שנינו במשנתנו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (א) הזורע (ב) והחורש (ג) הקוצר (ד) והמעמר (ה) הדש (ו) והזורה (ז) הבורר (ח) והטוחן (ט) והמרקד (י) הלש (יא) והאופה
(יב) הגוזז את הצמר (יג) המלבנו (יד) והמנפצו (טו) והצובעו (טז) הטווה (יז) והמיסך (יח) העושה שני בתי נירים (יט) והאורג שני חוטים (כ) והפוצע שני חוטים (כא) הקושר
(כב) והמתיר (כג) התופר שתי תפירות (כד) והקורע על מנת לתפור שתי תפירות (כה) הצד צבי (כו) השוחטו (כז) והמפשיטו (כח) והמעבד את עורו (כט) והמשרטטו (ל) והממחקו
(לא) והמחתכו (לב) הכותב שתי אותיות (לג) והמוחק ע''מ לכתוב שתי אותיות (לד) הבונה (לה) והסותר (לו) המכבה (לז) והמבעיר (לח) המכה בפטיש (לט) והמוציא מרשות לרשות.
ובתלמוד ירושלמי אמרו רבי יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. והנה לכוון ל''ט תולדות לכל אב אין בכוחנו כלל ועיקר אבל לכון לפחות תולדה אחת חדשה של מכה בפטיש בזה יש בכוחנו כדלהלן.
ובהקדם לזה צריכים אנו לעיין מה ענינם הכללי של ל''ט מלאכות אלו שדוקא עליהם מתייסדת מנוחת השבת מן התורה בכל חומרתה בעונש ובשכר.
והמתבונן בסדם של מלאכות רואה שמחלוקות לשלוש סדרות: סדורא דפת (יא מלאכות) סדורא דבגד (יג מלאכות) וסדורא דספר (ט מלאכות).
ואח''כ ג זוגי מלאכות: בנין ואש דבר והיפוכו, וזוג מלאכות מחודשות. אחת הכוללת יצירות רבות כמבואר בירושלמי הנזכר שכל תולדה שלא מצאו לה אב יחסוה למכה בפטיש.
והאחרת מלאכה שכולה חידוש שאין בה יצירה מחודשת כלל אלא רק העברת רשות לדבר הקיים.
והנה ענין שביתת השבת מפורשת בתורה שהיא זכר למעשה בראשית כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.
ואף שדבר זה שייך לכל יצורי עולם בחר ה' בישראל עמו לזכות להעיד על מעשיו ככתוב בתורה כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם.
ומבואר משלושת סדרות המלאכות העיקריות שבל''ט, שעיקר מעשה בראשית הם שלושה הפת הבגד והספר.
ובעוד הפת והבגד מפורשים בתורה בזעת אפיך תאכל לחם ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (והם בהמשך עשו הבגד מצמר כי נאסר להם לשחוט בעלי חיים).
הספר אינו מפורש אבל נרמז כמו שמצינו בגמרא בב''מ (פה: פו.) לדידי חזי לי בספרא דאדם הראשון שמואל ירחינאה חכים יתקרי ורבי לא יתקרי ואסו דרבי על ידו תהא רבי ורבי נתן סוף משנה רב אשי ורבינא סוף הוראה והוא דרש הכתוב זה ספר תולדות אדם.
וזהו חידוש שמשרשי הבריאה לעסוק בספר וזה מאמרם ז''ל בגמ' בסנהדרין (צט:) אמר רב יצחק בר אבדימי מאי קרא שנאמר (משלי טז, כו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה, ז) כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. הרי שפתי רבותינו ברור מללו בדרשת המקראות שהאדם נברא על מנת לעמול בשיחה בספר התורה ויסוד וראשית התורה קודם שנתנה היה בספרא דאדם.
ובאשר שובת איש ישראל משלושת סדרי מלאכות אלו מקבע בנפשו אמיתות חידוש בריאתם על ידי אלהי השמים והארץ ומכיר באלהיו ודבק בו ומודה לו על מתנותיו הטובות.
וכעת לגבי שלושת זוגי המלאכות הנספחות שהם בנין אש ומלאכות מחודשות: הנה הבנין ענינו מקום מגורי האדם בביתו ולכך אהל בכלל בונה הוא והוא גם כן ענין יסודי בחיים.
לעומת זאת אש אינה מלאכה כל כך יסודית ומכל מקום נצרכת מאוד לבישול ואפיה ותאורה ולכך דעת רבי יוסי שאינה אסורה אלא בלאו ולא בכרת.
ומלאכת מכה בפטיש היא למעשה מלאכה כוללת של כל היצירות המחודשות המזדמנות ולכן אמר הגר''א וייס שליט''א שיש לאסור הפעלת חשמל מן התורה מתולדת מלאכה זו.
ומלאכה אחרונה (שפתח פה תנא את הלכות שבת לרוב חביבותה וחידושה כמוש''כ התוס') היא העברת דברים מרשות היחיד לרשות הרבים ולגודל חידושה זלזלו בה אנשי ירושלים בזמן ירמיהו עד שנאמרה לו נבואה זו
כֹּה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הָלֹ֤ךְ וְעָֽמַדְתָּ֙ בְּשַׁ֣עַר בְּנֵֽי־הָעָ֔ם עם אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֤אוּ בוֹ֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֖ר יֵ֣צְאוּ ב֑וֹ וּבְכֹ֖ל שַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ כוְאָמַרְתָּ֣ אֲ֠לֵיהֶ֠ם שִׁמְע֨וּ דְבַר־יְהֹוָ֜ה מַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ וְכׇל־יְהוּדָ֔ה וְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הַבָּאִ֖ים בַּשְּׁעָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ כאכֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִשָּׁמְר֖וּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶ֑ם וְאַל־תִּשְׂא֤וּ מַשָּׂא֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וַהֲבֵאתֶ֖ם בְּשַׁעֲרֵ֥י יְרֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃ כבוְלֹא־תוֹצִ֨יאוּ מַשָּׂ֤א מִבָּֽתֵּיכֶם֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וְכׇל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְקִדַּשְׁתֶּם֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶֽם׃ כגוְלֹ֣א שָׁמְע֔וּ וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אׇזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עׇרְפָּ֔ם לְבִלְתִּ֣י שומע שְׁמ֔וֹעַ וּלְבִלְתִּ֖י קַ֥חַת מוּסָֽר׃ כדוְ֠הָיָ֠ה אִם־שָׁמֹ֨עַ תִּשְׁמְע֤וּן אֵלַי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לְבִלְתִּ֣י ׀ הָבִ֣יא מַשָּׂ֗א בְּשַׁעֲרֵ֛י הָעִ֥יר הַזֹּ֖את בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וּלְקַדֵּשׁ֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת לְבִלְתִּ֥י עֲשֽׂוֹת־בֹּ֖ה כׇּל־מְלָאכָֽה׃ כהוּבָ֣אוּ בְשַׁעֲרֵ֣י הָעִ֣יר הַזֹּ֡את מְלָכִ֣ים ׀ וְשָׂרִ֡ים יֹשְׁבִים֩ עַל־כִּסֵּ֨א דָוִ֜ד רֹכְבִ֣ים ׀ בָּרֶ֣כֶב וּבַסּוּסִ֗ים הֵ֚מָּה וְשָׂ֣רֵיהֶ֔ם אִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְיָשְׁבָ֥ה הָעִיר־הַזֹּ֖את לְעוֹלָֽם׃ [ט*]כווּבָ֣אוּ מֵעָרֵֽי־יְ֠הוּדָ֠ה וּמִסְּבִיב֨וֹת יְרוּשָׁלַ֜͏ִם וּמֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמִן־הַשְּׁפֵלָ֤ה וּמִן־הָהָר֙ וּמִן־הַנֶּ֔גֶב מְבִאִ֛ים עוֹלָ֥ה וְזֶ֖בַח וּמִנְחָ֣ה וּלְבוֹנָ֑ה וּמְבִאֵ֥י תוֹדָ֖ה בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ כזוְאִם־לֹ֨א תִשְׁמְע֜וּ אֵלַ֗י לְקַדֵּשׁ֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וּלְבִלְתִּ֣י ׀ שְׂאֵ֣ת מַשָּׂ֗א וּבֹ֛א בְּשַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלַ֖͏ִם בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וְהִצַּ֧תִּי אֵ֣שׁ בִּשְׁעָרֶ֗יהָ וְאָ֥כְלָ֛ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלַ֖͏ִם וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה׃
וענין מלאכה זו אפשר לפרש שחלק מיסוד החיים הוא השליטה של האדם על חפציו השונים והחלטתו להעבירם מביתו לחבריו ולהיפך.
וכחלק מהכרה בנותן כח לעשות חיל הוא להשאיר החפצים במקומם ללא עסק בשליטה עליהם.
ולכן נאסרה גם העברה ד' אמות ברה''ר עצמה שיש משמעות לכל רבים בפני עצמם בשונה מרה''י.
סוף דבר ענין כל המלאכות הכרה בבעלות ה' על עולמו וננסה לראות איך אנו משליכים את זה מציאות זמננו.
שהנה כמעט כל המלאכות הם מלאכות בעולם הטבע של הכנת הפת הבגד והספר וזה לא קים אצלנו כמעט בכלל.
שהרי החקלאיים הם מיעוט שבמיעוט שבמיעוט מתוכנו ואנו קונים הלחם והבגד והספר מהמוכרים ללא חיבור ממשי וחי למלאכות האלו
ולכן אומר אני שרצון התורה שנהיה מחוברים לטבע באופן בלתי אמצעי כדי שנחוש כראוי את מעשה ה' (וע' חגי האביב הקציר והאסיף)
וכבר אמרו בגמ' ביבמות (סא. כמדומה) כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם הרי שהחקלאות היא דבר יסודי בחיים.
ומכל מקום כל זמן שלא הגענו לזה עיקר הרגשת שביתתנו במלאכת מכה בפטיש (וי''א אף הוצאה) שהפעלת החשמל היא תולדתה כנזכר.
ויהי רצון שנזכה לנחול באהבה וברצון את שבת קדשו.
(יב) הגוזז את הצמר (יג) המלבנו (יד) והמנפצו (טו) והצובעו (טז) הטווה (יז) והמיסך (יח) העושה שני בתי נירים (יט) והאורג שני חוטים (כ) והפוצע שני חוטים (כא) הקושר
(כב) והמתיר (כג) התופר שתי תפירות (כד) והקורע על מנת לתפור שתי תפירות (כה) הצד צבי (כו) השוחטו (כז) והמפשיטו (כח) והמעבד את עורו (כט) והמשרטטו (ל) והממחקו
(לא) והמחתכו (לב) הכותב שתי אותיות (לג) והמוחק ע''מ לכתוב שתי אותיות (לד) הבונה (לה) והסותר (לו) המכבה (לז) והמבעיר (לח) המכה בפטיש (לט) והמוציא מרשות לרשות.
ובתלמוד ירושלמי אמרו רבי יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. והנה לכוון ל''ט תולדות לכל אב אין בכוחנו כלל ועיקר אבל לכון לפחות תולדה אחת חדשה של מכה בפטיש בזה יש בכוחנו כדלהלן.
ובהקדם לזה צריכים אנו לעיין מה ענינם הכללי של ל''ט מלאכות אלו שדוקא עליהם מתייסדת מנוחת השבת מן התורה בכל חומרתה בעונש ובשכר.
והמתבונן בסדם של מלאכות רואה שמחלוקות לשלוש סדרות: סדורא דפת (יא מלאכות) סדורא דבגד (יג מלאכות) וסדורא דספר (ט מלאכות).
ואח''כ ג זוגי מלאכות: בנין ואש דבר והיפוכו, וזוג מלאכות מחודשות. אחת הכוללת יצירות רבות כמבואר בירושלמי הנזכר שכל תולדה שלא מצאו לה אב יחסוה למכה בפטיש.
והאחרת מלאכה שכולה חידוש שאין בה יצירה מחודשת כלל אלא רק העברת רשות לדבר הקיים.
והנה ענין שביתת השבת מפורשת בתורה שהיא זכר למעשה בראשית כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.
ואף שדבר זה שייך לכל יצורי עולם בחר ה' בישראל עמו לזכות להעיד על מעשיו ככתוב בתורה כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם.
ומבואר משלושת סדרות המלאכות העיקריות שבל''ט, שעיקר מעשה בראשית הם שלושה הפת הבגד והספר.
ובעוד הפת והבגד מפורשים בתורה בזעת אפיך תאכל לחם ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (והם בהמשך עשו הבגד מצמר כי נאסר להם לשחוט בעלי חיים).
הספר אינו מפורש אבל נרמז כמו שמצינו בגמרא בב''מ (פה: פו.) לדידי חזי לי בספרא דאדם הראשון שמואל ירחינאה חכים יתקרי ורבי לא יתקרי ואסו דרבי על ידו תהא רבי ורבי נתן סוף משנה רב אשי ורבינא סוף הוראה והוא דרש הכתוב זה ספר תולדות אדם.
וזהו חידוש שמשרשי הבריאה לעסוק בספר וזה מאמרם ז''ל בגמ' בסנהדרין (צט:) אמר רב יצחק בר אבדימי מאי קרא שנאמר (משלי טז, כו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה, ז) כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. הרי שפתי רבותינו ברור מללו בדרשת המקראות שהאדם נברא על מנת לעמול בשיחה בספר התורה ויסוד וראשית התורה קודם שנתנה היה בספרא דאדם.
ובאשר שובת איש ישראל משלושת סדרי מלאכות אלו מקבע בנפשו אמיתות חידוש בריאתם על ידי אלהי השמים והארץ ומכיר באלהיו ודבק בו ומודה לו על מתנותיו הטובות.
וכעת לגבי שלושת זוגי המלאכות הנספחות שהם בנין אש ומלאכות מחודשות: הנה הבנין ענינו מקום מגורי האדם בביתו ולכך אהל בכלל בונה הוא והוא גם כן ענין יסודי בחיים.
לעומת זאת אש אינה מלאכה כל כך יסודית ומכל מקום נצרכת מאוד לבישול ואפיה ותאורה ולכך דעת רבי יוסי שאינה אסורה אלא בלאו ולא בכרת.
ומלאכת מכה בפטיש היא למעשה מלאכה כוללת של כל היצירות המחודשות המזדמנות ולכן אמר הגר''א וייס שליט''א שיש לאסור הפעלת חשמל מן התורה מתולדת מלאכה זו.
ומלאכה אחרונה (שפתח פה תנא את הלכות שבת לרוב חביבותה וחידושה כמוש''כ התוס') היא העברת דברים מרשות היחיד לרשות הרבים ולגודל חידושה זלזלו בה אנשי ירושלים בזמן ירמיהו עד שנאמרה לו נבואה זו
כֹּה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הָלֹ֤ךְ וְעָֽמַדְתָּ֙ בְּשַׁ֣עַר בְּנֵֽי־הָעָ֔ם עם אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֤אוּ בוֹ֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֖ר יֵ֣צְאוּ ב֑וֹ וּבְכֹ֖ל שַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ כוְאָמַרְתָּ֣ אֲ֠לֵיהֶ֠ם שִׁמְע֨וּ דְבַר־יְהֹוָ֜ה מַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ וְכׇל־יְהוּדָ֔ה וְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הַבָּאִ֖ים בַּשְּׁעָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ כאכֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִשָּׁמְר֖וּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶ֑ם וְאַל־תִּשְׂא֤וּ מַשָּׂא֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וַהֲבֵאתֶ֖ם בְּשַׁעֲרֵ֥י יְרֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃ כבוְלֹא־תוֹצִ֨יאוּ מַשָּׂ֤א מִבָּֽתֵּיכֶם֙ בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וְכׇל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְקִדַּשְׁתֶּם֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶֽם׃ כגוְלֹ֣א שָׁמְע֔וּ וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אׇזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עׇרְפָּ֔ם לְבִלְתִּ֣י שומע שְׁמ֔וֹעַ וּלְבִלְתִּ֖י קַ֥חַת מוּסָֽר׃ כדוְ֠הָיָ֠ה אִם־שָׁמֹ֨עַ תִּשְׁמְע֤וּן אֵלַי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לְבִלְתִּ֣י ׀ הָבִ֣יא מַשָּׂ֗א בְּשַׁעֲרֵ֛י הָעִ֥יר הַזֹּ֖את בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וּלְקַדֵּשׁ֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת לְבִלְתִּ֥י עֲשֽׂוֹת־בֹּ֖ה כׇּל־מְלָאכָֽה׃ כהוּבָ֣אוּ בְשַׁעֲרֵ֣י הָעִ֣יר הַזֹּ֡את מְלָכִ֣ים ׀ וְשָׂרִ֡ים יֹשְׁבִים֩ עַל־כִּסֵּ֨א דָוִ֜ד רֹכְבִ֣ים ׀ בָּרֶ֣כֶב וּבַסּוּסִ֗ים הֵ֚מָּה וְשָׂ֣רֵיהֶ֔ם אִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְיָשְׁבָ֥ה הָעִיר־הַזֹּ֖את לְעוֹלָֽם׃ [ט*]כווּבָ֣אוּ מֵעָרֵֽי־יְ֠הוּדָ֠ה וּמִסְּבִיב֨וֹת יְרוּשָׁלַ֜͏ִם וּמֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמִן־הַשְּׁפֵלָ֤ה וּמִן־הָהָר֙ וּמִן־הַנֶּ֔גֶב מְבִאִ֛ים עוֹלָ֥ה וְזֶ֖בַח וּמִנְחָ֣ה וּלְבוֹנָ֑ה וּמְבִאֵ֥י תוֹדָ֖ה בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ כזוְאִם־לֹ֨א תִשְׁמְע֜וּ אֵלַ֗י לְקַדֵּשׁ֙ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֔ת וּלְבִלְתִּ֣י ׀ שְׂאֵ֣ת מַשָּׂ֗א וּבֹ֛א בְּשַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלַ֖͏ִם בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וְהִצַּ֧תִּי אֵ֣שׁ בִּשְׁעָרֶ֗יהָ וְאָ֥כְלָ֛ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלַ֖͏ִם וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה׃
וענין מלאכה זו אפשר לפרש שחלק מיסוד החיים הוא השליטה של האדם על חפציו השונים והחלטתו להעבירם מביתו לחבריו ולהיפך.
וכחלק מהכרה בנותן כח לעשות חיל הוא להשאיר החפצים במקומם ללא עסק בשליטה עליהם.
ולכן נאסרה גם העברה ד' אמות ברה''ר עצמה שיש משמעות לכל רבים בפני עצמם בשונה מרה''י.
סוף דבר ענין כל המלאכות הכרה בבעלות ה' על עולמו וננסה לראות איך אנו משליכים את זה מציאות זמננו.
שהנה כמעט כל המלאכות הם מלאכות בעולם הטבע של הכנת הפת הבגד והספר וזה לא קים אצלנו כמעט בכלל.
שהרי החקלאיים הם מיעוט שבמיעוט שבמיעוט מתוכנו ואנו קונים הלחם והבגד והספר מהמוכרים ללא חיבור ממשי וחי למלאכות האלו
ולכן אומר אני שרצון התורה שנהיה מחוברים לטבע באופן בלתי אמצעי כדי שנחוש כראוי את מעשה ה' (וע' חגי האביב הקציר והאסיף)
וכבר אמרו בגמ' ביבמות (סא. כמדומה) כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם הרי שהחקלאות היא דבר יסודי בחיים.
ומכל מקום כל זמן שלא הגענו לזה עיקר הרגשת שביתתנו במלאכת מכה בפטיש (וי''א אף הוצאה) שהפעלת החשמל היא תולדתה כנזכר.
ויהי רצון שנזכה לנחול באהבה וברצון את שבת קדשו.
