו הוא, ואחר מעשה קוף עביד. ומכל מקום ברכות איך מברך אחר, ואף שומע כעונה, מכל מקום צ"ע, עכ"ל.
ולכאו' צ"ב ממש"כ השו"ע (סי' תרעה ס"ג) שאם הדליק חרש שוטה וקטן לא עשה כלום, הרי שאי"ז מעשה קוף בעלמא שאם כן היה יד"ח בהדלקתו, ועוד דקיי"ל הדלקה עושה מצווה. עוד צ"ב, כיון דמצות הדלקה זו חובה המוטלת על הגברא, א"כ מה מועיל כשאחר מדליק בשבילה, דהא לאו בר מינוי לשליחות היא מחמת שקיבלה עליה שבת.
ולכן נראה לומר דהפמ"ג ס"ל דמצות הדלקת נ"ח היא דין על הבית, וכיון שהשליח מדליק בשביל בית זה א"כ מובן מדוע מתייחסת המצוה אל המשלח. ומה דנקט הפמ"ג דהוי ממונו, כוונתו לומר שזה דין על הבית, והיינו חיוב המוטל על ממונו של האדם, ולא חיוב על הגברא.
ובעצם קו' האחרונים לכאורה יש להעיר דכל קושייתם הוא מצד מינוי השליחות, דחסר בכח המשלח במה "דלא מצי עביד" אבל יש להעיר מטעם אחר, מכיון שכבר קיבלה שבת ובפרט להמג"א שקיבלה בפירוש, א"כ היא מופקעת בכלל ממצות הדלקת נ"ח ולא רק משום מינוי השליחות.
וביתר ביאור, הנה אדם שידליק נ"ח בשבת, לכאו' לא יצא יד"ח אף בלא טעמא מהב"ע, ושלא כמו אדם ששחט בשבת דשחיטתו קיימת ולא חשיב נבילה וטריפה אבל בהדלקת נר חנוכה עצם התקנה היא להדליק נרות ביום חול, דלא נתקנה המצווה ביום שבת, אלא להדליק ביום שישי מפלג המנחה (וכ"כ הפמ"ג עיין סי' תרע"ב הובא בביה"ל ד"ה ובלבד ואע"פ שהביא בשו"ע שבע"ש צריך שידלק עד חצי שעה אחר השקיעה מ"מ עיקר התקנה בפלג המנחה).
אמנם בזה לכאו' היה אפשר להשיב על הדברים בתרתי, חדא דאף שהוא שבת אצלה מ"מ הלא הדליקו עליה בזמן אלא שהקדימה היא את השבת. ועוד דגם הפמ"ג שחידש שיצא אף בכבתה קודם הלילה - משום דבע"ש עיקר הזמן הוא מפלג המנחה - ודאי מסתבר שלא ביטלו את עיקר הזמן אלא הרחיבוהו דלמה יבטלו.
אמנם עדיין צ"ב, דסו"ס כלפי אותה אישה שקיבלה ע"ע שבת, הרי עכשיו זה נחשב שבת לכל דבר, ודומה הדבר לשליח שמדליק נ"ח לאדם שנמצא במקום שעדין לא הגיע או עבר זמן החיוב דודאי אינו יוצא יד"ח.
וגם מה שרצינו ליישב שלא ביטלו את עיקר הזמן אלא הרחיבוהו, יש לדחות דכ"ז לענין שיעור ההדלקה שצריך ליתן שמן שידלק עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים (כמש"כ הביה"ל הנז' ובסי' תרע"ח ס"ק ב' בשם האחרונים) והוא בדין שיעור מצות ההדלקה אצל בר חיובא, אולם אדם שקיבל על עצמו שבת, כלל ליכא חיוב הדלקה אצלו. ודומה הדבר למה שנפסק בשו"ע סי' רס"ג סעי' ט"ו דיחיד שקיבל שבת אינו יכול להתפלל תפילת חול ועיין שם עוד בסעי' י"א והיינו כל שקיבל שבת אינו בכלל חיובי מצות החול ויל"ע.
והנה מצינו פלוגתת ראשונים אם מותר לאדם שקיבל שבת קודם חשיכה לאמר לחבירו שלא קיבלה שיעשה בשבילו מלאכה פלונית ונחלקו בזה הרשב"א והר"ן הובא בב"י סי' רסג ובט"ז שם סק"ג וכך נפסק בשו"ע סעי' י"ז בשם י"א וכד' הרשב"א דמותר עיי"ש. ולפ"ז י"ל אף שקיבלה האישה על עצמה שבת מ"מ כיון שיכולה להדליק ע"י אחר שלא קיבל שבת א"כ אינה מופקעת מצד עצם מצות הדלקת נ"ח ויל"ע.
והנה לפי מה שהתבאר בפמ"ג דשליחות להדלקת נ"ח לאו שליחות ממש וכמעשה קוף, וכפי שנתבאר דס"ל דחובת ההדלקה מוטלת על הבית. הסתפקתי אם מועיל שליח חש"ו, ואפילו הדלקת גוי, דסו"ס לא גרע ממעשה קוף.
כמו כן לכאורה יש ללמוד מדברי הראשונים בפסחים והרמב"ן והר"ן (פסחים ד. בדפי הרי"ף) וז"ל: ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה מברכין עליה להדליק ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (דף כג.) דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר עכ"ל. וכ"כ ברמב"ן שם.
ובפשטות היה אפש"ל שכוונת הראשונים שנ"ח אינו בדין שליחות, אלא מצוה שנעשית בממון הבעלים, ואם כך יועיל אף ע"י מעשה קטן וכיו"ב.
אמנם בדבריהם לא מוכרע שנ"ח ליתא בדין שליחות, די"ל דס"ל שבנ"ח לא די בשליחות גרידא אם לא שהוא ממונו. וכך מדוקדק במאירי שהעיר שם על דבריהם למה יגרע מקרבן פסח שמועיל ע"י שליח, ומדבריו עכ"פ מבואר שהבין בדעתם שהוא גם בדין שליחות אלא שיש תנאי שיהיה בממונו.
ואכן ממה שנפסק בשו"ע (סימן תרעה ס"ג) שלא מועילה הדלקת חש"ו, ואף עכו"מ בכלל זה וכמו שכתב הרמב"ם מפורש (פרק ד' מהלכות חנוכה ה"ט) שאם הדליקו עכו"ם לא עשה כלום עיי"ש, הרי זה ברור שלא יד"ח בהדלקה של מי שאינו בר חיובא. אמנם לפמ"ג עדיין צ"ב מדוע לא יד"ח. ודוחק לומר שהפמ"ג ס"ל כשיטות היש אומרים (בשו"ע שם) שיוצאים יד"ח בהדלקת חש"ו.
והנה לאחר כ"ז מצאתי במהרש"ם בהגהותיו לשו"ע (נדפסו בספר אורחות חיים סימן תרע"ג אות יא) כתב עפ"י הפמ"ג הנ"ל דבהדלקה אין צריך דין שליחות וסיים דלפ"ז יש לומר דגם על ידי עכו"ם יוצא ידי חובתו ע"כ. אמנם כאמור ד"ז צ"ב מדנפסק להל' שלא יד"ח.
ובעצם יסודו של הפמ"ג והמהרש"ם ראיתי מש"כ בספר חסד לאברהם (תאומים או"ח סימן פ') לפרש את הסוגיא בשבת כג. שלא מועיל הדלקת חש"ו, זה דווקא באופן שעשו כן מדעתם במטרה לזכות אותו אבל אם מינה אותם שליח להדליק בשבילו מועילה הדלקתם מדין שליחות. ויסודו עפ"י הנתיבות משפט (סימן קפ"ב ביאורים ס"ק א') לחלק בין ענין שליחות בקיום המעשה ובין ענין שליחות לחייב את המשלח בעונש, דשני ענינים נפרדים הם, ולא אמרו אין שליחות לקטן ועכו"ם אלא לענין שליחות לקיום המעשה, כגון קנין וקדושין דבזה אנו אומרים דאין שליחות לחש"ו ועכו"ם ומעשיו בטלים, משום דעיקר קיום המעשה ע "י שליח ילפינן מקרא 'גם אתם' דכתיב בתרומה, ושם יש לימוד מיוחד למעוטי קטן ונכרי, אבל שלח קטן ונכרי לעשות דבר עבירה באופן שאי אפשר למעשה להתבטל, כגון שאמר להם להקיף ראשו של גדול, ואנו דנים רק על חיוב המשלח שיהיה נחשב מעשה השליח כאילו עשה המשלח המעשה, ומשום שבאינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה, בענין זה יש שליחות גם לחש"ו ונכרי, שהרי חיוב המשלח בזה למדנו מחצר, והרי אין בחצר שום לימוד למעט קטן ונכרי.
ועפ"ז רצה לדמות שליח לדבר מצוה לשליח עבירה, ולכן אם מינה עכו"מ או חש"ו להדליק בשבילו נ"ח כיון שהמעשה א"א להתבטל מועילה הדלקתם מדין שליחות ונחשב כאילו הדליק בעצמו. והביא לכך גם ראיה מהמג"א סימן רס"ג ס"ק י"א שמועילה הדלקת נר שבת ע"י עכו"מ אף שהדלקה עושה מצוה עיי"ש.
ולפ"ז מבואר הטעם דמועיל לפמ"ג למנות שליח שאינו בר חיובא וכמו שגם למד בדעתו המהרש"ם. אמנם זה חידוש גדול לומר שכל דברי השו"ע והפוסקים דלא יד"ח בהדלקת חש"ו כל זה כשלא מינה אותם. ובכלל יש לדחות מש"כ החסד לאברהם (וראה בספר מקראי קודש חנוכה סימן י"א) דאינו דומה שליח לדבר עבירה לשליח מצוה דבעינן שהוא יעשה בעצמו, וגם ע"י גרמא יש לדון אם יצאו מכש"כ ע"י מי שאינו שליח ויל"ע.
והנה בעצם הדין בהדלקת חש"ו, הביא בשו"ע סוסי' תרע"ה בשם יש אומרים שקטן מוציא יד"ח בהדלקת נרות חנוכה עיי"ש ובמ"ב שם.
ויל"ע לשי' הזו במה חלוק נר חנוכה משאר מצוות שאין יוצאים בהם יד"ח ע"י קטן. יתירה מכך בהל' מגילה סי' תרפ"ט פסק השו"ע דאין יוצאין ע"י קריאת קטן ולא הזכיר כלל דעה שיוצאים על ידו יד"ח וצ"ב מהו שורש החילוק ביניהם.
והנראה ליישב עפ"י החקירה הידוע בגדר מצות נרות חנוכה אם נ"ח מצוה המוטלת על האדם "גברא" או מצוה התלויה בבית "חפצא" ושורש לד' מצינו בפלוגתת השו"ע והרמ"א בסימן תרע"א (ועיי"ע בשעה"צ סי' תרע"ה אות יד), השו"ע ס"ל דבעה"ב לחוד מחויב בהדלקת נ"ח ושאר ב"ב יוצאים בהדלקתו והרמ"א שם ס"ל דכל בני הבית מחויבים בהדלקה. ואפשר לבאר דנחלקו בזה, השו"ע ס"ל דנ"ח הוי "חובת חפצא" והיינו דבכל בית צריך שידלקו נ"ח בשביל פרסומי ניסא, מאידך הרמ"א ס"ל דחיוב הדהנ"ח מוטלת על הגברא ולכך כל אחד ואחד הוא בחיוב עצמי ואינו נכלל בהדלקת בעה"ב.
ועפ"ז מבואר היטב מש"כ השו"ע הנ"ל בשם י"א שקטן מוציא יד"ח בהדלקתו, דאין מצות ההדלקה חיוב על הגברא - שאין קטן מוכשר לכך ואינו מצווה - אלא מצוה המוטלת על הבית ולכך הדלקת קטן מועילה. וכמו"כ יתבאר הטעם דחלוק הדהנ"ח משאר מצוות שאין קטן מוציא יד"ח, דנר חנוכה הינה מצוה חלוקה משאר המצוות, שהינם חובה המוטלת על הגברא. ולפי זה הרמ"א ודאי ס"ל דאין קטן מוציא יד"ח. וראיתי בשנת תשס"ה שכ"כ הגר"ש רוזובסקי.
