ויגש תשפ"ו
ופירש"י אמותה הפעם כפשוטו כתרגומו, "אלו אנא מית זמנא הדא מנחם אנא עכ"ל, ופי' בנתינה לגר [ביאור על תרגום אונקלום לר' נתן אדלר] אם אמות הייתי מתנחם כי לראותך רגע אחד חי עולה לי לכמה שנים, ומבאר בדרך אגדה בספר נחלת אברהם דהנה איתא בשו"ע [או"ח רכה' ס"א] הרואה את חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר יב' חודש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו עי"ש, והנה ברכה זו היא נחמה לאדם על מיתתו אחרי שמאמין שהקב"ה הוא מחיה מתים ולפי"ז הרי כאן בירך יעקב ברכת מחיה המתים כשראה ליוסף אחר כב' שנים והיינו 'ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם' כתרגומו 'אלו אנא מית זמנא הדא מנחם אנא' אחרי ראותי פניך כי עודך חי וברכתי ברכת מחיה המתים ונתחזק אצלי האמונה בתחיית המתים והרי היא נחמה לחיים עכ"ד, א"כ מבואר לפ"ד שאכן יעקב בירך ברכת מחייה המתים, וכן הביא בספר פלאות התורה ששאל את הגרח"ק האם יעקב בירך מחיה המתים וענה לו דמסתבר שברכו.
אמנם יש שהקשו מדוע לא מצינו בשום מקום שיעקב בירך ברכת הרואה שתקנו חז"ל לברך שכשרואה את חבירו אחר זמן רב, או מחייה המתים אחר יב' חודש או שהחיינו אחר ל' יום, כך הק' בשו"ת בית ישראל [ח"א סל"ג] וז"ל: ואגב שאני עוסק בברכה זו אעורר מה שצ"ע אצלי בזה למה לא מצינו בתורה בעת שפגעו יעקב ויוסף שלא ראו עצמן כמה שנים היה ליעקב וליוסף רב שמחה למה לא ברכו זה על זה ברכה זו ולא מצינו לז שום רמז בקרא שברכו זה על זה ונהי דברכות אלו רשות הן כמו שמבואר בשו"ע [רכג' ס"א ברמ"א עי"ש במג"א סק"ג] מסתבר לי שיר"ש בודאי שצריך להחמיר ע"ע ולברך שהחיינו וכו' על דבר ששמחה גדולה אצלו כי מי שלא מברך שהחיינו אף בדבר גדול ששמח עמו נקרא נהנה מהעוה"ז בלא ברכה ובודאי היה ראוי ונכון שיעקב אבינו ויוסף שהיה להם שמחה גדולה בראייתם לברך שהחיינו וחידוש שלא מצינו רמז מזה שברכו זע"ז.
ומיישב שם וז"ל: ואפשר לומר כי מחמת שיעקב אבינו היה לו צער מזה שיוסף במצרים וגם מזה היה לו צער שהוא ובניו הוצרכו לילך למצרים והרגיש בזה שזה התחלה לגלות מצרים ע"כ לא ברך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, דכמו שמצינו באו"ח [תקנא' יז'] "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יתחמץ המצוה", עי"ש הרי דבבין המצרים לא נכון לברך שהחיינו על דבר שהוא רשות רק על מצוה מוכרח גם אז לברך שהחיינו וא"כ כיון שזה השהחיינו בראותו פני חבירו הוה רק רשות לא נכון לברך שהחיינו זו ברואה חבירו לאחר ל' בבין המצרים ה"נ יעקב ויוסף שראו עצמן בזמן גלות וצער לא ברכו שהחיינו זו של רשות שאין לומר והגיענו לזמן הזה.
ומעתה נבוא לבאר היטב דיני ברכת שהחיינו ומחייה המתים ברואה פני חבירו עניניה והאם מברכים היום.
מקור הברכה
איתא בגמ' [ברכות נח:] אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חדש - אומר ברוך מחיה המתים.
ובתוס' ד"ה הרואה כתבו דדוקא בחבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא, וכ"ה ברא"ש - "אריב"ל הרואה את חבירו לאחר ל' יום אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לאחר י"ב חדש אומר מחיה המתים ודוקא חבירו שחביב עליו ושמח ונהנה בראייתו", ואבודרהם הוסיף "דוקא בחברו החביב לו ותאב לראותו אבל לא כל אדם", ופסק השו"ע [רכה' א'] "הרואה את חברו אחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר יב' חודש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו".
ובביאור הגר"א [רכה' ס"א] כתב שהראשונים למדו דין זה שצריך שיהיה דווקא חביב מהגמ' בהמשך שאומרת שרב פפא ורב הונא בריה דר"י אמרו לרב חנינא בריה דרב איקא שכאשר ראו אותו בירכו עליו "שחלק" ו"שהחיינו"ולכאו' מה חידשו בזה שאמרו שברכו עליו שהחיינו הרי זה דין פשוט שהרואה את חברו לאחר ל' יום מברך עליו שהחיינו ובהכרח שבאו לומר לו שהם היו שמחים בראייתם ושהוא חביב עליהם עד מאוד ולכן היה ראוי לברך עליו ברכה זו.
ובטעם ברכת מחייה המתים דווקא לאחר יב' חודש מבואר מהמשך הגמ' שם "אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד", ומבאר רבינו יונה [על הרי"ף מג:] וז"ל: "לאחר י"ב חדש מברך מחיה המתים מפני שנשכח מהלב כמו שהמת נשכח לאחר י"ב חדש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד מה כלי מתיאש אדם ממנו כשאבד אותו ולא מצאו בתוך י"ב חדשים אף המת נשתכח מהלב לאחר י"ב חודש", וביותר ביאור ביאר המהרש"א וז"ל: לאחר שנים עשר חדש כו'. לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכפורים אם למות אם להיות חי ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ והשתא ניחא דמייתי עלה הכא מילתיה דרב דמיירי נמי בדוד שהיה חי ואמר שאחר שעבר עליו שנה הוא נשכח כמת וצריך לברך עליו ברוך מחיה מתים ומדמה ליה לכלי אובד כפירש"י דבעבר לו שנה הוא אבוד לגמרי וא"צ להכריז ומ"מ אם בעל אבידה מצאה אח"כ הרי מחזיר לו ה"נ באדם בעבר לו שנה ואין רואהו הרי הוא כאבוד ומת ואם נמצא חייב לברך עליו ברוך מחיה מתים שזיכהו לחיים בדין ר"ה ויוה"כ ודו"ק", וכ"נ מד' הרשב"א [שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עו'] וז"ל: אלא שלא אמרו אלא במי שראה את חבירו ואח"כ נעלם ממנו. דעל מי שעברו עליו ל' יום יברך שהחינו. ואם עברו עליו י"ב חדש יברך מחיה המתים. שהרי זה בראייתו עכשיו כאלו נעלם ממנו ומת ועכשיו חזר וחייה עכ"ל, וכ"כ בשו"ת הלק"ט [ח"א סי' רכ'].
ורבינו מנוח [ברכות פ"י ה"ב] הביא דברי רבו רבי ראובן כי ל' יום הוא זמן הקפת הלבנה וזמן הקפת השמש שנים עשר חודש וכבר ידעת כי שינוי טבע בני אדם תלוי בשינוי הקפתם ושינוי הקפת השמש יעשה רושם גדול בבריאות ובחולי ולכן אומר עליו ברוך מחיה המתים' ומפני אורך הזמן ע"כ.
ובטעם ברכת שהחיינו כל ל' יום עיין במהר"ל [אור חדש אסתר ד' יא'] שביאר דברי אסתר שאמרה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום, וקשה מה בכך שלא נקראה אל המלך זה שלושים יום ואפילו נקראת תוך שלשים יום מה בכך, ויש לומר כי הרואה את חבירו אחר שלשים יום מברך שהחיינו [ברכות נח:] נמצא כל אשר לא היה תוך שלשים נחשב כאלו נסתלק ממנו שהרי חייב לברך שהחיינו, ולכך אמר שאל תאמר כיון שאני אהוב אצלו בודאי יושיט לי שרביט הזהב כי הוא חפץ בי כשאבוא לפניו ועל זה אמרה כיון שלא נקראתי זה שלשים יום עד שנחשב שנסתלקתי מעליו וא"כ אין לסמוך על זה לומר אהובה אני אצלו אחר שלא נקראתי שלשים יום ואם היה כ"כ חפץ בי א"כ למה לא קרא לי זה שלשים יום עד שאני נחשב פנים חדשות אצלו והיא לא ידעה אדרבא כי הש"י עשה זה שלא היתה נקראת בשביל כי פנים חדשות חביבות ביותר ממה שהוא חביב את אשר כי פנים חדשות חביבות ביותר ממה שהוא חביב את אשר תמיד עמו תמיד עמו לכך לא היתה נקראת עכ"ל, עוד כתב המהר"ל [חידושי אגדות ב"ק ג.] שהרואה את חבירו עד ל' יום לא הוסר צלמו ממנו והוא כאילו הולך לפניו אבל לאחר שלשים הוסרה הצורה ממנו ולכן מצינו שאבל אסור בגיהוץ ותספורת עד שלושים כי גיהוץ ותספורת הוא יופי הצלם ותוארו ויש לו להתאבל שלשים שלא יהיה מיפה עצמו כל זמן שצלמו של מת לא נבדל מאתו, וע"ע ברוקח [ברכות סי' שעא] שמבואר שאין חשיבות לזמן של פחות מל' יום.
מהות הראיה
יש לדון מה קורה אם לא ראה את חבירו מעולם אך חברו שלח לו כתבים ושמח מאוד בשעה שפוגשו, וכן יש לדון מה קורה אם רואה אותו דרך וידאו בשידור חי או תמונה וכל כה"ג דמ"מ הוא שמח, בשו"ת הלק"ט [שם] כתב שיש לחלק בין 'שהחיינו' ל'מחיה המתים' דברכת מחייה המתים א"א לברך משום דאין כאן את הגדר של נשכחתי כמת מלב דסוכ"ס הוא קיבל ממנו מכתבים, אבל שהחיינו שהוא על עצם ראיית הפנים צריך לברך, והביאו הבאר היטב, ובגר"ז כתב שחייב לברך בכה"ג גם מחיה המתים, אמנם הגרשז"א כתב ג"כ לחלק וז"ל: [הליכות שלמה תפילה כג' הע' נג'] "ומש"כ במ"ב סק"ב ובשעה"צ שם דביודע משלומו ע"י מכתב וכד' יש דעות באחרונים אם יברך ט"ס הוא דדבריהם רק על ברכת מחיה המתים ולא על ברכת שהחיינו".
אמנם הרשב"א בתשובה [שם] כתב שאין מברכים בכה"ג שלא ראהו מעולם דרק עצם הראיה וההעלם יוצרים את השמחה כשפוגש חברו שוב, ובמג"א כתב שאם לא ראהו מעולם אינו אוהבו כ"כ, וכ"כ בשע"ת [ס"ב] "ור"ל דאע"פ שהיה רגיל להריץ אגרות וכתבים מזה לזה מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פא"פ אין מעולם האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו", וכ"פ השו"ע [ס"ב] "מי שלא ראה את חברו מעולם ושלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו", ומדבריהם נראה שלא מברכים את ב' הברכות גם שהחיינו וגם מחיה המתים, ובספר זכרון משה [נכד החיד"א, סי' רכ"ה אות א'] חולק על הלק"ט וס"ל שלא מברכים את הברכות הללו אם קיבל מכתבים וז"ל: הא דמברך מחיה מתים כשאינו כותב לו כתבים ואינו יודע משלומו אבל אם ידע השלום לו או כתב לו כתב אינו מברך. מור זקננו מוהר"א אזולאי כ"י בר"י. וראיתי בס' הלקט שאלה ר"ך שכתב להפך וז"ל חבירו וכו', ואנא בריה קלא לא זכיתי להבין דבריו לפי שגם מחיה המתים צריך ראיית פנים כמ"ש מרן רכ"ה הרואה את חבירו לאחר שלשים יאמר שהחיינו ואחר יב"ח מחיה המתים ובסוף כבת ושמח בראייתו וכ"כ הטור והוא שחביב עליו הרבה ושמח מאד בראייתו וכ' הב"ח מ"ש והוא שחביב וכו' אברכת שהחיינו נמי קאי וכן מבואר בדברי התוס' יע"ש וכן כתב בלבוש הטעם אשר ישמח בראותו יברך וכו' מזה נלמוד שבודאי צריך ראיית פנים בין בברכת שהחיינו בין בברכת מחיה המתים ואין חילוק ביניהם ועוד ראיתי בהגהות מיימוניות פ' יגד מהל' ברכות דין ב' שכת' עמ"ש הרמב"ם וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו נ"ל דמיירי שאין דעתו לחזור מיד אבל דעתו לחזור מיד לא סח דעתיה עכ"ל מזה נר' שגם בשהחיינו יש לומר דלא סח דעתיה כמו מחיה המתים ולכן לפי מה שכתבתי אין חילוק בין בברכת מחיה המתים לברכת שהחיינו כנעל"ד כמ"ש בפנים להלכה ולא למעשה והמעיין יבחר".
וכ"כ בתעלומות לב (ח"ג קונ' הליקוטים או"ח סי' כ"ד) – "שאלני אחד מאהובי מדוע לא נהגו לברך עתה ברכת שהחיינו או מחיה מתים בשלא ראה את חברו שלשים יום או י"ב חדש כמו שפסק מרן בא"ח סי' רכ"ה. והשבתי לו כי עתה נשתנו הסדרים וע"י הבי דוואר המצוי ומתוקן וקוי הדילוג רב והשמעת קול התלפון. בודאי ידע כי שלום לו אף אם לא ראה פניו. ובכגין דא א"צ לברך כמ"ש הרב חיד"א על הברכי"ם משם זקנו הרב ז"ל והוא פשוט".
ולהלכה: כתב המ"ב [ס"ק ב'] וז"ל: "לאחר שלשים יום. מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל".
וכ"כ בשבט הלוי [ח"ה סי' כ"ד אות ב'] דן לגבי חיילים שהיו במקום סכנה וחזרו לאחר ל' יום וז"ל: "איברא הספק אם נתקבל מהם כתב תוך הל' יום ובאו אחר הל' יום אם לברך שהחינו עליהם דבעלמא פליגי הפוסקים, וכתבו דספק ברכות להקל, אבל בנ"ד יש להסתפק דנהי דקבל ממנו מכתב משלומו מ"מ לא יצא אפי' זמן מיעוט מגדר סכנה, וכעין מש"כ בשער הציון סי' רכ"ה אות ג' דכתב לא מהני רק אם שלום אתו אבל אם כתב תוך ל' יום שהוא חולה או שמע עליו כן ואח"כ מצאו בריא מסתברא לברך עליו, ואף דהכא לא כ' מחליו וכ' שהוא בריא מכ"מ הלא אישר רק שאע"פ שהוא במקום סכנה נשאר בריא, אבל עדין הוא בגדר סכנה ע"כ ודאי נראה לברך עליו שהחינו לאחר ל".
ועוד כתב בחוט שני [ר"ה עמ' ת"ה אות ט"ז] וז"ל: "ואם ראהו תוך ל' יום בתמונות וודאי דלא חשיב שרואהו לענין זה. אבלי אם רואהו באופן יותר מוחשי, כגון במכשירים שהמציאו בזמנינו כגון ע"י צילומי וידיאו וע"י מחשב שרואים את האנשים ומדברים עימם באותו עת יחד וכיוצ"ב, מסתברא שאם הוא מרגיש יותר את חבירו, ולא סתם שרואה את התמונה שאינו מרגיש אותו כ"כ, מסתברא דחשיב שרואה אותו לענין זה, ולפי"ז אם ראהו בתוך שלושים יום ע"י צילומים אלו, י"ל דהרי זה נחשב שראהו, ולכן כשרואהו לאחר שלושים יום, אפשר דאינו יכול לברך".
וכן דנו הפוסקים האם אפשר לברך על שמיעת חברו שלא שמע את קולו הרבה זמן ומדברו בטלפון יש שכתבו שלא יברך דכל התקנה היא על ראיית פנים ששמח בזה טובא, אמנם יש שרצו לטעון שהכל תלוי בגדר השמחה ואם שמח מאוד לשמוע את קולו דרך הטלפון שיברך.
על מי אפשר לברך
הבית יוסף [שם] הביא מתשובות הרשב"א [החדשות טז'] שכתב שברכה זו נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות ועל שניהם מברך ברכה זו אם לא ראה אותם ל' יום ןשמח בראייתם, ובשע"ת [א'] כתב דפשוט דאיש מברך על אשה ואשה על איש ומביא דהכוונה אשתו אמו ובתו ואחותו וכה"ג דמותר לו להביט בהם, וגם אשה שמברכת על איש זה דווקא בכה"ג, והביאו המ"ב וכ' בשעה"צ דחייב להיות דמדובר רק בקרובותיו כי אחרת אסור לו בכלל להסתכל וגם אם במקרה נסתכל לא שייך נהנה ושמח בראייתה, ועי' אשרי האיש [או"ח א' פל"ט כט'] דהגריש"א אחז שכוונת השעה"צ דלאו דווקא וכוונתו לכל הקרובות שאין ליבו נוקפו עליהם.
עוד דבר כ' הברכי יוסף [רכה'] שפשוט שאם רואה מי שגדול ממנו כגון אביו או רבו מברך שהחיינו והביא ראיה לזה ממ"ש במגילת אסתר [ט' יט'] "ומשלוח מנות איש לרעהו", ומבואר בגמ' במגילה [ז:] שיוצאים יד"ח במשלוח מנות אף בנתינה לרבו, וכן פשוט מסברא שהרי טעם הברכה הוא מפני שנהנה ושמח בראייתו וא"כ אין הבדל בין ראיית קטן ממנו או ראיית גדול ממנו.
ולגבי הרואה גוי ושמח מאוד בראייתו עיין בתורת חיים שכ' שעל חבירו גוי כותי ועבד לא יברך שאינו נקרא חבירו ועיי"ש במקורות שציין לזה והביא מחלוקת בזה וכתב שלגבי ברכת שהחיינו שצריך להיות חביב עליו הרבה ושמח בראייתו וזה אסור מדין לא תחנם ולכו"ע לא יברך.
אמנם כתב בחוט שני [ר"ה עמ' ת"ה סוף אות ט"ז] וז"ל: "הרואה גוי לאחר שלושים יום באופן ששמח בראייתו, כגון גוי שהצילו ממוות לחיים וטיפל בו או גידלו והצילו, אפשר דיכול לברך שהחיינו בראייתו. ועיין במס' ע"ז [י' ע"ב] דאיתא התם, אנטונינוס שמשיה לרבי, אדרכן [שר שבעובדי כוכבים היה, רש"י] שמשיה לרבי, כי שכיב אנטונינוס אמר רבי נתפרדה חבילה, כי שכיב אדרכן אמר רב נתפרדה החבילה, ופירש"י, אהבתינו שנקשרה נפש בנפש עכ"ל".
הברכה כשיש גם צער בראייתו
הנה לפי מ"ש לעיל ביישוב מדוע יעקב לא בירך כשראה את יוסף שמיירי שהיה לו גם צער בראייתו שידע שמתחילה הגלות, וכ"ה בשו"ת הלק"ט שכל מה שמברכים שהחיינו בראיית חברו זה רק באופן שהשמחה היא מושלמת אבל אם רואה את חברו בצערו אין מברך וז"ל: "חבירו שחביב עליו יותר ושמח בראייתו ולא כמשה לאהרן דעל הראשונים מצטערים", וכוונתו שדווקא שיש לאדם שמחה מרובה כשרואה את חברו אז מברך ולא כשיש לו גם צער כמו פגישת משה ואהרן שאהרן בא בטענה מדוע משה הביא עמו את אשתו וילדיו הרי על הראשונים אשר נמצאים במצרים אנו מצטערים א"כ למה הבאת חדשים וזה היה צער מספיק בכדי שלא לברך.
נהנה עם אחרים ביחד מדוע אין הטוב והמטיב
לכאו' יש להסתפק מה קורה אם רואים כמה אנשים ביחד חבר שהרבה זמן לא ראו האם נימא שכמו בטובה שיש לכמה אנשים הדין שמברך הטוב והמטיב א"כ גם הכא או"ד שזה ברכה מיוחדת, והנה הב"י כתב בשם הרשב"א ועוד ראשונים שאין מברכים בכה"ג הטוב והמטיב אלא שהחיינו, ובטעם הדבר כתב הלבוש וז"ל: "ואף על פי שהוא אדם מסויים מאד או אדם חשוב מאד שגם אחרים נהנו מראייתו, אינו מברך הטוב והמטיב שאין נופל כאן לשון הטבה, שאין זה נקרא טובה אלא שמחה", ומביא ראיה לזה באליה רבה [שם] וז"ל: "ועל עיקר דין זה דאין מברך הטוב והמטיב נ"ל ראייה מש"ס דף נ"ח [ע"ב] דקאמר רב פפא ורב הונא הוו קאזלו באורחא, פגעו ביה ברב חנינא, אמרו ליה בהדי דחזינן ברכינן עליך תרתי ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו ע"כ, הרי שאף שהיו שנים ברכו שהחיינו".
האם מברכים ברכת מחייה המתים בשם ומלכות
הדעות שמברך בלי מלכות – בספר פנים מאירות [ח"א סו'] כתב וז"ל: "בטור א"ח סי' רכ"ה הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך מחיה מתים הייתי מפקפק איך יש לברך ברכה זו אם בשם ומלכו' או בלא שם ומלכו' כיון דנוסח ברכה זו הוא בתפילת י"ח ושם לא נזכר מלכות דכתבו התוספות דברכות מג"א הוי כמו שם ומלכות משום דהוא הודיע אלהותו וכולם הוו ברכה הסמוכה וא"כ ה"ה כשמברך על חבירו מברך בלא מלכות ופשטינא לי' מהא דאיתא ברבינו יונה ריש ברכות גבי הא דרוצה ליפסוק דאף אם כבר קרא ק"ש בציבור מ"מ כשקורא בביתו בצאת הככבים יש לומר אהבת עולם וכתב וא"ת כיון שאינו אומר ברכת מעריב ערבים הוי ליה ברכה שאינ' סמוכה לחברתה וכל ברכה שאינ' סמוכה לחברת' צריך לפתוח בברוך י"ל שכיון שבמקומה היתה סמוכה לחברתה אין לחוש עכשיו אם אינו פותח בברוך שכיוצא בזה מצינו בתלמוד בתפילת הדרך שאינה פותחת בברוך וחותם בה שומע תפילה מפני דכיון דבי"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינ' סמוכה לחברתה לא חיישינן להכי עכ"ל, עי' במגן גיבורים שהביא לדחות דבריו, וע"ע בערך השולחן גם שדחה ד' עי"ש.
הדעות שס"ל שמברך עם שו"מ - כתב בספר הפרדס [שער הראיה] הרואה את חבירו לאחר שנים עשר חודש אומר בא"י אמ"ה מחיה המתים מפני שנשכח מן הלב אחר שנים עשר חדש ע"כ, וכ"כ האבודרהם [הל' ברכות סוף שער ח ברכות הראייה] כתב שמברך בא"י מחיה המתים אך סיים פרק זה וכתב: וכל אלו הברכות שאמרנו צריך להזכיר בהם שם ומלכות שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה עכ"ל.
להלכה: המ"ב סתם וז"ל: "וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים",
האם מברכים ברכה זו בזמנינו
הדעות הסוברות שלא לברך - ביוסף אומץ [לר"י יוזפא סי' תנא] כתב שכיון שחבר שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו הם מועטים לכן אין נזהרים בברכה זו אכן לאחיו ולאחותו וכל שכן לבנו ובתו או אביו ואמו דמסתמא חביבין עליו ביותר הוי הוי חיוב גמור לברך חיוב גמור לברך ואם ראה אותם תוך י"ב חודש מברך בא"ה אמ"ה מחיה המתים.
וכ"כ בערוך השולחן "דע דבעירובין [מ':] מבואר להדיא דברכת שהחיינו שבמועדים הבאים מזמן לזמן הם חובה וברכת שהחיינו שעל פירא חדשה היא רשות ע"ש ולזה נלע"ד דכל מיני ברכת שהחיינו הבאים לזמן קבוע כמו בחנוכה ופורים הוי חובה ושארי ברכות שהחיינו הם רשות ולפיכך הרבה מקילים בזה ומיהו בפירות חדשות קבלוה כחובה וכולם נזהרים בזה ונמצא בירושלמי [קדושין פ"ד] מי שהיה מצמצם פרוטות מהוצאתו לקנות כל פירא חדשה ולטעום אותה ואומר שם שעתיד ליתן דין וחשבון על שלא אכל".
וכ"כ באשל אברהם [בוטשאטש, סי' ר"ל על סעי' ד'], הו"ד בברכת ישראל (סי' ס"ו ס"ק י"ג) – "וכן נשתקע מלברך שהחיינו והטוב ומטיב על ראייתם את עצמם זה עם זה, וטוב רק בהרהור או בלשון חול", והביא ד' בנמוקי או"ח [ס"ק א'] וז"ל: "באשל אברהם ... ומכל מקום קשיא למה לא נהגו כן, וכבר כתב המגן אברהם לעיל (סימן רכ"ג ס"ק ג') דאין לבטלה בחנם כיון דאיתמר בש"ס, ועיין בדברינו שם בזה. וי"ל טעם לזה כיון דבעינן דוקא חבירו החביב עליו הרבה כנזכר, והנה בעוה"ר בגלותנו קנאת איש מרעהו ושנאת חנם או תולדה דקנאה וכיוצא, ולפנים יסביר לו ויגנוב דעתו, ורובם ככולם נתפסו ר"ל בשקר הלז וקראוהו פוליטי"ק, (וזהו משורש פורה עונות המעכבים הגאולה, עיין כלי יקר פרשת בחקותי על הכתוב (ויקרא כו, לו) ורדף אותם קול עלה נדף וכו', ואין כאן מקומו להאריך). וכשיהיה המנהג הזה על פי הלכה לברך על חבירו החביב עליו כנזכר שהחיינו, אז יברכו ברכות לבטלה מאה פעמים ויותר בכל יום, כי אם לא יברך אז יראה בעל כרחך כי אינו חביב עליו, ואז יגרום לו רעה במסתרו וקנינו או במצבו, ויוכל כמה פעמים לגרום רעת הקהלה הדתיות כמה פעמים, ועל כן יתירו לעצמן משום דרכי שלום לברך בכל עת כדי שיראה חבירו שהוא חביב עליו, ובאמת יברכו ברכות לבטלה לאין קץ (ובפרט כשלא ראהו י"ב חודש דיברך מחיה מתים דצריך גם כן רק החביב עליו, וברכת מחי' מתים לא אמרו בגמרא דהוא רשות, ואם כן הוי בודאי ברכה לבטלה כשאינו צריך לברך אותה), ומשום לאו דלא תשא לשמו הגדול יתברך, על כן מנהג ישראל תורה אולי מטעם חכמי הדורות משום לא פלוג שלא לברך כלל בזה כנזכר", וכ"נ בחסד לאלפים [טו'] ובבן איש חי [שנה א' פר' עקב אות י"ד] שיברך ללא שם ומלכות.
וכ"כ בליקוטי מהרי"ח [סדר ברכת שהחיינו ד"ה הרואה חבירו] וז"ל: "והנה העולם אין מברכין ברכות אלו ואפשר משום דבעינן החביב עליו הרבה ושמח בו ומאן מפיס האיך נקרא חביב עליו הרבה ובעוה"ר ערבה כל שמחה ואין אדם שמח בחבירו ועכ"ז כל ערום יעשה בדעת".
ובאפרקסתא דעניא [ח"ב או"ח סי' ל"ו אות ב'] וז"ל: "ואשר תמה על שאין נוהגי' בברכה זו, עי' בס' אורחות חיים החדש ברס"י רכ"ה בשם ס' יפל"ל דאין לאדם נכבד לברך שהחיינו אפילו על אשתו, ואפילו על בתו אין נוהגין. ושם בסוף אות ב' הביא בשם א"א סי' ר"ל שכתב ועכשיו נשתקע מלברך שהחיינו והטוב והמטיב על ראייתם זא"ז, וטוב רק להרהר או בלשון חול ע"ש. והטעם מובן מאליו, דהרי התנאי של ברכה זו כמ"ש בש"ע שם 'והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו'. ועכשיו בעוה"ר החביבות שבין אדם לחבירו במדרגה שפלה מאד. ומכל שכן די"א דברכות אלו הם רשות", וכ"כ כל פוסקי זמננו ז"ל ושליט"א שכיום לא נוהגים בברכה זו.
הדעות שמברכין – אמנם מצאנו מי שצווח שמה השתנה המציאות היום מפעם ויתכן וגם היום לברך, הנה בערה"ש [שם] כתב ששייך אופציה לברך וז"ל: "ועכשיו מקילים מאד בברכה זו מיהו מי שיודע בעצמו שיש לו תענוג בראייתו ושמח מאד וכ"ש בן לאביו או אב לבן ואח לאחיו כיוצא בהם צריך לברך". וכ"כ בברכת הבית (שער כ"ד ס"ק א') – "ועכשיו אין רגילים לברך בשם ומלכות ואינו נכון מיהו באינו חביב עליו הרבה ואינו שמח כ"כ בראייתו לא יברך בשם ומלכות ומ"מ נהגו לומר ב"ה שאנו רואין זה את זה ויוצא בזה אבל בחביב עליו הרבה בודאי אינו יוצא בזה כיון דחייב לברך בשם ומלכות בכל נוסח ברכת שהחיינו".
ובאז נדברו [להגאון ר' בנימין זילבר חי"ד סי' ל"ה אות ג'] צווח ע"ז מאוד וז"ל: "ומה ששאלת אם גם היום נוהגים לומד ברכת שהחיינו עם שם ומלכות על חברו שלא ראהו שלושים יום, ומה הדין אם שמע משלומו. לא מובן מה שאלתך דמה יום מיומים אין להוסיף ואין לגרוע ממה שנפסק באו"ח סימן רכ"ה שיש לברך בשם ומלכות והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו ואם קיבל ממנו מכתב או ששמע ממנו הכרעת המ"ב דמברך בלא שם ומלכות. ואגב רצוני לציין מה שכתוב בספר ארחות חיים בשם ספר יפל"ל דאין לאדם נכבד לברך שהחיינו אפי' על אשתו ואפילו על בתו לא נהגו לברך, אין לזה שום יסוד שהרי כיון שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב ב') האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו', אדרבה עלי' ראוי לברך עוד יותר מאחרים וכן על בתו, אם לא שהוא במררגת אברהם אבינו שאמר 'עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את' ובברכה מקיים נמי והמכבדה וכן האשה לבעלה".
וכן דעת הגרח"ק זצ"ל [שער העין עמ' תמ"ט אות ס"ב, הע' נ"ד] – "רציתי לדעת, אם יש איזה טעם במה שהעולם אינו מברך ברכת שהחיינו בזמנינו על חבר טוב, דעל דברי הרמ"א בסי' רכ"ג ס"א שנתפשט שהרבה מקילים בברכות שהחיינו כתב המ"ב שאין נכון להקל, ומאי טעמא מקילים בברכה זו. ואם משום שקשה לשער השמחה, הרי עכ"פ בקרובי משפחה כאב או בן שלא רואים אותם ל' יום ודאי שמחים מאוד לראותם. תשובה: בודאי מברכין אם לא היה לו שום ד"ש מהם תוך ל' יום. [ובפעם אחרת הוסיף לי רבינו, דאין צריך ד"ש בפועל, אלא אפי' אם חבירו היה יכול להודיעו ממצבו ולא הודיע לו מאומה, ג"כ חשיב כפריסת שלום ממנו, דאם היה קורה לחבירו איזה דבר רע היה שומע ממנו. וכמו שהובא באורחות רבינו ח"א עמ' צ"ד בשם רבינו הקה"י]".
וכן מרן הגר"ע יוסף כתב להדיא ביחוה דעת [ח"ד סי' י"ז, עי' ח"ב סוף סי' כ"ה] וז"ל: "מי שלא ראה את חבירו במשך שלשים יום, והוא חבירו שחביב עליו מאוד, והוא הדין לאביו או רבו, או אחד מקרוביו, בנו או אחיו ובדומה, או אחת מקרובותיו כגון אשתו או אמו או בתו, או אחותו, כל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת שהחיינו בשם ומלכות, אף על פי שהיה אתם בקשר טלפוני או בקשר של מכתבים בתוך שלשים יום. ומי שלא ראה את חבירו החביב עליו מאוד ושמח בראייתו במשך שנים עשר חודש, ולא היה לו עמו קשר במכתב או בטלפון או במברק, וכדומה, וגם לא שמע מאנשים אחרים ששלום לו, צריך לברך עליו בשם ומלכות ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם מחיה המתים. אבל אם היה עמו בקשר כנ"ל, לא יברך אלא ברכת שהחיינו בשם ומלכות, בלבד". וכ"ה בילקוט יוסף [סי' רכ"ג סעי' ט"ז] וז"ל: "מי שלא ראה את אביו או את רבו, או אחד מקרוביו או ידידיו, במשך שלשים יום, והם חביבים עליו מאד, כל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת שהחיינו בשם ומלכות, אף על פי שהיה אתם בקשר טלפוני או בקשר של מכתבים בתוך ל' יום. וכן הדין באמו או אחיותיו, או שאר קרובותיו ששמח לראותן אחר שלשים יום".
אמנם בספר שער העין הביא שיש כמה אופנים שחייבים בברכה זו גם בזמנינו לכל הדעות.
הנהגת גדולי הדורות
הגר"ש סלנט זצ"ל (אדרת שמואל עמ' נ"ח) – "כשפגש את ידידו השר משה מנטפיורי ז"ל בשבא לבקר בארץ ישראל לאחר שלא ראהו זמן רב בירך עליו שהחיינו".
ה אדר"ת (סדר אליהו עמ' פ"ה) – "ושוב נגש אליו ר"ש קאסאווסקי הנזכר ויאמר לו כי אני חתן ר' ליב חזן, אז נזכר מי אני ואמר בקול רם אם כן הוא הרב מפאניוועז אם כן הוא הרב ר' אליהו דוד, והשיבוהו כן הדבר, ויקם בהחפזה וברעדה מלא קומתו ויברך בקול רם בשם ומלכות 'ברכת שהחיינו' ... כל השומעים יצא לבם כמה בערה בלבו אהבת התורה ולומדיה לברך עלי שהחיינו בשם ומלכות, ואני הוספתי לאמר להם שעל פי הדין אין לברך שהחיינו על האיש החביב עליו כשלא ראהו מעולם, כמו שכתב בתשובות הרשב"א ובשו"ע או"ח ריש סימן ר"כ, אלא שטעמו שאין השמחה שלימה כשלא הכירו פנים אל פנים, אבל הצדיק התמים הזה ידע בנפשו כמה גדלה שמחת לבו על ראותו אותי, והיא ששון נפשו בשלימות על כן שפיר יכול לברך, כמה נפיש חיליה דאילנא".
הגרשז"א זצ"ל (הליכות שלמה תפילה פרק כ"ג הע' נ"ג) – "וכן נהג רבנו בזמן שהיו חתנו ובתו, הדרים בחו"ל, באים לאה"ק לעתים רחוקות, שהיה מזמין לעצמו פרי חדש ומברך עליו שהחיינו בעת שנתראה עמם. וכן בשעה שבא הגר"י קמנצקי זצ"ל לבקרו, אמר לבני ביתו: מן הראוי היה לברך ברכת שהחיינו בראית פניו, אבל מה אעשה שהרי לא נהגינן לברך, אלא שבעברי היום ברחוב הבחנתי בפירות חדשים הנמכרים בחנות, ואם כן יש לקנותם ולברך עליהם בבואו, וכן עשה. ומכל מקום הורה פעם לאחד שעמד להתראות עם אחיו לאחר כמה וכמה שנים, ושמחתם היתה רבה ביותר, שיברך שהחיינו, דבכה"ג דליכא למיחש לחנופה כלל, שפיר יש לברך, וכנ"ל. (ומש"כ במ"ב סק"ב ובשעה"צ שם דביודע משלומו ע"י מכתב וכדו' יש דעות באחרונים אם יברך, ט"ס הוא, דדבריהם רק על ברכת מחיה המתים ולא על ברכת שהחיינו, עיין בא"ט שם). וסיפר שהגרי"מ חרל"פ זצ"ל בירך בהגיע בנו מארה"ב לאחר שלא ראהו שנים רבות ברכת שהחיינו בשמחה ובהתעוררות נפלאה (וראה ס' יוסף אומץ אות תנ"א: הרואה חבירו וכו' ומפני שחבירים כאלו הם מעטים לכן אין נזהרים בברכה זו. אכן לאחיו ולאחותו וכל שכן לבנו ובתו או אביו ואמו, דמסתמא חביבין עליו ביותר, הוי חיוב גמור לברך)".
וכן כתב בספר מסעות ירושלים [מאמר סדר יום ראשון יב'] שבעל מנחת אלעזר ברך שהחיינו בשם ומלכות כשראה את רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצ"ל אלא ששם משמע שהיה זה אחר שדיבר עמו בלימוד ושם מאמר סדר יום ראשון יח כתב שהגר"ח זוננפלד זצ"ל ברך על בעל המנחת א לעזר אלא שלא נתבאר שהיה זה בשם ומלכות.
שנה מעוברת
הנה יש להסתפק האם הדין שלא רואה את חבירו הוא דין בשנה או ביב' חודש, בפשטות לפי הסברא שגזירה על המת שישתכח אחר יב' חודש זה דווקא יב' חודש ולא שנה וכ"כ בשו"ת שבות יעקב [ח"ב קכה'] וז"ל: "הגע בעצמך דברוב שני' שאינם מעוברת אפ"ה נשכח המת מלבו וכי משום שהוא שנה מעוברת לא יהא נשכח עד אחר י"ג חדש (ואין סברא לדמות דבר זה למה שאמרו חז"ל לענין שחזורין /שחוזרין/ בתוליה על פסוק לאל גומר עלי) אלא שכל אחר י"ב חדש נשכח המת מלבו ומה"ט ק"ל אבילות רק י"ב חדש אף בשנת מעובר ובתשובת הב"ח סי' ג' עולה מתחלה בדעתו שאפי' מתה אשתו תוך חדש הי"ב זכה הבעל בירושתו ע"ש".
וכ"כ באשל אברהם [בוטשאטש, מהד"ת] דגם בשנה מעוברת סגי ביב' חודש וז"ל: "היינו י"ב חודש גם בשנת עיבור, כי לא הוזכר בכך לשון שנה רק חדשים".
וכ"ה בדעת תורה [ס"א] "עוד כתב דהא דיב"ח [דמברך מחיה המתים], י"ל דגם בשנה מעוברת סגי בי"ב חודש וצל"ע. ולענ"ד ראי' מדברי הרמב"ן בתוה"א שהובא בט"ז יו"ד סי' שד"מ סק"ה [בהא דאין מספידין את המת לאחר י"ב חודש, כתב הרמב"ן דאין חודש העיבור בכלל, כי לא הוזכר שנה אלא י"ב חודש, וה"נ כאן]".
וכ"ד בעל הקצות השלחן [סי' ס"ו ס"ק ו'] וז"ל: "ומסתבר דחדש העבור עולה למנין הי"ב חדש, כמ"ש ביו"ד סי' שצ"א לענין י"ב חדש דאבילות והוא מהרא"ש במו"ק דכ"ב שכ' דסתם י"ב הדש גם העבור עולה למנין, וגם הסברא נותנת דטבע שמחת הלב או טבע השכחה שמשתכח כמו מת אינו משתנה בין שנה פשיטה למעוברת, ובמקום שאין חדש העבור עולה למנין מפרש אותו השו"ע כמו לענין בכור ביו"ד סי' ש"ו".
אמנם יש לעי' דלפי הטעם שהביא המהרש"א שהברכה היא על עצם זה שעברו על האדם יב' חודש ובתוכם יש ר"ה ויוה"כ וזה שנחתם לחיים ע"ז מברך מחיה המתים, א"כ גם אדם שראה את חבירו לפני ר"ה ואחרי יצטרך לברך מה"ט וזה לא שמענו?
והאמת שהגרשז"א זצ"ל [מכתב בס' ועלהו לא יבול ח"א עמ' ש"ז אות י"ג, הליכות שלמה תפילה פרק כ"ג הע' מ"ז] כתב שאי"ז לדינא וז"ל: "והרואה פני חברו לאחר שעברו יב חודש, אולם לא עבר עליהם יום הכיפורים, שהיתה השנה מעוברת, מברך מחיה המתים, שאע"פ שהמהרש"א (בחדושי אגדות ברכות נ"ח ע"ב) ביאר דהא דלאחר י"ב חודש מברכין מחיה המתים, הוא מפני שעברו בינתיים ר"ה ויוה"כ שאז נידון אם יחיה או לאו ח"ו, ולכן מברך עליו מחיה המתים על שניצול לחיים, מ"מ לדינא אין הדבר תלוי אלא בי"ב חודש בלבד".
"פרשת ויגש – ברכת שהחיינו ומחיה המתים ברואה חבירו"
"ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" [בראשית מו' ל']
"ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" [בראשית מו' ל']
ופירש"י אמותה הפעם כפשוטו כתרגומו, "אלו אנא מית זמנא הדא מנחם אנא עכ"ל, ופי' בנתינה לגר [ביאור על תרגום אונקלום לר' נתן אדלר] אם אמות הייתי מתנחם כי לראותך רגע אחד חי עולה לי לכמה שנים, ומבאר בדרך אגדה בספר נחלת אברהם דהנה איתא בשו"ע [או"ח רכה' ס"א] הרואה את חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר יב' חודש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו עי"ש, והנה ברכה זו היא נחמה לאדם על מיתתו אחרי שמאמין שהקב"ה הוא מחיה מתים ולפי"ז הרי כאן בירך יעקב ברכת מחיה המתים כשראה ליוסף אחר כב' שנים והיינו 'ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם' כתרגומו 'אלו אנא מית זמנא הדא מנחם אנא' אחרי ראותי פניך כי עודך חי וברכתי ברכת מחיה המתים ונתחזק אצלי האמונה בתחיית המתים והרי היא נחמה לחיים עכ"ד, א"כ מבואר לפ"ד שאכן יעקב בירך ברכת מחייה המתים, וכן הביא בספר פלאות התורה ששאל את הגרח"ק האם יעקב בירך מחיה המתים וענה לו דמסתבר שברכו.
אמנם יש שהקשו מדוע לא מצינו בשום מקום שיעקב בירך ברכת הרואה שתקנו חז"ל לברך שכשרואה את חבירו אחר זמן רב, או מחייה המתים אחר יב' חודש או שהחיינו אחר ל' יום, כך הק' בשו"ת בית ישראל [ח"א סל"ג] וז"ל: ואגב שאני עוסק בברכה זו אעורר מה שצ"ע אצלי בזה למה לא מצינו בתורה בעת שפגעו יעקב ויוסף שלא ראו עצמן כמה שנים היה ליעקב וליוסף רב שמחה למה לא ברכו זה על זה ברכה זו ולא מצינו לז שום רמז בקרא שברכו זה על זה ונהי דברכות אלו רשות הן כמו שמבואר בשו"ע [רכג' ס"א ברמ"א עי"ש במג"א סק"ג] מסתבר לי שיר"ש בודאי שצריך להחמיר ע"ע ולברך שהחיינו וכו' על דבר ששמחה גדולה אצלו כי מי שלא מברך שהחיינו אף בדבר גדול ששמח עמו נקרא נהנה מהעוה"ז בלא ברכה ובודאי היה ראוי ונכון שיעקב אבינו ויוסף שהיה להם שמחה גדולה בראייתם לברך שהחיינו וחידוש שלא מצינו רמז מזה שברכו זע"ז.
ומיישב שם וז"ל: ואפשר לומר כי מחמת שיעקב אבינו היה לו צער מזה שיוסף במצרים וגם מזה היה לו צער שהוא ובניו הוצרכו לילך למצרים והרגיש בזה שזה התחלה לגלות מצרים ע"כ לא ברך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, דכמו שמצינו באו"ח [תקנא' יז'] "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יתחמץ המצוה", עי"ש הרי דבבין המצרים לא נכון לברך שהחיינו על דבר שהוא רשות רק על מצוה מוכרח גם אז לברך שהחיינו וא"כ כיון שזה השהחיינו בראותו פני חבירו הוה רק רשות לא נכון לברך שהחיינו זו ברואה חבירו לאחר ל' בבין המצרים ה"נ יעקב ויוסף שראו עצמן בזמן גלות וצער לא ברכו שהחיינו זו של רשות שאין לומר והגיענו לזמן הזה.
ומעתה נבוא לבאר היטב דיני ברכת שהחיינו ומחייה המתים ברואה פני חבירו עניניה והאם מברכים היום.
מקור הברכה
איתא בגמ' [ברכות נח:] אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חדש - אומר ברוך מחיה המתים.
ובתוס' ד"ה הרואה כתבו דדוקא בחבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא, וכ"ה ברא"ש - "אריב"ל הרואה את חבירו לאחר ל' יום אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לאחר י"ב חדש אומר מחיה המתים ודוקא חבירו שחביב עליו ושמח ונהנה בראייתו", ואבודרהם הוסיף "דוקא בחברו החביב לו ותאב לראותו אבל לא כל אדם", ופסק השו"ע [רכה' א'] "הרואה את חברו אחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר יב' חודש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו".
ובביאור הגר"א [רכה' ס"א] כתב שהראשונים למדו דין זה שצריך שיהיה דווקא חביב מהגמ' בהמשך שאומרת שרב פפא ורב הונא בריה דר"י אמרו לרב חנינא בריה דרב איקא שכאשר ראו אותו בירכו עליו "שחלק" ו"שהחיינו"ולכאו' מה חידשו בזה שאמרו שברכו עליו שהחיינו הרי זה דין פשוט שהרואה את חברו לאחר ל' יום מברך עליו שהחיינו ובהכרח שבאו לומר לו שהם היו שמחים בראייתם ושהוא חביב עליהם עד מאוד ולכן היה ראוי לברך עליו ברכה זו.
ובטעם ברכת מחייה המתים דווקא לאחר יב' חודש מבואר מהמשך הגמ' שם "אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד", ומבאר רבינו יונה [על הרי"ף מג:] וז"ל: "לאחר י"ב חדש מברך מחיה המתים מפני שנשכח מהלב כמו שהמת נשכח לאחר י"ב חדש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד מה כלי מתיאש אדם ממנו כשאבד אותו ולא מצאו בתוך י"ב חדשים אף המת נשתכח מהלב לאחר י"ב חודש", וביותר ביאור ביאר המהרש"א וז"ל: לאחר שנים עשר חדש כו'. לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכפורים אם למות אם להיות חי ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ והשתא ניחא דמייתי עלה הכא מילתיה דרב דמיירי נמי בדוד שהיה חי ואמר שאחר שעבר עליו שנה הוא נשכח כמת וצריך לברך עליו ברוך מחיה מתים ומדמה ליה לכלי אובד כפירש"י דבעבר לו שנה הוא אבוד לגמרי וא"צ להכריז ומ"מ אם בעל אבידה מצאה אח"כ הרי מחזיר לו ה"נ באדם בעבר לו שנה ואין רואהו הרי הוא כאבוד ומת ואם נמצא חייב לברך עליו ברוך מחיה מתים שזיכהו לחיים בדין ר"ה ויוה"כ ודו"ק", וכ"נ מד' הרשב"א [שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עו'] וז"ל: אלא שלא אמרו אלא במי שראה את חבירו ואח"כ נעלם ממנו. דעל מי שעברו עליו ל' יום יברך שהחינו. ואם עברו עליו י"ב חדש יברך מחיה המתים. שהרי זה בראייתו עכשיו כאלו נעלם ממנו ומת ועכשיו חזר וחייה עכ"ל, וכ"כ בשו"ת הלק"ט [ח"א סי' רכ'].
ורבינו מנוח [ברכות פ"י ה"ב] הביא דברי רבו רבי ראובן כי ל' יום הוא זמן הקפת הלבנה וזמן הקפת השמש שנים עשר חודש וכבר ידעת כי שינוי טבע בני אדם תלוי בשינוי הקפתם ושינוי הקפת השמש יעשה רושם גדול בבריאות ובחולי ולכן אומר עליו ברוך מחיה המתים' ומפני אורך הזמן ע"כ.
ובטעם ברכת שהחיינו כל ל' יום עיין במהר"ל [אור חדש אסתר ד' יא'] שביאר דברי אסתר שאמרה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום, וקשה מה בכך שלא נקראה אל המלך זה שלושים יום ואפילו נקראת תוך שלשים יום מה בכך, ויש לומר כי הרואה את חבירו אחר שלשים יום מברך שהחיינו [ברכות נח:] נמצא כל אשר לא היה תוך שלשים נחשב כאלו נסתלק ממנו שהרי חייב לברך שהחיינו, ולכך אמר שאל תאמר כיון שאני אהוב אצלו בודאי יושיט לי שרביט הזהב כי הוא חפץ בי כשאבוא לפניו ועל זה אמרה כיון שלא נקראתי זה שלשים יום עד שנחשב שנסתלקתי מעליו וא"כ אין לסמוך על זה לומר אהובה אני אצלו אחר שלא נקראתי שלשים יום ואם היה כ"כ חפץ בי א"כ למה לא קרא לי זה שלשים יום עד שאני נחשב פנים חדשות אצלו והיא לא ידעה אדרבא כי הש"י עשה זה שלא היתה נקראת בשביל כי פנים חדשות חביבות ביותר ממה שהוא חביב את אשר כי פנים חדשות חביבות ביותר ממה שהוא חביב את אשר תמיד עמו תמיד עמו לכך לא היתה נקראת עכ"ל, עוד כתב המהר"ל [חידושי אגדות ב"ק ג.] שהרואה את חבירו עד ל' יום לא הוסר צלמו ממנו והוא כאילו הולך לפניו אבל לאחר שלשים הוסרה הצורה ממנו ולכן מצינו שאבל אסור בגיהוץ ותספורת עד שלושים כי גיהוץ ותספורת הוא יופי הצלם ותוארו ויש לו להתאבל שלשים שלא יהיה מיפה עצמו כל זמן שצלמו של מת לא נבדל מאתו, וע"ע ברוקח [ברכות סי' שעא] שמבואר שאין חשיבות לזמן של פחות מל' יום.
מהות הראיה
יש לדון מה קורה אם לא ראה את חבירו מעולם אך חברו שלח לו כתבים ושמח מאוד בשעה שפוגשו, וכן יש לדון מה קורה אם רואה אותו דרך וידאו בשידור חי או תמונה וכל כה"ג דמ"מ הוא שמח, בשו"ת הלק"ט [שם] כתב שיש לחלק בין 'שהחיינו' ל'מחיה המתים' דברכת מחייה המתים א"א לברך משום דאין כאן את הגדר של נשכחתי כמת מלב דסוכ"ס הוא קיבל ממנו מכתבים, אבל שהחיינו שהוא על עצם ראיית הפנים צריך לברך, והביאו הבאר היטב, ובגר"ז כתב שחייב לברך בכה"ג גם מחיה המתים, אמנם הגרשז"א כתב ג"כ לחלק וז"ל: [הליכות שלמה תפילה כג' הע' נג'] "ומש"כ במ"ב סק"ב ובשעה"צ שם דביודע משלומו ע"י מכתב וכד' יש דעות באחרונים אם יברך ט"ס הוא דדבריהם רק על ברכת מחיה המתים ולא על ברכת שהחיינו".
אמנם הרשב"א בתשובה [שם] כתב שאין מברכים בכה"ג שלא ראהו מעולם דרק עצם הראיה וההעלם יוצרים את השמחה כשפוגש חברו שוב, ובמג"א כתב שאם לא ראהו מעולם אינו אוהבו כ"כ, וכ"כ בשע"ת [ס"ב] "ור"ל דאע"פ שהיה רגיל להריץ אגרות וכתבים מזה לזה מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פא"פ אין מעולם האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו", וכ"פ השו"ע [ס"ב] "מי שלא ראה את חברו מעולם ושלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו", ומדבריהם נראה שלא מברכים את ב' הברכות גם שהחיינו וגם מחיה המתים, ובספר זכרון משה [נכד החיד"א, סי' רכ"ה אות א'] חולק על הלק"ט וס"ל שלא מברכים את הברכות הללו אם קיבל מכתבים וז"ל: הא דמברך מחיה מתים כשאינו כותב לו כתבים ואינו יודע משלומו אבל אם ידע השלום לו או כתב לו כתב אינו מברך. מור זקננו מוהר"א אזולאי כ"י בר"י. וראיתי בס' הלקט שאלה ר"ך שכתב להפך וז"ל חבירו וכו', ואנא בריה קלא לא זכיתי להבין דבריו לפי שגם מחיה המתים צריך ראיית פנים כמ"ש מרן רכ"ה הרואה את חבירו לאחר שלשים יאמר שהחיינו ואחר יב"ח מחיה המתים ובסוף כבת ושמח בראייתו וכ"כ הטור והוא שחביב עליו הרבה ושמח מאד בראייתו וכ' הב"ח מ"ש והוא שחביב וכו' אברכת שהחיינו נמי קאי וכן מבואר בדברי התוס' יע"ש וכן כתב בלבוש הטעם אשר ישמח בראותו יברך וכו' מזה נלמוד שבודאי צריך ראיית פנים בין בברכת שהחיינו בין בברכת מחיה המתים ואין חילוק ביניהם ועוד ראיתי בהגהות מיימוניות פ' יגד מהל' ברכות דין ב' שכת' עמ"ש הרמב"ם וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו נ"ל דמיירי שאין דעתו לחזור מיד אבל דעתו לחזור מיד לא סח דעתיה עכ"ל מזה נר' שגם בשהחיינו יש לומר דלא סח דעתיה כמו מחיה המתים ולכן לפי מה שכתבתי אין חילוק בין בברכת מחיה המתים לברכת שהחיינו כנעל"ד כמ"ש בפנים להלכה ולא למעשה והמעיין יבחר".
וכ"כ בתעלומות לב (ח"ג קונ' הליקוטים או"ח סי' כ"ד) – "שאלני אחד מאהובי מדוע לא נהגו לברך עתה ברכת שהחיינו או מחיה מתים בשלא ראה את חברו שלשים יום או י"ב חדש כמו שפסק מרן בא"ח סי' רכ"ה. והשבתי לו כי עתה נשתנו הסדרים וע"י הבי דוואר המצוי ומתוקן וקוי הדילוג רב והשמעת קול התלפון. בודאי ידע כי שלום לו אף אם לא ראה פניו. ובכגין דא א"צ לברך כמ"ש הרב חיד"א על הברכי"ם משם זקנו הרב ז"ל והוא פשוט".
ולהלכה: כתב המ"ב [ס"ק ב'] וז"ל: "לאחר שלשים יום. מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל".
וכ"כ בשבט הלוי [ח"ה סי' כ"ד אות ב'] דן לגבי חיילים שהיו במקום סכנה וחזרו לאחר ל' יום וז"ל: "איברא הספק אם נתקבל מהם כתב תוך הל' יום ובאו אחר הל' יום אם לברך שהחינו עליהם דבעלמא פליגי הפוסקים, וכתבו דספק ברכות להקל, אבל בנ"ד יש להסתפק דנהי דקבל ממנו מכתב משלומו מ"מ לא יצא אפי' זמן מיעוט מגדר סכנה, וכעין מש"כ בשער הציון סי' רכ"ה אות ג' דכתב לא מהני רק אם שלום אתו אבל אם כתב תוך ל' יום שהוא חולה או שמע עליו כן ואח"כ מצאו בריא מסתברא לברך עליו, ואף דהכא לא כ' מחליו וכ' שהוא בריא מכ"מ הלא אישר רק שאע"פ שהוא במקום סכנה נשאר בריא, אבל עדין הוא בגדר סכנה ע"כ ודאי נראה לברך עליו שהחינו לאחר ל".
ועוד כתב בחוט שני [ר"ה עמ' ת"ה אות ט"ז] וז"ל: "ואם ראהו תוך ל' יום בתמונות וודאי דלא חשיב שרואהו לענין זה. אבלי אם רואהו באופן יותר מוחשי, כגון במכשירים שהמציאו בזמנינו כגון ע"י צילומי וידיאו וע"י מחשב שרואים את האנשים ומדברים עימם באותו עת יחד וכיוצ"ב, מסתברא שאם הוא מרגיש יותר את חבירו, ולא סתם שרואה את התמונה שאינו מרגיש אותו כ"כ, מסתברא דחשיב שרואה אותו לענין זה, ולפי"ז אם ראהו בתוך שלושים יום ע"י צילומים אלו, י"ל דהרי זה נחשב שראהו, ולכן כשרואהו לאחר שלושים יום, אפשר דאינו יכול לברך".
וכן דנו הפוסקים האם אפשר לברך על שמיעת חברו שלא שמע את קולו הרבה זמן ומדברו בטלפון יש שכתבו שלא יברך דכל התקנה היא על ראיית פנים ששמח בזה טובא, אמנם יש שרצו לטעון שהכל תלוי בגדר השמחה ואם שמח מאוד לשמוע את קולו דרך הטלפון שיברך.
על מי אפשר לברך
הבית יוסף [שם] הביא מתשובות הרשב"א [החדשות טז'] שכתב שברכה זו נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות ועל שניהם מברך ברכה זו אם לא ראה אותם ל' יום ןשמח בראייתם, ובשע"ת [א'] כתב דפשוט דאיש מברך על אשה ואשה על איש ומביא דהכוונה אשתו אמו ובתו ואחותו וכה"ג דמותר לו להביט בהם, וגם אשה שמברכת על איש זה דווקא בכה"ג, והביאו המ"ב וכ' בשעה"צ דחייב להיות דמדובר רק בקרובותיו כי אחרת אסור לו בכלל להסתכל וגם אם במקרה נסתכל לא שייך נהנה ושמח בראייתה, ועי' אשרי האיש [או"ח א' פל"ט כט'] דהגריש"א אחז שכוונת השעה"צ דלאו דווקא וכוונתו לכל הקרובות שאין ליבו נוקפו עליהם.
עוד דבר כ' הברכי יוסף [רכה'] שפשוט שאם רואה מי שגדול ממנו כגון אביו או רבו מברך שהחיינו והביא ראיה לזה ממ"ש במגילת אסתר [ט' יט'] "ומשלוח מנות איש לרעהו", ומבואר בגמ' במגילה [ז:] שיוצאים יד"ח במשלוח מנות אף בנתינה לרבו, וכן פשוט מסברא שהרי טעם הברכה הוא מפני שנהנה ושמח בראייתו וא"כ אין הבדל בין ראיית קטן ממנו או ראיית גדול ממנו.
ולגבי הרואה גוי ושמח מאוד בראייתו עיין בתורת חיים שכ' שעל חבירו גוי כותי ועבד לא יברך שאינו נקרא חבירו ועיי"ש במקורות שציין לזה והביא מחלוקת בזה וכתב שלגבי ברכת שהחיינו שצריך להיות חביב עליו הרבה ושמח בראייתו וזה אסור מדין לא תחנם ולכו"ע לא יברך.
אמנם כתב בחוט שני [ר"ה עמ' ת"ה סוף אות ט"ז] וז"ל: "הרואה גוי לאחר שלושים יום באופן ששמח בראייתו, כגון גוי שהצילו ממוות לחיים וטיפל בו או גידלו והצילו, אפשר דיכול לברך שהחיינו בראייתו. ועיין במס' ע"ז [י' ע"ב] דאיתא התם, אנטונינוס שמשיה לרבי, אדרכן [שר שבעובדי כוכבים היה, רש"י] שמשיה לרבי, כי שכיב אנטונינוס אמר רבי נתפרדה חבילה, כי שכיב אדרכן אמר רב נתפרדה החבילה, ופירש"י, אהבתינו שנקשרה נפש בנפש עכ"ל".
הברכה כשיש גם צער בראייתו
הנה לפי מ"ש לעיל ביישוב מדוע יעקב לא בירך כשראה את יוסף שמיירי שהיה לו גם צער בראייתו שידע שמתחילה הגלות, וכ"ה בשו"ת הלק"ט שכל מה שמברכים שהחיינו בראיית חברו זה רק באופן שהשמחה היא מושלמת אבל אם רואה את חברו בצערו אין מברך וז"ל: "חבירו שחביב עליו יותר ושמח בראייתו ולא כמשה לאהרן דעל הראשונים מצטערים", וכוונתו שדווקא שיש לאדם שמחה מרובה כשרואה את חברו אז מברך ולא כשיש לו גם צער כמו פגישת משה ואהרן שאהרן בא בטענה מדוע משה הביא עמו את אשתו וילדיו הרי על הראשונים אשר נמצאים במצרים אנו מצטערים א"כ למה הבאת חדשים וזה היה צער מספיק בכדי שלא לברך.
נהנה עם אחרים ביחד מדוע אין הטוב והמטיב
לכאו' יש להסתפק מה קורה אם רואים כמה אנשים ביחד חבר שהרבה זמן לא ראו האם נימא שכמו בטובה שיש לכמה אנשים הדין שמברך הטוב והמטיב א"כ גם הכא או"ד שזה ברכה מיוחדת, והנה הב"י כתב בשם הרשב"א ועוד ראשונים שאין מברכים בכה"ג הטוב והמטיב אלא שהחיינו, ובטעם הדבר כתב הלבוש וז"ל: "ואף על פי שהוא אדם מסויים מאד או אדם חשוב מאד שגם אחרים נהנו מראייתו, אינו מברך הטוב והמטיב שאין נופל כאן לשון הטבה, שאין זה נקרא טובה אלא שמחה", ומביא ראיה לזה באליה רבה [שם] וז"ל: "ועל עיקר דין זה דאין מברך הטוב והמטיב נ"ל ראייה מש"ס דף נ"ח [ע"ב] דקאמר רב פפא ורב הונא הוו קאזלו באורחא, פגעו ביה ברב חנינא, אמרו ליה בהדי דחזינן ברכינן עליך תרתי ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו ע"כ, הרי שאף שהיו שנים ברכו שהחיינו".
האם מברכים ברכת מחייה המתים בשם ומלכות
הדעות שמברך בלי מלכות – בספר פנים מאירות [ח"א סו'] כתב וז"ל: "בטור א"ח סי' רכ"ה הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך מחיה מתים הייתי מפקפק איך יש לברך ברכה זו אם בשם ומלכו' או בלא שם ומלכו' כיון דנוסח ברכה זו הוא בתפילת י"ח ושם לא נזכר מלכות דכתבו התוספות דברכות מג"א הוי כמו שם ומלכות משום דהוא הודיע אלהותו וכולם הוו ברכה הסמוכה וא"כ ה"ה כשמברך על חבירו מברך בלא מלכות ופשטינא לי' מהא דאיתא ברבינו יונה ריש ברכות גבי הא דרוצה ליפסוק דאף אם כבר קרא ק"ש בציבור מ"מ כשקורא בביתו בצאת הככבים יש לומר אהבת עולם וכתב וא"ת כיון שאינו אומר ברכת מעריב ערבים הוי ליה ברכה שאינ' סמוכה לחברתה וכל ברכה שאינ' סמוכה לחברת' צריך לפתוח בברוך י"ל שכיון שבמקומה היתה סמוכה לחברתה אין לחוש עכשיו אם אינו פותח בברוך שכיוצא בזה מצינו בתלמוד בתפילת הדרך שאינה פותחת בברוך וחותם בה שומע תפילה מפני דכיון דבי"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינ' סמוכה לחברתה לא חיישינן להכי עכ"ל, עי' במגן גיבורים שהביא לדחות דבריו, וע"ע בערך השולחן גם שדחה ד' עי"ש.
הדעות שס"ל שמברך עם שו"מ - כתב בספר הפרדס [שער הראיה] הרואה את חבירו לאחר שנים עשר חודש אומר בא"י אמ"ה מחיה המתים מפני שנשכח מן הלב אחר שנים עשר חדש ע"כ, וכ"כ האבודרהם [הל' ברכות סוף שער ח ברכות הראייה] כתב שמברך בא"י מחיה המתים אך סיים פרק זה וכתב: וכל אלו הברכות שאמרנו צריך להזכיר בהם שם ומלכות שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה עכ"ל.
להלכה: המ"ב סתם וז"ל: "וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים",
האם מברכים ברכה זו בזמנינו
הדעות הסוברות שלא לברך - ביוסף אומץ [לר"י יוזפא סי' תנא] כתב שכיון שחבר שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו הם מועטים לכן אין נזהרים בברכה זו אכן לאחיו ולאחותו וכל שכן לבנו ובתו או אביו ואמו דמסתמא חביבין עליו ביותר הוי הוי חיוב גמור לברך חיוב גמור לברך ואם ראה אותם תוך י"ב חודש מברך בא"ה אמ"ה מחיה המתים.
וכ"כ בערוך השולחן "דע דבעירובין [מ':] מבואר להדיא דברכת שהחיינו שבמועדים הבאים מזמן לזמן הם חובה וברכת שהחיינו שעל פירא חדשה היא רשות ע"ש ולזה נלע"ד דכל מיני ברכת שהחיינו הבאים לזמן קבוע כמו בחנוכה ופורים הוי חובה ושארי ברכות שהחיינו הם רשות ולפיכך הרבה מקילים בזה ומיהו בפירות חדשות קבלוה כחובה וכולם נזהרים בזה ונמצא בירושלמי [קדושין פ"ד] מי שהיה מצמצם פרוטות מהוצאתו לקנות כל פירא חדשה ולטעום אותה ואומר שם שעתיד ליתן דין וחשבון על שלא אכל".
וכ"כ באשל אברהם [בוטשאטש, סי' ר"ל על סעי' ד'], הו"ד בברכת ישראל (סי' ס"ו ס"ק י"ג) – "וכן נשתקע מלברך שהחיינו והטוב ומטיב על ראייתם את עצמם זה עם זה, וטוב רק בהרהור או בלשון חול", והביא ד' בנמוקי או"ח [ס"ק א'] וז"ל: "באשל אברהם ... ומכל מקום קשיא למה לא נהגו כן, וכבר כתב המגן אברהם לעיל (סימן רכ"ג ס"ק ג') דאין לבטלה בחנם כיון דאיתמר בש"ס, ועיין בדברינו שם בזה. וי"ל טעם לזה כיון דבעינן דוקא חבירו החביב עליו הרבה כנזכר, והנה בעוה"ר בגלותנו קנאת איש מרעהו ושנאת חנם או תולדה דקנאה וכיוצא, ולפנים יסביר לו ויגנוב דעתו, ורובם ככולם נתפסו ר"ל בשקר הלז וקראוהו פוליטי"ק, (וזהו משורש פורה עונות המעכבים הגאולה, עיין כלי יקר פרשת בחקותי על הכתוב (ויקרא כו, לו) ורדף אותם קול עלה נדף וכו', ואין כאן מקומו להאריך). וכשיהיה המנהג הזה על פי הלכה לברך על חבירו החביב עליו כנזכר שהחיינו, אז יברכו ברכות לבטלה מאה פעמים ויותר בכל יום, כי אם לא יברך אז יראה בעל כרחך כי אינו חביב עליו, ואז יגרום לו רעה במסתרו וקנינו או במצבו, ויוכל כמה פעמים לגרום רעת הקהלה הדתיות כמה פעמים, ועל כן יתירו לעצמן משום דרכי שלום לברך בכל עת כדי שיראה חבירו שהוא חביב עליו, ובאמת יברכו ברכות לבטלה לאין קץ (ובפרט כשלא ראהו י"ב חודש דיברך מחיה מתים דצריך גם כן רק החביב עליו, וברכת מחי' מתים לא אמרו בגמרא דהוא רשות, ואם כן הוי בודאי ברכה לבטלה כשאינו צריך לברך אותה), ומשום לאו דלא תשא לשמו הגדול יתברך, על כן מנהג ישראל תורה אולי מטעם חכמי הדורות משום לא פלוג שלא לברך כלל בזה כנזכר", וכ"נ בחסד לאלפים [טו'] ובבן איש חי [שנה א' פר' עקב אות י"ד] שיברך ללא שם ומלכות.
וכ"כ בליקוטי מהרי"ח [סדר ברכת שהחיינו ד"ה הרואה חבירו] וז"ל: "והנה העולם אין מברכין ברכות אלו ואפשר משום דבעינן החביב עליו הרבה ושמח בו ומאן מפיס האיך נקרא חביב עליו הרבה ובעוה"ר ערבה כל שמחה ואין אדם שמח בחבירו ועכ"ז כל ערום יעשה בדעת".
ובאפרקסתא דעניא [ח"ב או"ח סי' ל"ו אות ב'] וז"ל: "ואשר תמה על שאין נוהגי' בברכה זו, עי' בס' אורחות חיים החדש ברס"י רכ"ה בשם ס' יפל"ל דאין לאדם נכבד לברך שהחיינו אפילו על אשתו, ואפילו על בתו אין נוהגין. ושם בסוף אות ב' הביא בשם א"א סי' ר"ל שכתב ועכשיו נשתקע מלברך שהחיינו והטוב והמטיב על ראייתם זא"ז, וטוב רק להרהר או בלשון חול ע"ש. והטעם מובן מאליו, דהרי התנאי של ברכה זו כמ"ש בש"ע שם 'והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו'. ועכשיו בעוה"ר החביבות שבין אדם לחבירו במדרגה שפלה מאד. ומכל שכן די"א דברכות אלו הם רשות", וכ"כ כל פוסקי זמננו ז"ל ושליט"א שכיום לא נוהגים בברכה זו.
הדעות שמברכין – אמנם מצאנו מי שצווח שמה השתנה המציאות היום מפעם ויתכן וגם היום לברך, הנה בערה"ש [שם] כתב ששייך אופציה לברך וז"ל: "ועכשיו מקילים מאד בברכה זו מיהו מי שיודע בעצמו שיש לו תענוג בראייתו ושמח מאד וכ"ש בן לאביו או אב לבן ואח לאחיו כיוצא בהם צריך לברך". וכ"כ בברכת הבית (שער כ"ד ס"ק א') – "ועכשיו אין רגילים לברך בשם ומלכות ואינו נכון מיהו באינו חביב עליו הרבה ואינו שמח כ"כ בראייתו לא יברך בשם ומלכות ומ"מ נהגו לומר ב"ה שאנו רואין זה את זה ויוצא בזה אבל בחביב עליו הרבה בודאי אינו יוצא בזה כיון דחייב לברך בשם ומלכות בכל נוסח ברכת שהחיינו".
ובאז נדברו [להגאון ר' בנימין זילבר חי"ד סי' ל"ה אות ג'] צווח ע"ז מאוד וז"ל: "ומה ששאלת אם גם היום נוהגים לומד ברכת שהחיינו עם שם ומלכות על חברו שלא ראהו שלושים יום, ומה הדין אם שמע משלומו. לא מובן מה שאלתך דמה יום מיומים אין להוסיף ואין לגרוע ממה שנפסק באו"ח סימן רכ"ה שיש לברך בשם ומלכות והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו ואם קיבל ממנו מכתב או ששמע ממנו הכרעת המ"ב דמברך בלא שם ומלכות. ואגב רצוני לציין מה שכתוב בספר ארחות חיים בשם ספר יפל"ל דאין לאדם נכבד לברך שהחיינו אפי' על אשתו ואפילו על בתו לא נהגו לברך, אין לזה שום יסוד שהרי כיון שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב ב') האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו', אדרבה עלי' ראוי לברך עוד יותר מאחרים וכן על בתו, אם לא שהוא במררגת אברהם אבינו שאמר 'עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את' ובברכה מקיים נמי והמכבדה וכן האשה לבעלה".
וכן דעת הגרח"ק זצ"ל [שער העין עמ' תמ"ט אות ס"ב, הע' נ"ד] – "רציתי לדעת, אם יש איזה טעם במה שהעולם אינו מברך ברכת שהחיינו בזמנינו על חבר טוב, דעל דברי הרמ"א בסי' רכ"ג ס"א שנתפשט שהרבה מקילים בברכות שהחיינו כתב המ"ב שאין נכון להקל, ומאי טעמא מקילים בברכה זו. ואם משום שקשה לשער השמחה, הרי עכ"פ בקרובי משפחה כאב או בן שלא רואים אותם ל' יום ודאי שמחים מאוד לראותם. תשובה: בודאי מברכין אם לא היה לו שום ד"ש מהם תוך ל' יום. [ובפעם אחרת הוסיף לי רבינו, דאין צריך ד"ש בפועל, אלא אפי' אם חבירו היה יכול להודיעו ממצבו ולא הודיע לו מאומה, ג"כ חשיב כפריסת שלום ממנו, דאם היה קורה לחבירו איזה דבר רע היה שומע ממנו. וכמו שהובא באורחות רבינו ח"א עמ' צ"ד בשם רבינו הקה"י]".
וכן מרן הגר"ע יוסף כתב להדיא ביחוה דעת [ח"ד סי' י"ז, עי' ח"ב סוף סי' כ"ה] וז"ל: "מי שלא ראה את חבירו במשך שלשים יום, והוא חבירו שחביב עליו מאוד, והוא הדין לאביו או רבו, או אחד מקרוביו, בנו או אחיו ובדומה, או אחת מקרובותיו כגון אשתו או אמו או בתו, או אחותו, כל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת שהחיינו בשם ומלכות, אף על פי שהיה אתם בקשר טלפוני או בקשר של מכתבים בתוך שלשים יום. ומי שלא ראה את חבירו החביב עליו מאוד ושמח בראייתו במשך שנים עשר חודש, ולא היה לו עמו קשר במכתב או בטלפון או במברק, וכדומה, וגם לא שמע מאנשים אחרים ששלום לו, צריך לברך עליו בשם ומלכות ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם מחיה המתים. אבל אם היה עמו בקשר כנ"ל, לא יברך אלא ברכת שהחיינו בשם ומלכות, בלבד". וכ"ה בילקוט יוסף [סי' רכ"ג סעי' ט"ז] וז"ל: "מי שלא ראה את אביו או את רבו, או אחד מקרוביו או ידידיו, במשך שלשים יום, והם חביבים עליו מאד, כל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת שהחיינו בשם ומלכות, אף על פי שהיה אתם בקשר טלפוני או בקשר של מכתבים בתוך ל' יום. וכן הדין באמו או אחיותיו, או שאר קרובותיו ששמח לראותן אחר שלשים יום".
אמנם בספר שער העין הביא שיש כמה אופנים שחייבים בברכה זו גם בזמנינו לכל הדעות.
- אם יודע בבירור שחבירו לא יכל להודיעו משלומו כגון ששהה בארץ נכריה או היה מנותק מן העולם וכדו', ויודע בעצמו ששמח ומתענג מאוד בראייתו צריך לברך על ראייתו שהחיינו.
- אם שמע שחבירו חולה ועתה רואהו שהוא בריא ושמח מאוד בראייתו.
- ובכלל זה אם היה חבירו בסכנה גדולה ולא ידע ממצבו, ועתה רואהו בריא ושלם, כגון הרואה את חבירו השב משדה הקרב בלא פגע, או שבוי החוזר מארץ שביו דחייב לברך עליו שהחיינו. [ובכולם לאחר י"ב חודש יברך מחיה המתים]", [ועי' פסק"ת רכה ב' שהביא כך].
- כדי לברך צריך "שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו" [לשון המחבר], וחביריו כאלו הם מעטים. [יוסף אומץ, אפרקסתא דעניא].
- ע"פ הרמ"א סי' רכ"ג סעי' א' דברכות אלו הם רשות, [בן איש חי, אפרקסתא דעניא].
- כיון שיגרום שיברך בראיתו אע"פ שאינו שמח באמת, וברכתו תהא לבטלה. מצד פחד, חנופה, ועוד טעמים. [נמוקי או"ח, חסד לאלפים, הגרשז"א זצ"ל].
- יש להסתפק מה הגדר של "חביב עליו הרבה". [ליקוטי מהרי"ח, הגריש"א זצ"ל].
- יש להסתפק מה הגדר של "ושמח בראייתו". [גרי"ז].
- בזמנינו, כיון שיש קשר בעולם כאילו שולח לו מכתב שלום. [קהלות יעקב, הגריש"א זצ"ל].
- ומכיון שיש כ"כ הרבה חששות כמעט בלתי אפשרי לברך ברכה זו לכו"ע
הנהגת גדולי הדורות
הגר"ש סלנט זצ"ל (אדרת שמואל עמ' נ"ח) – "כשפגש את ידידו השר משה מנטפיורי ז"ל בשבא לבקר בארץ ישראל לאחר שלא ראהו זמן רב בירך עליו שהחיינו".
ה אדר"ת (סדר אליהו עמ' פ"ה) – "ושוב נגש אליו ר"ש קאסאווסקי הנזכר ויאמר לו כי אני חתן ר' ליב חזן, אז נזכר מי אני ואמר בקול רם אם כן הוא הרב מפאניוועז אם כן הוא הרב ר' אליהו דוד, והשיבוהו כן הדבר, ויקם בהחפזה וברעדה מלא קומתו ויברך בקול רם בשם ומלכות 'ברכת שהחיינו' ... כל השומעים יצא לבם כמה בערה בלבו אהבת התורה ולומדיה לברך עלי שהחיינו בשם ומלכות, ואני הוספתי לאמר להם שעל פי הדין אין לברך שהחיינו על האיש החביב עליו כשלא ראהו מעולם, כמו שכתב בתשובות הרשב"א ובשו"ע או"ח ריש סימן ר"כ, אלא שטעמו שאין השמחה שלימה כשלא הכירו פנים אל פנים, אבל הצדיק התמים הזה ידע בנפשו כמה גדלה שמחת לבו על ראותו אותי, והיא ששון נפשו בשלימות על כן שפיר יכול לברך, כמה נפיש חיליה דאילנא".
הגרשז"א זצ"ל (הליכות שלמה תפילה פרק כ"ג הע' נ"ג) – "וכן נהג רבנו בזמן שהיו חתנו ובתו, הדרים בחו"ל, באים לאה"ק לעתים רחוקות, שהיה מזמין לעצמו פרי חדש ומברך עליו שהחיינו בעת שנתראה עמם. וכן בשעה שבא הגר"י קמנצקי זצ"ל לבקרו, אמר לבני ביתו: מן הראוי היה לברך ברכת שהחיינו בראית פניו, אבל מה אעשה שהרי לא נהגינן לברך, אלא שבעברי היום ברחוב הבחנתי בפירות חדשים הנמכרים בחנות, ואם כן יש לקנותם ולברך עליהם בבואו, וכן עשה. ומכל מקום הורה פעם לאחד שעמד להתראות עם אחיו לאחר כמה וכמה שנים, ושמחתם היתה רבה ביותר, שיברך שהחיינו, דבכה"ג דליכא למיחש לחנופה כלל, שפיר יש לברך, וכנ"ל. (ומש"כ במ"ב סק"ב ובשעה"צ שם דביודע משלומו ע"י מכתב וכדו' יש דעות באחרונים אם יברך, ט"ס הוא, דדבריהם רק על ברכת מחיה המתים ולא על ברכת שהחיינו, עיין בא"ט שם). וסיפר שהגרי"מ חרל"פ זצ"ל בירך בהגיע בנו מארה"ב לאחר שלא ראהו שנים רבות ברכת שהחיינו בשמחה ובהתעוררות נפלאה (וראה ס' יוסף אומץ אות תנ"א: הרואה חבירו וכו' ומפני שחבירים כאלו הם מעטים לכן אין נזהרים בברכה זו. אכן לאחיו ולאחותו וכל שכן לבנו ובתו או אביו ואמו, דמסתמא חביבין עליו ביותר, הוי חיוב גמור לברך)".
וכן כתב בספר מסעות ירושלים [מאמר סדר יום ראשון יב'] שבעל מנחת אלעזר ברך שהחיינו בשם ומלכות כשראה את רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצ"ל אלא ששם משמע שהיה זה אחר שדיבר עמו בלימוד ושם מאמר סדר יום ראשון יח כתב שהגר"ח זוננפלד זצ"ל ברך על בעל המנחת א לעזר אלא שלא נתבאר שהיה זה בשם ומלכות.
שנה מעוברת
הנה יש להסתפק האם הדין שלא רואה את חבירו הוא דין בשנה או ביב' חודש, בפשטות לפי הסברא שגזירה על המת שישתכח אחר יב' חודש זה דווקא יב' חודש ולא שנה וכ"כ בשו"ת שבות יעקב [ח"ב קכה'] וז"ל: "הגע בעצמך דברוב שני' שאינם מעוברת אפ"ה נשכח המת מלבו וכי משום שהוא שנה מעוברת לא יהא נשכח עד אחר י"ג חדש (ואין סברא לדמות דבר זה למה שאמרו חז"ל לענין שחזורין /שחוזרין/ בתוליה על פסוק לאל גומר עלי) אלא שכל אחר י"ב חדש נשכח המת מלבו ומה"ט ק"ל אבילות רק י"ב חדש אף בשנת מעובר ובתשובת הב"ח סי' ג' עולה מתחלה בדעתו שאפי' מתה אשתו תוך חדש הי"ב זכה הבעל בירושתו ע"ש".
וכ"כ באשל אברהם [בוטשאטש, מהד"ת] דגם בשנה מעוברת סגי ביב' חודש וז"ל: "היינו י"ב חודש גם בשנת עיבור, כי לא הוזכר בכך לשון שנה רק חדשים".
וכ"ה בדעת תורה [ס"א] "עוד כתב דהא דיב"ח [דמברך מחיה המתים], י"ל דגם בשנה מעוברת סגי בי"ב חודש וצל"ע. ולענ"ד ראי' מדברי הרמב"ן בתוה"א שהובא בט"ז יו"ד סי' שד"מ סק"ה [בהא דאין מספידין את המת לאחר י"ב חודש, כתב הרמב"ן דאין חודש העיבור בכלל, כי לא הוזכר שנה אלא י"ב חודש, וה"נ כאן]".
וכ"ד בעל הקצות השלחן [סי' ס"ו ס"ק ו'] וז"ל: "ומסתבר דחדש העבור עולה למנין הי"ב חדש, כמ"ש ביו"ד סי' שצ"א לענין י"ב חדש דאבילות והוא מהרא"ש במו"ק דכ"ב שכ' דסתם י"ב הדש גם העבור עולה למנין, וגם הסברא נותנת דטבע שמחת הלב או טבע השכחה שמשתכח כמו מת אינו משתנה בין שנה פשיטה למעוברת, ובמקום שאין חדש העבור עולה למנין מפרש אותו השו"ע כמו לענין בכור ביו"ד סי' ש"ו".
אמנם יש לעי' דלפי הטעם שהביא המהרש"א שהברכה היא על עצם זה שעברו על האדם יב' חודש ובתוכם יש ר"ה ויוה"כ וזה שנחתם לחיים ע"ז מברך מחיה המתים, א"כ גם אדם שראה את חבירו לפני ר"ה ואחרי יצטרך לברך מה"ט וזה לא שמענו?
והאמת שהגרשז"א זצ"ל [מכתב בס' ועלהו לא יבול ח"א עמ' ש"ז אות י"ג, הליכות שלמה תפילה פרק כ"ג הע' מ"ז] כתב שאי"ז לדינא וז"ל: "והרואה פני חברו לאחר שעברו יב חודש, אולם לא עבר עליהם יום הכיפורים, שהיתה השנה מעוברת, מברך מחיה המתים, שאע"פ שהמהרש"א (בחדושי אגדות ברכות נ"ח ע"ב) ביאר דהא דלאחר י"ב חודש מברכין מחיה המתים, הוא מפני שעברו בינתיים ר"ה ויוה"כ שאז נידון אם יחיה או לאו ח"ו, ולכן מברך עליו מחיה המתים על שניצול לחיים, מ"מ לדינא אין הדבר תלוי אלא בי"ב חודש בלבד".
