"שהחיינו על פירות המתחדשים"
המצוה באכילת פירות המתחדשים
המ"ב [רכה' ס"ק יט'] הביא: "כתבו האחרונים בשם הירושלמי דמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה והטעם כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב"ה", וננסה קצת לעמוד על מקור הדברים והטעם.
בירושלמי קידושין [ד' יב'] איתא: "רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל, ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא", וביאר זאת בקרבן העדה וז"ל: חושש להדא שמועתא. היה חושש להלכה זו והיה מקבץ פרוטות לקנות בהן מכל דבר המתחדש פעם אחת בשנה ל"א עשה כן לברך שהחיינו וליתן שבח והודיה לה' על שברא בריות טובות ליהנות בהן בני אדם ברוך אל ההודאות, וכעי"ז בפני משה וז"ל: ר' אלעזר חשש להדא שמועתא. והיה מאסף לו פרוטות קטנות כדי שיהו מצוין ומוכנין בידו לקנות בהן מכל דבר חדש לפחות פעם אחת בשנה. א"נ הא דקאמר עתיד אדם ליתן דין וחשבון שראת עינו ולא אכל משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן לברך ולהודות השם ב"ה שברא מינים אלו להחיות בהן בני אדם וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה ב"ה וע"ז קאמר דר' אלעזר היה חושש לשמועה זו והיה רואה להביא עצמו לידי חיוב לכל הפחות פעם אחת בשנה כדי לברך על כל מין ומין וליתן שבח והודיה לאל יתעלה ברוך הוא ומבורך המשגיח ומפרנס ומכין מזון לכל בריה וצורך כל נפש חיה יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אנס"ו.
והנה בפירוש עלי תמר על הירושלמי הנ"ל הרחיב קצת בדברים נפלאים וז"ל: והנה בראיית הפרי בחידושה משנה לשנה צריך לברך שהחיינו כמ"ש בפסחים פ"י ה"ה, עמ"ש שם, וא"כ אם הוא מברך שהחיינו דין הוא שיאכל הפרי ג"כ להיות הודאתו לה' שלימה. ועמ"ש בסוטה פ"ג ה"ד פיסקא ראה תאנה בכורה. ועיין בתנחומא בראשית ס"ד, הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו, ובפרוש נחלת בנימין להר"ב אפשטין כתב ביאורו בשם הגאון רי"ז שטרן ז"ל, שברכת שהחיינו באה על שמחת הלב ובזה הוא עושה נחת רוח ליוצרו בהיותו משלים תכלית הבריאה אשר לשבת יצרה ובהיותו מכיר חסדיו וטובתו שזכהו לזה וכו'. וכזה הוא בכל פרי חדש שעושה נח"ר ליוצרו בתכלית בריאת עולם והאדם בעולמו ומסופקני אם בכלל זה גם פירות וירקות שהוא אינו אוכלם אם מפני שבטבעו לא טעימים לו או מפני שלפי תנאי בריאת גופו יותר טוב שמונע עצמו מהם. ויתכן שאעפי"כ צריך להדר מעט מזעיר פרי אחד וירק אחד כדי להודות לה' שברא אלו שהם מזון חביב לכל העולם, ובתנאי שלא יזיק לבריאותו ושלא יהיה קץ בהם.
ובספר חסידים תנינא להרב רבי משה הכהן בן אחותו של הרא"ש סימן ס"ז, ז"ל, בכל שנה ושנה תקדים לקנות פירות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו כדי שתברך ותשבח בוראך על כל מין ומין, והכי איתא בירושלמי וכו', הנה שחסידי אשכנז נהגו כן הלכה למעשה, והוסיפו שיש להקדים ולקנות הפירות בכל שנה ושנה. והנני להעיר על לשונו שם: ר"א חשש לההיא שמעתא ומצמית ליה פריטין ואכל בהון מכל מין ומין חדש בשתא, מזה נראה שגירסתו היתה, מכל מילא חדת בשתא וגירסא זו נראה נכונה. וכ"ה בתשב"ץ קטן סימן ש"כ.
ודע שרגיל בלשון חכמים כשנותנים הכשר על דבר מאכל לכתוב יאכלו ענוים וישבעו. אולם המקור למליצה זו מכאן שחייב אדם לאכול כל מיני מגדים שחזתה עיניו, וכלשון התשב"ץ קטן סימן ש"כ ישמעו ענוים וישמחו. ונראה לבאר לשון רבותינו הפוסקים חכמי אמת, יאכלו ענוים וישבעו, כי החכם הצדיק הפוסק פוסק עפ"י דעת תורת רבותינו זצ"ל. ברם לפעמים לצערנו כואב הלב שלפעמים ישנם חכמים בעיניהם שחולקים על החכם הפוסק מתוך גאוה או מתוך קנאה ושנאה ששרשו בגאוה וזחיחת הלב וגאוה וקנאה אין רפואה למכתם, ולפיכך מסיימים רבותנו הפוסקים האמיתיים בהפסוק הקצר הכולל הכל, יאכלו ענוים וישבעו. ויתכן שגם תלמידו של רבינו הגדול אבי הפוסקים מהר"מ מרוטנבורג זכר צדיק וקדוש לחיי עד וזי"ע ה"ה רבינו שמשון ב"ר צדוק זצ"ל התכוון לזה במאמרו ישמחו ענוים וישמחו, כי יתכן שיהיו מתנגדים מטעמים בלתי אמיתיים אבל ענוים ישמעו וישמחו.
והנה בספר נגיד ומצוה פרק כוונת הנטילה עצמה, כתב, ראיתי למורי האר"י ז"ל, שהיה מצוה שיביאו לו עשבים מדבריות שלא נזרע ע"י אדם לאכול אותם, ולפעמים צוה שיביאו לו דרדרים שבני אדם אוכלים אותם כדי לקיים מצוה לאכול ממה שאמר הקדוש ברוך הוא אל אדה"ר כשקללו האדמה בעבורו, שנאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה עכ"ל. ומעתה צא ולמד קו"ח אם בעשבים מדבריים ודרדרים כך, פירות וירקות עאכו"כ, שהרי אמר השי"ת לאדם וחוה הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע לכם יהיה לאכלה. ומסופקני אם בכלל זה גם כל מיני בשר ודגים שהלא אמר השי"ת לנח כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל, או דילמא שאני בשר ודגים שהרי אמרו בחולין פ"ד כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכל בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר, למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, ובילקוט כת"י הגירסא אלא לתאווה, ראה בד"ס שם, כלומר רק אז בזמן שאתה מרגיש הכרח לזה, כי תאווה נפשך לאכול בשר, ואמרו שם שמי שהוא עני לא יאכל בשר ודגים עיין שם. וא"כ אין חובה להצמית לו פריטין כדי שיאכל בשר ודגים. והנה ידוע כי הרבה מיני עשבים ודרדרים הראויים לאכילה מכילים כוחות הזנה מעולים ובתקופת חורבן ישראל באירופה אכלו הרבה מיני עשבים שונים שהיו מכילים ויטאמינים וכוחות הזנה, ואם היה אפשר לתקנם במעט שמן צלי עשו כן אלו שהיה להם במה לתקן, וכ"ה בעירובין כ"ב מי שלימו קורמי באגמי, ולאלו עשבים מכוון המקרא, וממיני עשבים כאלו נראה שצוה האר"י ז"ל שיביאו לו. עכ"ל של העלי תמר.
בגדר הברכה על פירות אם רשות או חובה
בגמ' בעירובין [מ:] איתא ואמר רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים כיון דמזמן לזמן אתי - אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן [פירש"י אקרא חדתא - כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן] אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי - חובה מאי - א"ל רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומר זמן אלא בשלש רגלים, עכ"ד הגמ', בפשטות מבואר בגמ' דהרואה פרי חדש יש לו רשות לברך ואפשר להעיד שרשות אם לראות בכלל פרי המתחדש אבל אם ראה חייב לברך, ואפשר לומר דגם אחר שראה יש לו רשות לברך ואינו חייב בברכה זאת.
ונראה דבראשונים יש צדדים לשני הכיונים, בספר המאורות [ר"ה לה.] כתב וז"ל יש מפרשים אקרא חדתא רשות אם ירצה לברך עליה זמן יברך, ומוכיחים מכאן לכל הני דאמרינן בברכות דמברכין עלייהו זמן דרשות הוא ואינו חובה עכ"ל, ומבואר דרשות היינו דאין עליו חובה לברך, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א [ח"א סי' רמ"ה] וז"ל: מסתברא דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין נולדו לו בנים אחרים וכו', אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפי' הגדולים אשר בארץ ושמא עשאוהו רשות כקרא חדתא דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין שהחיינו בחובה ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאומרו אני דוחק כן וכו' ע"כ, ומבואר נמי כי היה פשוט לו דרשות היינו שאינו חייב לברך, וכ"כ העיטור [ח"ב הל' ביעור חמץ דק"כ ע"ג] גבי שהחיינו בבדיקת חמץ דאיכא דלא בריך כיון דלא קביעא ליה זמן דהא המפרש בים וכו' אפי' מר"ח צריך לבער וסיים ומסתברא דרשות הוא ומנהגא דילן לברך ע"כ, וכן מבואר בעוד כמה ראשונים.
אמנם מצאנו כמה ראשונים דפליגי בזה, עי' ספר האשכול [ח"א הל' ברכות ההודאה] וז"ל: ומאי דאמרי' התם אקרא חדתא ברכת שהחיינו רשות היא לאו רשות לגמרי דאי חזי ליה ודאי מברך עלה אלא רשות פירושו דאי בעי חזי ואי בעי לא חזי כלל ואינו מברך, ולאפוקי דלא הוי עליה חובה למהדר עילויה ואינו חובה כזמן דר"ה ורגלים שאין יכול לפטור עצמו עכ"ל, וכ"כ בברכי יוסף [שיורי ברכה רכה'] שמצא כן בחידושי ר"ח ב"ר שמואל כתובים על קלף ישן ועוד כתב שכן הביא בשו"ת מהר"י טראבוטו סי' ע' בשם מרדכי ישן.
וגם בין האחרונים מצאנו דנחלקו בזה, עי' בשלטי הגיבורים בעירובין [שם] דמבואר להדיא דרשות היינו דאי לא מברך לא מיענש, וכן מבואר מדברי הב"י [בסי' כ"ט ובסי' תל"ב] וכן העתיק הרמ"א בדרכי משה [סי' רכ"ה אות ג'] את דברי האו"ז דלברך על כל דבר חדש רשות הוא ולא חובה וכן כתב בהג"ה [בסי' רכ"ג ס"א] דכיון שי"א שהוא רשות נתפשט שרבים מקילין באלו הברכות וכ"מ בדברי הב"ח [בסי' כ"ט ותל"ב] עיי"ש, וכן ביאר המ"א [בסי' רכ"ה סק"ו] ודחה מ"ש בכנה"ג דרשות היינו לילך לראות, אמנם דמצאנו כמה אחרונים שמצדדים כדעת האשכול ודעימיה ובראשם בעל ס' כנסת הגדולה שאחר שהביא את דברי השלטי גיבורים שביאר את דברי הגמ' דאין חיוב לברך על פירות המתחדשים כתב בזה"ל: "נראה שהוא מפרש רשות על הברכה ולי נראה דרשות קאי אקרא חדתא והכי קאמר רשות לא קמיבעיא לי כלומר דבר שאין מוכרח לעשותו ולאכול קרא חדתא כי קמיבעיא לי חובה כלומר דבר שאינו יכול להשמט ממנו לעשותו" ע"כ, וכן צידד בס' ערך השלחן [לר' יצחק טייב זצ"ל בסי' רכ"ה] ועי' בא"ר שהעיר מדברי הראשונים שהבאנו לעיל דס"ל דהברכה רשות.
ולהלכה: המ"ב [רכג' סק"ז] על הא דהרמ"א כתב שיש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות ומזה נתפשט המנהג שרבים מקילים באלו הברכות, וביאר המ"ב שמקילים בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות שעקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדו', ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיו"ב אבל אינו נכון דמאי דאתמר בגמ' רשות אתמר, וכ"ה בביה"ל [שם ד"ה ויש] ויש שכתבו וכו' אלא רשות - ר"ל יש שכתבו דהוא רשות משום דאינו בא מזמן לזמן ודמיא לקרא חדתא [עירובין מ"ם ע"ב] דסבר הגמרא שם דהוא רשות אבל הרבה פוסקים ס"ל דהוא חובה [כן מוכח בד"מ בסוף סימן זה] וטעמם דדבר שתקנו חז"ל לברך משום שמחת הלב לא שייכא בזמן אלא כל אימת שנזדמן ע"י הקניה שמחה בלבו מברך לד' על שזיכהו לבוא לשעה שיש בו שמחת הלב, וכ"ה בביה"ל [ריט ס"ד ד"ה ואין] בתוה"ד: וכן נראה דבאמת דברי הג"ה שהם דברי הטור בשם הרא"ש מוקשים דהיכן מצינו ברכות שאינו מחויב כלל ואפ"ה רשאי לברך ואף דאמרו על ברכת שהחיינו שהיא רשות ג"כ אין הכוונה רשות גמור אלא דלאו חיובא כ"כ אבל מצוה לברך יש בזה.
וכ"ה במ"ב [רכה' ט'] דכתב ואינה אלא רשות דאי לא מברך לא מענש ומ"מ ראוי שלא לבטלה וציין שם א"ר [סק"ו] שכ' שכיון שהסמ"ק [קנה' כט'] והכה"ג ס"ל שהיא חובה עי"ש וכעי' מ"ש לעיל, רק שמדבריו מבואר דאף אם ברכת שהחיינו רשות היינו דאינו חייב לברך מ"מ היינו רק בראיה אבל באכילה הוא חובה, ומבואר דלהלכה נפסק שברכת שהחיינו הוי רשות, מ"מ מבואר בדברי הפוסקים שאף שעיקר הברכה היא רשות מ"מ אדם השמח בזה יש לו חיוב לברך, [הגריש"א, ועי' מור וקציעה תלב'<sup>[1]</sup>].
ובערוך השולחן [רכה' א'] כתב וז"ל: דע דבעירובין [מ':] מבואר להדיא דברכת שהחיינו שבמועדים הבאים מזמן לזמן הם חובה וברכת שהחיינו שעל פירא חדשה היא רשות ע"ש ולזה נלע"ד דכל מיני ברכת שהחיינו הבאים לזמן קבוע כמו בחנוכה ופורים הוי חובה ושארי ברכות שהחיינו הם רשות ולפיכך הרבה מקילים בזה ומיהו בפירות חדשות קבלוה כחובה וכולם נזהרים בזה ונמצא בירושלמי [קדושין פ"ד] מי שהיה מצמצם פרוטות מהוצאתו לקנות כל פירא חדשה ולטעום אותה ואומר שם שעתיד ליתן דין וחשבון על שלא אכל. וכ"כ בשו"ת כת"ס [סי' כה'] עי"ש.
לסיכום: ד' טעמים מדוע ראוי ליזהר לברך שהחיינו.
- מ"ש בגמ' דרשות היינו דאי"צ לראות אבל אם ראה חייב לברך [אשכול, ר"ח, סמ"ק, ועוד כמבואר לעיל] וטוב לחוש לדעה זו כיון שלא נדחית מההלכה.
- דכל מה דרשות לברך זה רק בראיה אבל אם אוכל חייב לברך, [א"ר הביאו המ"ב].
- במקרה ושמח ליבו לכו"ע חייב לברך וכמעט בכל פעם יש קצת שמחה ושמא סגי בשיעור זה לחייבו [חת"ס, מו"ק].
- קבלייהו עלייהו חובה, [ערוה"ש, כת"ס].
הבאנו לעיל דיש הסוברים דבראיה זה רשות אבל באכילה חייב לברך, והנה הלשון בגמ' הוא שהברכה על הראיה של הפרי וז"ל: אנא אקרא חדתא אמינא ופירש"י כשאני רואה דלעת חדשה וכו' מבואר דסגי בראיה, וכ"כ הרמב"ם [י' ב'] "הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחלת ראייתו מברך שהחיינו", וכתב הרשב"א [ח"א רנה] "מה ששאלת אם מברכין שהחיינו בשעת ראיה או בשעת אכילה כשהוא נהנה ולא קודם הנאת אכילתו תשובה משעת הראיה שהרי אינו מברך בזה אלא על שהגיע לאותו זמן ולא מפני שהוא שלו כבונה בית וקונה כלים חדשים וכן מצאתיה מפורש בתוספתא עכ"ל, וכ"ה הב"י דברי רבינו מנוח שאפילו רואהו ביד חבירו או על האילן מברך, וכן דייק הגר"א בדעת הרשב"א שהובא בב"י [רכה' ז'] שדן במי שברך שהחיינו על ענבי בוסר האם חוזר לברך כשרואה את הענבים וכתב שאין סברא שיברך שהחיינו שאל"כ יברך על הנץ ואח"כ על הבוסר ואח"כ על הענבים ואח"כ על התירוש וא"כ משמע שמעיקר הדין מברך על הפרי כשהוא על האילן ורק שכשאינו מבושל אינו מברך עליו.
אמנם יש מי שס"ל שמברך בזמן האכילה, בארחות חיים [ח"א הל' ברכות מד'] הביא דברי הרמב"ם ז"ל הרואה פרי שנתחדש משנה לשנה מברך בתחלת ראייתו שהחיינו וי"א שדוקא אם נהנה מראייתו אז מברך בשעת ראייה ואם אינו נהנה עד אכילתו מברך שהחיינו על אכילתו, וכן הביא המ"א מדברי הסמ"ק וכתב שהמהר"ם מרוטנבורג נ"ע כתב שלעולם אין לברך שהחיינו על שום דבר בראייה אלא כשהוא אוכלן. וכתב הרא"ש [עירובין ג' י'] "כי אתאי לקמיה דרב יהודה אמר אנא אקרא חדתא נמי קאמינא פרש"י כשאני רואה אותו ונהגו העולם לקבוע הברכה בשעה שאוכל ממין חדש כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעין בשעת קדוש היום עכ"ל, וכ"נ בתוס' ברכות [נט: ד"ה התם] כתבו: כל פרי חדש כשאכלו מברך שהחיינו.
וכן ברדב"ז [א' רצז'] מבואר שלא ברך בשעת ראייה אלא בשעת אכילה וז"ל: "ואף על גב דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שראוי לברך בשעת ראייה והכי משמע לישנא דרבנן דאמרו הרואה פרי חדש אומר וכו' מ"מ אני סומך בזה על דעת החולקים לפי שפעמים הרבה אני רואה הפרי המתחדש בחוץ ואיני מוכן לברכה ותו דבשעת הנייתו יש בו שמחה יתירה ולפיכך אני כולל אותה אחר ברכת ההניה כדאשכחן גבי סוכה", מבואר הטעם מדוע מחכה עם הברכה לשעת אכילה משום דיש בו שמחה יתירה בשעה שאוכלו, וכ"כ עוד אחרונים שעד שעת האכילה השמחה אינה שלימה [עי' לבוש גר"ז ועוד].
עוד טעם כתב הערוה"ש וז"ל: "והטעם המנהג י"ל דאין אנו בקיאים מתי תשלום גידול הפירא ויש מי שכתב דכשהגיע לפול הלבן מברך [מג"א סק"ח בשם רדב"ז] ויש מי שכתב דאם בירך קודם גמר הפירא צריך לחזור ולברך כשיגמר הפירא [שם בשם רשב"א] ולפ"ז בעת ראייה לא יהיה הדבר מבורר ולכן נהגנו לברך בעת אכילה דאז נתברר בטוב ועוד אפשר לומר הטעם דהנה עיקר ברכת שהחיינו הוא מפני השמחה מהעניין הזה ולכן בדורות הראשונים שהיו תמימי דרך ושמחו בראיית פירא חדשה ונתנו בלבם תודה לה' על טובו וחסדו לכל העולם ולכן היו יכולים לברך על הראייה משא"כ אנחנו אין השמחה והכרת טובה ניכרת אצלינו אלא בשעת הנאת הגוף בעת האכילה ולכן א"א לנו לברך על הראייה וזהו שכתבו ומי שבירך על הראייה לא הפסיד כלומר שלא נאמר דאצלינו היא ברכה לבטלה דאינו כן וזהו שכתבו דאם לא בירך בראייה ראשונה מברך על ראייה שנייה ולפ"ז לדידן אם לא בירך על אכילה ראשונה מברך על אכילה שנייה אבל רבים חולקים בזה וס"ל דאם לא בירך בפעם הראשון שהחיינו שוב לא יברך וכן יש לנהוג ובפרט בברכת שהחיינו שהיא רשות [שם סק"ט בשם ר"מ וסמ"ק ורדב"ז]. מבואר שמברכים בשעת אכילה משום דאין אנ בקיאים מתי נגמר בישולו שאז מותר לברך.
להלכה: המ"ב [רכה' יא'] כתב וז"ל: "עד שעת אכילה - דמי שאין לבו שמח בראייתו רק באכילתו לכו"ע מברך רק אאכילתו ולכך נהגו בזה משום לא פלוג", אמנם מי שלא שמח באכילתו מבואר בשבט הלוי [ד' כה'] שלא יברך וז"ל: "ועוד למדנו מש"ס עירובין הנ"ל דגם לולא דתקנו זמן שהחיינו בר"ה ויוה"כ דרך חובה הי' מקום לברך דרך רשות דלא גרע מזמן דקרא חדתא וכיו"ב, אמנם יראה דהבדל גדול בין מהות ברכת שהחיינו דחובה למהות ברכת שהחיינו דרשות, דהשהחיינו דרשות בא בעיקרו על שמחת הלב של צמיחת פרי החדש וכיו"ב, וכמבואר בפוסקים סי' רכ"ה, ומי שיודע באמת בנפשו שאינו שמח כלל אסור לו לברך, ע"כ נשמע בין החיים שהיו גדולים וטובים שלא ברכו אלא על ז' המינים, וגם כאלה רק על פירות האילן, והיינו דסתמא זה הי' שמחת לבם, אבל לא על שאר המינים אף על פי שמעיקר הדין על כולם מברכים, ובתנאי ששמח בלבו ואינו משטה עצמו, ומשבח שהקב"ה שהחיה אותו ושזכה לזה, וכל זה לענין ברכת שהחיינו דרשות, דהרשות נתונה רק על תנאי זה ששמח ונהנה וא"כ יש היתר לשבח אפי' דרך ברכה בהזכרת ה', אמנם לדעות שס"ל שברכת שהחיינו חובה צריך לברך גם אם אינו שמח.
מאידך בספר וזאת הברכה [עמ' 158 א'] הביא דעת הגריש"א והגרח"ק שגם אדם שאינו שמח באכילת הפרי מברך שמסתמא מרגיש שמחה אף שלא חש את השמחה בפועל, עוד ביאר הגריש"א [אשרי האיש ח"א פל"ט ב'] שכיון שהברכה אינה על הפרי אלא על העונה החדשה אלא שהפרי מסמל את העונה החדשה ולכן מברכים על הפרי משום כך גם מי שאינו שמח באכילת הפרי החדש יש לו לברך שהחיינו.
האם מברך קודם שהחיינו או ברכת הנהנין
הדעות שס"ל שקודם מברך ברכה"נ – בדברי הרא"ש והרדב"ז לעיל מבואר שמקדים לברך ברכה"נ, ובהלכות קטנות [ח"א סי' רלו] וז"ל: "מריש הוה אמינא דעדיף טפי להקדים שהחיינו לברכת הפרי כיון דאפילו עכשיו אם ברך שהחיינו על הראייה בלבד לא הפסיד ומוטב שלא להפסיק בין ברכת הפרי לאכילה. שבתי וראה דיש להקדים ברכת הפרי כמו שמצינו בלולב וחנוכה דאנו מברכין תחלה ברכת המצוה ואח"כ שהחיינו והכי עדיף טפי דעולה לכאן ולכאן", אמנם במגן גיבורים לא הסכים עם הראיה מלולב וחנוכה דשאני התם כיון דהזמן קאי על המצוה א"כ ממילא שתי הברכות בהדי הדדי קאתו ושפיר מקדמינן ברכת המצוות ואח"כ שהחיינו על קיום המצווה, משא"כ כאן דזמן קאי על הפרי עצמו ועל ראייתו ראוי לברך א"כ חל עליו חיוב ברכות שהחיינו קודם ורק שנהגו לסמכו על אכילת הפרי, אלא שכתב שם טעם אחר שהעיקר דמברך ברכות אכילה קודם ברכות שהחיינו דהוא תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם כעין שמצאנו שברכת היין קודמת לברכת קידוש היום שתדיר קודם ואפי' לשי' השאגת אריה שבדבר הרשות לא אמרי' תדיר קודם ולשי' שברכת שהחיינו היא ברכת רשות מ"מ ודאי ראוי להקדים מה שחייב בפרט שיש להסמיכו לאכילה שאז עיקר ההנאה והשמחה.
הדעות שס"ל שקודם מברך שהחיינו – הפמ"ג [רכה' א"א ז'] כתב שנראה שמברך תחילה שהחיינו קודם שיברך על האכילה שהרי היה ראוי לברך על הראיה וא"כ ברכה זו קדמה ומיהו אם בירך ברכת אכילה קודם ואח"כ שהחיינו אי"ז הפסק דהוה כגביל לתורי שהרי יש אומרים דחייב לברך באכילה שהחיינו ואם אוכל מעט ואח"כ מברך אפשר דנמי נכון הוא ומ"מ לכתחילה ראוי לברך שהחיינו קודם אכילה עכ"ד, וכ"כ החיי אדם [סב' ס"ח] וז"ל: "על פירות המתחדשים משנה לשנה מברך שהחיינו ונוהגין שלא לברך עד שעת האכילה ונראה דמברך תחילה שהחיינו ואח"כ ברכת אכילה דבראיה ראוי לברך אף שאינו אוכל א"כ ברכה זו קדמה", וכ"ה בערוה"ש [רכה' ז'] וז"ל: ולענ"ד נראה להקדים ברכת שהחיינו ולא שייך כאן טעם תדיר דטעם תדיר אינו אלא כשחיוב שניהם באים כאחת אבל כאן ברכת שהחיינו חל קודם דעיקר ברכת שהחיינו היא על הראייה לא על האכילה אלא שאנו נוהגים לברכה בשעת אכילה אבל ברכת הפירא הוא רק בעת האכילה ועוד דבכל ברכת הנהנין צריך שלא יהא הפסק בין הברכה להאכילה ולכן יש להקדים ברכת שהחיינו וכן אני נוהג, וכ"ה עוד פוסקים [עי' שלמי תודה ברכות ג', ובמסורת משה עח' שיש להקדים לברך שהחיינו משום דעיקר הברכה נתקנה על הראייה].
והנה האחרונים [כת"ס או"ח כה' ד"ה וראיתי] תמהו על דברי הפוסקים הנ"ל שסתמו שברכת שהחיינו קודמת הרי כולם מודים שאם אינו נהנה בראיה מברך בשעת האכילה א"כ רק האכילה גורמת שתבוא ברכת שהחיינו, ועוד הרי מי שאינו נהנה בראיה חיובו אינו בשעת הראיה אלא רק בשעת האכילה ולדידיה לא חל חיוב לברך בשעת הראיה ומדוע סתמו לברך קודם שהחיינו.
ומבאר הכתב סופר [שם] דברי הפמ"ג דסבר דיש להקדים ברכת שהחיינו לברכת הפרי וז"ל: "דנ"ל דברכת שהחיינו על הראיה לאו על הנאת הראיה עצמו ששבעתו עינו ושמח בראיה שמחה בראיה זו מה זו עושה לרוב ואפשר לכל בני אדם אלא שהנאת ראיה יש לב"א שרואה פרי חדש שיכול לאכלו וליהנות באכילתו ושמח לבו בראיה ע"י הנאת אכילה שיקנה ויאכל, ונ"ל דזהו הרבותא שכתב המחבר אפי' רואה ביד חבירו וכו' ואם הראיה עצמה הנאה מה לי של חברו או שלו סוף כל סוף נהנה בראיה ופשיטא ואצ"ל הוא ולמש"כ מובן היטב דהו"א דוקא כשרואה שלו או ביד מוכרו לו כשירצה איכא הנאה בראיה ששמח שרואה דבר שיוכל לאכול והו"א כשרואה ביד חברו שאין מוכר לו אינו שמח בראיה פרי זו שלא יאכל אותה קמ"ל כיון שרואה פרי זו ויש עוד מאותו מין בעולם שיוכל לקנות ולאכלה הנאה לו בראיה שיבוא גם הוא לאכלה כמוהו ומ"ש אפי' על האילן משמע אפי' על אילן שלו איכא רבותא דהו"א כיון דבעי טורח תלישה ולפעמים לא נגמרה ונתבשלה לגמרי' וטוב לפרי שתהי' עוד מחובר לאילן ובכה"ג פליגו אי מחובר לקרקע כקרקע הו"א דליכא שמחה כ"כ קמ"ל דשמחה לו על העתיד לבוא וכו' ולהיות כן דברכה על הראיה שמחה היא לאדם משום שיאכל ממנה ואנו אין נוהגים לברך על הראיה משום שיש ב"א שאין שמחים בראיי' משום העתיד לבוא וכ"ש שיש ב"א שאין שמחים כשרואים ביד חברו או באילן או בראית דבר הצריך תיקון והכנה דרבה ויש חששות הרבה לברכה לבטלה, לכן נוהגים שלא לברך בשעת ראיי' וכ"ז עד שאין מוכן ומזומן לפניו לאכול אבל כשרוצה לאכול מיד חל עליו חובת ראיי' לברך על הראיה דאז ודאי שמח וטוב לב הוא שרואה מוכן לפניו דבר שמתאוה לאכול וכיון דיש חיוב בשעה שנוטל לאכול על הראיה ראוי שיקדים ברכת שהחיינו שהיא על הנאת הראיה קודם שנותן לתוך פיו וברכת נהנין על הנאה שנהנה בשעה שנוטל לתוך פיו ויש לו הנאת גרונו ומעיו כנ"ל, ועי' בכ"ז עכ"ד.
עוד צ"ע לפי מאן דס"ל שמברך קודם שהחיינו מדוע לגבי ציצית כתב המ"ב [כב' ג'] דמי שיש ציצית חדשה יברך קודם להתעטף ואח"כ שהחיינו וביותר כתב דין זה בשם הפמ"ג, ובביאור החילוק כתב הגרשז"א [מנח"ש ח"ב ס"ד לג'] שיתכן שבציצית ההנאה היא פרטית לאיש זה על הלבוש החדש שקנה לעצמו משא"כ בפרי שמברך בפרי שמברך על ראיית פרי חדש שנוצר ועל ראייה זו יכולים כל ישראל לברך לכן מחשיבים יותר את ברכת שהחיינו שהתחייב בה כבר מזמן הראיה, אולם משמיה דהגרח"ק מובא שביאר שיתכן שכוונת המ"ב שיברך להתעטף ומיד יתעטף ורק אח"כ יברך שהחיינו ואין כלל הפסק בין ברכת הטלית ללבישה [וכ"כ הא"א בוטאשט ס"ג ד"ה עוד מצאתי].
להלכה: המ"ב [סקי"א] הביא ד' הפמ"ג הנ"ל, וכתב השעה"צ [יב'] שכ"כ החיי אדם, אף שהדרך החיים העתיק כדעת הלק"ט המובא בבאר היטב ובהגהות הגרי"פ מ"מ נראה דטוב יותר לנהוג כהפמ"ג והחיי אדם דחוששני משום הפסק בין הברכה לאכילה דאינה ראיה גמורה מגביל לתורי שהובא בפמ"ג אחרי דשם אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ע"כ שייך שם לסעודה משא"כ דמעיקרא דדינא שהחינו הוא רשות, ומטעם זה אין ראיה ג"כ מתשובת מהרש"ל שהביא הגרי"פ שיברך שהחיינו קודם אכילה וכ"כ בפתחי תשובה בשם תשובת כת"ס דיברך שהחיינו קודם עי"ש ומ"מ בדיעבד אם ברך שהחיינו אח"כ בודאי יש לסמוך על המקילים עכ"פ שלא לחזור ולברך עכ"ד<sup>[2]</sup>.
באורחות רבנו [ח"א קפא'] דהחזו"א נהג לברך קודם בורא פרי העץ ואח"כ שהחיינו, אמנם הגרי"י קניבסקי היתה להיפך שקודם היה מברך שהחיינו ואח"כ מברך בופה"ע.
שכח ולא ברך שהחיינו באכילה ראשונה
נחלקו הראשונים מה הדין באדם ששכח לברך שהחיינו באכילה הראשונה האם יכול לברך שו"פ על פרי זה כשאוכל אותו בפעם השניה [דזה מוסכם בכל הפוסקים דכל זמן שעסוק באכילת הפרי נקרא שעדיין אכילה ראשונה ויכול לברך] הב"י הביא את השיטות וז"ל: וכתב ה"ר מנוח [ספר המנוחה שם] ומסתברא שאם שכח ולא בירך בראייה ראשונה אינו מברך בראייה שנייה. והאגור [סי' שיח] כתב סברא זו בשם סמ"ק ושמהר"י מולן כתב שאין נ"ל סברא זו", ומנהגנו לברך בשעת אכילה וכתב בלקט יושר [מג.] "פעם אחת אכל בנו ב' פעמים או ג' פעמים מלא לוגמיו מעשב לבן ואמר שכחתי מלעשות שהחיינו ואמר הגאון ז"ל מאי נפקא מיניה נעשה שהחיינו עדיין ע"כ.
ובפסקי מהרי"ק [לר"י קולון רבו של הר"ע מברטנורא סי' רעא] איתא על מי שאכל פרי חדש ושכח ברכת שהחיינו כל זמן שנמצא מאותו הפרי במחובר עדיין זמנו הוא ויברך עליו זמן כשיחזור ויאכל ממנו שהרי על חדוש הזמן באה הברכה עכ"ל, וכתב בשיירי כנה"ג טעם הדבר שחיוב ברכת שהחיינו אינו כחיוב ברכת האכילה שבכל עת שהוא אוכל צריך לברך וברכת שהחיינו אינו אלא הודאה להקב"ה שהגיעו לזמן הזה לראות פרי חדש, ולכן כל שראה הפרי ולא בירך פקע ליה חיוב ברכת שהחיינו ונראה דכמחלוקת בראיה כן מחלוקת באכילה שאם אכל פרי חדש ולא בירך ברכת שהחיינו כשאוכל פעם אחרת הפרי הזה למר מברך ולמר אינו מברך, וכן כתב הרדב"ז [ח"א שיט'] שמי שאכל פרי חדש ושכח ולא בירך שהחיינו לא חוזר ומברך אפילו שעדיין לא נתעכל דזה נקרא מעוות לא יוכל לתקון כיון שברכת שהחיינו לא נתקנה אלא על הראיה במה שלבו שמח ואחר שאכלו אינו רואה את כל מאומה בידו לברך עליו ואפילו יחזור ויאכל מאותו הפרי אינו חוזר ומברך שהחיינו שהרי כבר עבר זמן ברכתו, וכן לדעת האומרים דמברך עליו בשעת ראייתו אם ראה אותו ולא בירך אף על פי שחזר לראות אותו אינו מברך שהרי אין זה פרי חדש אצלו לפי שכבר ראהו, וכ"ש ברכה זו אינה מן החיוב כאשר כתבו המפרשים שאין לנו ליכנס בספק ברכה לבטלה משום ברכה של רשות, וכ"ש שאין אני רואה ספק אלא ודאי ברכה לבטלה הוא שאחר שאכלו אין לו בו תורת ראייה, מבואר מדבריהם דיש צדדים לחזור ולברך ויש צדדים שלא לחזור וכ"מ בעוד הרבה פוסקים ואכמ"ל.
להלכה: והנה דברי הרדב"ז ננקטו להלכה הביאו המג"א ועוד אחרונים, וכן נקט המ"ב [יג'] "ואם לא ברך בשעת אכילה ראשונה שוב לא יברך על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי".
ובמהר"ם שיק [או"ח פט'] פלפל בדין זה וסיים שבכדי להוציא עצמו מפלוגתא אדם ששכח לברך שהחיינו שלפני שיאכל שו"פ מאותו פרי יהדר לחזר אחר פרי חדש אחר ויברך עליו ויכוין לפטור הפרי הראשון, וכ"מ בבן איש חי [ראה סט"ו], ובשו"ע הרב [סדר ברכה"נ פי"א סי"ג] כתב שיברך שו"פ שהחיינו בלא שם ומלכות, ובכה"ח הביא שיברך בהרהור, וראוי לעשות אחת מהעיצות האלה בכל ספק שמתעורר בברכת שהחיינו,
ברכת שהחיינו על פרי שלא נגמר בישולו
הדעות שס"ל שלא מברך – הב"י הביא דברי הכלבו שמברך שהחיינו על פרי המתחדש דווקא כשרואה אותו בתשלום בריאתו, ושכן היא דעת הרשב"א [א' רנ'] שאינו מברך על הבוסר אלא בשהבשילו האשכולות ענבים וכן בכל פרי אחר גמרו, וכך פסק הרמ"א שאין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי, ובלבוש [ז'] הוסיף טעם וכתב "אין מברכין שהחיינו על הפירי עד שנגמר בישולו שזהו זמנו הקצוב והידוע אבל על הבוסר אין שייך לברך עליו שהחיינו שאין לו זמן קבוע ע"כ, והעיר הא"ר שלעיל כתב הלבוש שהטעם שאין מברך על בוסר שאין עיקר שמחתו וקרוב לזה לשון הרשב"א שהכל הולך אחר שבח הפרי וגמרו וכו', וכן פסק השו"ע [ס"ז] שאינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים וכן בכל פרי אחר גמרו.
הדעות שס"ל שמברך - ברדב"ז [ד' מג'] כתב "אם הגיע לשיעור פול הלבן מילתא דפשיטא היא דמברכין עליו זמן שהרי מברכין עליו בורא פרי העץ אבל אם לא הגיע לפול הלבן אם הוא בוסר שלא יבא כלל לכלל ענבים כעין סופי ענבים למ"ד שמברכין עליו שהכל פשיטא נמי דאין מברכין עליו זמן שאין זה פרי המתחדש משנה לשנה אלא כמו לולבי ועלין אבל בבוסר שיבא לכלל ענבים או בבוסר שלא יבא לכלל ענבים למ"ד שמברכין עליו פרי האדמה יש מקום שאלה כיון שמברך עליו בורא פרי האדמה פרי הוא ומברך עליו זמן או דילמא כיון שאין מברכין עליו בורא פרי העץ נשתנית ברכתו ואין זה פרי המתחדש משנה לשנה ואין מברכין עליו זמן. ומסתברא לי דאין מברכין עליו זמן שהרי נשתנה הבוסר מכל שאר פירות האילן שהרי שאר פירות האילן מיד מברכין עליו בורא פרי העץ, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ובנדון דידן רואה אני שיברכו על כל מיני בוסר בורא פרי האדמה שלא לחלק בברכות ולענין זמן אין מברך עד שיגיע לפול הלבן, אף על גב דלא חלק הרשב"א ז"ל בתשובה וכתב דאין מברכין זמן אלא על גמר פרי אפשר דאזיל לשיטתיה דמברכין זמן משעת ראיה אבל למ"ד משעת אכילה כיון שהגיע לפול הלבן והוא נהנה בו ומברך בורא פרי העץ למה לא יברך גם כן זמן. ותו כיון שהיא ברכת ההודאה אינה תלויה בגמר פרי ולפיכך אני אומר כי המברך לא הפסיד. והנראה לעניות דעתי כתבתי עכ"ל, מבואר מד' דמברכים על פירות בוסר [ועי' תורת חיים סק"י].
להלכה: הרמ"א הביא דברי הרשב"א דאין מברכין שהחיינו רק שנשלם תשלום גידול הפרי, וביאר המ"ב [יב'] ר"ל אע"ג דלענין ברכה על הפרי קי"ל בסי' רב' ס"ב דמברכין על הבוסר בגפנים בופה"ע משהגיעו לשיעור פול הלבן ובשאר כל אילנות משיוציאו פרי שהוא ראוי לאכול ע"י הדחק הכא לענין שהחיינו אין לברך שע שיהיה נגמר תשלום גידולו שיהיה טוב למאכל, ואפי' בדיעבד אם ברך מקודם שנגמר ברכתו היא לבטלה, ועי' מג"א שהביא את דעת הרדב"ז הנ"ל דדעתו שכשהגיע לפול הלבן [ומסתמא ה"ה בשאר כל האילנות משיוציאו פרין] כיון שמברך עליו ברכתו הראוי לו כשאוכלו יוכל ג"כ לברך עליו שהחיינו ולענין דיעבד יש לסמוך עליו שלא לחזור ולברך".
"ולכן בתחילת עונה חדשה כשמופיעים בחנויות פירות חדשים והם עדיין חמוצים קצת יש לוודא שהם טובים לאכילה ואם הם עדיין קטנים מהרגיל וקצת מרים אין לברך עליהם שהחיינו ואנשי מעשה מקפידים שלא לברך שהחיינו עד שיהא הפרי בשל לגמרי וכן ראוי לעשות כדי לשבח את ה על פרי טוב ומשובח".
[1] וז"ל: דהב"י הק' על הטור מדוע כתב מפני שהוא רשות מי שרוצה שיברך היה לו לכתוב שסב"ל וצריך להחמיר שלא לברך ולכן כתב: נ"ל ליישב תמיהתו דלא שייך בברכת שהחיינו ספק ברכות להקל, לפי שברכה זו נתקנה על שמחת הלב ששמח בהנאה חדשה הבאה לו, הן בראייה ובשמיעה הן בדבר גופני, או רוחני, כל דבר אשר יבוא לפרקים מזמן לזמן, והנפש נהנה ממנו, חובה על האדם לברך ולהודות עליו על השמחה והנאה רוחנית שהשיגה, כדרך שארז"ל [ברכות לה, א] אסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, כך הוא עיקר דינה של ברכה זו. וכאן לא מחמת ספק שנסתפקו בדבר אם יש בה חיוב או לא, נתנו רשות להרוצה שיברך, שאילו היה ספק בכך, אז היה מקום לתמיהתו. אבל בעל סברא זו סובר שאין בה משום ספק ברכות רק שאיננה חובה אלא לרוצה. וזה מפני שמרצונו ניכר ונראה שהוא שמח במצוה וחביבה עליו כהדין אכסניא דאתי לקיצין, והוא אדם החביב עליו שמברך ג"כ ברכה זו (ואם אינו חביב, אינו מברך) ולפיכך הוא חייב בה, ולא רשות הוא אצל זה, שהוא דבר התלוי בדעתו של אדם ובשמחת לבו שברצונו הוא מתחייב בה ואומרין לו לברך שכך הוא דין חובת ברכה זו כדאמרן.
וכ"ה בשו"ת חת"ס [או"ח נ"ה] וז"ל: נלענ"ד מש"כ חז"ל ברכת שהחיינו רשות איננו רשות לברך ברכה לבטלה אלא כל מי שנהנה בדבר שראוי לברך עליו אסור ליהנות בלא ברכה אך לזה צריך שיעור וגבול וכו' ומ"מ מי שיודע בעצמו שנהנה אין ברכתו רשות אלא חובה ואם יודע בעצמו שנהנה ואינו מברך הוא חוטא עכ"ל.
[2] ולפ"ד דשהחיינו רשות הק' הקצות השולחן [סג' בדה"ש ה'] שא"כ נשים שמברכות לישב בסוכה לא יברכו אחר ברכת המוציא אלא קודם לכן שכיון שפטורות מסוכה אין ברכתם חובה אלא רשות ולא מצאנו כן בפוסקים וגם המנהג הוא שנשים מברכות ליישב אחר המוציא, וצ"ע, ולענ"ד ל"ק משום דאפשר דקבעי עלייהו חובה במצוות סוכה וממילא ברכת ליישב אצלם אינה רשות אלא חיוב ודו"ק.
