חליצת נעלים קודם ברכת כהנים והצנעתם
איתא בגמ' בסוטה [מ.] "רבנן אמרי, מהכא: דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי; מאי טעמא? לאו משום כבוד צבור. אמר רב אשי: לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה, ואמרי: בן גרושה או בן חלוצה הוא" וכ"ה בגמ' בר"ה [לא:].
מבואר בגמ' שיש הו"א ומסק' לחליצת הכהנים מנעליהם הו"א - כבוד הציבור ופירש"י - מפני שמסתלקין בגדיו העשויין למדתו בהגבהת ידיו ונראין סנדליו לצבור והן אין ראוין לראות מפני טיט שעליהן, מסקנא - שמא תפסק לו רצועה ופירש"י - וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו, והנה התקנה של ריב"ז נשארה להלכה גם אם לא יהיה אחת מן הסיבות הנ"ל כגול שנעליו נקיות ונעליו ללא רצועות בכל אופן יש דין שצריך לחלוץ מנעליו.
והנה הרמב"ם [פי"ד מתפילה ה"ו] וכן השו"ע לא פי' מה הטעם שאין לכהן לעלות עם נעלים אלא כתבו 'לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים', אמנם ההגהות מיימוני [יד' ד'] כתב בשם ראבי"ה דלרב אשי שרי בבתי שוקיים, וכ"פ בשו"ע דבבתי שוקיים שרי.
אמנם בטורי אבן [מגילה כד: ד"ה מומין] העלה דעיקר תקנתא היתה משום כבוד הציבור ורב אשי לא אמר אלא לדחויי בעלמא, דהק' שם דאם כל הטעם של התקנה הוא משום שמא תפסק לו רצועה ומימנע מנשיאת כפים ויוציאו עליו לעז חלל. א"כ בישנו מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו מפני תקנה זו דחליצת מנעל שיסתכלו בו הא השתא כ"ש שיוציאו עליו לעז חלל כיון דאינו נושא כפיו כלל לעולם ומוטב שישא כפיו במנעליו, דהא רוב פעמים לא שכיח פסיקת רצועה וליכא לעז, ואף אם יתרמי לו פסיקת רצועה ויבא לידי לעז הא השתא כשאינו נושא כפיו כלל איכא יותר חששא דלעז וה"ל כלפי לייא, שביטלו נשיאת כפים ודאי דאיכא לעז ודאי מפני ספק דילמא אתא לידי בטול נשיאת כפים וספק לעז עכ"ל, ומכח קו' זו מכריח דעיקר התקנה משום כבוד הציבור עי"ש, וכעי"ז כ' הפר"ח דמ"ש בגמ' כבוד הציבור ולמסק' דרב אשי שמא תפסק לו רצועה היינו לומר דאפי' היכא דלא שייך כבוד הציבור אסור משום הפסק רצועה וגם ריא"ז [סוטה פ"ז מ"ח] מביא רק את הטעם של כבוד הציבור.
וכן מבואר בפר"ח שהטעם של כבוד הציבור נשאר להלכה על אף שהוא רק הו"א בגמ', וא"כ העולה להלכה מזה דכל סוגי הנעלים שרגילים ללכת איתם ברחוב בין הם של עור בין הם של בד גומי וכד' אסור לעלות עמהן לדוכן, וכן כל סוגי בנעליים והנעלי בית וכן הגרביים שיש בהם קשירה אסור לעלות עמהן לדוכן מה"ט.
נפק"מ אליבא דהלכתא יש בין הטעמים הנ"ל מה יהיה הדין בכהן מבוגר או חולה שקשה עליו חליצת הנעלים האם מותר לו לעלות לדוכן עם נעלים דלפי הטעם של כבוד הציבור שמסיחים דעתם אסור לו דסוכ"ס מסתכלין, אבל לפי הטעם של שמא יפתח לו מקשר אם יעלה עם נעלים ללא שרוכים לא תהיה בעיה.
ובאמת נחלקו בזה גדולי הפוסקים דהנה בציץ אליעזר [יד' יא'] כתב להתיר באופן שאין הכהן עולה על הדוכן אלא נשאר לעמוד בשווה על רצפת ביה"כ ובזה בעצם מרויח את הטעם של כבוד הציבור דאין הציבור יכול לראות את רגליו רק עם עומד על הדוכן, ומביא שכ,כ בספר תעלומת לב וז"ל: "וחילי דידי בזה הוא ממה שמצאתי בספר שו"ת תעלומות לב ח"ג בקו' הליקוטים חאו"ח סי' ט"ו, הוא נשאל שם על האנפלאות של בגד הנקראים פאנתופלאס שתחתיהם הם מעור, אי שרי להו לכהנים לעלות בהם לדוכן, עי"ש מה ששיב, וממשיך: וראיתי להרב ויקרא יאושע [לר' יהושע פרחיה הל' נ"כ סי' א'] שכ' שאם אינו עולה לדוכן אלא עומד בקרקע ומברך אין לחלוץ, דללישנא קמא משום כבוד צבור ליתא אלא בעולה לדוכן שנראה בעלייתו במנעלים, וכן לאידך גיסא שמא תפסק לו רצועה ליתא אלא דוקא בעליתו ע"כ, וכן אני רואה להקת הכהנים הבאים לישא כפיהם כי מי שחולץ מנעליו עולה לדוכן ומי שלא יוכל לחלוץ נשאר עומד לפנים להיכל במנעליו, והגם שאין דברי הרב ז"ל ברורים בעיני מ"מ הנח להם לישראל שיש להם על מי שיסמוכו עכ"ל התעלומות לב.
וא"כ מהאמור בתעלומות לב הנ"ז יש לעשות סמוכים גם לנידוננו ולומר, שהיות ואין המדובר שלנו להתיר בתדירות בכזאת, וכהנים אלה בעצמם אינם מכוונים לנהוג כן תדיר, והמדובר רק בהוראת שעה לפי מצבם זה המיוחד בסיבת חלים והמצאותם בבית החולים, א"כ יש מקום ללמוד ג"כ מהאמור להתיר להם לישא כפים אם לא יעלו לדוכן אלא יעמדו בשוה לרצפת ביהכ"נ. ובצירוף גם זה שהמדובר כשבלא"ה איכא חדא למעליותא, או שהסנדל הוא בלי רצועות, או שהוא לא של עור וכנ"ל.
כן מצאתי עוד בס' יפה ללב על או"ח סימן קכ"ח אות כ"ט שנקיט ליה מדעת עצמו כאל דבר הפשוט כדברי ספר ויקרא יאושע הנ"ז, ובהמשך דבריו שם כותב בזה"ל: וכיון שאינו עולה לדוכן אינו צריך נמי לחלוץ מנעליו שכן איתא בסוטה שם מ' ע"א דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וכ"כ הרמב"ם [פי"ד מה"ת ה"ו] וכ"כ ריב"ה ומרן בש"ע [או"ח סי' קכ"ח] כאן בסעיף ה' לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, ש"מ באזהרה זו שלא יהיה במנעלים אינו אלא דוקא כשיעלו לדוכן כאמור עכ"ל. הרי דהיה פשוט ליה להבעל יפה ללב ז"ל דכשאינו עולה לדוכן אינו צריך לחלוץ מנעליו. והרי זה גם כמבואר דזה דמצינו לו עוד להבעל יפה ללב בח"ג בחידושי או"ח שבראש הספר סי' קכ"ח אות ב' שמספר וכותב שכמו זר היה נחשב בעיניו מה שראה לכהן ת"ח מקושטא שעבר דרך פה לדור בא"י שעשה נשיאת כפים במנעליו שעל רגליו שהולך בהן על הארץ ותכף חלף הלך לו לדרכו ולא היה שהות כדי לשאול את פיהו על זר מעשהו ע"ש, בודאי שהמעשה היה שאותו ת"ח גם עלה לדוכן במנעלו. דאל"כ לא היה הבעל יפה ללב רואה בזה זרות, דהא גם הוא בעצמו ס"ל בכזאת דאם אינו עולה אינו צריך לחלוץ מנעליו וכנ"ז, ופשוט. וכל זה מוסיף חיזוק לדברינו האמורים, עכ"ל הצי"א.
אמנם מצאנו מי שחולק וס"ל שכל ההיתר אמור רק לחולה שכבר 'דש בעירו' דהיינו שכבר חולה ל' יום וידוע בשכונתו ממחלתו ובזה אין הדבר תמוה שעולה לדוכן בנעליים ואין חשש שהעם יסתכלו בו ויסיחו דעתם מהברכה, כ"נ מד' המנח"י [י' יא'] וכ"נ באגרו"מ [ב' לב'] דהאריכו לבאר שכל הבעיה היא בזה שיש לו שינוי מכולם, ולכן מחדש שאם נמצא במקום שכולם יחפים יתכן שצריך לילך יחף שלא יהיה שונה מכולם ויבואו להסתכל בו, ומביא שכ"מ במ"ב [ס"ק קי'] שבמקום שעולין לדוכן בלא גרביים שאינו יכול לעלות מי שיש לו מומין ברגליו עי"ש, עוד כ' שם וז"ל: "אבל מסתבר שהשינוי מה שיעלה בבתי שוקים שעושה שיסתכלו בו, הוא משום שיבינו שמה שהוא עולה בבתי שוקים שלא כמו שנוהגין שאר כהנים הוא מצד שיש לו מומין ברגליו, אבל לא שעצם שינוי זה שאין כולן שוין עושה שיסתכלו בו, דהא כשעולין בפוזמקאות יכולין לעלות גם בפוזמקאות משונים זה מזה במיניהן ובצבעם. ולכן כשהמנהג לעלות בפוזמקאות אין לאסור לאחד מלעלות יחף כשאין מומין ברגליו ורק בעולין יחף אסור לאחד לילך בפוזמקאות. וכשנוהגין לעלות בפוזמקאות יכול אחד לעלות בבתי שוקים להמחבר, ובשל בגד ומחופין עור להמג"א שמתיר לכו"ע דהא לא יאמרו שבשביל שיש לו מומין עולה בבתי שוקים כיון דגם בפוזמקאות לא היו נראין המומין והוי זה רק שינוי בעלמא שאין עושה שיסתכלו בו", ויוצא מד' ב' חידושים שהיה צד לאסור לעלות בגרביים צבעוניות דהרי יכול להסיח דעתם של הציבור בזה כ' דאין בעיה דאינו כ"כ שינוי, ועוד כ' דאם כולם עם גרביים מותר לעלות יחף ורק בלהיפך אסור כמ"ש, וע"ע בשבט הקהתי [ח"ה רסז'] מה שהעיר שאי"ז כבוד השכינה לכהנים לעלות בגרביים עם חורים.
וכ"כ בבית הלוי [עה"ת עניינים שונים] וז"ל: "גם מה שהורה אותו חכם לכהן אחד שהיה קשה לו לפשוט הבתי רגלים שיעלה בהם לדוכן. גם זה אינו, דנהי דנאמר דבבתי רגלים שלנו לא שייך חששא דתפסוק ליה רצועה מ"מ הרי זה תלוי בהפלוגתא שבסי' קכ"ח סעיף ה' בבתי שוקיים של עור דלהאוסרים שמה כיון דהם של עור הם בכלל התקנה ודאי דאסור. ועוד דאפי' להמקילים שמה היינו שיהיו כל הכהנים נוהגים לעלות בהם, אבל עכשיו כיון דכל הכהנים יחפים והוא לבדו יהיה בבתי רגלים פשיטא דאסור דזהו הוי שינוי, והרי בהיו מומים ברגליו אינו עולה במקום שהמנהג לעלות יחף ממש משום דהעם יסתכלו בהם ולא מהני שהוא ילבש בתי שוקיים של בגד משום דהעם יסתכלו בשינוי זה, ועדיפא מזה כתב המג"א בהיו בידיו מומים דלא מהני מה דכל הכהנים יכסו פניהם וידיהם בטלית משום דיהיה שינוי ממה שנהגו. ורק לדעת הט"ז בס"ק כ"ח דלענין חשש דהעם יסתכלו מהני מה שנוהגים עכשיו שהקהל מכסים פניהם, לדידיה יש מקום קצת לומר כן אמנם הרי האחרונים חולקים על הט"ז בזה ועיין בפמ"ג שם".
האם בעינן בנשי"כ שיהיו הכהנים יחפים - והנה יש לעי' אם אנו לומדים נשיאת כפים דומיא דעבודה דהגמ' [סוטה לח.] לומדת מלשרתו ולברך בשמו דהוקשה ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף מברך בעמידה, א"כ צ"ע מה צריך טעם לחליצת הנעלים הרי דומיא דעבודה וכמו שבעבודה יחפים כך גם בנשי"כ, אלא שצ"ל דלא הכל ילפינן מעבודה דלא בעינן שיהיו הכהנים יחפים ממש כמו בעבודה, ויל"ע, ובפשטות איך שנראה בד' ההגהות מיימוני לעיל התיר ללבוש בתי שוקיים משמע של"צ ללכת יחפים.
אמנם באגודה [מגילה סי' לד'] כתב וז"ל "ואחרי הדוכן כהנים נועלים מנעליהם ונוגעין ברגליהן ובמנעליהם טוב בעיני ליטול ידיהם טרם יתפללו או יאמרו הלל וכן הורגלתי לעשות או לילך יחף עד אחר כל התפילה", רואים שבזמנו הלכו הכהנים יחפים ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכוונתו יחף ללא נעלים אבל עם גרבים אבל מה לעשות שבעל ספר המנהגים [הר"י מטירנא ספר המנהגים פסח אות יב'] סיכם את המחלוקת שלהם וז"ל: וכנועלין מנעליהם אחר הדוכן טוב בעיני ליטול ידיהם טרם יתפללו וכן הורגלתי או ילך יחף עד לאחר כל התפילה נראה לי דאסור לילך לדוכן בבתי שוקים כ"ז באגודה דמגילה, ומההיא דחגיגה [יג:] לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה רבי משמע שאין הולכין יחפים בבית הכנסת ובבית המדרש והוא בהגהות מיימוני [פ"ה מתפילה טו'] וכן באו"ח סי' בשם הרמב"ם היכא דאין דרך אנשי מקום לעמוד יחף לפני גדולים"
והנה כל הנ"ל הוא לאשכנז, אבל אצל הספרדים מצאנו מנהגים שונים, דהרמב"ם [פי"ד מתפילה ה"ו] כתב: ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדין יחפין", וכתב הרדב"ז [שו"ת ח"ו סי' שני אלפים רסד'] "ומה שהוסיף הרמב"ם ז"ל אלא עומדים יחפין לפי שלא היה מנהג בזמנו ובמקומו ללבוש לא בתי שוקיים ולא גיל''ק אלא מנעלים וסנדלים וכ"כ ר' מנוח דלא כתב הרמב"ם יחפים אלא למעט מנעל אבל בתי שוקיים יכולין לעמוד", הרי לנו כי בזמן הרמב"ם לא נהגו ללבוש גרביים, וגם השו"ע גופא נראה שנקט גם שהמנהג ללכת בבתי שוקיים כמ"ש בסי' קכח' ס"ה "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקיים שרי" ושם בסעי' ל' כותב השו"ע "מי שיש לו מום בפניו או בידיו לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכלין בו וה"ה למי שיש מומין ברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקיים", הרי לנו שהשו"ע קיים את ב' המנהגים, וכן יש עדויות בכמה וכמה ספרים של גדולי חכמי ספרד שהיו נוהגין ללכת יחפים וכך לעלות לדוכן.
להלכה כתב השו"ע [קכח ה'] "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקים שרי" וכתב המ"ב [סקט"ו]: "ויש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם יכול לחלצם אחר נטילה", וצריך להקפיד לחלוץ קודם שעולה לדוכן ולא ולעלות וחלוץ בדוכן ובשעת הדחק יש להקל [פסק"ת].
הזמן לחלוץ הנעליים - דבר מענין נוסף יש לציין דהנה המ"ב הנ"ל הביא דיחלוץ הנעליים קודם הנטילה, מקור דבריו הוא במטה משה [ס"ק קעט' הו"ד בשכנה"ג בהגהות טור סק"ד] וז"ל: "לאחר שחלץ מנעליו יטול ידיו, כדאיתא בפרק אלו נאמרים (סוטה לט ב) הביאו הרי"ף בפרק הקורא את המגילה עומד (דף טו ב) אמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו, שנאמר (תהילים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה", ומביאור בשיירי כנסת הגדולה [הגהות טור או"ח סי' קכח'] וז"ל: "מדברי רבינו בעל הטורים ז"ל מוכח דחליצת מנעליהם קודמת לנטילה, ולפי זה חליצת מנעלים צריכה שתהיה חוץ לב"ה. וכן כתב בספר מטה משה סימן קע"ח. אבל מנהגינו עכשיו ללכת חוץ לב"ה ליטול ידיהם, וכשעולים לדוכן חולצין מנעליהם. ויראה שהבדל המנהגים תלוי בהבדל המנעלים, במלכות תורגמא שאין מנעליהן קשורים, וכשרוצים לחלצם אין צורך ליגע בהם בידים אלא שומטו מרגליו ויוצא, נוטלין ידיהם קודם ובשעת עליה לדוכן חולצין מנעליהם. אבל במלכות אדום שנוהגין ללבוש מנעלים שצריכין קשירה ואי אפשר לחלצן אלא בנגיעה, מוכרח לחלצן חוץ לבית הכנסת קודם נטילה, שאם יטלו ידיהם קודם חליצה יצטרכו ליטול פעם אחרת אחר החליצה. ומכל מקום מנהגינו הוא שחולצין מנעליהן בשעת עליית הדוכן אינו נכון בעיני, שמניחים המנעלים למטה מן הדוכן לעין כל, ובשעת הברכה המנעלים גלוים לעיני כל הקהל לפני הדוכן. ואפשר שזה יהיה טעם רב"ה ז"ל ומטה משה לחלוץ מנעליהם חוץ לב"ה. והצנועים, קודם עלייתן לדוכן מצניעין אותם במקום צנוע תחת הספסלים. ולהרב החסיד מהר"ר דוד הכהן ז"ל ראיתי שהיה מניח המנעלים חוץ לב"ה ועולה לדוכן, וכדומה לי שכן ראיתי ג"כ להחכם השלם החסיד כמה"ר יוסף הכהן נר"ו.
ע"ע פמ"ג [קכח' א"א סק"ט] "וראוי לכתחילה לחלוץ המנעלים (אף) שאין קשירה קודם נטילה, ודיעבד אין מעכב, אבל ביש קשירה צריך להתיר קודם נטילה", וכנראה טעמו עפ"י מה שהביא הפמ"ג בעצמו בסי' ד' א"א סק"ט בשם עולת תמיד שאף החולץ מנעליו בלא נגיעה צריך ליטול ידיו, כנראה משום רוח רעה כמרומז שם במג"א ושו"ע הרב, אך כבר כתבו שם המג"א והמשנ"ב סקס"ב שלדינא פסקינן שא"צ ליטול ידים על חליצת מנעלים בלא לנגוע בהם.
חליצת ימין תחילה – נחלקו הפוסקים האם בחליצת הנעליים לברכת כהנים צריך לחלוץ כרגיל כמו המבואר בשו"ע [ב' ה'] קודם שמאל ואח"כ ימין, או שיש ענין דאם חולץ חליצה של מצווה [כגון ברכת כהנים, אבילות, יוה"כ וכדו'] אז יחלוץ ימין תחילה, הנה בלוח א"י [להגרי"מ טוקצינסקי] כתב דיש מצווה בחליצת הנעליים לכן יחלוץ ימין תחילה וכ"כ באורח נאמן [סי' ב'], וכ"כ בהליכות שלמה [תפלה פ"ב כא'] שכשחולץ נעליו בערב שבת לנעול מנעלים לשבת חולץ של ימין תחילה כיון שיש בחליצה זו מצווה ובעשיית מצוה יש להקדים את הימין.
אמנם בשו"ת דבר יהושע להגרי"מ אהרנברג זצ"ל [ח"ג יו"ד סי' ע"ה] כתב דאין כאן 'מצוה' בחליצת הנעליים ואפילו הכשר מצוה אין כאן אלא תקנתא דכהנים, ולכן אין לזוז מדברי הגמ' ומהלכה הפסוקה בשו"ע לחלוץ של שמאל תחילה, ועיי"ש עוד דאף בדיעבד אם חלץ הכהן של ימין תחילה כל זמן שלא חלץ עדיין את של שמאל יחזור וינעול של ימין ויחלוץ של שמאל תחילה, דאין לנו לזוז מהגמ' ושו"ע וגם הפוסקים שלא הזכירו כלל לחלק בין חליצת המנעלים דכהן לחליצת המנעלים דעלמא, ובכל סדר לבישת וחליצת הנעליים עי' לקמן.
איתא בגמ' בסוטה [מ.] "רבנן אמרי, מהכא: דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי; מאי טעמא? לאו משום כבוד צבור. אמר רב אשי: לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה, ואמרי: בן גרושה או בן חלוצה הוא" וכ"ה בגמ' בר"ה [לא:].
מבואר בגמ' שיש הו"א ומסק' לחליצת הכהנים מנעליהם הו"א - כבוד הציבור ופירש"י - מפני שמסתלקין בגדיו העשויין למדתו בהגבהת ידיו ונראין סנדליו לצבור והן אין ראוין לראות מפני טיט שעליהן, מסקנא - שמא תפסק לו רצועה ופירש"י - וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו, והנה התקנה של ריב"ז נשארה להלכה גם אם לא יהיה אחת מן הסיבות הנ"ל כגול שנעליו נקיות ונעליו ללא רצועות בכל אופן יש דין שצריך לחלוץ מנעליו.
והנה הרמב"ם [פי"ד מתפילה ה"ו] וכן השו"ע לא פי' מה הטעם שאין לכהן לעלות עם נעלים אלא כתבו 'לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים', אמנם ההגהות מיימוני [יד' ד'] כתב בשם ראבי"ה דלרב אשי שרי בבתי שוקיים, וכ"פ בשו"ע דבבתי שוקיים שרי.
אמנם בטורי אבן [מגילה כד: ד"ה מומין] העלה דעיקר תקנתא היתה משום כבוד הציבור ורב אשי לא אמר אלא לדחויי בעלמא, דהק' שם דאם כל הטעם של התקנה הוא משום שמא תפסק לו רצועה ומימנע מנשיאת כפים ויוציאו עליו לעז חלל. א"כ בישנו מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו מפני תקנה זו דחליצת מנעל שיסתכלו בו הא השתא כ"ש שיוציאו עליו לעז חלל כיון דאינו נושא כפיו כלל לעולם ומוטב שישא כפיו במנעליו, דהא רוב פעמים לא שכיח פסיקת רצועה וליכא לעז, ואף אם יתרמי לו פסיקת רצועה ויבא לידי לעז הא השתא כשאינו נושא כפיו כלל איכא יותר חששא דלעז וה"ל כלפי לייא, שביטלו נשיאת כפים ודאי דאיכא לעז ודאי מפני ספק דילמא אתא לידי בטול נשיאת כפים וספק לעז עכ"ל, ומכח קו' זו מכריח דעיקר התקנה משום כבוד הציבור עי"ש, וכעי"ז כ' הפר"ח דמ"ש בגמ' כבוד הציבור ולמסק' דרב אשי שמא תפסק לו רצועה היינו לומר דאפי' היכא דלא שייך כבוד הציבור אסור משום הפסק רצועה וגם ריא"ז [סוטה פ"ז מ"ח] מביא רק את הטעם של כבוד הציבור.
וכן מבואר בפר"ח שהטעם של כבוד הציבור נשאר להלכה על אף שהוא רק הו"א בגמ', וא"כ העולה להלכה מזה דכל סוגי הנעלים שרגילים ללכת איתם ברחוב בין הם של עור בין הם של בד גומי וכד' אסור לעלות עמהן לדוכן, וכן כל סוגי בנעליים והנעלי בית וכן הגרביים שיש בהם קשירה אסור לעלות עמהן לדוכן מה"ט.
נפק"מ אליבא דהלכתא יש בין הטעמים הנ"ל מה יהיה הדין בכהן מבוגר או חולה שקשה עליו חליצת הנעלים האם מותר לו לעלות לדוכן עם נעלים דלפי הטעם של כבוד הציבור שמסיחים דעתם אסור לו דסוכ"ס מסתכלין, אבל לפי הטעם של שמא יפתח לו מקשר אם יעלה עם נעלים ללא שרוכים לא תהיה בעיה.
ובאמת נחלקו בזה גדולי הפוסקים דהנה בציץ אליעזר [יד' יא'] כתב להתיר באופן שאין הכהן עולה על הדוכן אלא נשאר לעמוד בשווה על רצפת ביה"כ ובזה בעצם מרויח את הטעם של כבוד הציבור דאין הציבור יכול לראות את רגליו רק עם עומד על הדוכן, ומביא שכ,כ בספר תעלומת לב וז"ל: "וחילי דידי בזה הוא ממה שמצאתי בספר שו"ת תעלומות לב ח"ג בקו' הליקוטים חאו"ח סי' ט"ו, הוא נשאל שם על האנפלאות של בגד הנקראים פאנתופלאס שתחתיהם הם מעור, אי שרי להו לכהנים לעלות בהם לדוכן, עי"ש מה ששיב, וממשיך: וראיתי להרב ויקרא יאושע [לר' יהושע פרחיה הל' נ"כ סי' א'] שכ' שאם אינו עולה לדוכן אלא עומד בקרקע ומברך אין לחלוץ, דללישנא קמא משום כבוד צבור ליתא אלא בעולה לדוכן שנראה בעלייתו במנעלים, וכן לאידך גיסא שמא תפסק לו רצועה ליתא אלא דוקא בעליתו ע"כ, וכן אני רואה להקת הכהנים הבאים לישא כפיהם כי מי שחולץ מנעליו עולה לדוכן ומי שלא יוכל לחלוץ נשאר עומד לפנים להיכל במנעליו, והגם שאין דברי הרב ז"ל ברורים בעיני מ"מ הנח להם לישראל שיש להם על מי שיסמוכו עכ"ל התעלומות לב.
וא"כ מהאמור בתעלומות לב הנ"ז יש לעשות סמוכים גם לנידוננו ולומר, שהיות ואין המדובר שלנו להתיר בתדירות בכזאת, וכהנים אלה בעצמם אינם מכוונים לנהוג כן תדיר, והמדובר רק בהוראת שעה לפי מצבם זה המיוחד בסיבת חלים והמצאותם בבית החולים, א"כ יש מקום ללמוד ג"כ מהאמור להתיר להם לישא כפים אם לא יעלו לדוכן אלא יעמדו בשוה לרצפת ביהכ"נ. ובצירוף גם זה שהמדובר כשבלא"ה איכא חדא למעליותא, או שהסנדל הוא בלי רצועות, או שהוא לא של עור וכנ"ל.
כן מצאתי עוד בס' יפה ללב על או"ח סימן קכ"ח אות כ"ט שנקיט ליה מדעת עצמו כאל דבר הפשוט כדברי ספר ויקרא יאושע הנ"ז, ובהמשך דבריו שם כותב בזה"ל: וכיון שאינו עולה לדוכן אינו צריך נמי לחלוץ מנעליו שכן איתא בסוטה שם מ' ע"א דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וכ"כ הרמב"ם [פי"ד מה"ת ה"ו] וכ"כ ריב"ה ומרן בש"ע [או"ח סי' קכ"ח] כאן בסעיף ה' לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, ש"מ באזהרה זו שלא יהיה במנעלים אינו אלא דוקא כשיעלו לדוכן כאמור עכ"ל. הרי דהיה פשוט ליה להבעל יפה ללב ז"ל דכשאינו עולה לדוכן אינו צריך לחלוץ מנעליו. והרי זה גם כמבואר דזה דמצינו לו עוד להבעל יפה ללב בח"ג בחידושי או"ח שבראש הספר סי' קכ"ח אות ב' שמספר וכותב שכמו זר היה נחשב בעיניו מה שראה לכהן ת"ח מקושטא שעבר דרך פה לדור בא"י שעשה נשיאת כפים במנעליו שעל רגליו שהולך בהן על הארץ ותכף חלף הלך לו לדרכו ולא היה שהות כדי לשאול את פיהו על זר מעשהו ע"ש, בודאי שהמעשה היה שאותו ת"ח גם עלה לדוכן במנעלו. דאל"כ לא היה הבעל יפה ללב רואה בזה זרות, דהא גם הוא בעצמו ס"ל בכזאת דאם אינו עולה אינו צריך לחלוץ מנעליו וכנ"ז, ופשוט. וכל זה מוסיף חיזוק לדברינו האמורים, עכ"ל הצי"א.
אמנם מצאנו מי שחולק וס"ל שכל ההיתר אמור רק לחולה שכבר 'דש בעירו' דהיינו שכבר חולה ל' יום וידוע בשכונתו ממחלתו ובזה אין הדבר תמוה שעולה לדוכן בנעליים ואין חשש שהעם יסתכלו בו ויסיחו דעתם מהברכה, כ"נ מד' המנח"י [י' יא'] וכ"נ באגרו"מ [ב' לב'] דהאריכו לבאר שכל הבעיה היא בזה שיש לו שינוי מכולם, ולכן מחדש שאם נמצא במקום שכולם יחפים יתכן שצריך לילך יחף שלא יהיה שונה מכולם ויבואו להסתכל בו, ומביא שכ"מ במ"ב [ס"ק קי'] שבמקום שעולין לדוכן בלא גרביים שאינו יכול לעלות מי שיש לו מומין ברגליו עי"ש, עוד כ' שם וז"ל: "אבל מסתבר שהשינוי מה שיעלה בבתי שוקים שעושה שיסתכלו בו, הוא משום שיבינו שמה שהוא עולה בבתי שוקים שלא כמו שנוהגין שאר כהנים הוא מצד שיש לו מומין ברגליו, אבל לא שעצם שינוי זה שאין כולן שוין עושה שיסתכלו בו, דהא כשעולין בפוזמקאות יכולין לעלות גם בפוזמקאות משונים זה מזה במיניהן ובצבעם. ולכן כשהמנהג לעלות בפוזמקאות אין לאסור לאחד מלעלות יחף כשאין מומין ברגליו ורק בעולין יחף אסור לאחד לילך בפוזמקאות. וכשנוהגין לעלות בפוזמקאות יכול אחד לעלות בבתי שוקים להמחבר, ובשל בגד ומחופין עור להמג"א שמתיר לכו"ע דהא לא יאמרו שבשביל שיש לו מומין עולה בבתי שוקים כיון דגם בפוזמקאות לא היו נראין המומין והוי זה רק שינוי בעלמא שאין עושה שיסתכלו בו", ויוצא מד' ב' חידושים שהיה צד לאסור לעלות בגרביים צבעוניות דהרי יכול להסיח דעתם של הציבור בזה כ' דאין בעיה דאינו כ"כ שינוי, ועוד כ' דאם כולם עם גרביים מותר לעלות יחף ורק בלהיפך אסור כמ"ש, וע"ע בשבט הקהתי [ח"ה רסז'] מה שהעיר שאי"ז כבוד השכינה לכהנים לעלות בגרביים עם חורים.
וכ"כ בבית הלוי [עה"ת עניינים שונים] וז"ל: "גם מה שהורה אותו חכם לכהן אחד שהיה קשה לו לפשוט הבתי רגלים שיעלה בהם לדוכן. גם זה אינו, דנהי דנאמר דבבתי רגלים שלנו לא שייך חששא דתפסוק ליה רצועה מ"מ הרי זה תלוי בהפלוגתא שבסי' קכ"ח סעיף ה' בבתי שוקיים של עור דלהאוסרים שמה כיון דהם של עור הם בכלל התקנה ודאי דאסור. ועוד דאפי' להמקילים שמה היינו שיהיו כל הכהנים נוהגים לעלות בהם, אבל עכשיו כיון דכל הכהנים יחפים והוא לבדו יהיה בבתי רגלים פשיטא דאסור דזהו הוי שינוי, והרי בהיו מומים ברגליו אינו עולה במקום שהמנהג לעלות יחף ממש משום דהעם יסתכלו בהם ולא מהני שהוא ילבש בתי שוקיים של בגד משום דהעם יסתכלו בשינוי זה, ועדיפא מזה כתב המג"א בהיו בידיו מומים דלא מהני מה דכל הכהנים יכסו פניהם וידיהם בטלית משום דיהיה שינוי ממה שנהגו. ורק לדעת הט"ז בס"ק כ"ח דלענין חשש דהעם יסתכלו מהני מה שנוהגים עכשיו שהקהל מכסים פניהם, לדידיה יש מקום קצת לומר כן אמנם הרי האחרונים חולקים על הט"ז בזה ועיין בפמ"ג שם".
האם בעינן בנשי"כ שיהיו הכהנים יחפים - והנה יש לעי' אם אנו לומדים נשיאת כפים דומיא דעבודה דהגמ' [סוטה לח.] לומדת מלשרתו ולברך בשמו דהוקשה ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף מברך בעמידה, א"כ צ"ע מה צריך טעם לחליצת הנעלים הרי דומיא דעבודה וכמו שבעבודה יחפים כך גם בנשי"כ, אלא שצ"ל דלא הכל ילפינן מעבודה דלא בעינן שיהיו הכהנים יחפים ממש כמו בעבודה, ויל"ע, ובפשטות איך שנראה בד' ההגהות מיימוני לעיל התיר ללבוש בתי שוקיים משמע של"צ ללכת יחפים.
אמנם באגודה [מגילה סי' לד'] כתב וז"ל "ואחרי הדוכן כהנים נועלים מנעליהם ונוגעין ברגליהן ובמנעליהם טוב בעיני ליטול ידיהם טרם יתפללו או יאמרו הלל וכן הורגלתי לעשות או לילך יחף עד אחר כל התפילה", רואים שבזמנו הלכו הכהנים יחפים ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכוונתו יחף ללא נעלים אבל עם גרבים אבל מה לעשות שבעל ספר המנהגים [הר"י מטירנא ספר המנהגים פסח אות יב'] סיכם את המחלוקת שלהם וז"ל: וכנועלין מנעליהם אחר הדוכן טוב בעיני ליטול ידיהם טרם יתפללו וכן הורגלתי או ילך יחף עד לאחר כל התפילה נראה לי דאסור לילך לדוכן בבתי שוקים כ"ז באגודה דמגילה, ומההיא דחגיגה [יג:] לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה רבי משמע שאין הולכין יחפים בבית הכנסת ובבית המדרש והוא בהגהות מיימוני [פ"ה מתפילה טו'] וכן באו"ח סי' בשם הרמב"ם היכא דאין דרך אנשי מקום לעמוד יחף לפני גדולים"
והנה כל הנ"ל הוא לאשכנז, אבל אצל הספרדים מצאנו מנהגים שונים, דהרמב"ם [פי"ד מתפילה ה"ו] כתב: ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדין יחפין", וכתב הרדב"ז [שו"ת ח"ו סי' שני אלפים רסד'] "ומה שהוסיף הרמב"ם ז"ל אלא עומדים יחפין לפי שלא היה מנהג בזמנו ובמקומו ללבוש לא בתי שוקיים ולא גיל''ק אלא מנעלים וסנדלים וכ"כ ר' מנוח דלא כתב הרמב"ם יחפים אלא למעט מנעל אבל בתי שוקיים יכולין לעמוד", הרי לנו כי בזמן הרמב"ם לא נהגו ללבוש גרביים, וגם השו"ע גופא נראה שנקט גם שהמנהג ללכת בבתי שוקיים כמ"ש בסי' קכח' ס"ה "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקיים שרי" ושם בסעי' ל' כותב השו"ע "מי שיש לו מום בפניו או בידיו לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכלין בו וה"ה למי שיש מומין ברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקיים", הרי לנו שהשו"ע קיים את ב' המנהגים, וכן יש עדויות בכמה וכמה ספרים של גדולי חכמי ספרד שהיו נוהגין ללכת יחפים וכך לעלות לדוכן.
להלכה כתב השו"ע [קכח ה'] "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקים שרי" וכתב המ"ב [סקט"ו]: "ויש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם יכול לחלצם אחר נטילה", וצריך להקפיד לחלוץ קודם שעולה לדוכן ולא ולעלות וחלוץ בדוכן ובשעת הדחק יש להקל [פסק"ת].
הזמן לחלוץ הנעליים - דבר מענין נוסף יש לציין דהנה המ"ב הנ"ל הביא דיחלוץ הנעליים קודם הנטילה, מקור דבריו הוא במטה משה [ס"ק קעט' הו"ד בשכנה"ג בהגהות טור סק"ד] וז"ל: "לאחר שחלץ מנעליו יטול ידיו, כדאיתא בפרק אלו נאמרים (סוטה לט ב) הביאו הרי"ף בפרק הקורא את המגילה עומד (דף טו ב) אמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו, שנאמר (תהילים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה", ומביאור בשיירי כנסת הגדולה [הגהות טור או"ח סי' קכח'] וז"ל: "מדברי רבינו בעל הטורים ז"ל מוכח דחליצת מנעליהם קודמת לנטילה, ולפי זה חליצת מנעלים צריכה שתהיה חוץ לב"ה. וכן כתב בספר מטה משה סימן קע"ח. אבל מנהגינו עכשיו ללכת חוץ לב"ה ליטול ידיהם, וכשעולים לדוכן חולצין מנעליהם. ויראה שהבדל המנהגים תלוי בהבדל המנעלים, במלכות תורגמא שאין מנעליהן קשורים, וכשרוצים לחלצם אין צורך ליגע בהם בידים אלא שומטו מרגליו ויוצא, נוטלין ידיהם קודם ובשעת עליה לדוכן חולצין מנעליהם. אבל במלכות אדום שנוהגין ללבוש מנעלים שצריכין קשירה ואי אפשר לחלצן אלא בנגיעה, מוכרח לחלצן חוץ לבית הכנסת קודם נטילה, שאם יטלו ידיהם קודם חליצה יצטרכו ליטול פעם אחרת אחר החליצה. ומכל מקום מנהגינו הוא שחולצין מנעליהן בשעת עליית הדוכן אינו נכון בעיני, שמניחים המנעלים למטה מן הדוכן לעין כל, ובשעת הברכה המנעלים גלוים לעיני כל הקהל לפני הדוכן. ואפשר שזה יהיה טעם רב"ה ז"ל ומטה משה לחלוץ מנעליהם חוץ לב"ה. והצנועים, קודם עלייתן לדוכן מצניעין אותם במקום צנוע תחת הספסלים. ולהרב החסיד מהר"ר דוד הכהן ז"ל ראיתי שהיה מניח המנעלים חוץ לב"ה ועולה לדוכן, וכדומה לי שכן ראיתי ג"כ להחכם השלם החסיד כמה"ר יוסף הכהן נר"ו.
ע"ע פמ"ג [קכח' א"א סק"ט] "וראוי לכתחילה לחלוץ המנעלים (אף) שאין קשירה קודם נטילה, ודיעבד אין מעכב, אבל ביש קשירה צריך להתיר קודם נטילה", וכנראה טעמו עפ"י מה שהביא הפמ"ג בעצמו בסי' ד' א"א סק"ט בשם עולת תמיד שאף החולץ מנעליו בלא נגיעה צריך ליטול ידיו, כנראה משום רוח רעה כמרומז שם במג"א ושו"ע הרב, אך כבר כתבו שם המג"א והמשנ"ב סקס"ב שלדינא פסקינן שא"צ ליטול ידים על חליצת מנעלים בלא לנגוע בהם.
חליצת ימין תחילה – נחלקו הפוסקים האם בחליצת הנעליים לברכת כהנים צריך לחלוץ כרגיל כמו המבואר בשו"ע [ב' ה'] קודם שמאל ואח"כ ימין, או שיש ענין דאם חולץ חליצה של מצווה [כגון ברכת כהנים, אבילות, יוה"כ וכדו'] אז יחלוץ ימין תחילה, הנה בלוח א"י [להגרי"מ טוקצינסקי] כתב דיש מצווה בחליצת הנעליים לכן יחלוץ ימין תחילה וכ"כ באורח נאמן [סי' ב'], וכ"כ בהליכות שלמה [תפלה פ"ב כא'] שכשחולץ נעליו בערב שבת לנעול מנעלים לשבת חולץ של ימין תחילה כיון שיש בחליצה זו מצווה ובעשיית מצוה יש להקדים את הימין.
אמנם בשו"ת דבר יהושע להגרי"מ אהרנברג זצ"ל [ח"ג יו"ד סי' ע"ה] כתב דאין כאן 'מצוה' בחליצת הנעליים ואפילו הכשר מצוה אין כאן אלא תקנתא דכהנים, ולכן אין לזוז מדברי הגמ' ומהלכה הפסוקה בשו"ע לחלוץ של שמאל תחילה, ועיי"ש עוד דאף בדיעבד אם חלץ הכהן של ימין תחילה כל זמן שלא חלץ עדיין את של שמאל יחזור וינעול של ימין ויחלוץ של שמאל תחילה, דאין לנו לזוז מהגמ' ושו"ע וגם הפוסקים שלא הזכירו כלל לחלק בין חליצת המנעלים דכהן לחליצת המנעלים דעלמא, ובכל סדר לבישת וחליצת הנעליים עי' לקמן.
