"פרשת ויחי – האם מותר לנשק מת"
"ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו" [בראשית פ"נ פ"א]
"ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו" [בראשית פ"נ פ"א]
איתא במדרש [שכל טוב] עה"פ וז"ל: "מלמד שמותר לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר, וזו היא נשיקה של פירוד גמור", מבואר במדרש ב' נקודות א. שהיה צריך פה לימוד מיוחד שמותר לנשק מת וע"ז נעמוד פה בס"ד, ב. שהנשיקה שנשק יוסף ליעקב היתה בגדר של נשיקה של פרידה וע"ז עמדנו כבר במקו"א, [אמנם ברלב"ג פי' שהיתה זו נשיקה של כבוד].
הדעות המתירות
לכאו' מד' המדרש [בראשית רבתי שם דף רנ"ז] שכתוב "ויבך עליו מכאן שחייב אדם לבכות על אביו ולהודיע שבחו של יוסף שאף על פי שהיד מלך וגנאי היה לו לבכות, ביזה עצמו ובכה על אביו וישק לו מלמד שצריך אדם לנשק את מתו על פרישתו" ע"כ. מבואר להדיא במדרש שאדם שמת לו מת יש מקום לנשק אותו כי עוזב אותו ונפרד ממנו והוי כמו כל נשיקה שנפרד אדם מחבירו.
רבינו מנחם ברבי שלמה ז"ל [במדרש שכל טוב שם דף שכ"ז]: "ויבך עליו וישק לו מלמד שמותר לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר היא נשיקה של פירוד גמור", וכ"כ בספר צרור המור [בראשית שם] וז"ל: "וישק לו מכאן אמרו זו נשיקת פרישות. מכאן שצריך אדם לנשק את מתו על פרישותו", וכ"כ בעוד מקום [בראשית כג' ג' שכ' מכאן שחייב אדם לנשק מתו], וכ"כ אברבנאל [שם], מכל הנ"ל מוכח שמותר לאדם לנשק המת.
ועי' ספר עטרת אבות [ח"ג מנהגי מרוקו פל"ג סי' יג'] שהביא מנהג מרוקו לנשק המת אחר פטירתו וכ"כ בספר עלי הדס [פכ"ג אות ד'] שכבר נהגו בתוניס להכניס קרובי הנפטר לנשקו נשיקה של פרידה.
האיסור לנשק מת
ולכאו' יש להקשות כיצד היה מותר לו ליוסף לנשק ליעקב אחר פטירת יעקב הרי אסור לנשק למת כמבואר בספר חסידים [רלו] וז"ל: "ולאדם שמת לו בנו או בתו לא ינשק אותם ולא יניח אשתו לנשק אותם כי מקצרים ימי בניהם ובנותיהם ויש למחות ביד האב והאם" עכ"ל, וכן בצוואת ר' יהודה החסיד [ס"ד] לא ינשק אחד מבניו כשהוא מת כי לא ישאר לו אפילו אחד, [והביאו ר' ירוחם בתולדות אדם וחוה בנתיב כח, וכ"ה בחכמת אדם כלל קנז ס"ח, וכ"כ בקיצור שו"ע סי' קצז' ס"ז, וכ"כ בערוך השולחן יו"ד סי' שצד' ס"ב].
וכן הק' האוה"ח הקדוש [עה"פ] וז"ל: "אבל אין נכון לעשות כן למת אחר כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת" מבואר בד' שיש איסור לנשק למת והאדם הנושק פוגם לנשמתו,
בהיתר שמותר היה ליוסף לנשק ליעקב
וביארו המפרשים כמה תי' לזה ונבארם בעז"ה.
א. האוה"ח יעקב אבינו לא מת
ומיישב האוה"ח וז"ל: "אלא לו ליעקב כי חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם" עכ"ל, וכן ברוקח כתב שיעקב אבינו לא מת ושפתותיו דובבות, א"כ מבואר באלו המפרשים שכל מה שהיה מותר ליוסף לנשק את יעקב זה משום המ"ד בגמ' בתענית [ה:] שיעקב אבינו לא מת אבל אם היה באמת מת היה אסור לנשקו, כמ"ש להלן.
איתא בגמ' בתענית אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, אמר ליה מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים.
בגמ' מבואר להדיא שר' יוחנן ס"ל שיעקב אבינו לא מת אלא חי לעולם, וכל מה שהספדנים ספדו לו זה משום שחשבו שהוא מת וכ"פ רש"י, וק' מכמה פנים א. הרי יעקב אבינו עצמו אמר הנה אנכי מת ואלקים וגו', ב. עוד כתוב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו'. ובאמת בתורה לא כתוב במפורש שמת אלא כתוב לשון 'ויגוע'.
וביאר המהרש"א: ושמעתי לפרש בסוגיא זו משום דאיכא לפרש הא דיעקב אבינו לא מת בשני פנים אם שלא מת כלל גם בגוף אם שלא מת בנפש כשאר צדיקים אבל בגוף היה מת ואהא שלא מת בנפש לא חש להקשות דמפורסמת היא דאמאי נקט יעקב טפי מאברהם ויצחק דודאי גם הם לא מתו בנפש ואי שלא מת אף בגוף קאמר וכי בכדי ספדו ספדיא כו' ומשני ליה דודאי בנפש קאמרי דלא מת ודתקשי אמאי נקטי יעקב טפי דמקרא אני דורש כו' מקיש הוא לזרעו ומש"ה נקטי יעקב כמו שהוזכר בקרא בהקישא דלא שייך אלא ביעקב להקישו לזרעו משא"כ באברהם ויצחק משום זרעו ישמעאל ועשו ומייתי ליה מדכתיב אל תירא עבדי יעקב וגו' מקיש הוא בכמה כתובים קרי ליה לכלל ישראל בשם יעקב ומיהו הכא דכתיב ביה ואת זרעך וגו' משמע דעבדי יעקב היינו יעקב עצמו ועי"ל בזה ע"פ מ"ש בפ"ב דכתובות מתים שבחו"ל אינן חיים שנאמר נותן נשמה לעם עליה וגו' כי א"י נקרא ארץ החיים מיתת צדיקים שבא"י אינה רק מיתה מקרית משא"כ בחו"ל דהמיתה היא טבעית וע"כ צריכין לגלגול מחילות וז"ש יעקב אבינו לא מת דודאי אברהם ויצחק שמתו בא"י חיים הם גם במיתתן כיון שמתו בא"י אבל יעקב אבינו שמת בחו"ל היה לבעל דין לומר דאינו חי כמותן ולזה אמר דאף הוא חי וכאלו מת בא"י וא"ל וכי בכדי חנטו כו' ומהיכא תיתי לך שהוא חי יותר משאר מתים שבח"ל וא"ל מקיש כו' הנני מושיעך מארץ רחוק דהיינו ממצרים בחיים כאלו אתה מת בא"י כמו זרעך יוסף שבא ממצרים ארץ שביו בחיים לשם.
ובמרומי שדה פירש שהיה מרגיש גם אחרי מותו את הכבוד שנעשה לו בקבורתו וביציאתו מן ארץ מצרים, וזהו המשמעות לא מת כמו לשון הגמ' בתמיד מה יעשה אדם ויחיה, א"ל ימית את עצמו. ופי' שלא ירגיש בהעדר הרצון והכבוד כמו מת.
ב. העמק דבר שהנשיקה היתה קודם הפטירה
בהעמק דבר יישב דאה"נ אסור לנשק מת ומה שיוסף נשק היה לפני שיצאה נשמתו של יעקב וז"ל: ויבך עליו וישק לו. לא היה זה בכיה על מתו, דודאי כולם בכו מר, ואפילו שארי אנשים כמבואר להלן, ותו דא"כ מה זה נשיקה וכי הוא כבוד המת לנשקהו, אלא משום שהיה נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים כמבואר לעיל, מש"ה באה בכיה זו מרוב אהבה, מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו, ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי. והיינו דכתיב וישק לו, ולא כתיב וישקהו, וכבר בארנו לעיל דמשמעו של וישק לו שנשקו זה את זה, ופי' דיעקב בעת הפרדו נשק ליוסף. ואף על גב דכתיב תחלה ויגוע ויאסף אל עמיו, מכ"מ הפירוש בשעת גויעה, וכמו דכתיב ברחל לעיל ל"ה י"ח בצאת נפשה כי מתה ותקרא את שמו, ה"נ בשעת גויעה נשקו זה את זה עכ"ל.
ג. המלבי"ם דגוף יעקב היה קדוש ולא מטמא
מהמלבי"ם נראה לומר שאה"נ אצל כל אחד אסור לנשק אבל יעקב אבינו גופו היה קדוש ולא נטמא ע"י המות, וכ"מ בשם ספר אמרי שמאי [להגר"ש גינזבורג זצ"ל עמ' לג'] דהק' כיצד היה מותר למשה ואלעזר לנשק לאהרן [כמבואר בילקוט שמעוני הו"ד לקמן] ומת' כי אהרן מת במיתת נשיקה כמבואר בגמ' בב"ב [יז.] והמת ע"י נשיקה ע"י השכינה אינו מטמא כמש"כ הרמב"ן ריש פ' חוקת כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאים וכ"מ בספר החינוך [מ"ע רסג'] שהצדיקים הגמורים אינם מטמאים לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיאו נפשם על כן תעלה נפשם בנשיקה, וכ"מ ברבנו בחיי בספר כד הקמח [ערך אהבה] עי"ש.
ד. האיסור הוא רק אב לבנו ולא בן לאב
ור' אפרים ב"ר שמשון ז"ל [בן זמנו של הרוקח בפי' עה"ת דף קסח] שכתב: "ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו" - קבלה מפי רבי אלעזר בן רבי יהודה זצ"ל שסכנה היא לנשק את המת, לפי שכשהוא מנשקו המת מחבבו ומוליכו לבית עולמו, חוץ מן אב ואם [ר"ל שמותר לנשקם] וכל אדם הנושק בנו לאחר שמת בידוע שכל בניו ימותו לו בחייו, לכך יכול היה יוסף לישק את אביו, והביא הדברים בקצרה הגאון החיד"א ז"ל בספרו דבש לפי [מערכת נ' אות כ"ד].
וכ"ה בפתחי תשובה [יו"ד סי' שצ"ד ס"ק א'] כתב עי' באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם ס"ח אדם שמת בנו או בתו אל ינשק אותם ונ"ל דדוקא לבנו ולבתו אסור אבל לשאר מתים מותר כדכתיב גבי יעקב ויבך עליו וישק לו. ובמעבר יבק כתב ע"ז [בשפת אמת ר"פ מ"א] דרק הורים לילדיהם אסורים לנשק אבל בן מותר לנשק לאביו כמו ביוסף ויעקב. ובחיד"א [בדבש לפי מערכת נ' אות כ"ד] מבואר בדבריו דסכנה לנשק כל מת אלא דהסכנה הכי גדולה היא בנשיקת הבן.
ה. דמותר באדם גדול
המהרש"ם בהגהותיו לספר חסידים העיר מהא דאי' בירושלמי מסכת שבת [פ"ב ה"ז] נסתלקה נשמתו של ר' אלעזר נכנס ר' יהודה וחלץ את תפיליו והיה מגפפו ומנשקו, ועפי"ז כתב דאפי' לדברי האור החיים הק' מותר באדם גדול ואפי' אינו רבו, ובזה גם יתורץ מה שקשה מהמדרש דעשרה הרוגי מלכות כאשר ר' ישמעאל כהן גדול נטל ראשו של רבן שמעון ונתנו בחיקו ופיו על פיו ונשקו ומכיון שהי' אדם גדול מיושב טפי ודו"ק.
וכן איתא בילקוט שמעוני [מסעי רמז תשפז'] "ואח"כ ירד הקב"ה ונטל בנשיקה נשמתו של אהרן הכהן וכו' והיו משה ואלעזר מנשקין לאהרן משה על לחיו האחד ואלעזר על לחיו השני עי"ש, מוכח דלאדם גדול שרי לנשק לאחר מותו.
וראיתי בס' תשובות הגר"ח [קניבסקי, ח"ב תשו' תתשי"ט עמ' תל"ח] שהקשה בהא דמבו' בתענית ה' ע"ב הנ"ל א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת וכו' מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו' דמ"ט לא הביא ראיה דיעקב אבינו לא מת מהך קרא בפר' ויחי ויפל יוסף על פני אביו ויבך וישק לו ואיתא בס' חסידים שאסור לנשק המת וע"כ דיעקב אבינו לא מת ותירץ ע"ז מרן הגר"ח קנייבסקי בזה"ל בצדיקים י"ל שאין מזיק עכ"ל, הרי די"ל שכל הצדיקים שרי לנשקם אחר מותם וליכא סכנה בנישוק דאי"ז מזיק ומש"ה אין מוכח דיעקב לא מת ממה שנישקו יוסף דאף אם י"ל שמת יהא שרי לנשק שבצדיקים אי"ז מזיק, ויתכן שסבר שאי"ז מזיק מכיון שצדיקים נקראים חיים א"כ זה כמו התשובה לעיל שיעקב אבינו לא מת
אכן עיין בדמשק אליעזר כאן שכתב דמאבות הקדושים אין ראי' שהם אף במותם קרויים חיים ובפרט שכתבו חכמי הניתוח שיש ארס ממית בגוף הנפטר ובפרט בפניו.
והמנהג בזמנינו כתב בספר שבעים תמרים [על צוואת ריה"ח] שאסור לנשק המת מצד איסור בחוקתיהם לא תלכו דכידוע כן נהוג אצלם.
הדעות המתירות
לכאו' מד' המדרש [בראשית רבתי שם דף רנ"ז] שכתוב "ויבך עליו מכאן שחייב אדם לבכות על אביו ולהודיע שבחו של יוסף שאף על פי שהיד מלך וגנאי היה לו לבכות, ביזה עצמו ובכה על אביו וישק לו מלמד שצריך אדם לנשק את מתו על פרישתו" ע"כ. מבואר להדיא במדרש שאדם שמת לו מת יש מקום לנשק אותו כי עוזב אותו ונפרד ממנו והוי כמו כל נשיקה שנפרד אדם מחבירו.
רבינו מנחם ברבי שלמה ז"ל [במדרש שכל טוב שם דף שכ"ז]: "ויבך עליו וישק לו מלמד שמותר לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר היא נשיקה של פירוד גמור", וכ"כ בספר צרור המור [בראשית שם] וז"ל: "וישק לו מכאן אמרו זו נשיקת פרישות. מכאן שצריך אדם לנשק את מתו על פרישותו", וכ"כ בעוד מקום [בראשית כג' ג' שכ' מכאן שחייב אדם לנשק מתו], וכ"כ אברבנאל [שם], מכל הנ"ל מוכח שמותר לאדם לנשק המת.
ועי' ספר עטרת אבות [ח"ג מנהגי מרוקו פל"ג סי' יג'] שהביא מנהג מרוקו לנשק המת אחר פטירתו וכ"כ בספר עלי הדס [פכ"ג אות ד'] שכבר נהגו בתוניס להכניס קרובי הנפטר לנשקו נשיקה של פרידה.
האיסור לנשק מת
ולכאו' יש להקשות כיצד היה מותר לו ליוסף לנשק ליעקב אחר פטירת יעקב הרי אסור לנשק למת כמבואר בספר חסידים [רלו] וז"ל: "ולאדם שמת לו בנו או בתו לא ינשק אותם ולא יניח אשתו לנשק אותם כי מקצרים ימי בניהם ובנותיהם ויש למחות ביד האב והאם" עכ"ל, וכן בצוואת ר' יהודה החסיד [ס"ד] לא ינשק אחד מבניו כשהוא מת כי לא ישאר לו אפילו אחד, [והביאו ר' ירוחם בתולדות אדם וחוה בנתיב כח, וכ"ה בחכמת אדם כלל קנז ס"ח, וכ"כ בקיצור שו"ע סי' קצז' ס"ז, וכ"כ בערוך השולחן יו"ד סי' שצד' ס"ב].
וכן הק' האוה"ח הקדוש [עה"פ] וז"ל: "אבל אין נכון לעשות כן למת אחר כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת" מבואר בד' שיש איסור לנשק למת והאדם הנושק פוגם לנשמתו,
בהיתר שמותר היה ליוסף לנשק ליעקב
וביארו המפרשים כמה תי' לזה ונבארם בעז"ה.
א. האוה"ח יעקב אבינו לא מת
ומיישב האוה"ח וז"ל: "אלא לו ליעקב כי חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם" עכ"ל, וכן ברוקח כתב שיעקב אבינו לא מת ושפתותיו דובבות, א"כ מבואר באלו המפרשים שכל מה שהיה מותר ליוסף לנשק את יעקב זה משום המ"ד בגמ' בתענית [ה:] שיעקב אבינו לא מת אבל אם היה באמת מת היה אסור לנשקו, כמ"ש להלן.
איתא בגמ' בתענית אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, אמר ליה מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים.
בגמ' מבואר להדיא שר' יוחנן ס"ל שיעקב אבינו לא מת אלא חי לעולם, וכל מה שהספדנים ספדו לו זה משום שחשבו שהוא מת וכ"פ רש"י, וק' מכמה פנים א. הרי יעקב אבינו עצמו אמר הנה אנכי מת ואלקים וגו', ב. עוד כתוב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו'. ובאמת בתורה לא כתוב במפורש שמת אלא כתוב לשון 'ויגוע'.
וביאר המהרש"א: ושמעתי לפרש בסוגיא זו משום דאיכא לפרש הא דיעקב אבינו לא מת בשני פנים אם שלא מת כלל גם בגוף אם שלא מת בנפש כשאר צדיקים אבל בגוף היה מת ואהא שלא מת בנפש לא חש להקשות דמפורסמת היא דאמאי נקט יעקב טפי מאברהם ויצחק דודאי גם הם לא מתו בנפש ואי שלא מת אף בגוף קאמר וכי בכדי ספדו ספדיא כו' ומשני ליה דודאי בנפש קאמרי דלא מת ודתקשי אמאי נקטי יעקב טפי דמקרא אני דורש כו' מקיש הוא לזרעו ומש"ה נקטי יעקב כמו שהוזכר בקרא בהקישא דלא שייך אלא ביעקב להקישו לזרעו משא"כ באברהם ויצחק משום זרעו ישמעאל ועשו ומייתי ליה מדכתיב אל תירא עבדי יעקב וגו' מקיש הוא בכמה כתובים קרי ליה לכלל ישראל בשם יעקב ומיהו הכא דכתיב ביה ואת זרעך וגו' משמע דעבדי יעקב היינו יעקב עצמו ועי"ל בזה ע"פ מ"ש בפ"ב דכתובות מתים שבחו"ל אינן חיים שנאמר נותן נשמה לעם עליה וגו' כי א"י נקרא ארץ החיים מיתת צדיקים שבא"י אינה רק מיתה מקרית משא"כ בחו"ל דהמיתה היא טבעית וע"כ צריכין לגלגול מחילות וז"ש יעקב אבינו לא מת דודאי אברהם ויצחק שמתו בא"י חיים הם גם במיתתן כיון שמתו בא"י אבל יעקב אבינו שמת בחו"ל היה לבעל דין לומר דאינו חי כמותן ולזה אמר דאף הוא חי וכאלו מת בא"י וא"ל וכי בכדי חנטו כו' ומהיכא תיתי לך שהוא חי יותר משאר מתים שבח"ל וא"ל מקיש כו' הנני מושיעך מארץ רחוק דהיינו ממצרים בחיים כאלו אתה מת בא"י כמו זרעך יוסף שבא ממצרים ארץ שביו בחיים לשם.
ובמרומי שדה פירש שהיה מרגיש גם אחרי מותו את הכבוד שנעשה לו בקבורתו וביציאתו מן ארץ מצרים, וזהו המשמעות לא מת כמו לשון הגמ' בתמיד מה יעשה אדם ויחיה, א"ל ימית את עצמו. ופי' שלא ירגיש בהעדר הרצון והכבוד כמו מת.
ב. העמק דבר שהנשיקה היתה קודם הפטירה
בהעמק דבר יישב דאה"נ אסור לנשק מת ומה שיוסף נשק היה לפני שיצאה נשמתו של יעקב וז"ל: ויבך עליו וישק לו. לא היה זה בכיה על מתו, דודאי כולם בכו מר, ואפילו שארי אנשים כמבואר להלן, ותו דא"כ מה זה נשיקה וכי הוא כבוד המת לנשקהו, אלא משום שהיה נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים כמבואר לעיל, מש"ה באה בכיה זו מרוב אהבה, מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו, ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי. והיינו דכתיב וישק לו, ולא כתיב וישקהו, וכבר בארנו לעיל דמשמעו של וישק לו שנשקו זה את זה, ופי' דיעקב בעת הפרדו נשק ליוסף. ואף על גב דכתיב תחלה ויגוע ויאסף אל עמיו, מכ"מ הפירוש בשעת גויעה, וכמו דכתיב ברחל לעיל ל"ה י"ח בצאת נפשה כי מתה ותקרא את שמו, ה"נ בשעת גויעה נשקו זה את זה עכ"ל.
ג. המלבי"ם דגוף יעקב היה קדוש ולא מטמא
מהמלבי"ם נראה לומר שאה"נ אצל כל אחד אסור לנשק אבל יעקב אבינו גופו היה קדוש ולא נטמא ע"י המות, וכ"מ בשם ספר אמרי שמאי [להגר"ש גינזבורג זצ"ל עמ' לג'] דהק' כיצד היה מותר למשה ואלעזר לנשק לאהרן [כמבואר בילקוט שמעוני הו"ד לקמן] ומת' כי אהרן מת במיתת נשיקה כמבואר בגמ' בב"ב [יז.] והמת ע"י נשיקה ע"י השכינה אינו מטמא כמש"כ הרמב"ן ריש פ' חוקת כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאים וכ"מ בספר החינוך [מ"ע רסג'] שהצדיקים הגמורים אינם מטמאים לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיאו נפשם על כן תעלה נפשם בנשיקה, וכ"מ ברבנו בחיי בספר כד הקמח [ערך אהבה] עי"ש.
ד. האיסור הוא רק אב לבנו ולא בן לאב
ור' אפרים ב"ר שמשון ז"ל [בן זמנו של הרוקח בפי' עה"ת דף קסח] שכתב: "ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו" - קבלה מפי רבי אלעזר בן רבי יהודה זצ"ל שסכנה היא לנשק את המת, לפי שכשהוא מנשקו המת מחבבו ומוליכו לבית עולמו, חוץ מן אב ואם [ר"ל שמותר לנשקם] וכל אדם הנושק בנו לאחר שמת בידוע שכל בניו ימותו לו בחייו, לכך יכול היה יוסף לישק את אביו, והביא הדברים בקצרה הגאון החיד"א ז"ל בספרו דבש לפי [מערכת נ' אות כ"ד].
וכ"ה בפתחי תשובה [יו"ד סי' שצ"ד ס"ק א'] כתב עי' באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם ס"ח אדם שמת בנו או בתו אל ינשק אותם ונ"ל דדוקא לבנו ולבתו אסור אבל לשאר מתים מותר כדכתיב גבי יעקב ויבך עליו וישק לו. ובמעבר יבק כתב ע"ז [בשפת אמת ר"פ מ"א] דרק הורים לילדיהם אסורים לנשק אבל בן מותר לנשק לאביו כמו ביוסף ויעקב. ובחיד"א [בדבש לפי מערכת נ' אות כ"ד] מבואר בדבריו דסכנה לנשק כל מת אלא דהסכנה הכי גדולה היא בנשיקת הבן.
ה. דמותר באדם גדול
המהרש"ם בהגהותיו לספר חסידים העיר מהא דאי' בירושלמי מסכת שבת [פ"ב ה"ז] נסתלקה נשמתו של ר' אלעזר נכנס ר' יהודה וחלץ את תפיליו והיה מגפפו ומנשקו, ועפי"ז כתב דאפי' לדברי האור החיים הק' מותר באדם גדול ואפי' אינו רבו, ובזה גם יתורץ מה שקשה מהמדרש דעשרה הרוגי מלכות כאשר ר' ישמעאל כהן גדול נטל ראשו של רבן שמעון ונתנו בחיקו ופיו על פיו ונשקו ומכיון שהי' אדם גדול מיושב טפי ודו"ק.
וכן איתא בילקוט שמעוני [מסעי רמז תשפז'] "ואח"כ ירד הקב"ה ונטל בנשיקה נשמתו של אהרן הכהן וכו' והיו משה ואלעזר מנשקין לאהרן משה על לחיו האחד ואלעזר על לחיו השני עי"ש, מוכח דלאדם גדול שרי לנשק לאחר מותו.
וראיתי בס' תשובות הגר"ח [קניבסקי, ח"ב תשו' תתשי"ט עמ' תל"ח] שהקשה בהא דמבו' בתענית ה' ע"ב הנ"ל א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת וכו' מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו' דמ"ט לא הביא ראיה דיעקב אבינו לא מת מהך קרא בפר' ויחי ויפל יוסף על פני אביו ויבך וישק לו ואיתא בס' חסידים שאסור לנשק המת וע"כ דיעקב אבינו לא מת ותירץ ע"ז מרן הגר"ח קנייבסקי בזה"ל בצדיקים י"ל שאין מזיק עכ"ל, הרי די"ל שכל הצדיקים שרי לנשקם אחר מותם וליכא סכנה בנישוק דאי"ז מזיק ומש"ה אין מוכח דיעקב לא מת ממה שנישקו יוסף דאף אם י"ל שמת יהא שרי לנשק שבצדיקים אי"ז מזיק, ויתכן שסבר שאי"ז מזיק מכיון שצדיקים נקראים חיים א"כ זה כמו התשובה לעיל שיעקב אבינו לא מת
אכן עיין בדמשק אליעזר כאן שכתב דמאבות הקדושים אין ראי' שהם אף במותם קרויים חיים ובפרט שכתבו חכמי הניתוח שיש ארס ממית בגוף הנפטר ובפרט בפניו.
והמנהג בזמנינו כתב בספר שבעים תמרים [על צוואת ריה"ח] שאסור לנשק המת מצד איסור בחוקתיהם לא תלכו דכידוע כן נהוג אצלם.
