בגדר שמחת פורים ובענין מערבין שמחה בשמחה בפורים בהלכה ובאגדה
א. במגילה ה,ב אקשינן היכי נטע רבי נטיעה בפורים והא אסירא מלאכה בפורים, ומפרקינן דנטיעה של שמחה הויא, דהיינו נטיעת אבורנקי, שהוא אילן שצילו נאה והמלכים מתעדנים תחתיו בימות החמה. וחזינן דכל מיני שמחה שייכי בפורים, גם מה שאין לו הנאה ממנו לפי שעה רק יש לו קורת רוח ושמחה על שם העתיד לכשיגדל העץ, גם זה שייך לשמחת פורים להתיר מלאכה כזו.ומזה יראה דשמחת פורים עניינה עצם השמחה, בלי שיהיה הדבר תלוי באיזה ענין או טעם, וכל שיש לו שמחה שפיר מקיים ענין היום.
והראוני שככל הדברים האלה איתא בס' עמק ברכה עמ' קכ"ו בענין סעודת פורים משמיה דהגרי"ז, וז"ל, וממו"ר הגאב"ד דבריסק שמעתי שאמר, הא דנשתנה שמחת פורים מכל שאר השמחות של מועדים, דלא מצינו בשום שמחה דין כזה שיתחייב לבסומי בשתיית יין עד דלא ידע וכו', - משום דבכל המועדות עיקר מצות שמחה אינו אלא לשמוח בהשם, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה, וכמבואר ברמב"ם פ"ו מה' יו"ט ה"כ, יעו"ש, וכן הוא במדרש רבה שה"ש פ"א: זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו איני יודע אם בו ביום או בו בהקב"ה ת"ל נגילה ונשמחה בך; אבל בפורים, כיון דכתיב משתה ושמחה, נמצא שהמשתה עצמה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה, ועל יסוד זה של מצות משתה תקנו דין זה שחייב לבסומי עד דלא ידע וכו'. עכ"ל העמק ברכה.
ב. פסק השו"ע ס"ס תרצ"ו דנושאים אשה בפורים. ומקור דין זה הביא הב"י מהרשב"א בשו"ת ג,רעו, וז"ל, עוד שאלת אם מותר לישא אשה בפורים כיון דקיי"ל אין נושאין אשה במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה והאי טעמא נמי שייך בפורים דהא שמחה בשמחה היא ושמחה ומשתה קבילו עלייהו. תשובה: מסתברא שהוא מותר, דושמחת בחגך כתיב בחגך ולא באשתך, אבל בפורים מותר. ועוד דהוה ליה חד יומא ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה, וכמאן דאמר טעמא משום בטול פריה ורביה. ובעניינים אלו הולכין בהם להקל דמדרבנן הם.
והנה בדין נשיאת נשים במועד אמרינן במתני' מו"ק ח,ב אין נושאין נשים במועד וכו' מפני ששמחה היא לו. ובטעמא דמילתא איתא בגמ' כמה מ"ד, ומבין כולם עולים ג' טעמים, חדא דאין מערבין שמחה בשמחה, ועוד מפני שמניח שמחת הרגל ועסק בשמחת אשתו, וכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך, טעם שלישי מפני הטורח ורביעי מפני ביטול פו"ר, דמשהי אינש נפשיה כל השנה ונושא במועד שיהא עושה סעודה אחת למועד ולנישואין.
והרשב"א נחת לפרש מ"ט ל"ש בפורים טעמא דושמחת בחגך וביטול פו"ר, וטירחא לא אסירא בפורים, אבל טעם הראשון דאין מערבין לא נחת לפרש למה לא נאסור לישא בפורים מטעם זה. והיה מקום לפרש דזהו שסיים דבריו דבעניינים אלו מקילין דמדרבנן הם, ור"ל דאף דלחד טעמא כשם שאסרו במועד היה לאסור בפורים, בדרבנן סמכינן להקל דטעמא דאיסור נשיאת נשים במועד הוא כאידך מ"ד, ופורים שריא. וראה להלן שכך פי' בו המג"א.
ג. ומצאנו בראשוני אשכנז שאסרו הנישואין בפורים מטעם עירוב שמחה בשמחה, והוא בשו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"א, שכתב שהועד לפניו על מהר"י וייל שמיחה מלפדות בכור אדם בפורים כדי שלא לערבב שמחה בשמחה, ואפי' ביום בפורים דמוקפין אסר מהרי"ו לפדות בכור דכתיב את שני הימים האלה. ואמרו בפ"ק (מגילה ה ב) לאסור של זה בזה, פי' הספד ותענית אסור אפי' לבן עיר בט"ו, ויליף ממשתה ושמחה, לכן אין לערבב שמחה בשמחה. והביא ע"ז מדברי הגהות מיימוניות סוף ה' פורים דכ' ואם אירע נישואין בפורים יקראו שם בבית החתן והכלה [ואינו דברי הג"מ אלא הביא דברי הרוקח והוא ברוקח סי' ר"מ], ותמה מהר"י ברונא איך אירע נישואין בפורים. (ותמיהתו תמוהה, חדא דאפשר דמה דפשיטא למהרי"ו לאסור לא שמיעא להגה"מ [וכאמור הוא דברי הרוקח הקדום למהרי"ו], ועוד דשפיר יש לאוקמי דבריו בשבעת ימי המשתה.)
ובס' כלבו סי' מ"ה, וצ"ע אם נושאין נשים בפורים לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, או נאמר שלא אמרו אין מערבין אלא בימים טובים דכתיב בהו ושמחת בחגך מן התורה אבל אלו דברי קבלה הם, או דלמא חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וצ"ע, עכ"ל (וכ"ה בספרו ארחות חיים).
ד. הרמ"א בדרכי משה סי' תרצ"ו הביא דברי הכלבו דמספקא ליה ומהרי"ו דאסר, [ודברי ההג"מ מוקים בז' ימי המשתה, כנ"ל], אבל יצא לחלוק על דבריהם, וז"ל, ואני אומר אף על פי שאיני כדאי לחלוק עליהם מכל מקום אכתוב מה שנראה לי, ואף כי שמעתי מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נישואין בפורים, ואומר כי לא שייך עירוב שמחה בשמחה בפורים, דהא לגבי רגלים אמרינן טעמא בפרק קמא דמועד קטן (ח,ב) דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך, ובפורים לא כתיב רק משתה ושמחה, ובכל מאי דמשמח סגי ליה, ואף על גב דאמרינן בגמרא פרק קמא דמועד קטן לגבי רגלים טעמים אחרים מכל מקום לענין דינא לא פליגי. ותו דאמרינן (מגילה ה,ב) תני רב יוסף ימי משתה שאסור בתענית שמחה שאסור בהספד ומטעם זה פסקו רבים דאבלות נוהגת בו. ותו דאדתני (מו"ק ח ב) אין נושאין נשים במועד היה לשנות רבותא טפי אין נושאין נשים בפורים. ועוד דשום תנא או פוסק לא אישתמיט לומר דאסור לישא בפורים. ואף כי הכל בו מסתפק בדבר, ספיקא דרבנן לקולא. וכן כתב בית יוסף בשם תשובת הרשב"א בהדיא דשרי. ולכך אין למחות במקום שמקילין.
והוסיף הרמ"א, ואין להקשות מהא דכתבתי לעיל סימן תרפ"ח (אות ג) בשם הירושלמי דאסור לעשות סעודת פורים בשבת, דשאני התם דאין עשיית סעודה בשבת תלויה בבית דין ולא מקיים מה שכתוב לעשות ימי משתה כמו שכתבתי לעיל סימן תרפ"ח, אבל בכהאי גוונא שהכל בא על ידי שמחה שעושין מעצמן ולא מחוייב בה כבר, אין למחות ביד המקילין מטעמים שכתבתי, עכ"ל. וראה להלן בענין סעודת פורים בשבת.
ה. הלבוש או"ח תרצו,ח לא נקט כדעת רבו הרמ"א וכ' לאסור מטעם עירוב שמחה בשמחה, וז"ל, יש אומרים שמותר לישא אשה בפורים ולעשות סעודת נישואין וכו' ונ"ל לפי מאי דדרשינן לעיל סימן תרפ"ח פורים שחל בשבת לבני כרכים שיעשו סעודת פורים ביום א' ולא בשבת, משום לעשות אותם ימי משתה וגו', מי ששמחתו תלויה בתקנת מרדכי ובית דינו וכו', הכי נמי יש ליזהר שלא לעשות נישואין בפורים ביום י"ד, שלא לערב שמחתו בשמחת תקנת מרדכי ובית דינו וכו'.
והמג"א תרצו,יח הביא דברי הלבוש לאסור שמחת נישואין בפורים כמו שאסור סעודת פורים בשבת, וכתב לדחותו וז"ל, ול"נ דלא דמי דהתם הטעם דאם כן לא תהא סעודת פורים ניכרת אבל הכא מה בכך אם לא תהא סעודת הנישואין ניכרת. [ולהעיר מזה שלא הזכירו הלבוש והמג"א תי' הרמ"א עצמו בדרכי משה הנ"ל, דכל שהשמחה באה לו ע"י שחייב עצמו בשמחה שפיר דמי.]
והוסיף המג"א, אלא אי קשיא הא קשיא דהא קיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה כמו שכתבתי ריש סימן תקמ"ו וילפינן לה מקרא, א"כ היאך מותר לערב שמחת הנשואין בשמחת פורים, ויש לומ' דמש"ה סיים הרשב"א ודברים אלו מדרבנן הם והולכין להקל כלומר דלמאן דאמר אין מערבין באמת אסור, אבל כיון דלאידך שרי הולכין להקל. וא"כ לפי מה שכתבתי ריש סימן תקמ"ו דקיימא לן כמאן דאמר אין מערבין שמחה בשמחה, גם הכא אסור, לכן נ"ל שיעשה החופה ביום י"ג כנ"ל.
ו. רבינו הגרש"ז אויערבך זצ"ל, נשא אשה בפורים המשולש בירושת"ו, והיו נישואיו ביום שישי י"ד אדר, וסעודת נישואין היתה בליל ש"ק ט"ו אדר, ודיבר מענין זה, הובאו הדברים בס' הליכות שלמה, וכ' שם, ועיקר קושיית המג"א יש ליישב, דהכא לא שייך הא דאין מערבין שמחה בשמחה וכן בשמחת בחגך ולא באשתך, כיוון דעיקר השמחה הוא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ונמצא שאינו צריך לדעת ממה הוא שמח, עכ"ל. ועי' שם בדבריו מה שנתן טעם לדבר, אבל יסוד הענין הוא כמו שפתחנו לעיל, ששמחת פורים לא איכפ"ל על מה היא באה לו, אפילו נטיעת אבורנקי של מלכים שייכא בשמחת פורים.
ומצאתי שכבר כתב להוכיח מאבורנקי היעב"ץ במור וקציעה סי' תרצ"ו, וז"ל, שם כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה, ליתסר, דהא בפורים נמי כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה. וי"ל פורים שאני, דאפילו נטיעה של שמחה שריא ביה, ולא גרעא נישואין, כ"ש בבחורה וילדה בת בנים, דמקיים ביה נמי בבוקר זרע את זרעך, ומטע ה' להתפאר, נטיעה של שמחה היא ודאי, לשם ולשאר.
דברי אגדה
ענין זה ששמחת פורים היא שמחה בעצם שאינה תלויה בסיבה, אמרתי לפרש מרגשי הלב ע"פ יסודות שהתבארו לי כבר במקו"א, דצורת החיים היא שמחה, כידוע מהרב מבריסק שהראה להתבונן על ילדים קטנים שמצבם הסתמי הוא שמחה. ולהמחיש הדבר אמרתי שמבוגר ההולך ברחוב ורואה ילד עצוב, שואלו מוישלה מה קרה לך, וכשממשיך ופוגש את חברו בן גילו הולך בשמחה שואלו, משה מה קרה לך. והענין שהחשבונות הרבים שבקשו להם בנ"א מעכיר את רוח השמחה.והנה הולך אדם, ודעתו מוטרדת, מחסרון הכיס, ומחינוך הבנים, שידוכי הבנות, והארנונה, והמקרר שפסק מלפעול, והשכן החצוף שאינו שומר על נקיון הבנין וכו' וכו', ולפתע חש שלא בטוב, והרופא מריצו לבדיקות המעלות חששות למחלה קשה, שאם אכן יתאמתו החששות, הרי שכל מה שהטריד עצמו על דבר העתיד הוא דאגת חינם... הוא ניגש לבדיקות יסודיות וממתין בחרדה מספר ימים עד שיגיעו התוצאות. ואז, כשנודע שהכל עורבא פרח והוא בריא אולם, מתפרצת בו שמחה עצומה, והוא הולך לביתו כרכוב על ענני שמיא, ושום מחשבת חוץ אינה יכולה לפגוע בו להשבית שמחתו, לא חשבון הבנק, ולא ראש הכולל, ולא הגבאי, ולא השכן, וכל כך למה, כיון שעצם החיים עמדו כאן לשיקול ובחינה, ויצא דינו לחיים, הריהו חוזר לחוות את עצם החיים, ושם נמצאת השמחה. [ובשפ"א כ' דמשום הא סוכות שאחר זמן הכפרה הוא זמן שמחתנו, שהאלקים עשה את האדם ישר, ולישרי לב שמחה].
וזה מה שעמד לבחינה בימי הפורים, על עצמיות ישראל אם יש להם קיום, שהגזירה היתה להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים, ונתברר שעצמיות ישראל אין בה מכשול וחטא ונצח ישראל לא ישקר, כאשר בארתי בס"ד במק"א שזה סוגית נחתם בדם או בטיט, שהדם הוא הנפש והטיט הוא הגוף, וזה מה שעמד לשיקול אם נגע המכשול עד נקודת העצמיות, ונתברר שהם לא עשו אלא לפנים, אבל חיי כלליות ישראל נעלים מגזירה, אזי כשנעמדים שוב על נקודת עצם החיים, חווית עצם החיים היא שמחה בעצם, וע"כ אין השמחה תלויה בדבר.
ובמשתה היין האירה בי הבחנה נפלאה, שכידוע בעצמיות ליכא שכחה, וכמש"א בברכות י' עה"כ גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך דקאי על מת"ת וחטא העגל [כפש"נ בדברי על נחתם בדם הנ"ל], וראיתי משל נמרץ מאוד על זה בשם אחד מגדולי משפיעי חב"ד, שהמשיל למי שזכרונו לקוי כ"כ עד שאינו זוכר מידי בוקר היכן הניח מלבושיו, ולא מצאו עצה לו עד שכרכו פתק על ידו ושם כתבו הכיפה על השידה, המשקפיים ליד הכיפה, הציצית על הכסא שליד המיטה, הנעליים תחת הכסא וכו' וכו', אבל מעולם לא הוצרכו לכתוב הכיפה מניחים על הראש שהוא הבליטה היושבת בין הכתפיים, ובשרוולי החולצה מכניסים הידים שהם האברים התלויים מימין ומשמאל הגוף וכו' וכו', שבעצמיות אין שכחה. ובאסתר מאי כתיב, והימים האלה נזכרים ונעשים, דפורים הוא עצמיות דלית בה שכחה, [וכן הוא במציאות שהזכר משפיע נקודת עצמיות, וגם ר"ה הוא יום הזכרון], ועל כן עתידין כל המועדות ליבטל וכו', וכנודע ביאור הרשב"א בשו"ת סי' צ"ג שבארו שיתכן שישכח מאיתנו איזה מועד בעת הגלות המר, אבל פורים זכרם לא יסוף מזרעם, והם הם הדברים, אין שכחה בעצמיות ופורים הוא עצמיות.
