פלפולא חריפתא / הרב ישעיה מילר, כולל ישיבת מיר, עיה"ק ירושלים
לחם משנה
האם חייבים ככר שלימה לסעודת שבת???
כמה סעודות חייבים בשבת???
האם לחם משנה קודם לנר חנוכה???
האם לחם משנה מדאורייתא או מדרבנן???
האם נשים חייבות הלחם משנה???
כיצד ינהגו בפני בעל הבית???
החיוב לחם משנה בבציעה???
האם החיוב מדין סעודת שבת או דין בשלם???
ענין ההכנה לשבת.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (שמות טז, ה)
ככר שלימה לסעודת שבת
והנה מצינו בגמ' בברכות (לט, ב) איתמר, הביאו לפניהם פתיתין ושלמין, אמר רב הונא, אם רצה מברך על הפתיתין, ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן, ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר, שלמה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין, אמר רבי ירמיה בר אבא, אמר רב נחמן בר יצחק, וירא שמים יוצא ידי שניהן במחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, שכך עשה מר בנו של רבינא שהניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע כששניהן בידו או מה שלמה או מהפרוסה, וכן למדו לפני רב נחמן בר יצחק, שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך, אמר לו מה שמך, א"ל שלמן, אמר לו שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים, אמר רב פפא, הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, לפי שנאמר 'לחם עני', ודרכו בפרוסה.
ובתוספות כתבו בדברי רש"י שבוצע או את שניהם אות את השלימה בלבד, לפי שמניח את הפרוסה בתוך השלימה נראה שבוצע גם על הפרוסה ומשמע שהשלימה עיקר, ולפי' רש"י, ירא שמים יוצא ידי שניהם בפתיתין ושלימה, ולפי' ר"ת מספיק שמברך רק על השלימה ויצא כשיטת שניהם, שרב הונא הוסיף שאם ירצה יכול לברך על הפרוסה וודאי שיוצא על השלימה, ולדבריו מה שאמרו יוצא ידי שניהם היינו על פרוסה של חטים ושלימה של שעורים.
לחם משנה
והנה מצינו בגמ' בברכות (לט, א) אמר רבי אבא, ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, משום שנאמר 'לחם משנה', אמר רב אשי, שראה את רב כהנא שלקח שתי ככרות ובצע על אחת, רבי זירא בצע על פרוסה גדולה שהיתה מספיקה לכל סעודות השבת, אמר רבינא לרב אשי, שהרי נראה כרעבתנות, א"ל כיון שכל יום אינו עושה כך ורק בשבת אי"ז נראה כרעבתנות, רב אמי ורב אסי כשהיה מזדמן לידם לחם שערבו בו כבר עירוב חצרות היו מברכין המוציא לחם מן הארץ, כיון שנעשתה בו מצוה אחת יעשו בו מצוה נוספת.
וכתב הרשב"א, בדברי רבי זירא, שרש"י ביאר שמברך על פרוסה אחת לכל הסעודות, והקשה שלא משמע כן בלשון, ועוד במה שאמרו שנראה כרעבתנות שכך בעה"ב בוצע, ועוד שהרי ר' חייא אמר שצרי לבצוע על שני ככרות, אלא סבר הרשב"א שרבי זירא בצע על כל הככרות שהיו מונחות לפניו לאכול ולכך היה נראה כרעבתנות ולכך אמר רב אשי שרב כהנא בצע רק על ככר אחת, וכן פי' רב האי גאון שרבי זירא היה בוצע על שתי הככרות.
וכן מצינו בדברי הגמ' בשבת (קיז, ב) אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' לאלתר, ובדברי ר' אשי שאפשר לבצוע על אחת מצינו מקור מהפסוק שנאמר 'לקטו' ומשמע אחיזה, אבל בציעה לא כתיב משנה, וברבי זירא שבצע על כל הפרוסה כתב רש"י, פרוסה גדולה, ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה.
סעודות שבת
ועוד מצינו בגמ' שם, תנו רבנן, כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש, רבי חידקא אומר, ארבע, אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, 'ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה', רבי חידקא סבר, שלש סעודות ביום מלבד הסעודה בלילה, ורבנן סברו שלש סעודות כולל סעודת הלילה.
וכן כתב הרמב"ם (פ"ל הל' שבת ה"ט), חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים, וכן כתב בהלכות ברכות (פרק ז).
וכן כתב בשולחן ערוך (או"ח רעד, א), בוצע על שתי ככרות שלימות, שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה. וכתב הרמ"א, ודוקא בלילי שבת, אבל ביום השבת או בלילי יום טוב בוצע על העליונה, והטעם הוא על דרך הקבלה, וכתב במשנה ברורה (סק"ד) רש"ל ושל"ה נהגו לחתוך שניהם כפירוש הרשב"א וכן הסכים הגר"א ואם מקפיד על ההוצאה עושה ג' חלות גדולות וג' קטנות ובכל סעודה בוצע אחת גדולה ואחת קטנה והעולם נוהגין כהשו"ע.
וכתב בשנה ברורה (סק"ב) שעוגה שנשרפה קצת ועדיין לא נחתך ממנה יש אומרים דיוצאין בו לענין לחם משנה, ואם אין לו פת שלמה אינו מעכב ויכול לקדש אפילו על כזית פת ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה וכשמוציא אחרים יאמר ברשות רבותי אף על פי שהוא הבעה"ב או הגדול והוא מדרך ענוה.
בערוך השולחן (סעיף א) הביא את דברי המכילתא (בשלח פרשה ד) לחם משנה ר' יהושע אומר לחם כפול, וכתב שנראה שזהו דין תורה ולא אסמכתא בעלמא דבאמת הך לחם משנה מיותר לגמרי.
אם לחם משנה קודם לנר חנוכה
והנה כתב בשולחן ערוך (או"ח תרעח, א), מי שאין ידו משגת לקנות נר של חנוכה ושל שבת יקנה של שבת משום שלום ביתו, ואם יש לו לנר של שבת ואין לו לנח חנוכה ולקידוש היום יקנה לנר חנוכה משום פרסומי ניסא, וכתב הרמ"א וה"ה שנר חנוכה קודם להבדלה.
והביא הט"ז (סק"ב) שכתב הר"ן וב"י, אף ע"ג שקידוש דאורייתא ונר חנוכה מדרבנן כיון שאפשר לקדש על הפת לכך שמן לנר חנוכה, ולפי זה אם אין לו פת עדיף פת שצריך לקדש עליו מדאורייתא, אבל הרמב"ם (פ"ד הל' חנוכה הי"ד) כתב שנר חנוכה וקידוש היום שניהם מדרבנן ונר חנוכה עדיף מקידוש היום משום פרסום הנס וא"כ אפי' אין לו פת נר חנוכה עדיף, וכתב הט"ז, שנראה שודאי פת קודם, ומה שמצינו (סי' רעא) שקידוש קודם לצרכי סעודה היינו שאר צרכי סעודה כגון תבשילין שהוא כבוד יום אבל הפת של לחם משנה הוא קודם ליין קידוש שהרי לחם משנה לכו"ע הוא מדאורייתא כפי שאמר ר' אבא שנאמר 'לחם משנה' ושלש סעודות ג"כ מדאורייתא, וצריך בפת ולכך קודם לנח חנוכה.
ובפרי מגדים (משבצות זהב סק"א) כתב על דברי הט"ז שצריך ברכת המזון שיהא שני סעודות, לפי ששלש סעודת הם מדרבנן, שהמקור לזה הוא אסמכתא ג' היום, והאליה רבה והלבוש כתבו שהם דין מהתורה, ולכאורה נראה שתלוי בדין חיוב ג' סעודות שאם הם מהתורה הרי גם חיוב לחם משנה הוא מהתורה ואם הם מדרבנן הרי שגם לחם משנה הוא מדרבנן.
נשים בחיוב
והנה בחידושי הר"ן (שבת קיז, ב) הביא דברי ר"ת שנשים חייבות בשלש סעודות וכן לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס, וכתב שאי"צ לכך לפי שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין שנאמר זכור ושמור מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה דכלל זה הוא כל חיובי שבת.
וכן כתב במרדכי (מגילה רמז תשפ בהגה"ה) הקשה, שיהיו נשים חייבות בסוכה שאף הן היו בנס של ענני כבוד וכן יהיו חייבות במצה מטעם זה ומה צריך טעם דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ותירץ, שלא אומרים טעם זה אלא בדברים שהם מדרבנן כגון מגילה וחנוכה וד' כוסות, משמע שאם החיוב הוא מטעם שהיו באותו הנס של המן הרי החיוב הוא מדרבנן, ואם נלמד מהיקש שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה הרי מ"מ חיובו מהתורה, וכן הביא במשנה ברורה (סק"א) וגם הנשים מחויבות בלחם משנה שהיו ג"כ בנס המן.
מאידך, בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קיד) ביאר, את המנהג שרווח בימיו שנשים אינן מקפידות על לחם משנה שכתב כי מנהג זה של הנשים תורה הוא, אלא שמדבריו נשמע כי נשים פטורות מחיוב לחם משנה מכל וכל, ואילו לעיל הובא מדברי הראשונים נראה שנשים בלחם משנה.
כיצד ינהגו בפני בעל הבית
לכתחילה בוודאי עדיף שלפני כל אחד ואחד מהסועדים המסובים אצל בעל הבית, ונשים בכללם, יהיה לחם משנה שעליו יברך ויבצע, בשלחן ערוך (סעי' ג) כתב, לגבי סדר הטעימה מהפת כאשר יש לחם משנה רק לפני בעל הבית או כשיש לחם משנה לפני כל אחד ואחד מהמסובים, אך כאשר יש לחם משנה רק לפני בעל הבית, יש לברר כיצד יוצאים המסובים ידי חובת הלחם משנה.
ואמנם כתב בערוך השלחן (סעי' ד) שהמדקדקים נוהגים שהבעל הבית כשנטל אינו בוצע עד שיטלו כל המסובין את ידיהם ויושבים על השולחן ואז בוצע על הלחם משנה וכולם יוצאין ידי חובתן בזה. ואף במקומות שיש לפני כל אחד מהמסובין לחם משנה מכל מקום לפני הנשים אין דרך ליתן לפניהם לחם משנה ולכן צריך הבעל הבית להמתין עליהם, וכך יש לנהוג כמו שכתבתי, שהלחם משנה יהיה רק לפני הבעל הבית, והוא ימתין עד שכל המסובין ישבו על השולחן אנשים ונשים וזהו מצוה מן המובחר, ומפורש בדבריו שאכן יש לדקדק להמתין לנשים כדי שיצאו ידי חובת חיובן בלחם משנה על ידי שמיעת ברכת המוציא מהמברך, וכן פסק המשנה ברורה (סק"ג) ונכון לנהוג שזה שהבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה, ויש להעיר במש"כ ערוך השלחן שזו מצוה מן המובחר, ואין זה חיוב מעיקר הדין אלא מנהג המדקדקים, וכן בלשון המשנה ברורה נכון לנהוג ולא כתב שיש חיוב לנהוג כן.
וכן הביא בשו"ת באר משה (חלק ה סי' עה), שהנשים והבנות יוצאות עם הלחם משנה של בעליהן ואביהם, כאילו הן ברכו בעצמן על הלחם משנה, שאם יברכו לעצמן על פרוסת הלחם אם כן לא יקיימו מצות לחם משנה כלל, וכן היה מנהגו של החתם סופר, שהיה מוציא בני ביתו בלחם משנה בכל שבתות ויו"ט של שנה, ומתבאר בדברי כל פוסקים הנ"ל, כי נשים יוצאות ידי חיוב הלחם משנה על ידי שמיעת ברכת המוציא של בעל הבית, ולכן בעל הבית צריך להמתין עד שתבואנה הנשים לשלחן ויענו אמן אחר ברכתו, ובכך מקיימים את דין הלחם משנה המונח לפני הבוצע, ולפיכך עליהן להיות נוכחות בשעה הברכה.
חיוב לחם משנה בבציעה
שיטה נוספת בגדר חיוב לחם משנה היא דעת האשל אברהם מבוטשאטש (סי' רעד) שעיקר חיוב לחם משנה הוא הבציעה ויוצא ידי חובת החיוב מדין שליחות בשמיעה מהבוצע, ולאחר מכן מברך כל אחד בעצמו, ובשו"ת באר משה הביא שהקשו על האשל אברהם, כיצד שייך דין שליחות על בציעת הלחם משנה, והרי לכאורה זו מצוה שבגופו, וכדברי תוספות רי"ד בקידושין, שאין דין שליחות במצוה המוטלת על גופו של אדם ומשום כך אינו יכול לקיים מצות הנחת תפילין או ישיבה בסוכה על ידי שליח, ואם כן, גם אם יוצא בברכת המוציא על ידי שמיעה מן המברך מדין שומע כעונה, אך עדיין לא מובן כיצד מועילה שליחות לצאת ידי חובת הבציעה.
ותירץ הבאר משה כי בוודאי עיקר המצוה שיהיה הפת נבצע ולא שהוא יבצע, וממילא מהני בזה שליחות ואינו נחשב למצוה שבגופו, ולכן לפי ערוך השלחן והמשנה ברורה, המברך והבוצע מוציא את השומע עם הברכה מטעם ערבות, ועם הבציעה מטעם שליחות, והאשל אברהם סבר שמצות ב' הלחם מקיים השומע בתורת שליחות, והברכה אין לו שום שייכות עם מצות הבציעה, וכל אחד ואחד יכול לברך ברכת המוציא בעצמו, ולכך אין הנשים צריכות לשמוע לפי שממנות את בעליהן לשליח.
חיוב לחם משנה לבוצע
בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קכו) כתב, מה שלא ראינו מרבנן קשישאי צדיקים וגדולי הדור, שהנשים ישמעו ברכת המוציא כדי לצאת ידי חובת לחם משנה, וההכרח לומר דמה שמוציאין אחרים בלחם משנה הוא בזה שהאחרים אוכלים מפריסת המוציא של הבוצע, ולא בברכת המוציא, בהמשך דבריו כתב, מהלך מחודש בגדר חיוב לחם משנה, שהוא מתקיים בעצם ההכנה שיש על השולחן לחם משנה, ובשל כך אין מזה כלל לענין שליחות ומצוה שבגופו, דאין המצוה לאכול כפול, אלא שעיקר החיוב להכין ולקבוע הסעודה בדרך כפל, ואם כן כשבעל הבית הכין וקבע על ב' הככרות אפשר שמועיל למסובים, וכיון שמונח על השולחן שמסובים ואוכלים עליו, בזה נתקיים המצוה של לחם משנה, ולפי זה מיושב מנהג רבנן קשישאי שלא שמעו המוציא דכיון שפרסו לה מהככר, ראש המסובין הבוצע שלהם, שעליו החיוב.
חיוב מדין סעודת שבת או דין בשלם
והנה יש לדון בגדר חיוב לחם משנה ובציעתו, האם זהו חיוב מדין סעודת שבת, או שגדר חיוב הבציעה על לחם משנה נובע מהדין שצריך לברך ולבצוע בסעודה פת שלימה, ולפי זה, אפשר לומר שאם עיקר החיוב לבצוע על לחם משנה הוא מדיני סעודת שבת, מיושב המנהג שנשים אינן שומעות ברכת המוציא, שבעצם ההשתתפות בסעודה שבה בצע בעל הבית על שתי ככרות, יוצאים ידי חובת חיוב לחם משנה, מאחר ונתקיים דין סעודת שבת שבצעו בה על לחם משנה, אך אם עיקר יסוד חיוב לחם משנה הוא מדיני בציעת הפת אם נטל פרוסה מהככר שבצעו עליה לחם משנה מבלי שהשתתף בברכת המוציא הרי לא יצא ידי חובת לחם משנה כי לא קיים את דין בציעת הפת על לחם משנה.
עניין ההכנה לשבת
בפחד יצחק (שבת רשימות ג, ז) כתב, לגבי מצות הכנה לשבת בערב שבת, ואף על פי שמצינו ענין ההכנה בכל המצוות, וכמו שמצינו לגבי בגד בשעת התפלהף שנאמר 'הכון לקראת אלקיך ישראל', מכל מקום הכנות שבת בערב שבת פנים אחרים וחדשים יש בה, שכן מצינו ברמב"ם שיושב ומיחל בכובד ראש להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, ובודאי שהיחול הזה לבואה של שבת המלכה הוא בבחינת צפית לישועה ביחס לשבת, שכולה שבת דאחהי"מ, והרי זה נכלל בכל בחינת המעין שנאמרה בשבת, שהייחול לשבת היא מעין הצפיה הכללית לקראת הישועה הכללית, והכנה זו היא צפיה לשבת מבחינת מעשה, שהצפיה היא מחובת הלבבות, אבל הכנה בערב שבת היא המצוה המעשית של הצפיה הזו, ולזה אנו אומרים שירידת לחם משנה בערב שבת היא מעשה גבוה של צפיה לשבת, וכשם שבגופה של שבת, הננו מעמידים את עצמנו בדוגמא של מעלה, כן גם בצפיה לשבת, הננו מעמידים את עצמנו בדוגמא של מעלה, ומתחילים במעשה הצפיה תיכף להבאת המן, והיינו הכנה סמוך להבאה.
לחם משנה
האם חייבים ככר שלימה לסעודת שבת???
כמה סעודות חייבים בשבת???
האם לחם משנה קודם לנר חנוכה???
האם לחם משנה מדאורייתא או מדרבנן???
האם נשים חייבות הלחם משנה???
כיצד ינהגו בפני בעל הבית???
החיוב לחם משנה בבציעה???
האם החיוב מדין סעודת שבת או דין בשלם???
ענין ההכנה לשבת.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (שמות טז, ה)
ככר שלימה לסעודת שבת
והנה מצינו בגמ' בברכות (לט, ב) איתמר, הביאו לפניהם פתיתין ושלמין, אמר רב הונא, אם רצה מברך על הפתיתין, ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן, ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר, שלמה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין, אמר רבי ירמיה בר אבא, אמר רב נחמן בר יצחק, וירא שמים יוצא ידי שניהן במחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, שכך עשה מר בנו של רבינא שהניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע כששניהן בידו או מה שלמה או מהפרוסה, וכן למדו לפני רב נחמן בר יצחק, שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך, אמר לו מה שמך, א"ל שלמן, אמר לו שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים, אמר רב פפא, הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, לפי שנאמר 'לחם עני', ודרכו בפרוסה.
ובתוספות כתבו בדברי רש"י שבוצע או את שניהם אות את השלימה בלבד, לפי שמניח את הפרוסה בתוך השלימה נראה שבוצע גם על הפרוסה ומשמע שהשלימה עיקר, ולפי' רש"י, ירא שמים יוצא ידי שניהם בפתיתין ושלימה, ולפי' ר"ת מספיק שמברך רק על השלימה ויצא כשיטת שניהם, שרב הונא הוסיף שאם ירצה יכול לברך על הפרוסה וודאי שיוצא על השלימה, ולדבריו מה שאמרו יוצא ידי שניהם היינו על פרוסה של חטים ושלימה של שעורים.
לחם משנה
והנה מצינו בגמ' בברכות (לט, א) אמר רבי אבא, ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, משום שנאמר 'לחם משנה', אמר רב אשי, שראה את רב כהנא שלקח שתי ככרות ובצע על אחת, רבי זירא בצע על פרוסה גדולה שהיתה מספיקה לכל סעודות השבת, אמר רבינא לרב אשי, שהרי נראה כרעבתנות, א"ל כיון שכל יום אינו עושה כך ורק בשבת אי"ז נראה כרעבתנות, רב אמי ורב אסי כשהיה מזדמן לידם לחם שערבו בו כבר עירוב חצרות היו מברכין המוציא לחם מן הארץ, כיון שנעשתה בו מצוה אחת יעשו בו מצוה נוספת.
וכתב הרשב"א, בדברי רבי זירא, שרש"י ביאר שמברך על פרוסה אחת לכל הסעודות, והקשה שלא משמע כן בלשון, ועוד במה שאמרו שנראה כרעבתנות שכך בעה"ב בוצע, ועוד שהרי ר' חייא אמר שצרי לבצוע על שני ככרות, אלא סבר הרשב"א שרבי זירא בצע על כל הככרות שהיו מונחות לפניו לאכול ולכך היה נראה כרעבתנות ולכך אמר רב אשי שרב כהנא בצע רק על ככר אחת, וכן פי' רב האי גאון שרבי זירא היה בוצע על שתי הככרות.
וכן מצינו בדברי הגמ' בשבת (קיז, ב) אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' לאלתר, ובדברי ר' אשי שאפשר לבצוע על אחת מצינו מקור מהפסוק שנאמר 'לקטו' ומשמע אחיזה, אבל בציעה לא כתיב משנה, וברבי זירא שבצע על כל הפרוסה כתב רש"י, פרוסה גדולה, ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה.
סעודות שבת
ועוד מצינו בגמ' שם, תנו רבנן, כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש, רבי חידקא אומר, ארבע, אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, 'ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה', רבי חידקא סבר, שלש סעודות ביום מלבד הסעודה בלילה, ורבנן סברו שלש סעודות כולל סעודת הלילה.
וכן כתב הרמב"ם (פ"ל הל' שבת ה"ט), חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים, וכן כתב בהלכות ברכות (פרק ז).
וכן כתב בשולחן ערוך (או"ח רעד, א), בוצע על שתי ככרות שלימות, שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה. וכתב הרמ"א, ודוקא בלילי שבת, אבל ביום השבת או בלילי יום טוב בוצע על העליונה, והטעם הוא על דרך הקבלה, וכתב במשנה ברורה (סק"ד) רש"ל ושל"ה נהגו לחתוך שניהם כפירוש הרשב"א וכן הסכים הגר"א ואם מקפיד על ההוצאה עושה ג' חלות גדולות וג' קטנות ובכל סעודה בוצע אחת גדולה ואחת קטנה והעולם נוהגין כהשו"ע.
וכתב בשנה ברורה (סק"ב) שעוגה שנשרפה קצת ועדיין לא נחתך ממנה יש אומרים דיוצאין בו לענין לחם משנה, ואם אין לו פת שלמה אינו מעכב ויכול לקדש אפילו על כזית פת ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה וכשמוציא אחרים יאמר ברשות רבותי אף על פי שהוא הבעה"ב או הגדול והוא מדרך ענוה.
בערוך השולחן (סעיף א) הביא את דברי המכילתא (בשלח פרשה ד) לחם משנה ר' יהושע אומר לחם כפול, וכתב שנראה שזהו דין תורה ולא אסמכתא בעלמא דבאמת הך לחם משנה מיותר לגמרי.
אם לחם משנה קודם לנר חנוכה
והנה כתב בשולחן ערוך (או"ח תרעח, א), מי שאין ידו משגת לקנות נר של חנוכה ושל שבת יקנה של שבת משום שלום ביתו, ואם יש לו לנר של שבת ואין לו לנח חנוכה ולקידוש היום יקנה לנר חנוכה משום פרסומי ניסא, וכתב הרמ"א וה"ה שנר חנוכה קודם להבדלה.
והביא הט"ז (סק"ב) שכתב הר"ן וב"י, אף ע"ג שקידוש דאורייתא ונר חנוכה מדרבנן כיון שאפשר לקדש על הפת לכך שמן לנר חנוכה, ולפי זה אם אין לו פת עדיף פת שצריך לקדש עליו מדאורייתא, אבל הרמב"ם (פ"ד הל' חנוכה הי"ד) כתב שנר חנוכה וקידוש היום שניהם מדרבנן ונר חנוכה עדיף מקידוש היום משום פרסום הנס וא"כ אפי' אין לו פת נר חנוכה עדיף, וכתב הט"ז, שנראה שודאי פת קודם, ומה שמצינו (סי' רעא) שקידוש קודם לצרכי סעודה היינו שאר צרכי סעודה כגון תבשילין שהוא כבוד יום אבל הפת של לחם משנה הוא קודם ליין קידוש שהרי לחם משנה לכו"ע הוא מדאורייתא כפי שאמר ר' אבא שנאמר 'לחם משנה' ושלש סעודות ג"כ מדאורייתא, וצריך בפת ולכך קודם לנח חנוכה.
ובפרי מגדים (משבצות זהב סק"א) כתב על דברי הט"ז שצריך ברכת המזון שיהא שני סעודות, לפי ששלש סעודת הם מדרבנן, שהמקור לזה הוא אסמכתא ג' היום, והאליה רבה והלבוש כתבו שהם דין מהתורה, ולכאורה נראה שתלוי בדין חיוב ג' סעודות שאם הם מהתורה הרי גם חיוב לחם משנה הוא מהתורה ואם הם מדרבנן הרי שגם לחם משנה הוא מדרבנן.
נשים בחיוב
והנה בחידושי הר"ן (שבת קיז, ב) הביא דברי ר"ת שנשים חייבות בשלש סעודות וכן לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס, וכתב שאי"צ לכך לפי שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין שנאמר זכור ושמור מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה דכלל זה הוא כל חיובי שבת.
וכן כתב במרדכי (מגילה רמז תשפ בהגה"ה) הקשה, שיהיו נשים חייבות בסוכה שאף הן היו בנס של ענני כבוד וכן יהיו חייבות במצה מטעם זה ומה צריך טעם דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ותירץ, שלא אומרים טעם זה אלא בדברים שהם מדרבנן כגון מגילה וחנוכה וד' כוסות, משמע שאם החיוב הוא מטעם שהיו באותו הנס של המן הרי החיוב הוא מדרבנן, ואם נלמד מהיקש שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה הרי מ"מ חיובו מהתורה, וכן הביא במשנה ברורה (סק"א) וגם הנשים מחויבות בלחם משנה שהיו ג"כ בנס המן.
מאידך, בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קיד) ביאר, את המנהג שרווח בימיו שנשים אינן מקפידות על לחם משנה שכתב כי מנהג זה של הנשים תורה הוא, אלא שמדבריו נשמע כי נשים פטורות מחיוב לחם משנה מכל וכל, ואילו לעיל הובא מדברי הראשונים נראה שנשים בלחם משנה.
כיצד ינהגו בפני בעל הבית
לכתחילה בוודאי עדיף שלפני כל אחד ואחד מהסועדים המסובים אצל בעל הבית, ונשים בכללם, יהיה לחם משנה שעליו יברך ויבצע, בשלחן ערוך (סעי' ג) כתב, לגבי סדר הטעימה מהפת כאשר יש לחם משנה רק לפני בעל הבית או כשיש לחם משנה לפני כל אחד ואחד מהמסובים, אך כאשר יש לחם משנה רק לפני בעל הבית, יש לברר כיצד יוצאים המסובים ידי חובת הלחם משנה.
ואמנם כתב בערוך השלחן (סעי' ד) שהמדקדקים נוהגים שהבעל הבית כשנטל אינו בוצע עד שיטלו כל המסובין את ידיהם ויושבים על השולחן ואז בוצע על הלחם משנה וכולם יוצאין ידי חובתן בזה. ואף במקומות שיש לפני כל אחד מהמסובין לחם משנה מכל מקום לפני הנשים אין דרך ליתן לפניהם לחם משנה ולכן צריך הבעל הבית להמתין עליהם, וכך יש לנהוג כמו שכתבתי, שהלחם משנה יהיה רק לפני הבעל הבית, והוא ימתין עד שכל המסובין ישבו על השולחן אנשים ונשים וזהו מצוה מן המובחר, ומפורש בדבריו שאכן יש לדקדק להמתין לנשים כדי שיצאו ידי חובת חיובן בלחם משנה על ידי שמיעת ברכת המוציא מהמברך, וכן פסק המשנה ברורה (סק"ג) ונכון לנהוג שזה שהבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה, ויש להעיר במש"כ ערוך השלחן שזו מצוה מן המובחר, ואין זה חיוב מעיקר הדין אלא מנהג המדקדקים, וכן בלשון המשנה ברורה נכון לנהוג ולא כתב שיש חיוב לנהוג כן.
וכן הביא בשו"ת באר משה (חלק ה סי' עה), שהנשים והבנות יוצאות עם הלחם משנה של בעליהן ואביהם, כאילו הן ברכו בעצמן על הלחם משנה, שאם יברכו לעצמן על פרוסת הלחם אם כן לא יקיימו מצות לחם משנה כלל, וכן היה מנהגו של החתם סופר, שהיה מוציא בני ביתו בלחם משנה בכל שבתות ויו"ט של שנה, ומתבאר בדברי כל פוסקים הנ"ל, כי נשים יוצאות ידי חיוב הלחם משנה על ידי שמיעת ברכת המוציא של בעל הבית, ולכן בעל הבית צריך להמתין עד שתבואנה הנשים לשלחן ויענו אמן אחר ברכתו, ובכך מקיימים את דין הלחם משנה המונח לפני הבוצע, ולפיכך עליהן להיות נוכחות בשעה הברכה.
חיוב לחם משנה בבציעה
שיטה נוספת בגדר חיוב לחם משנה היא דעת האשל אברהם מבוטשאטש (סי' רעד) שעיקר חיוב לחם משנה הוא הבציעה ויוצא ידי חובת החיוב מדין שליחות בשמיעה מהבוצע, ולאחר מכן מברך כל אחד בעצמו, ובשו"ת באר משה הביא שהקשו על האשל אברהם, כיצד שייך דין שליחות על בציעת הלחם משנה, והרי לכאורה זו מצוה שבגופו, וכדברי תוספות רי"ד בקידושין, שאין דין שליחות במצוה המוטלת על גופו של אדם ומשום כך אינו יכול לקיים מצות הנחת תפילין או ישיבה בסוכה על ידי שליח, ואם כן, גם אם יוצא בברכת המוציא על ידי שמיעה מן המברך מדין שומע כעונה, אך עדיין לא מובן כיצד מועילה שליחות לצאת ידי חובת הבציעה.
ותירץ הבאר משה כי בוודאי עיקר המצוה שיהיה הפת נבצע ולא שהוא יבצע, וממילא מהני בזה שליחות ואינו נחשב למצוה שבגופו, ולכן לפי ערוך השלחן והמשנה ברורה, המברך והבוצע מוציא את השומע עם הברכה מטעם ערבות, ועם הבציעה מטעם שליחות, והאשל אברהם סבר שמצות ב' הלחם מקיים השומע בתורת שליחות, והברכה אין לו שום שייכות עם מצות הבציעה, וכל אחד ואחד יכול לברך ברכת המוציא בעצמו, ולכך אין הנשים צריכות לשמוע לפי שממנות את בעליהן לשליח.
חיוב לחם משנה לבוצע
בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קכו) כתב, מה שלא ראינו מרבנן קשישאי צדיקים וגדולי הדור, שהנשים ישמעו ברכת המוציא כדי לצאת ידי חובת לחם משנה, וההכרח לומר דמה שמוציאין אחרים בלחם משנה הוא בזה שהאחרים אוכלים מפריסת המוציא של הבוצע, ולא בברכת המוציא, בהמשך דבריו כתב, מהלך מחודש בגדר חיוב לחם משנה, שהוא מתקיים בעצם ההכנה שיש על השולחן לחם משנה, ובשל כך אין מזה כלל לענין שליחות ומצוה שבגופו, דאין המצוה לאכול כפול, אלא שעיקר החיוב להכין ולקבוע הסעודה בדרך כפל, ואם כן כשבעל הבית הכין וקבע על ב' הככרות אפשר שמועיל למסובים, וכיון שמונח על השולחן שמסובים ואוכלים עליו, בזה נתקיים המצוה של לחם משנה, ולפי זה מיושב מנהג רבנן קשישאי שלא שמעו המוציא דכיון שפרסו לה מהככר, ראש המסובין הבוצע שלהם, שעליו החיוב.
חיוב מדין סעודת שבת או דין בשלם
והנה יש לדון בגדר חיוב לחם משנה ובציעתו, האם זהו חיוב מדין סעודת שבת, או שגדר חיוב הבציעה על לחם משנה נובע מהדין שצריך לברך ולבצוע בסעודה פת שלימה, ולפי זה, אפשר לומר שאם עיקר החיוב לבצוע על לחם משנה הוא מדיני סעודת שבת, מיושב המנהג שנשים אינן שומעות ברכת המוציא, שבעצם ההשתתפות בסעודה שבה בצע בעל הבית על שתי ככרות, יוצאים ידי חובת חיוב לחם משנה, מאחר ונתקיים דין סעודת שבת שבצעו בה על לחם משנה, אך אם עיקר יסוד חיוב לחם משנה הוא מדיני בציעת הפת אם נטל פרוסה מהככר שבצעו עליה לחם משנה מבלי שהשתתף בברכת המוציא הרי לא יצא ידי חובת לחם משנה כי לא קיים את דין בציעת הפת על לחם משנה.
עניין ההכנה לשבת
בפחד יצחק (שבת רשימות ג, ז) כתב, לגבי מצות הכנה לשבת בערב שבת, ואף על פי שמצינו ענין ההכנה בכל המצוות, וכמו שמצינו לגבי בגד בשעת התפלהף שנאמר 'הכון לקראת אלקיך ישראל', מכל מקום הכנות שבת בערב שבת פנים אחרים וחדשים יש בה, שכן מצינו ברמב"ם שיושב ומיחל בכובד ראש להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, ובודאי שהיחול הזה לבואה של שבת המלכה הוא בבחינת צפית לישועה ביחס לשבת, שכולה שבת דאחהי"מ, והרי זה נכלל בכל בחינת המעין שנאמרה בשבת, שהייחול לשבת היא מעין הצפיה הכללית לקראת הישועה הכללית, והכנה זו היא צפיה לשבת מבחינת מעשה, שהצפיה היא מחובת הלבבות, אבל הכנה בערב שבת היא המצוה המעשית של הצפיה הזו, ולזה אנו אומרים שירידת לחם משנה בערב שבת היא מעשה גבוה של צפיה לשבת, וכשם שבגופה של שבת, הננו מעמידים את עצמנו בדוגמא של מעלה, כן גם בצפיה לשבת, הננו מעמידים את עצמנו בדוגמא של מעלה, ומתחילים במעשה הצפיה תיכף להבאת המן, והיינו הכנה סמוך להבאה.
