"פרשת וארא - הכרת הטוב בדומם"

ופירש"י [פ"ז פ"יט] לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן ע"כ, ומקור ד' מהמדרש [שמו"ר י' ד'], וכך תי' יונתן. וכ"כ גם במכת כינים [פ"ח פ"יב] לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן,

מבואר מפסוקים אלו דבר מענין וחידוש גדול שאם יש דבר כל שהוא בבריאה שנתו לך טובה אסור לך להחזיר לו רעה תחת טובה זאת אומרת שיש חיוב הכרת הטוב לדומם,

[עוד מצינו בחז"ל [שמו"ר פ"א ל"ט] על הפסוק איש מצרי הצילנו משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו א"ל התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת א"ל לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכתני וברחתי הימנו הוא הצילך כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים אמר להם משה אותו המצרי שהרגתי הוא הציל אתכם עכ"ל, ובילקוט שמעוני [קרח רמז כ', הובא גם אור הצפון מהסבא מסלובדקא זצ"ל ח"א עמ קפ"ד] דמשרע"ה נתבע משום כפיית טוב במי מריבה על שהכה את הסלע דהיה לו להחזיק טובה להסלעים על שנאמר ויניקהו דבש מסלע[1], ע"כ].

וכן הוא בגמ' בב"ק [צב:] אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, א"ל דכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו ע"כ, מבואר בגמ' שאדם השותה מבור מים לא יזרוק בו אבן גם נראה שזה מגיע מצד הכרת הטוב לבור,

והביא בשיטה שם בשם המאירי וז"ל: אף על פי שראוי ליזהר שלא לבזות שום אדם בעולם מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס ודרך צחות אמרו בירא דשתית מיניה וכו'. ע"כ.

ועוד הביא בשיטה וכתב תלמיד אחד מתלמידי ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש וז"ל מועתק מלשון ערבי: אמרו בסוף החובל בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא. פירוש הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגילו הסבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה. וספר רבנו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר ואפשר לפרש כמה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה שיהיה סבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות האחד שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כל שכן וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו. ע"כ לשונו ז"ל. מבהיל הרי"ף לא רצה לדון על מרחץ שהוא קיבל ממנו הנאה כל שהיא.

ומבאר החיד"א [מדבר קדמות מע' כ' אות טו] דהרי"ף למד לנהוג מידת הכרת הטוב לדומם ממשה רבינו כמובא במדרש [במד"ר פכ"ב] ראוי היה למשה שינקום ממדין אלא שנתגדל שם[2], וכן מה שמצאנו במדרש אצלינו, עי"ש.

וכן בגמ' בעירובין סד: אין מעבירין על האוכלין, ונפסק בשו"ע [או"ח סי' קפ ס"ד], והטעם הוא ג"כ שלא לנהוג מנהג בזיון באוכלין משום שצריך להכיר טובה ללחם וכן הדין בשאר אוכלין הראויים לאכילה,

וכן בברכות דף סב: איתא על הפסוק [שמואל א כד ד] ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר [מלכים א' א א] והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו[3].

ומבאר ענין זה הגרא"א דסלר [מכתב מאליהו ח"ג עמ' 100] אחרי שמביא הגמ' ב"ק לעיל וכן הגמ' בעירובין לעיל וז"ל: נתעמק נא בדברים אלה, צריך להבין הרי אין הבור והאוכלים מרגישים בבזיונם, ומה בכלל משמעותה של הכרת הטוב לדומם, שאינו מרגיש ואינו נהנה מזה?

[אחרי שמביא המדרש עם מזה כותב] גם דברים אלה דורשים הסבר מנקודת ראות השכל – איזה פעולת הטבה עשו למשה? הן הדומם אינו פועל כלל והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימוש, וכאמור לעיל גם לא יתכן ביזוי הדומם כי אינו מרגיש בזה, וביותר צריך להבין כאן: הרי ההכאה שמסבבת את הנס של שינוי טבע היאור והעפר הופכת אותם לכלים לקדוש שמו יתברך, א"כ איזה בזיון יש בהכאת משה אם על ידי שמישם לעבודת ה' מתעלים הם מאוד?

ומבאר הרב דסלר: יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: "כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש ולא רק על ידי השכל", לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו, וכ"ש אם אנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההגיון, הרגש של בעל מעלת החסד שרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם, והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב.

אף שהשכל צופה למרחקים – כחכם הרואה את הנולד – ודן על הכאת היאור לפי התכלית המסובבת על ידי זה שהיא קדוש ה', לא כן הרגש הניזון מהמתרחש בהווה ומושפע ממה שהעינים רואות בחוש – מעשה ההכאה גרידא, נמצא שעל ידי הפגיעה ברגש ע"י מעשה ההכאה היתה עלולה להיפגם משהו במדת הכרת הטוב של משה רבנו, והרי מדה זו היא כלי חשוב לעבודת ה', לכן צריך האדם לעשות כל השתדלות לרכוש מדה זו בשלימות, כי על ידה ילמד להכיר את גדולת חסדיו ית' עם כל הבריאה, ועל ידה ידבק בהקב"ה, עכ"ל הטהור, והדברים מבהילים אין לאדם לעשות חשבונות עם פוגם במשהו כל שהוא בעבודת ה' לכן גם במעשה פעוט של הכאה על היאור עם עצם מעשה ההכאה הוא בזיון אין לאדם לפגום במידותיו גם שיוצר ע"י כך קידוש ה' מבהיל עד היכן מגיעה מידת הכרת הטוב[4].

---

[1] ומצינו בתורה גם חיוב הכרת הטוב לבעלי חיים וכך שנינו בגמ' [בכורות דף ה' ע"ב] אמר רב חנינא שאלתי את ר"א בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים א"ל גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאת מצרים שאין לך כל אחד ואחד שלא היו עצו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים גם בפסוק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו פרש"י ללמדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בנ"י לא יחרץ בלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו ובספר חסידים סימל תרס"ה כתב בתו"ד לכך לא תהיה כפוי טובה ותן לו הטריפה וכן כתבו בעלי התוס' בביאור הלאו דלא תחסום שור בדישו עיי"ש. תוספת דברים מענינת מצינו בזה אצל בלעם הרשע בספר חסידים סימן תרס"ח על הפסוק למה הכית את אתונך ג' רגלים ע"ז אתה נענש כיון שמלומדת ללכת היה לך לחשוב שמא חולה היא והוא עוון שהטריחה ולא יהא כפוי טובה נגדה ולא יכנה עכ"ד ואכמ"ל.


[2] עי' לב אליהו פר' מטות עמ' קמב'.
[3] וכן מסופר על הגר"א לופיאן זצ"ל בתום תפלת שחרית אחת הוא שוחח עם מאן דהוא תוך שהוא מקפל את טליתו בעזרת הספסל הבחור אשר שם לב שהספסל מלוכלך הלך להביא מגבת בכדי לנקותו אמר לו הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל תן לי להביא את המגבת כי אני הוא זה שחייב הכרת הטוב לספסל בו נעזרתי,

בדומה לכך מספרים על הגאון רבי מרדכי שוואב זצ"ל כאשר בלה לו בגד ויצא מכלל שימוש לא זרק אותו מיד אלא נהג לשומרו בתוך שקית זמן מה בתוך ארון הבגדים רק אחר כך היה שם אותו דרך כבוד בתוך האשפה בכדי להראות את מידת הכרת הטוב לבגד,

כיוצא בזה הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בצעירותו היה עני מרוד לרגליו היו זוג נעליים קרועות בעל הבית שאירח אותו ימים הפציר בו שיקח ממנו נעליים חדשות עד שהגאון הצעיר הסכים לאחר שנים רבות כאשר התפרסם לגאון ופוסק הדור עבר באותה העיירה כולם ללא יוצא מן הכלל יצאו לקבל את פניו למותר לציין שהיה זה כמעט בלתי אפשרי לשוחח עם הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל פנים אל פנים אך ברגע ששמע שאותו בעל הבית נמצא בקרבת מקום מיד ביקש שיכניסו אותו למעונו וכה אמר תדעו לכם כל מה שהשגתי הוא בזכות אותם נעלים שקיבלתי ממנו. [חנוכה דיליה עמ' 141].
[4] כתב מרן הרב שך [מחשבת מוסר עמ' תקס'] ע"ז שהקב"ה אמר למשה אמר אל אהרן שיצווה לאהרן להכות את היאור לדם ואת העפר לכינים לפי שהיאור הגין על משה כשהושלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים וכן העפר הגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול והנה אולי אסור לשאול אבל לכאורה אינו מובן שהענין נראה כאביזרייהו דעבודה זרה כי איך שייך לומר על דומם שעשה לי משהו ושיהיה לי דרך ארץ כלפיו אלא ודאי שאין דומם בעולם אין שום דבר בעולם רק אין עוד מלבדו אלא שכך התורה ציוותה לנהוג כשנעשתה לאדם טובה הרבונו של עולם נקרא מקום והוא מקומו של עולם כי בלעדיו אין שום דבר בעולם אין שמש ולא אדמה וכמו שכתב הנפש החיים ש"ג פ"ג שאין זה כמו כלי ששנשבר שנשארים שברים ואבק אלא בלעדיו אין שום דבר כלל ואין זו פילוסופיה ולא חכמה אלא כך המציאות מי שאומר אחרת אינו יודע מה הוא מדבר וכי יש דבר אחר בעולם בלי דבר ה'.