קיי"ל פסחים דק"ח ע"א דאין תלמיד מסב בפני רבו שמורא רבך כמורא שמים. וילה"ס אם ראוי לבקש מהרב רשות להסב בפניו.
ונראה, דהנה יש לחקור בהא דתלמיד איננו מסב בפני רבו, אי נאמר דין "דיחוי" שמצוות כבוד רבו דוחה למצוות ההסבה. ויוצא שבאמת אין התלמיד מקיים מצות ההסיבה לפני רבו. [ויל"ע מפני מה נדחית מצות הסיבה מלפני מצות כבוד הרב] או"ד באופן מחודש מעט, דצורת ההסיבה הלא הינה דרך חירות, וקמיה הרב דרך החירות היא איננה להסב, אלא לישב בצורה רגילה. משום דאסור להסב. ובאמת מתקיים הדין "לישב בדרך חירות" אף אצל תלמיד קמיה רביה וזוהי צורת ואופן דרך החירות אשר ישנה קמיה רבו. אם לא בכה"ג שנתן לו רבו רשות שאזי כבר יכול להסב והדר דינא שצורת ההסיבה הינה ע"י הסיבה רגילה. [ופשוט דאף להצד הב' איכא איסור להסב, שמורא רבך כמורא שמים. אך אי"ז פוטר או דוחה את דין ההסיבה. וז"פ.]
ונראין דברים, שזה תליא הא בהא, דלהצד דזוהי צורת ההסיבה בתלמיד לפני רבו, א"כ אין כל עניין ולכתחילה לבקש רשות להסב בפני רבו, מפני שאי"ז שאינו מקיים איזה דין שמשו"ה ראוי לבקש להסב. דהוא מקיים את דין ה"דרך חירות" כראוי. אך אי נימא דאי"ז כקיום דין ההסיבה, כ"א דנתחדש הכא איזה דין "דיחוי" ו"פטור" מדין ההסבה, י"ל שראוי לבקש מרבו רשות להסב בפניו, כיון שעי"ז יקיים את דין ההסיבה כראוי.
ואאמו"ר שליט"א העירני דודאי דיסודם של הדברים נכון מאוד, רק דאי איכא אומדנא דהרב מוחל א"כ ל"ח שמקפיד כלל ואין זוהי צורת ההסיבה בפניו, שהרי עיקה"ד הוא שיכול להסב שהרי רבו אינו מקפיד, ומחמת סברא זו ראוי לבקש רשות להסב. [ונקט בפשיטות שמחילת הרב איננה "מעשה מחילה" כי אם דהמצב הוא שאיננו מקפיד אף אם לא חשב עלה ומחל בפועל, וכבר אז בעי הסיבה. והדברים מחודשים.]
ועי' ברמב"ם שהביא בפ"ז מחו"מ את הך דינא וז"ל אבל תלמיד אצל רבו אינו מסב אא"כ נתן לו רבו רשות עכ"ד. וילה"ע קצת מפני מה הביא זה הרמב"ם הכא ולא הסתפק במה שכתב בפ"ה מת"ת שאסור להסב בפני הרב. ויתכן דהא גופא אתא הרמב"ם להשמיענו, דהך דינא ד"תלמיד אצל רבו אינו מסב" אי"ז מהל' כבוד הרב גרידא, כ"א דזהו מדיני ההסיבה שצורת הדרך חירות קמיה הרבה איננה ע"י הסיבה אלא ע"י ישיבה רגילה, אא"כ נתן לו רבו רשות שאז צורת ואופן ה"דרך חירות" הינה ע"י הסיבה דאז שכבר יכול להסב ליכא להך דינא שזוהי צורת ההסיבה. ויל"ע בראי' זו.
ואחר העיון נראה, דהנה הרא"ש בפסחים שם כתב דה"ה ברבו שאינו מובהק דאין להסב בפניו משום דאף עליו נאמר יהא מורא רבך כמורא שמים. ועי' בעמק ברכה שדקדק מהרמב"ם דלא ס"ל הכי, ממש"כ בפ"ה מת"ת ה"ו ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך, ובהל' ט מסיים דזהו דווקא ברבו מובהק. ומעתה העיר עהשו"ע שפסק בסתמא כהרא"ש, והיה לו לכתוב שראוי לבקש רשות מהרב להסב בכדי לצאת את שיטת הרמב"ם ונשאר ב"וצ"ע".
אולם נראה דכל מה דמחלק הרמב"ם לענין ההסבה בין רבו מובהק לרבו שאינו מובהק הוא רק בהלכות כבוד רבו, דמצד דיני כבוד הרב כל מה דאסור להסב זהו רק בפני רבו המובהק. אך לענין צורת ואופן הדרך חירות אשר ישנה קמיה הרב, שזהו אינו בהסיבה וכמדוייק מלשון הרמב"ם, לעניין זה אין כל הבדל בין רבו מובהק לשאינו מובהק, דצורת ואופן ההסיבה בשניהם היא כיושב לפני מלך, ומשו"ה לעניין הסיבה אף לדעת הרמב"ם אין חילוק. ויסוד לזה, ממה שלא מצינו בשום דוכתי שחילק הרמב"ם לעניין מצוות ההסבה בין רבו המובהק לשאינו מובהק. [ואכתי יל"ע דהרי יסוד הדין הרי מבואר בגמ' דהוא מחמת דיהי מורא רבך כמורא שמים וזה לפי הרמב"ם אינו אלא ברבו מובהק ויל"ע בזה] ודו"ק.
[ולא חדרנו ליסודו של הגרי"ז דחיובא ד"כבוד רבו מובהק" הוא חייוב שחייב אותו לרבו, משום שבדין הההסיבה קודם הרב יש כמה תמיהות ע"ד הגרי"ז הללו, וכש"כ הגר"ד פיינשטיין שליט"א באהלי מועד פסח תשפ"ה.]
ונראה, דהנה יש לחקור בהא דתלמיד איננו מסב בפני רבו, אי נאמר דין "דיחוי" שמצוות כבוד רבו דוחה למצוות ההסבה. ויוצא שבאמת אין התלמיד מקיים מצות ההסיבה לפני רבו. [ויל"ע מפני מה נדחית מצות הסיבה מלפני מצות כבוד הרב] או"ד באופן מחודש מעט, דצורת ההסיבה הלא הינה דרך חירות, וקמיה הרב דרך החירות היא איננה להסב, אלא לישב בצורה רגילה. משום דאסור להסב. ובאמת מתקיים הדין "לישב בדרך חירות" אף אצל תלמיד קמיה רביה וזוהי צורת ואופן דרך החירות אשר ישנה קמיה רבו. אם לא בכה"ג שנתן לו רבו רשות שאזי כבר יכול להסב והדר דינא שצורת ההסיבה הינה ע"י הסיבה רגילה. [ופשוט דאף להצד הב' איכא איסור להסב, שמורא רבך כמורא שמים. אך אי"ז פוטר או דוחה את דין ההסיבה. וז"פ.]
ונראין דברים, שזה תליא הא בהא, דלהצד דזוהי צורת ההסיבה בתלמיד לפני רבו, א"כ אין כל עניין ולכתחילה לבקש רשות להסב בפני רבו, מפני שאי"ז שאינו מקיים איזה דין שמשו"ה ראוי לבקש להסב. דהוא מקיים את דין ה"דרך חירות" כראוי. אך אי נימא דאי"ז כקיום דין ההסיבה, כ"א דנתחדש הכא איזה דין "דיחוי" ו"פטור" מדין ההסבה, י"ל שראוי לבקש מרבו רשות להסב בפניו, כיון שעי"ז יקיים את דין ההסיבה כראוי.
ואאמו"ר שליט"א העירני דודאי דיסודם של הדברים נכון מאוד, רק דאי איכא אומדנא דהרב מוחל א"כ ל"ח שמקפיד כלל ואין זוהי צורת ההסיבה בפניו, שהרי עיקה"ד הוא שיכול להסב שהרי רבו אינו מקפיד, ומחמת סברא זו ראוי לבקש רשות להסב. [ונקט בפשיטות שמחילת הרב איננה "מעשה מחילה" כי אם דהמצב הוא שאיננו מקפיד אף אם לא חשב עלה ומחל בפועל, וכבר אז בעי הסיבה. והדברים מחודשים.]
ועי' ברמב"ם שהביא בפ"ז מחו"מ את הך דינא וז"ל אבל תלמיד אצל רבו אינו מסב אא"כ נתן לו רבו רשות עכ"ד. וילה"ע קצת מפני מה הביא זה הרמב"ם הכא ולא הסתפק במה שכתב בפ"ה מת"ת שאסור להסב בפני הרב. ויתכן דהא גופא אתא הרמב"ם להשמיענו, דהך דינא ד"תלמיד אצל רבו אינו מסב" אי"ז מהל' כבוד הרב גרידא, כ"א דזהו מדיני ההסיבה שצורת הדרך חירות קמיה הרבה איננה ע"י הסיבה אלא ע"י ישיבה רגילה, אא"כ נתן לו רבו רשות שאז צורת ואופן ה"דרך חירות" הינה ע"י הסיבה דאז שכבר יכול להסב ליכא להך דינא שזוהי צורת ההסיבה. ויל"ע בראי' זו.
ואחר העיון נראה, דהנה הרא"ש בפסחים שם כתב דה"ה ברבו שאינו מובהק דאין להסב בפניו משום דאף עליו נאמר יהא מורא רבך כמורא שמים. ועי' בעמק ברכה שדקדק מהרמב"ם דלא ס"ל הכי, ממש"כ בפ"ה מת"ת ה"ו ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך, ובהל' ט מסיים דזהו דווקא ברבו מובהק. ומעתה העיר עהשו"ע שפסק בסתמא כהרא"ש, והיה לו לכתוב שראוי לבקש רשות מהרב להסב בכדי לצאת את שיטת הרמב"ם ונשאר ב"וצ"ע".
אולם נראה דכל מה דמחלק הרמב"ם לענין ההסבה בין רבו מובהק לרבו שאינו מובהק הוא רק בהלכות כבוד רבו, דמצד דיני כבוד הרב כל מה דאסור להסב זהו רק בפני רבו המובהק. אך לענין צורת ואופן הדרך חירות אשר ישנה קמיה הרב, שזהו אינו בהסיבה וכמדוייק מלשון הרמב"ם, לעניין זה אין כל הבדל בין רבו מובהק לשאינו מובהק, דצורת ואופן ההסיבה בשניהם היא כיושב לפני מלך, ומשו"ה לעניין הסיבה אף לדעת הרמב"ם אין חילוק. ויסוד לזה, ממה שלא מצינו בשום דוכתי שחילק הרמב"ם לעניין מצוות ההסבה בין רבו המובהק לשאינו מובהק. [ואכתי יל"ע דהרי יסוד הדין הרי מבואר בגמ' דהוא מחמת דיהי מורא רבך כמורא שמים וזה לפי הרמב"ם אינו אלא ברבו מובהק ויל"ע בזה] ודו"ק.
[ולא חדרנו ליסודו של הגרי"ז דחיובא ד"כבוד רבו מובהק" הוא חייוב שחייב אותו לרבו, משום שבדין הההסיבה קודם הרב יש כמה תמיהות ע"ד הגרי"ז הללו, וכש"כ הגר"ד פיינשטיין שליט"א באהלי מועד פסח תשפ"ה.]
