א) איתא בחולין (קל"ט ב') המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ. וראיתי בשם המהרש"ם שביאר בזה, עפ"י מה מה דאיתא במגילה (י"ב א') שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, ואמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וביערות דבש כתב שהחטא במה שנהנו מהסעודה היה במה ששתו יין נסך כמ"ש במגילת אסתר (פ"א פס"ח) והשתיה כדת אין אונס.
ובזוה"ק איתא שאיסור יין הוא משום עץ הדעת שהיה של גפן, ומאז שנכשל בו אדה"ר נכנסה זוהמא ביין ונאסר יין נסך.
וא"כ זה מה שדרשו ממש"כ המן העץ לדרוש המן מן התורה, כי כל הגזירה של המן בגלל עץ הדעת שבגללו נאסר יין נסך ובגלל ששתו יין נגזרה עליהם הגזירה, עכ"ד.
ב) ויש ליתן טעם עפי"ז למצות שתיית היין בפורים[1], שכיון שכלל ישראל נכשלו בשתיית יין נסך, ע"כ שותים יין כשר לצורך מצות שמחה [ואפשר יש בזה אף בחינה של תיקון וכפרה על חטא עץ הדעת, וכידוע שפורים כפורים[2]].
ג) אמנם כל זה הוא רק לדעת ר"מ (בברכות מ' א' וסנהדרין ע' א') דאילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, אבל דעת רבי יהודה דאילן זה חיטה היה, ודעת רבי נחמיה דאילן זה תאנה היה, ולדבריהם לא אתי שפיר פירוש זה [וביותר, דר"מ ור"י הלכה כר"י כדאיתא בעירובין (מ"ו ב'), ועוד דסתם לן תנא בברכות (מ' א') כר"י והלכה כסתם משנה כדאי' בשבת (מ"ו א') ושאר דוכתי].
ד) עוד מצאתי בתורה תמימה (בראשית פ"ג פסי"א) שביאר באופ"א, שהרי מה שנתחייבו כליה היה משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולכאו' היכן מצינו עונש כלייה על מאכלות אסורות, ועל זה מביאים ראיה מעץ הדעת שג"כ נענש בעונש כלייה בגלל מאכלות אסורות.
ה) אך יש להקשות על ב' הפירושים, דהא במגילה (י"ב א') אמרינן דמש"כ לעשות כרצון איש ואיש היינו כרצון מרדכי והמן, ופירש"י שהם היו שרי המשקים בסעודה זו, וידוע מש"כ המפרשים שמרדכי אמר לא ללכת לסעודה זו, ואעפ"כ הלך לפקח בעצמו על עניני הכשרות כדי שלא יהיה מאכלות אסורות, וא"כ לפי"ז לא היה זה יין נסך ולא מאכלות אסורות[3].
ו) ונראה לבאר בזה באופ"א, שבאמת כל הסעודה שעשה אחשורוש ליהודים היתה כשרה למהדרין, ונתחייבו כלייה משום שמרדכי הורה להם שלא ללכת, וכאשר ממרים את פיהם של גדולי הדור איש כל הישר בעיניו יעשה ואין קיום כך לכלל ישראל, ומשום כן נתחייבו כלייה.
ובהמשך הגמ' שם אמר רשב"י, שהטעם שנתחייבו כלייה הוא משום שהשתחוו לצלם, ויל"ע א"כ הטעם שנהנו מסעודתו של אותו רשע אינו נכון למסקנא, ובמדרש רבה (שיה"ש פ"ז פס"ח) איתא דרבנן אמרי על שעבדו ישראל עבודה זרה ורשב"י אמר על שאכלו מהסעודה, ומוכח דרשב"י ס"ל כן אליבא דאמת[4].
אמנם יעויין בביאור הגר"א על מגילת אסתר ע"ד רמז (פ"א פס"ב) שביאר מה שאמרו מפני שהשתחוו לצלם, הענין בזה מצד חוצפא יסגי ונערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו מפני נערים, וכתב בסו"ד וז"ל "והענין של החוצפא ההיא כי מעמידין דיין ופרנס שאינו הגון, ואמרו (סנהדרין ז' ב') כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה כו', ובירושלמי (ביכורים ג' ג') קראם אלהי כסף ואלהי זהב, ולכך נערים פני זקנים ילבינו, אבל זקנים יעמדו מפני נערים מי הכריחן לכך, אלא שגברה החוצפא, והוא אף בזקנים ובכולם גם בגדולי הדור" עכ"ל.
ומבואר בדבריו דהענין במש"כ שנתחייבו כלייה על שהשתחוו לצלם, היינו על כך שגברה בהם החוצפה ועוון זה שקול זה כמו לעבוד עבודה זרה.
וא"כ הא דנהנו מסעודתו של אותו רשע והא דהשתחוו לצלם ענינם אחד הוא, שעשו כפי מה שנראה להם, ונהגו בחוצפה כלפי הזקנים וגדולי הדור שהורו להם לנהוג אחרת.
ז) והעירוני, שאמנם ביזוי תלמידי חכמים הוא דבר חמור מאוד, אך מהיכ"ת שיש עונש מיתה על זה.
ומצאתי בספר ארחות יושר (פרק ט"ו) שכתב וז"ל "הנה לא מצינו שום עבירה שחז"ל החמירו בו כל כך ככבוד רבו, ועל כל פגם בכבוד רבו חייבו מיתה, מה שלא מצינו כן בשום דבר, עי' ברכות (ל"א ב') כל המורה רבו הלכה לפני רבו חייב מיתה, ואמרו (עירובין ס"ג א') כל דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד, ושם (צ"ט א') כיח ורק בפני רבו חייב מיתה, ואמרו (סוף מס' כלה) כל הנותן שלום לרבו ומחזיר לו שלום וחולק על ישיבתו חייב מיתה, ואמרו (מנחות ס"ח ב') צהבו פניך שהשבת את זקן תמיהני אם תאריך ימים וכן הוה ע"ש, ובחגיגה (ה' א') מבעט ברבותיו חייב מיתה ע"ש וכו', ובברכות (י"ט א') חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה" עכ"ל.
ומפורש בכל דברי חז"ל הללו, שמי שמבזה את רבותיו ואינו מקבל את מרותם חייב מיתה על כך.
וע"ע בשערי תשובה (ש"ג מאמר קט"ו-קט"ז) שמנה דברים אלו יחד עם הדברים שחייבים עליהם מיתה בידי שמים, וז"ל "והחולק על ישיבתו של רבו חייב מיתה, והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ואמרו רבותינו ז"ל לא מתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה על חטא ההקרבה, כי כוונתם היתה לשם מצוה, כי אמרו, הנה כתוב בתורה ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ שיורדת האש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, אבל ענשם היה מפני שהורו הלכה בפני משה רבינו" עכ"ל.
ח) וא"כ עפי"ז מיושב מה השייכות של המן למש"כ המן העץ, שגם שם העונש היה על כך שעבר על ציווי הקב"ה, ועשה עפ"י הבנתו ולא כפי שנצטווה [עפ"י דרגתו], ועל כך נענש הוא וזרעו עד סוף כל הדורות בעונש כלייה, וא"כ שם רואים שמי שעושה כפי איך שהוא מבין ולא כפי מה שמורים לו יש על כך רח"ל עונש כלייה, וא"כ זה המקור להמן מן התורה, שגם בזמן מרדכי כאשר ישראל עשו כפי הבנתם ולא כציווי מרדכי נענשו על כך בעונש כלייה.
ט) והנה בגמ' במגילה שם שאלו אותו תלמידיו, וכי משוא פנים יש בדבר, ופירש רש"י איך זכו לנס, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, וביאר הגר"א עפ"י דרכו, "הם לא עשו אלא לפנים, מחמת יראה, שהם בעלי אגרופין על פי פקודת השרים מעובדי כוכבים, כמו שאמרו בירושלמי, אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים", עכ"ל.
ולכאו' דברי הגמ' תמוהים ביותר, דהרי עם ישראל כאשר נודע להם הגזירה חזרו בתשובה וצמו והתפללו להקב"ה שירחם עליהם, ואם כן התכפר להם חטאם, ומה הקושיה וכי משוא פנים יש בדבר.
ונראה הביאור בזה, שכיון שמרדכי אומר להם שלא לילך לסעודה, והם בחוצפה ובעזות מצח אינם שומעים לדבריו, אם כן יש בזה חילול השם, ועוון חילול השם אינו מתכפר בתשובה, כדאיתא ביומא (פ"ו א').
ויש כאן דבר נורא למתבונן, שכל מה שזכו שנעשה להם נס [ע"י התשובה והתפילה] הוא רק משום שלא היה זה אלא מחמת יראה, אבל מי שאינו שומע לחכמי ישראל ואינו מציית לדבריהם אלא עושה על פי שכלו והבנתו, הרי שיש על זה חיוב כלייה, ולא יועיל לו לחזור בתשובה על כך [ואפשר שזה הביאור במה שאמרו חז"ל (שבת קי"ט ב') כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, שבכל מכה אם חוזר בתשובה יש לו רפואה, אך כאן גם אם חוזר בתשובה אין רפואה למכתו].
י) וכאשר התחננו לקב"ה שיצילם וחזרו בתשובה ועשה להם הקב"ה נס, הרי שעשו תשובת המשקל[5], וכמ"ש במגילת אסתר (פ"ט פס"י) ובביזה לא שלחו את ידם, ופירש הגר"א, כדי להראות שלא עשו בשביל ממון רק כדי לקיים גזירת המלכות, וגזירת המלכות היינו מה שציווה מרדכי, ואיתא במדרש לקח טוב "ותקנת מרדכי ובית דינו היתה, למצוא חן בעיני המלך, וגם כדי שלא יאמרו העמים בשקר הם טוענים עלינו בשביל לקחת את ממוננו, ומה שכתב באגרות ושללם לבוז הוא רק למען שיוחזקו היהודים בעיני המלך והשרים שונאי בצע", עכ"ל. והיינו שהיה תקנה ע"י מרדכי ובית דינו שלא לשלוח יד בביזה, וכל ישראל שמעו לתקנה זו ללא יוצא מן הכלל[6].
[1] עי' רש"י במגילה (ז' ב') שכתב "לאבסומי- להשתכר ביין", וברמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו) שכתב "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו", וברוקח (סי' רל"ז) שכתב "מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא, פירוש ירבה במשתה היין". ובספר גליוני הש"ס (מגילה שם) האריך להוכיח מהנ"ל ומעוד מקומות שצריך לשתות דוקא יין, ועי' בספר מקראי קדש (להגרצ"פ פראנק, סי' מ"ד), וע"ע בספר שלמי תודה (סי' ל"א אות ב') שכתב בשם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א שוודאי מצוה מן המובחר ביין.
[2] שמעתי בשם הגר"מ גרוס שליט"א, שמה שעושים קידוש על היין, וברכת בורא פרי הגפן זה חלק מהקידוש, זה כפרה על חטא עץ הדעת.
[3] ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ט) איתא "וכל מי שהיה מאכלו בטהרה היו נותנין לו מאכל בטהרה [פי' בהיתר בלי תערובות איסור. ביאור הרד"ל], וכל מי שהיה מאכלו בטומאה נותנין לו מאכל בטומאה לקיים מה שנאמר לעשות כרצון איש ואיש.
[4] ובדברי המהרש"ם והתורה תמימה הנ"ל ודאי מוכח שנקטו כן אליבא דאמת.
[5] והוסיף על זה אאמו"ר זללה"ה, שגם כאשר המן גזר על ישראל להשמיד להרוג ולאבד, הבינו שזה בעוונותיהם והם צריכים לחזור בתשובה, ולא אמרו למרדכי שזה בגלל שהוא לא השתחווה.
[6] כמבואר במגילה ז' א'.
ובזוה"ק איתא שאיסור יין הוא משום עץ הדעת שהיה של גפן, ומאז שנכשל בו אדה"ר נכנסה זוהמא ביין ונאסר יין נסך.
וא"כ זה מה שדרשו ממש"כ המן העץ לדרוש המן מן התורה, כי כל הגזירה של המן בגלל עץ הדעת שבגללו נאסר יין נסך ובגלל ששתו יין נגזרה עליהם הגזירה, עכ"ד.
ב) ויש ליתן טעם עפי"ז למצות שתיית היין בפורים[1], שכיון שכלל ישראל נכשלו בשתיית יין נסך, ע"כ שותים יין כשר לצורך מצות שמחה [ואפשר יש בזה אף בחינה של תיקון וכפרה על חטא עץ הדעת, וכידוע שפורים כפורים[2]].
ג) אמנם כל זה הוא רק לדעת ר"מ (בברכות מ' א' וסנהדרין ע' א') דאילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, אבל דעת רבי יהודה דאילן זה חיטה היה, ודעת רבי נחמיה דאילן זה תאנה היה, ולדבריהם לא אתי שפיר פירוש זה [וביותר, דר"מ ור"י הלכה כר"י כדאיתא בעירובין (מ"ו ב'), ועוד דסתם לן תנא בברכות (מ' א') כר"י והלכה כסתם משנה כדאי' בשבת (מ"ו א') ושאר דוכתי].
ד) עוד מצאתי בתורה תמימה (בראשית פ"ג פסי"א) שביאר באופ"א, שהרי מה שנתחייבו כליה היה משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולכאו' היכן מצינו עונש כלייה על מאכלות אסורות, ועל זה מביאים ראיה מעץ הדעת שג"כ נענש בעונש כלייה בגלל מאכלות אסורות.
ה) אך יש להקשות על ב' הפירושים, דהא במגילה (י"ב א') אמרינן דמש"כ לעשות כרצון איש ואיש היינו כרצון מרדכי והמן, ופירש"י שהם היו שרי המשקים בסעודה זו, וידוע מש"כ המפרשים שמרדכי אמר לא ללכת לסעודה זו, ואעפ"כ הלך לפקח בעצמו על עניני הכשרות כדי שלא יהיה מאכלות אסורות, וא"כ לפי"ז לא היה זה יין נסך ולא מאכלות אסורות[3].
ו) ונראה לבאר בזה באופ"א, שבאמת כל הסעודה שעשה אחשורוש ליהודים היתה כשרה למהדרין, ונתחייבו כלייה משום שמרדכי הורה להם שלא ללכת, וכאשר ממרים את פיהם של גדולי הדור איש כל הישר בעיניו יעשה ואין קיום כך לכלל ישראל, ומשום כן נתחייבו כלייה.
ובהמשך הגמ' שם אמר רשב"י, שהטעם שנתחייבו כלייה הוא משום שהשתחוו לצלם, ויל"ע א"כ הטעם שנהנו מסעודתו של אותו רשע אינו נכון למסקנא, ובמדרש רבה (שיה"ש פ"ז פס"ח) איתא דרבנן אמרי על שעבדו ישראל עבודה זרה ורשב"י אמר על שאכלו מהסעודה, ומוכח דרשב"י ס"ל כן אליבא דאמת[4].
אמנם יעויין בביאור הגר"א על מגילת אסתר ע"ד רמז (פ"א פס"ב) שביאר מה שאמרו מפני שהשתחוו לצלם, הענין בזה מצד חוצפא יסגי ונערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו מפני נערים, וכתב בסו"ד וז"ל "והענין של החוצפא ההיא כי מעמידין דיין ופרנס שאינו הגון, ואמרו (סנהדרין ז' ב') כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה כו', ובירושלמי (ביכורים ג' ג') קראם אלהי כסף ואלהי זהב, ולכך נערים פני זקנים ילבינו, אבל זקנים יעמדו מפני נערים מי הכריחן לכך, אלא שגברה החוצפא, והוא אף בזקנים ובכולם גם בגדולי הדור" עכ"ל.
ומבואר בדבריו דהענין במש"כ שנתחייבו כלייה על שהשתחוו לצלם, היינו על כך שגברה בהם החוצפה ועוון זה שקול זה כמו לעבוד עבודה זרה.
וא"כ הא דנהנו מסעודתו של אותו רשע והא דהשתחוו לצלם ענינם אחד הוא, שעשו כפי מה שנראה להם, ונהגו בחוצפה כלפי הזקנים וגדולי הדור שהורו להם לנהוג אחרת.
ז) והעירוני, שאמנם ביזוי תלמידי חכמים הוא דבר חמור מאוד, אך מהיכ"ת שיש עונש מיתה על זה.
ומצאתי בספר ארחות יושר (פרק ט"ו) שכתב וז"ל "הנה לא מצינו שום עבירה שחז"ל החמירו בו כל כך ככבוד רבו, ועל כל פגם בכבוד רבו חייבו מיתה, מה שלא מצינו כן בשום דבר, עי' ברכות (ל"א ב') כל המורה רבו הלכה לפני רבו חייב מיתה, ואמרו (עירובין ס"ג א') כל דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד, ושם (צ"ט א') כיח ורק בפני רבו חייב מיתה, ואמרו (סוף מס' כלה) כל הנותן שלום לרבו ומחזיר לו שלום וחולק על ישיבתו חייב מיתה, ואמרו (מנחות ס"ח ב') צהבו פניך שהשבת את זקן תמיהני אם תאריך ימים וכן הוה ע"ש, ובחגיגה (ה' א') מבעט ברבותיו חייב מיתה ע"ש וכו', ובברכות (י"ט א') חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה" עכ"ל.
ומפורש בכל דברי חז"ל הללו, שמי שמבזה את רבותיו ואינו מקבל את מרותם חייב מיתה על כך.
וע"ע בשערי תשובה (ש"ג מאמר קט"ו-קט"ז) שמנה דברים אלו יחד עם הדברים שחייבים עליהם מיתה בידי שמים, וז"ל "והחולק על ישיבתו של רבו חייב מיתה, והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ואמרו רבותינו ז"ל לא מתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה על חטא ההקרבה, כי כוונתם היתה לשם מצוה, כי אמרו, הנה כתוב בתורה ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ שיורדת האש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, אבל ענשם היה מפני שהורו הלכה בפני משה רבינו" עכ"ל.
ח) וא"כ עפי"ז מיושב מה השייכות של המן למש"כ המן העץ, שגם שם העונש היה על כך שעבר על ציווי הקב"ה, ועשה עפ"י הבנתו ולא כפי שנצטווה [עפ"י דרגתו], ועל כך נענש הוא וזרעו עד סוף כל הדורות בעונש כלייה, וא"כ שם רואים שמי שעושה כפי איך שהוא מבין ולא כפי מה שמורים לו יש על כך רח"ל עונש כלייה, וא"כ זה המקור להמן מן התורה, שגם בזמן מרדכי כאשר ישראל עשו כפי הבנתם ולא כציווי מרדכי נענשו על כך בעונש כלייה.
ט) והנה בגמ' במגילה שם שאלו אותו תלמידיו, וכי משוא פנים יש בדבר, ופירש רש"י איך זכו לנס, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, וביאר הגר"א עפ"י דרכו, "הם לא עשו אלא לפנים, מחמת יראה, שהם בעלי אגרופין על פי פקודת השרים מעובדי כוכבים, כמו שאמרו בירושלמי, אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים", עכ"ל.
ולכאו' דברי הגמ' תמוהים ביותר, דהרי עם ישראל כאשר נודע להם הגזירה חזרו בתשובה וצמו והתפללו להקב"ה שירחם עליהם, ואם כן התכפר להם חטאם, ומה הקושיה וכי משוא פנים יש בדבר.
ונראה הביאור בזה, שכיון שמרדכי אומר להם שלא לילך לסעודה, והם בחוצפה ובעזות מצח אינם שומעים לדבריו, אם כן יש בזה חילול השם, ועוון חילול השם אינו מתכפר בתשובה, כדאיתא ביומא (פ"ו א').
ויש כאן דבר נורא למתבונן, שכל מה שזכו שנעשה להם נס [ע"י התשובה והתפילה] הוא רק משום שלא היה זה אלא מחמת יראה, אבל מי שאינו שומע לחכמי ישראל ואינו מציית לדבריהם אלא עושה על פי שכלו והבנתו, הרי שיש על זה חיוב כלייה, ולא יועיל לו לחזור בתשובה על כך [ואפשר שזה הביאור במה שאמרו חז"ל (שבת קי"ט ב') כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, שבכל מכה אם חוזר בתשובה יש לו רפואה, אך כאן גם אם חוזר בתשובה אין רפואה למכתו].
י) וכאשר התחננו לקב"ה שיצילם וחזרו בתשובה ועשה להם הקב"ה נס, הרי שעשו תשובת המשקל[5], וכמ"ש במגילת אסתר (פ"ט פס"י) ובביזה לא שלחו את ידם, ופירש הגר"א, כדי להראות שלא עשו בשביל ממון רק כדי לקיים גזירת המלכות, וגזירת המלכות היינו מה שציווה מרדכי, ואיתא במדרש לקח טוב "ותקנת מרדכי ובית דינו היתה, למצוא חן בעיני המלך, וגם כדי שלא יאמרו העמים בשקר הם טוענים עלינו בשביל לקחת את ממוננו, ומה שכתב באגרות ושללם לבוז הוא רק למען שיוחזקו היהודים בעיני המלך והשרים שונאי בצע", עכ"ל. והיינו שהיה תקנה ע"י מרדכי ובית דינו שלא לשלוח יד בביזה, וכל ישראל שמעו לתקנה זו ללא יוצא מן הכלל[6].
[1] עי' רש"י במגילה (ז' ב') שכתב "לאבסומי- להשתכר ביין", וברמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו) שכתב "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו", וברוקח (סי' רל"ז) שכתב "מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא, פירוש ירבה במשתה היין". ובספר גליוני הש"ס (מגילה שם) האריך להוכיח מהנ"ל ומעוד מקומות שצריך לשתות דוקא יין, ועי' בספר מקראי קדש (להגרצ"פ פראנק, סי' מ"ד), וע"ע בספר שלמי תודה (סי' ל"א אות ב') שכתב בשם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א שוודאי מצוה מן המובחר ביין.
[2] שמעתי בשם הגר"מ גרוס שליט"א, שמה שעושים קידוש על היין, וברכת בורא פרי הגפן זה חלק מהקידוש, זה כפרה על חטא עץ הדעת.
[3] ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ט) איתא "וכל מי שהיה מאכלו בטהרה היו נותנין לו מאכל בטהרה [פי' בהיתר בלי תערובות איסור. ביאור הרד"ל], וכל מי שהיה מאכלו בטומאה נותנין לו מאכל בטומאה לקיים מה שנאמר לעשות כרצון איש ואיש.
[4] ובדברי המהרש"ם והתורה תמימה הנ"ל ודאי מוכח שנקטו כן אליבא דאמת.
[5] והוסיף על זה אאמו"ר זללה"ה, שגם כאשר המן גזר על ישראל להשמיד להרוג ולאבד, הבינו שזה בעוונותיהם והם צריכים לחזור בתשובה, ולא אמרו למרדכי שזה בגלל שהוא לא השתחווה.
[6] כמבואר במגילה ז' א'.
