בס"ד
כתוב בפרשת ויגש (בראשית מ"ו, כ"ח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גושן" ואיתא במדרש רבה (פרשה צה) ואת יהודה שלח לפניו, ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו, והדברים תמוהים, למ"ד ששלח אותו להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה, והרי יוסף למד תורה גם במצרים כפי שרמז לו כבר בעגלות ששלח לו, שבזה רמז לו שזוכר באיזו סוגיא אחזו כשנפרדו בפעם האחרונה, וזו סוגיית עגלה ערופה, וא"כ מדוע לא סמך על יוסף בענין הזה שיקים לו בית מדרש שם שיוכלו להורות משם דברי תורה.
ועוד יש לתמוה שלשון הפסוק הוא, ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, ומה באה התורה להשמיענו ששלח אותו אל יוסף, שהרי שלח אותו למצרים שיעמיד לו שם בית מדרש, ומה שייך כאן יוסף.
והנה מצינו שעם ישראל נקראו במספר שמות, ישראל, ישורון ועוד, אך שמות נוספים שמצינו הם אפרים ויוסף, כך מצינו בנביא עמוס (ה',ט"ו), שִׂנְאוּ־רָע֙ וְאֶ֣הֱבוּ ט֔וֹב וְהַצִּ֥יגוּ בַשַּׁ֖עַר מִשְׁפָּ֑ט אוּלַ֗י יֶֽחֱנַ֛ן יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף, וכן בתהילים מצינו שעם ישראל נקרא על שמות בני רחל (פ', ב' ג'), רֹ֮עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל׀ הַאֲזִ֗ינָה נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף יֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה: לִפְנֵ֤י אֶפְרַ֨יִם׀ וּבִנְיָ֮מִ֤ן וּמְנַשֶּׁ֗ה עוֹרְרָ֥ה אֶת־גְּבֽוּרָתֶ֑ךָ וּלְכָ֖ה לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ.
והנה ב' מלכויות מלכו בעם ישראל, האחד הוא יוסף והשני הוא יהודה, והנה מלכותו של יוסף התחילה במה שחלם שאחיו ואביו ואימו ישתחוו לו, ואכן קרה הדבר והוא מלך עליהם בהיותם במצרים, אך יש לתמוה מדוע לא נשארה מלכותו ומדוע מצינו שיעקב בירך את יהודה במלכות, והלא המלכות היתה שייכת לכאו' ליוסף.
והנה המלכות לא נכונה ביהודה בתחילה כי אם בשבט בנימין, ששאול המלך מלך תחילה על ישראל, ואף קדם לו יהושע שהיה בבחינת מלך והיה משבט יוסף, אלא שאחר שמאס הקב"ה בשבט יוסף בחר את שבט יהודה למלכות, והיינו דוד שמלך והוא משבט יהודה, ואחריו מלך בנו שלמה ואחר שחטא ה' קרע ממנו המלכות והשאיר בידי זרעו של דוד את שבט יהודה.
וא"כ צריכים אנו לומר ששני מלכויות אלו גם של יהודה וגם של יוסף, מוכרחות בעצמם בעם ישראל, שהרי לא ביטל הקב"ה את המלכות מאחד מהם אלא כשחטאו, אך מעיקר הדין שני שבטים אלו הכרחיים להנהגה של עם ישראל, וצריכים אנו להבין מה יש ביהודה ויוסף יותר מהאחרים, ומה יש ביוסף שאין ביהודה ומה יש ביהודה שאין ביוסף.
והנה דבר פשוט הוא שיחודיותו של יוסף מתייחדת (כפי שביארנו במאמר על פרשת וישב) בפרט בכך, שהיה מנותק ממקור החיים בבית אביו יעקב, ואפ"ה שמר על הגחלת ואף עסק בתורה בניתוק גמור משורשיו, וכך גידל אף את בניו מנשה ואפרים, ומאידך יהודה היה גביר לאחיו שהיה גדול מכולם, אך עיסוקו בתורה היה שונה משל יוסף שהרי היה בבית אביו וגדל בצילו, וא"כ כשנבוא לחלק בין מידתו של יוסף למידתו של יהודה, החילוק הוא שתורתו של יהודה היא בחיבור ישיר לשורש ולמקור ויוסף מאידך תורתו היא בניתוק ועל אף היותו שרוי במקום אחר לגמרי.
ואם נעמיק בדברים, נראה להעמיד את מהות תורתו של כל אחד מהם בצורה הזו, שיהודה הוא כנגד תורה שבכתב, וענין זה מרומז בשמו יהודה, מלשון הודאה, שבתורה שלו לא שייכת מחלוקת כי הדברים ניתנים ישירות מסיני, וזהו משום שאת תורתו ינק בחיבור ישיר לנקודה השורשית של תורה שזהו יעקב אבינו, מאידך גיסא, יוסף הוא כנגד תורה שבע"פ, שהרי כמו שביארנו הוא למד את תורתו בניתוק ממקור החיים וזוהי תורה שבע"פ שכל מהותה היא תורה שאינה בחיבור ישיר למקור, ולפיכך מצינו מחלוקות מאז שהתחילה תורה שבע"פ.
אך המצב האידאלי שצריך להיות זה קיום של שני הדברים גם יחד, שהרי אי אפשר רק עם תורה שבכתב בלי תורה שבע"פ, וכן להיפך אי אפשר רק עם תורה שבע"פ בלי חיבור למקור שזה תורה שבכתב, אלא התורה מתקיימת בחיבור עמוק בין שניהם.
וזו הסיבה שיעקב שלח את יהודה להקים לו בית מדרש, מכיון שבית מדרש של תורה שבע"פ בלבד שזה הבית מדרש של יוסף לא יכול להתקיים, כיון שחייבים את החיבור למקור, וזו הסיבה שלח את יהודה אל יוסף, מכיון שגם תורה שבכתב בלי המקום של האדם בתורה שזו הצורה של תורה שבע"פ אינה יכולה להתקיים, אלא חייבים בית מדרש שבנוי על חיבור עמוק בין שני מידות אלו.
והנה בסליחה הראשונה בעשרה בטבת אנו אומרים, 'אזכרה מצוק אשר קראני, בשלושה מכות בחודש הזה הכני, גדעני הניאני הכאני, אך עתה הלאני. דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית,הלוא שלושתן קבעתי תענית, ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים האריכו מענית. זעמתי בתשעה בו בכלימה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר, טרף טרף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר וכו'.
נמצא שבחודש טבת הוא חודש שבו לקינו הרבה, בשמונה בו, בתשעה בו ובעשרה בו, והדברים אשר אירעו באותם ימים, בח' טבת הכריח תלמי המלך את חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית, ואיתא במסכת סופרים (פ"א ה"ז), דהיה יום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל, משום שאין התורה יכולה להתרגם כל צורכה.
בט' טבת כתוב בסליחה שנסתלק לעולמו הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר, והדברים מעט קשים, שהרי לא מצינו אף אחד שעשו תענית ויום מר ביום פטירתו, ואפי' משה רבינו יום פטירתו לא מסומל כיום מר, והיה אפשר לומר שהסיבה שאנו כה אבלים ביום פטירתו הוא משום שמאז פסקה נבואה, שהרי הנביא האחרון היה מלאכי והוא היה סוף נבואה, ואמרו רז"ל, מלאכי הוא עזרא, ועל דא קא בכינא, על פיסוק הקשר שהיה ביננו לבינו יתברך בפיסוק הנבואה.
אך מעט קשה לומר כך, חדא משום שלא מצינו בסליחה שום איזכור על עצם ביטול הנבואה, אלא שטרף טרף הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר, ועוד שהרי הנבואה פסקה בעקבות ביטול יצרא דע"ז, אז על מה אנו מתאבלים, הרי לכאו' הדבר התבטל בגלל סיבה חיצונית שאין מקום לנבואה בלא יצרא דע"ז, שהרי זה כנגד זה עשה האלוקים, וא"כ מה המקום להתאבל כ"כ ולסמל יום זה בתוך החודש שמאוד לקיתי בו.
ובברייתא דסדר עולם (ל') איתא, על הזמן שמלך אלכסנדר מוקדון שהיה באותו זמן שנסתלק עזרא, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים, דהיינו שאז התחילה תורה שבע"פ, שעניינה כמו שביארנו תורה שהיא באה ממנו שאנו מחברים עצמינו למקור על ידה ואין בה חיבור בעצם כתורה שבכתב.
והנה קודם זמן פיסוק הנבואה היה מקום גם לתורה שבע"פ אך היה חיבור עמוק לתורה שבכתב, ולכן קודם ביטול הנבואה מישך שייכי גם מלכות יוסף וגם מלכות יהודה, וכל הסיבה שאחת מהן בטלה זה כי מאס בהם ה' משום שחטאו, ולכך מצינו שבתחילה מלך יוסף, ואחר שחטא שאול, מלך יהודה ואחר שחטא שלמה מלכו שניהם, אך יש לתמוה מדוע מלך יוסף ראשון, ועוד מדוע אחר ששניהם חטאו מלכו שניהם, ומה התועלת בדבר.
אלא נראה לפרש הדברים, שהנה נצטוו ישראל בתורה ובמצוות, ואם נתבונן במהותה של תורה נראה שתורה היא עצם ההוויה בעולם, וכמו שידוע שהקב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא, זאת אומרת שהתורה היא נקודת השורש של כל המציאות, והמצוות הם האפשרות שלנו להכנס לאותה הוויה שהיא מציאות אחרת מהמציאות שבה חיים אנשי העולם.
ונוסיף שהמצוות לא נקראו ציווים אלא מצוות, וזהו משום שאדם המקבל על עצמו עול מצוות, הוא מכניס עצמו למציאות אחרת מהמציאות שבדרך הטבע (כמו מקווה שהוא אוסף של מים שהאדם מכניס עצמו לשם ונשתנה בו משהו), נמצא שהמצוות הם האפשרות שניתנה לנו להכניס עצמינו במציאות של תורה, ומחמת כן יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שע"י שאנו מקיימים את המצוות אנו מכניסים את כל מציאותנו בתוך המציאות של המצוות.
וזהו גם היחס בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, שהתורה שבכתב היא עצם ההוויה, ותורה שבע"פ היא האפשרות שלנו להכנס לאותה הוויה, א"כ נוכל לבאר מדוע מלך יוסף בראשונה (דהיינו יהושע ושאול), שזהו משום שתורה שבכתב היתה קיימת אך היינו צריכים את החיבור שלנו שזו מלכות יוסף, אך אחר שחטא שאול נמצא שמלכות יוסף אינה מקיימת את יעודה, שהרי החטא הוא הדבר שמנתק אותה לגמרי מהמציאות של חיים של תורה, ולכן הועברה המלכות לדוד שהוא חיבר את המציאות של תורה למציאות שלנו, אך אחר שחטא שלמה לא היה מנוס אלא לתת את שני הדברים גם יחד, ההוויה והאפשרות.
ודבר זה אף רמוז בשמם, שהרי בשמו של יהודה יש שם הוויה שלם, וביוסף אחר שהוסף לו האות ה' יהוסף, וכלשון הפסוק (תהילים פ"א,ו'), עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שמו חסר ה' אחת, וענינה של האות ה' האחרונה היא כאדם האומר לחבירו הא לך, דהיינו מסירת הדבר כמו שהוא, וזה איתא ביהודה, שהתורה שלו דהיינו תורה שבכתב נמסרת לנו, אך ביהוסף חסרה אותה אות ה', שזהו מושם שבתורה שבע"פ אנו מביאים עצמינו לתורה ואי הדבר מסור בעצמותו אלינו.
וזו היתה מציאותינו עד שעת פיסוק הנבואה, שאין זה ביטול הנבואה גרידא, אלא ניתוק מעצם ההוויה האמיתית של תורה שבכתב, נמצא שהסתלקותו של עזרא כואבת גם כואבת, שהרי נותקנו משורש החיים, וזהו שנאמר בסליחות, טרף טרף הנותן אמרי שפר, שהרי כידוע ראוי היה עזרא שע"י תנתן תורה לישראל אלא שהקדימו משה, נמצא שהוא המחבר ביננו לתורה שבכתב, ומזה נותקנו בט' בטבת.
והנה היום בגלות אנו נקראים יהודים, וזהו משום, שהרי ידועים דברי הרמב"ן על התורה שכותב שבגלות כל עשיית המצוות אינה אלא שום הציבי לך ציונים, וזהו הסיבה שקוראים לנו יהודים ע"ש יהודה כי כל מה שיש לנו זה תורה שבע"פ שזו תורתו של יוסף, נמצא שהציונים שאנו אמורים לציין הם יהודה כי זה אין לנו.
ובהפטרת ויגש, הנביא יחזקאל מתנבא על זמן הגאולה לעתיד לבוא במה"ב, וכך הוא מתנבא (ל"ז,ט"ו), ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף ולכל בני ישראל חבריו, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וכו', דבר אליהם כה אמר ה' אלוקים הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו לאחד בידי, ע"כ.
והנה ביאור הדברים לפי דברינו, שיחזקאל מתנבא שלעתיד לבוא יחזור אלינו החיבור לתורה שבכתב, ומאידך תורה שבע"פ לא תתבטל, אלא ועשתים לעץ אחד והיו לאחד בידי, שהרי לעתיד לבוא לא יהיה מקום לאפשרות גרידא שהרי אז יהיה ה' אחד ושמו אחד, דהיינו ששם הוי"ה שהיום הוא נעלם ונשגב מאיתנו, ימלא את הארץ, וזה יהיה גילוי מציאותו באופן ברור בעולם, ולכך נראה שזהו הטעם שלעתיד לבוא התבטלו המצוות, כיון שאין עוד מקום לאפשרות כי המציאות של תורה תמלא את כל העולם ואנו נהיה בעצם בתוך המציאות הזו.
ונסיים בתפילה כנוסח הסליחות, שיהפוך ה' לנו לרווחה את צום החמישי, לששון ולשמחה צום הרביעי וצום החמישי, ונזכה לביאת גואל צדק ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, במהרה בימינו אמן
כתוב בפרשת ויגש (בראשית מ"ו, כ"ח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גושן" ואיתא במדרש רבה (פרשה צה) ואת יהודה שלח לפניו, ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו, והדברים תמוהים, למ"ד ששלח אותו להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה, והרי יוסף למד תורה גם במצרים כפי שרמז לו כבר בעגלות ששלח לו, שבזה רמז לו שזוכר באיזו סוגיא אחזו כשנפרדו בפעם האחרונה, וזו סוגיית עגלה ערופה, וא"כ מדוע לא סמך על יוסף בענין הזה שיקים לו בית מדרש שם שיוכלו להורות משם דברי תורה.
ועוד יש לתמוה שלשון הפסוק הוא, ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, ומה באה התורה להשמיענו ששלח אותו אל יוסף, שהרי שלח אותו למצרים שיעמיד לו שם בית מדרש, ומה שייך כאן יוסף.
והנה מצינו שעם ישראל נקראו במספר שמות, ישראל, ישורון ועוד, אך שמות נוספים שמצינו הם אפרים ויוסף, כך מצינו בנביא עמוס (ה',ט"ו), שִׂנְאוּ־רָע֙ וְאֶ֣הֱבוּ ט֔וֹב וְהַצִּ֥יגוּ בַשַּׁ֖עַר מִשְׁפָּ֑ט אוּלַ֗י יֶֽחֱנַ֛ן יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף, וכן בתהילים מצינו שעם ישראל נקרא על שמות בני רחל (פ', ב' ג'), רֹ֮עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל׀ הַאֲזִ֗ינָה נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף יֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה: לִפְנֵ֤י אֶפְרַ֨יִם׀ וּבִנְיָ֮מִ֤ן וּמְנַשֶּׁ֗ה עוֹרְרָ֥ה אֶת־גְּבֽוּרָתֶ֑ךָ וּלְכָ֖ה לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ.
והנה ב' מלכויות מלכו בעם ישראל, האחד הוא יוסף והשני הוא יהודה, והנה מלכותו של יוסף התחילה במה שחלם שאחיו ואביו ואימו ישתחוו לו, ואכן קרה הדבר והוא מלך עליהם בהיותם במצרים, אך יש לתמוה מדוע לא נשארה מלכותו ומדוע מצינו שיעקב בירך את יהודה במלכות, והלא המלכות היתה שייכת לכאו' ליוסף.
והנה המלכות לא נכונה ביהודה בתחילה כי אם בשבט בנימין, ששאול המלך מלך תחילה על ישראל, ואף קדם לו יהושע שהיה בבחינת מלך והיה משבט יוסף, אלא שאחר שמאס הקב"ה בשבט יוסף בחר את שבט יהודה למלכות, והיינו דוד שמלך והוא משבט יהודה, ואחריו מלך בנו שלמה ואחר שחטא ה' קרע ממנו המלכות והשאיר בידי זרעו של דוד את שבט יהודה.
וא"כ צריכים אנו לומר ששני מלכויות אלו גם של יהודה וגם של יוסף, מוכרחות בעצמם בעם ישראל, שהרי לא ביטל הקב"ה את המלכות מאחד מהם אלא כשחטאו, אך מעיקר הדין שני שבטים אלו הכרחיים להנהגה של עם ישראל, וצריכים אנו להבין מה יש ביהודה ויוסף יותר מהאחרים, ומה יש ביוסף שאין ביהודה ומה יש ביהודה שאין ביוסף.
והנה דבר פשוט הוא שיחודיותו של יוסף מתייחדת (כפי שביארנו במאמר על פרשת וישב) בפרט בכך, שהיה מנותק ממקור החיים בבית אביו יעקב, ואפ"ה שמר על הגחלת ואף עסק בתורה בניתוק גמור משורשיו, וכך גידל אף את בניו מנשה ואפרים, ומאידך יהודה היה גביר לאחיו שהיה גדול מכולם, אך עיסוקו בתורה היה שונה משל יוסף שהרי היה בבית אביו וגדל בצילו, וא"כ כשנבוא לחלק בין מידתו של יוסף למידתו של יהודה, החילוק הוא שתורתו של יהודה היא בחיבור ישיר לשורש ולמקור ויוסף מאידך תורתו היא בניתוק ועל אף היותו שרוי במקום אחר לגמרי.
ואם נעמיק בדברים, נראה להעמיד את מהות תורתו של כל אחד מהם בצורה הזו, שיהודה הוא כנגד תורה שבכתב, וענין זה מרומז בשמו יהודה, מלשון הודאה, שבתורה שלו לא שייכת מחלוקת כי הדברים ניתנים ישירות מסיני, וזהו משום שאת תורתו ינק בחיבור ישיר לנקודה השורשית של תורה שזהו יעקב אבינו, מאידך גיסא, יוסף הוא כנגד תורה שבע"פ, שהרי כמו שביארנו הוא למד את תורתו בניתוק ממקור החיים וזוהי תורה שבע"פ שכל מהותה היא תורה שאינה בחיבור ישיר למקור, ולפיכך מצינו מחלוקות מאז שהתחילה תורה שבע"פ.
אך המצב האידאלי שצריך להיות זה קיום של שני הדברים גם יחד, שהרי אי אפשר רק עם תורה שבכתב בלי תורה שבע"פ, וכן להיפך אי אפשר רק עם תורה שבע"פ בלי חיבור למקור שזה תורה שבכתב, אלא התורה מתקיימת בחיבור עמוק בין שניהם.
וזו הסיבה שיעקב שלח את יהודה להקים לו בית מדרש, מכיון שבית מדרש של תורה שבע"פ בלבד שזה הבית מדרש של יוסף לא יכול להתקיים, כיון שחייבים את החיבור למקור, וזו הסיבה שלח את יהודה אל יוסף, מכיון שגם תורה שבכתב בלי המקום של האדם בתורה שזו הצורה של תורה שבע"פ אינה יכולה להתקיים, אלא חייבים בית מדרש שבנוי על חיבור עמוק בין שני מידות אלו.
והנה בסליחה הראשונה בעשרה בטבת אנו אומרים, 'אזכרה מצוק אשר קראני, בשלושה מכות בחודש הזה הכני, גדעני הניאני הכאני, אך עתה הלאני. דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית,הלוא שלושתן קבעתי תענית, ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים האריכו מענית. זעמתי בתשעה בו בכלימה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר, טרף טרף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר וכו'.
נמצא שבחודש טבת הוא חודש שבו לקינו הרבה, בשמונה בו, בתשעה בו ובעשרה בו, והדברים אשר אירעו באותם ימים, בח' טבת הכריח תלמי המלך את חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית, ואיתא במסכת סופרים (פ"א ה"ז), דהיה יום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל, משום שאין התורה יכולה להתרגם כל צורכה.
בט' טבת כתוב בסליחה שנסתלק לעולמו הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר, והדברים מעט קשים, שהרי לא מצינו אף אחד שעשו תענית ויום מר ביום פטירתו, ואפי' משה רבינו יום פטירתו לא מסומל כיום מר, והיה אפשר לומר שהסיבה שאנו כה אבלים ביום פטירתו הוא משום שמאז פסקה נבואה, שהרי הנביא האחרון היה מלאכי והוא היה סוף נבואה, ואמרו רז"ל, מלאכי הוא עזרא, ועל דא קא בכינא, על פיסוק הקשר שהיה ביננו לבינו יתברך בפיסוק הנבואה.
אך מעט קשה לומר כך, חדא משום שלא מצינו בסליחה שום איזכור על עצם ביטול הנבואה, אלא שטרף טרף הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר, ועוד שהרי הנבואה פסקה בעקבות ביטול יצרא דע"ז, אז על מה אנו מתאבלים, הרי לכאו' הדבר התבטל בגלל סיבה חיצונית שאין מקום לנבואה בלא יצרא דע"ז, שהרי זה כנגד זה עשה האלוקים, וא"כ מה המקום להתאבל כ"כ ולסמל יום זה בתוך החודש שמאוד לקיתי בו.
ובברייתא דסדר עולם (ל') איתא, על הזמן שמלך אלכסנדר מוקדון שהיה באותו זמן שנסתלק עזרא, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים, דהיינו שאז התחילה תורה שבע"פ, שעניינה כמו שביארנו תורה שהיא באה ממנו שאנו מחברים עצמינו למקור על ידה ואין בה חיבור בעצם כתורה שבכתב.
והנה קודם זמן פיסוק הנבואה היה מקום גם לתורה שבע"פ אך היה חיבור עמוק לתורה שבכתב, ולכן קודם ביטול הנבואה מישך שייכי גם מלכות יוסף וגם מלכות יהודה, וכל הסיבה שאחת מהן בטלה זה כי מאס בהם ה' משום שחטאו, ולכך מצינו שבתחילה מלך יוסף, ואחר שחטא שאול, מלך יהודה ואחר שחטא שלמה מלכו שניהם, אך יש לתמוה מדוע מלך יוסף ראשון, ועוד מדוע אחר ששניהם חטאו מלכו שניהם, ומה התועלת בדבר.
אלא נראה לפרש הדברים, שהנה נצטוו ישראל בתורה ובמצוות, ואם נתבונן במהותה של תורה נראה שתורה היא עצם ההוויה בעולם, וכמו שידוע שהקב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא, זאת אומרת שהתורה היא נקודת השורש של כל המציאות, והמצוות הם האפשרות שלנו להכנס לאותה הוויה שהיא מציאות אחרת מהמציאות שבה חיים אנשי העולם.
ונוסיף שהמצוות לא נקראו ציווים אלא מצוות, וזהו משום שאדם המקבל על עצמו עול מצוות, הוא מכניס עצמו למציאות אחרת מהמציאות שבדרך הטבע (כמו מקווה שהוא אוסף של מים שהאדם מכניס עצמו לשם ונשתנה בו משהו), נמצא שהמצוות הם האפשרות שניתנה לנו להכניס עצמינו במציאות של תורה, ומחמת כן יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שע"י שאנו מקיימים את המצוות אנו מכניסים את כל מציאותנו בתוך המציאות של המצוות.
וזהו גם היחס בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, שהתורה שבכתב היא עצם ההוויה, ותורה שבע"פ היא האפשרות שלנו להכנס לאותה הוויה, א"כ נוכל לבאר מדוע מלך יוסף בראשונה (דהיינו יהושע ושאול), שזהו משום שתורה שבכתב היתה קיימת אך היינו צריכים את החיבור שלנו שזו מלכות יוסף, אך אחר שחטא שאול נמצא שמלכות יוסף אינה מקיימת את יעודה, שהרי החטא הוא הדבר שמנתק אותה לגמרי מהמציאות של חיים של תורה, ולכן הועברה המלכות לדוד שהוא חיבר את המציאות של תורה למציאות שלנו, אך אחר שחטא שלמה לא היה מנוס אלא לתת את שני הדברים גם יחד, ההוויה והאפשרות.
ודבר זה אף רמוז בשמם, שהרי בשמו של יהודה יש שם הוויה שלם, וביוסף אחר שהוסף לו האות ה' יהוסף, וכלשון הפסוק (תהילים פ"א,ו'), עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שמו חסר ה' אחת, וענינה של האות ה' האחרונה היא כאדם האומר לחבירו הא לך, דהיינו מסירת הדבר כמו שהוא, וזה איתא ביהודה, שהתורה שלו דהיינו תורה שבכתב נמסרת לנו, אך ביהוסף חסרה אותה אות ה', שזהו מושם שבתורה שבע"פ אנו מביאים עצמינו לתורה ואי הדבר מסור בעצמותו אלינו.
וזו היתה מציאותינו עד שעת פיסוק הנבואה, שאין זה ביטול הנבואה גרידא, אלא ניתוק מעצם ההוויה האמיתית של תורה שבכתב, נמצא שהסתלקותו של עזרא כואבת גם כואבת, שהרי נותקנו משורש החיים, וזהו שנאמר בסליחות, טרף טרף הנותן אמרי שפר, שהרי כידוע ראוי היה עזרא שע"י תנתן תורה לישראל אלא שהקדימו משה, נמצא שהוא המחבר ביננו לתורה שבכתב, ומזה נותקנו בט' בטבת.
והנה היום בגלות אנו נקראים יהודים, וזהו משום, שהרי ידועים דברי הרמב"ן על התורה שכותב שבגלות כל עשיית המצוות אינה אלא שום הציבי לך ציונים, וזהו הסיבה שקוראים לנו יהודים ע"ש יהודה כי כל מה שיש לנו זה תורה שבע"פ שזו תורתו של יוסף, נמצא שהציונים שאנו אמורים לציין הם יהודה כי זה אין לנו.
ובהפטרת ויגש, הנביא יחזקאל מתנבא על זמן הגאולה לעתיד לבוא במה"ב, וכך הוא מתנבא (ל"ז,ט"ו), ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף ולכל בני ישראל חבריו, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וכו', דבר אליהם כה אמר ה' אלוקים הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו לאחד בידי, ע"כ.
והנה ביאור הדברים לפי דברינו, שיחזקאל מתנבא שלעתיד לבוא יחזור אלינו החיבור לתורה שבכתב, ומאידך תורה שבע"פ לא תתבטל, אלא ועשתים לעץ אחד והיו לאחד בידי, שהרי לעתיד לבוא לא יהיה מקום לאפשרות גרידא שהרי אז יהיה ה' אחד ושמו אחד, דהיינו ששם הוי"ה שהיום הוא נעלם ונשגב מאיתנו, ימלא את הארץ, וזה יהיה גילוי מציאותו באופן ברור בעולם, ולכך נראה שזהו הטעם שלעתיד לבוא התבטלו המצוות, כיון שאין עוד מקום לאפשרות כי המציאות של תורה תמלא את כל העולם ואנו נהיה בעצם בתוך המציאות הזו.
ונסיים בתפילה כנוסח הסליחות, שיהפוך ה' לנו לרווחה את צום החמישי, לששון ולשמחה צום הרביעי וצום החמישי, ונזכה לביאת גואל צדק ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, במהרה בימינו אמן
