בעז"ה עיינתי השנה בהלכות כיבוס בחוה"מ, והתחדדו לי בזה כמה נקודות, ואני מציע הדברים קדם רבנן,
היות ויש כאן השגות על כמה מחברים בנקודות שונות, אני נוקט בזהירות הראויה, ומציע הדברים לבחינה ביקורתית של המעיינים, ואשמח ויעמידוני על האמת אם שגיתי או אם העלמתי עין מחלק מן המקורות.
וזה החלי בעז"ה.
הדברים המותרים בכיבוס
במשנה במסכת מו"ק ריש פרק אלו מגלחין (יג ע"ב-יד ע"א) מפורש האיסור לגלח ולכבס במועד, ומפורטים במשנה אותם המותרים, (טעם האיסור מפורש בגמרא כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים).
ואלו ההיתרים המפורשים במשנה: "ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו.ומנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין".
ונראה שיש לחלק את ההיתרים במשנה לשני מינים, האחד תלוי באדם,שהיה אנוס ולא יכל לכבס. והשני תלוי במין הבגד שדרכו להתלכלך תדיר.
דוגמאות במשנה למין הראשון: (א) הבא ממדינת הים, מבית השביה, והיוצא מבית האסורין. (ב) המנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והותר. (ג) הנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו, הזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה.
דוגמאות במשנה למין השני: מטפחות הידים, מטפחות הספרים ומטפחות הספג.
בגמרא יח ע"א נתבאר עוד היתר: "אמר רב אסי א"ר יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד", בגמרא הקשו שהרי הוא לא נשנה בכלל ההיתרים במשנה, ומתרצים "מתניתין אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי", כלומר, שאותם השנויים במשנה הותרו אפילו אם מעיקרא היה לו שנים ולא רק חלוק אחד.
בירושלמי (פ"ג ה"ב) מצינו שלמדו מזה היתר לבגדי קטנים: "בעון קומי רבי יוסה בגדי קטנים מה הן אמר לון כמי שאין לו אלא חלוק א'".
עוד מצינו היתר נוסף (שם יח ע"א): "שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד".
הגבלת ההיתרים בפוסקים
והנה, בראשונים מצינו הגבלות וחומרות שונות ברוב ככל ההיתרים.
א. מי שבא ממדינת הים (ודעימיה), כתב בהלכות שמחות למהר"ם (סי' יב) בשם הראב"ד, שאע"פ שהתירו בדאית ליה תרי ומטנפי, מכל מקום אין מותר לכבס אלא אחד, וכ"כ המרדכי ובהגהות אשירי, והובא ברמ"א סימן תקלד א שאין לכבס אלא לפי הצורך.
ב. בגדי קטנים, מבואר בראשונים שגם בבגדי קטנים, אין מותר לכבס אלא אחד (אומנם התה"ד בסי' פח התיר לכבס בבגדים שמלפפין בהם הקטן אפילו ד' וה' יחד, כיון שצריכים מהם הרבה בכל פעם והובא ברמ"א), מזה כתבו כמה פוסקי זמננו, שאין לכבס גם בבגדי קטנים אלא היכא דכולהו מיטנפי, שאז מותר לכבס אחד (אמנם במכונה מקילים לכבס הרבה יחד).
ג. מי שאין לו אלא חלוק אחד, הרבה פוסקים החמירו משום שמשמע בגמרא שאין היתר זה אלא כשאיזורו מוכיח עליו דבר שלא שייך בזמננו, והוזכר דעה זו במ"ב וכתב שכ"ד הגר"א.
ד. מטפחות הידים כתב המג"א שאמנם מדין הגמרא התירו בזה אף בדאית ליה כמה, אבל זה דווקא בזמנם שהיו רגילים לכבסם בכל יום, אבל בזמננו שאין רגילים לכבס אלא משבוע לשבוע אין היתר זה.
ה. מטפחות הספרים (ושאר המטפחות), כתב הב"י בשם הכלבו שיש נוהגים להחמיר וכן ראוי לעשות, ובמשנה ברורה הביא דברי הא"ר שחומרא זו היא גם לגבי מטפחות הידים והספג.
ו. כלי פשתן, כתב השו"ע (והוא מהרא"ש והטור) שאע"פ שמצד הדין מותר לכבסן, מ"מ נהגו להחמיר בזה, והוה ליה "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם", ומכל מקום בזה כתב המ"ב שיש להתיר למי שיש לו חלוק אחד אף למי שמחמיר בזה בעלמא.
אנו נדון להלן בעז"ה בכמה מן העניינים הללו.
בגדי קטנים - האם ההיתר לכבס רק חלוק אחד ורק כשנגמרו הבגדים
הזכרנו לעיל, שבפוסקים מובא שאין להתיר לבא ממדינת הים לכבס אלא חלוק אחד בלבד, שכך פסק הרמ"א שאין לכבס אלא מה שצריך, ודבר זה מובא בכמה וכמה ראשונים בשם הראב"ד, וכתבו כן גם לגבי בגדי קטנים, ובמהרי"ל סבר כן גם לגבי בגדים שמלפפין את התינוק, ובזה חלק תרומת הדשן והתיר לכבס כל פעם ג' וד' כיון שלא סגי לתינוק באחת (והרמ"א כתב היתר בד' וה').
והנה, עצם החומרא שלא לכבס אלא אחד כל פעם, הסכימו אחרוני זמננו (מטעמים שונים) שאין להחמיר בזה כשמכבס במכונה, אלא יכול לכבס כל הבגדים שהותרו לצורך המועד בבת אחת (ראה בספר חול המועד כהלכתו וספר פירות האילן שהרחיבו בזה).
ומכל מקום, בספר חול המועד כהלכתו חוזר ומדגיש, שאין ההיתר אלא בנתלכלכו לו כל הבגדים, וכ"כ בפסקי תשובות ובעוד אחרונים.
אמנם נראה שזה תמוה, שהרי בבגדי קטנים הלוא ידוע שיצטרך אחר כך לכבס עוד בהיתר, ומה טעם לא נתיר לו מעיקרא מה שיודעים שיצטרך אחר כך, ולמה נצריך לחכות עד שיטנפו כולם?
אף שמצינו כן בראשונים גבי בגדי קטנים, שכתבו שלא לכבס אלא בגד אחד (כ"כ בהלכות שמחות למהר"ם והגהות אשירי), אך הלא במהרי"ל (הלכות חוה"מ) מבואר שהטעם הוא משום שינוי, ונראה לפי זה, שאין הכוונה בהכרח שצריך לחכות עד שיגמרו כל הבגדים, אלא שמה שמכבס יכבס כל פעם רק אחד, ובימינו כשמכבסים במכונה שבלאו הכי מכבסים הרבה יחד, אין טעם בזה.
וראיתי שכתבו מקור לזה ממה שאמרה הגמרא בדף יח ע"א, שהחידוש בבא ממדינת הים הוא באית ליה "תרי ומטנפי", ומשמע שרק בנטנפו שניהן מותר, אך לכאורה אין לזה שייכות לענייננו, ששם הלוא מדובר בכה"ג שייתכן שלא יצטרך כלל לכבס השני, לכן אם מעיקרא יש לו אחד מכובס אין לו היתר לכבס, אבל במקום שבכל מקרה יצטרך לכבס, לכאורה אין שום הבדל אם מכבס מראש או לבסוף.
ולכן נראה לכאורה שאין כל יסוד לחומרא זו.
היתר כיבוס מגבות
מצינו במשנה שמותר לכבס מגבות בחול המועד:
"מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין".
על פי זה כתב הטור באו"ח סימן תקלד: "ואלו שמכבסין, וכו', ומטפחות הידים, שאפילו אם כבסן קודם הרגל חוזרין ומתלכלכין. ומטפחות הספרים שנותנין עליהן כשמסתפרין. ואית דגרסי הספרים. ומטפחות הספגנין שמסתפגין בהן כשיוצאין מבית המרחץ".
וכן לשון השו"ע סימן תקל"ד סעיף א: "אין מכבסין במועד ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים והיוצא מבית השביה ומבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים ברגל ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו ומטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג".
לפי זה יוצא לכאורה דין פשוט שמותר לכבס מגבות (כשיש צורך), בין מגבות מטבח ובין מגבות רחצה.
חומרת המגן אברהם במטפחות הידים
אלא שכתב שם המג"א בס"ק ב גבי מטפחות הידים, וז"ל: "ומטפחות הידים: שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרי' ומתלכלכי' (טור) משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל"כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכי' תכף וצריך בכל יום א', וא"כ לפי מה שנוהגין שלא להחליפם אלא משבת לשבת א"כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה שמעי"ט".
והובאו דבריו במ"ב סק"ד, בלשון זו: "אכן לפי מה שנהגו כעת שמחליפין רק משבת לשבת ע"כ אפילו יש לו רק שנים אין לכבסן בחוה"מ שדי להם בכביסה שמעיו"ט".
מלשון המג"א משמע שיש איסור מן הדין בזמננו במטפחות הידים, ומשמע שהמ"ב סובר כמותו בזה מן הדין, (ואף שכתב "אין לכבסן" נראה דמכל מקום הוא אסור מן הדין).
דין מגבות מטבח בזמננו
ומכל מקום, כיון שהמג"א תלה הדבר בשינויי המנהג והרגילות, אין זה מילתא פסיקא, וכבר בערוך השולחן כתב חומרא זו בלשון מסוייגת: "וכן מטפחות הידים, שהכל יודעים שאפילו כיבסם קודם הרגל – חוזרין ומתלכלכין. ואפילו הרבה – מותר לכבס, מפני שצריכין למכובס בכל עת. ולכן מי שיודע שדי לו ליום טוב – אסור לכבס (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב)".
ולכן כתבו פוסקי זמננו שכיום יש להתיר כיבוס מגבות המטבח (כ"כ בשש"כ פרק ס"ו סעי' סו, ובפסק"ת סימן תקלד).
דין מגבות רחצה
כעת נבוא לדין מגבות רחצה, ונראה אם דינן זהה.
כאמור, במשנה ובשו"ע נזכר להיתר במפורש "מטפחות הספג" דהיינו מגבות רחצה, ועל היתר זה לא העיר המג"א שיש להחמיר בו, ומשמע שבזה בדרך כלל הניחו שלא השתנתה המציאות ואין בזה את חומרת המגן אברהם הנ"ל, אלא שהמ"ב (ס"ק ו) כתב בזה חומרא אחרת: "הספג - היינו מה שמסתפגין בהן כשיוצאין מבית המרחץ וכתב ב"י בשם כל בו דעכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות ועיין בא"ר".
ויסוד הדברים, כתב הב"י: "ומ"ש ואית דגרסי הספרים כלומ' מטפחות של ספרי הקודש וכן משמע בירושלמי כתב הכלבו עכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות".
ומפשטות לשון הב"י משמע שחומרת הכלבו נאמרה לגבי מטפחות הספרים דווקא, וכן בד"מ הארוך הביא זאת על מטפחות הספרים, וכתב האליה רבה שמטעם זה סתמו השו"ע והלבוש והביאו דין זה הטור כלשונו, מפני שהבינו שחומרא זו היא רק לגבי מטפחות הספרים שבזה הפירוש שנוי במחלוקת (אם מטפחות הסַפָּרִים או הסְפָרִים), ולכן כתבו ההיתר בסתם במטפחות הידים הספרים והספג, ולא כתבו היתר במטפחות של ספרי קודש.
אמנם העיר על כך האליה רבה, שבמקור הדברים בכלבו מבואר שהדברים מוסבים על מטפחות הספג, וז"ל הכלבו: "מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים, פירוש שגוללין בהן הספרים, וממשמשין אותן בידים תמיד, והן צריכין על זה כיבוס. והספוג, פירוש אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה. ועכשיו נהגו בזה חומרא, וכן ראוי לעשות".
וכן הוא בארחות חיים (שהוא מקור דברי הכלבו כידוע): "מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים פירוש שגוללין בהן ספרי' וממשמשין אותן בידים תמיד והם צריכים ע"ז כבוס. והספג פי' אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה וכל אלו מותרין אפי' אינם של פשתן ועכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות".
וכתב האליה רבה, שנראה שפשטות דברי הכלבו משמע ש"ראוי להחמיר" קאי בין אמטפחות הידים בין אמטפחות ספרים ובין אמטפחות הספג, וזו כוונת המ"ב בציינו לאליה רבה.
חומרת הכלבו -ביאורה והשלכותיה
לאור הדברים שנתבארו, יוצא לכאורה, שגם אם נסבור להקל בזמננו במגבות מטבח, ונאמר שאין מצבנו כפי המתואר במגן אברהם (שמכבסים פעם בשבוע), מכל מקום יהיה עלינו להחמיר בזה מצד חומרת הכלבו, ואין סברא לחלק ביניהם, ולא נוכל להקל אלא מצד שאין חומרא זו ממש מן הדין אלא בגדר "וכן ראוי לעשות".
אמנם ראיתי, כי בשש"כ (פרק סו הערה רסג) כתב, די"ל שטעם החומרא של הכלבו היא, מפני שמחליפים רק משבת לשבת, ועפ"ז כתב להקל במקוה שמחליפים מגבות כל יום. אך לכאורה הדברים צע"ג, שלדבריו יוצא שגם חומרת המג"א במגבות הידים אינה אלא בגדר "וכן ראוי לעשות", ולא משמע כן במג"א אברהם שנקט לשון "אסור".
ובספר חוט שני כתב להקל שכשבני הבית מרובים אין שייכת חומרא זו. וגם זה צ"ע מנלן.
ובספר "הלכות חג בחג" להגרמ"מ קראפ כתב, שאין חומרא זו אמורה אלא במגבות לניגוב אחר הרחיצה, שבהם אפשר להסתפק בייבוש בל ניגוב, ולא מדובר במגבות שמנגבים בהם דברי מאכל וכדו' (כמצוי במגבות מטבח), ולכן כתב גם,שבמקום שהרוחצים מרובים, לא שייכת חומרא זו.
אך לכאורה לא נתבאר הטעם, שהרי ראשונים רבים פירשו מטפחות הידיים היינו שמנגבים בהם מאכל, ומאין לנו שהכלבו לא החמיר בזה.
ונראה, שעיקר הטעם להקל בזה, הוא מפני שלא המגן אברהם ולא שאר הפוסקים חששו כלל לחומרת הכלבו, ורק המ"ב והא"ר הביאוה בגדר "ראוי לעשות", וערוה"ש לא הזכיר מזה כלל, ולכן נראה שאין לחוש לזה במקום צורך, אא"כ במקום הרגילות לכבס רק פעם בשבוע (שאז צריך להחמיר לפי המג"א מן הדין, ואין היתר אלא לפי גדרי חלוק אחד).
ונראה ליתן טעם גדול שלא ראו הפוסקים להביא חומרא זו, כי יש לומר שלא החמיר הארחות חיים אלא מפני שאפשר בפשתן, דזו לשונו:
"מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים פירוש שגוללין בהן ספרי' וממשמשין אותן בידים תמיד והם צריכים ע"ז כבוס. והספג פי' אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה וכל אלו מותרין אפי' אינם של פשתן ועכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות".
ניתן להבין, שטעם החומרא היתה כיון שאפשר בשל פשתן למה נקל בשאינם של פשתן, אבל לדידן שכבר כתב השו"ע בסעיף ב' שמחמרינן בשל פשתן, "כל כלי פשתן מותר לכבסן ולא נהגו כן והוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם", ואם נחמיר יהיה אסור לגמרי, לכן לא הזכירו חומרא זו כלל, שלא רצו להחמיר כולי האי לאסור לגמרי דבר שלא נתכוון לו גם הכלבו, ואם נתיר במטפחות הידים דווקא בשל פשתן, הרי שזה ייתן חילוק ובלבול בחומרא שהחמירו בזה בשל פשתן.
כיבוס הרבה ביחד וכשיש לו עוד
גם לגבי מגבות העתיקו כמה אחרונים שאין היתר לכבס מן הדין אלא אחד אחד, וגם זה רק כשנגמרו לו כל המגבות, אמנם כאמור במכונה פסקו שמקילים הרבה ביחד.
גם כאן שייך מה שהערתי לעיל, שלענ"ד כיון שבמכונה מקילים לבסוף לכבס הרבה ביחד ממילא אין טעם לחכות שהכל יתלכלך.
ומלבד זאת, נראה שדין המטפחות חלוק מעיקרו מהדינים דלעיל, שבזה לא מצינו כלל את הדין שיש לכבס רק אחת כל פעם, ולא הזכירו הראשונים דין זה אלא לגבי בא ממדינת הים ולגבי בגדי קטנים, שהם נלמדו ממי שאין לו אלא חלוק אחד, אבל דין מטפחות מדמינן בגמרא (שם) לכלי פשתן, שבהם לא מצינו החומרות הללו (ותדע שהרי יש שפירשו הטעם בכלי פשתן משום דבר האבד), וראיתי שבספר חול המועד כהלכתו הבין מערוה"ש שמתיר לכבס הרבה מטפחות ביחד ותמה עליו, ולדברינו דברי ערוה"ש מכוונים (והרמ"א לא החמיר אלא בחלוק, כמבואר בלשונו).
כיבוס גרביים וכדומה
מצינו באחרונים שכתבו דבגדים שרגילים להחליף הרבה כגון גרביים, יש ליתן להם דין של מטפחות הידיים.
ולכאורה יש לעיין בזה, שאם כן למה לא למד הירושלמי היתר לבגדי קטנים ממטפחות הידיים, אלא הוכיח דינו ממי שאין לו אלא חלוק אחד, וצריך לומר שענייני בגדים שאסרו בגדול אסרו מסתמא גם בקטן, ונראה עוד שלא חילקו בין סוגי בגדים, שגם לגבי הבגדים שמלפפין בהם הקטן לא כתבו להקל מצד דהוי כמטפחות הידים, אע"פ שאינם מצויים בגדול כלל. ומשמע שכל ענייני בגדים לא נכללים בקולא זו, וצ"ע.
היות ויש כאן השגות על כמה מחברים בנקודות שונות, אני נוקט בזהירות הראויה, ומציע הדברים לבחינה ביקורתית של המעיינים, ואשמח ויעמידוני על האמת אם שגיתי או אם העלמתי עין מחלק מן המקורות.
וזה החלי בעז"ה.
הדברים המותרים בכיבוס
במשנה במסכת מו"ק ריש פרק אלו מגלחין (יג ע"ב-יד ע"א) מפורש האיסור לגלח ולכבס במועד, ומפורטים במשנה אותם המותרים, (טעם האיסור מפורש בגמרא כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים).
ואלו ההיתרים המפורשים במשנה: "ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו.ומנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין".
ונראה שיש לחלק את ההיתרים במשנה לשני מינים, האחד תלוי באדם,שהיה אנוס ולא יכל לכבס. והשני תלוי במין הבגד שדרכו להתלכלך תדיר.
דוגמאות במשנה למין הראשון: (א) הבא ממדינת הים, מבית השביה, והיוצא מבית האסורין. (ב) המנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והותר. (ג) הנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו, הזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה.
דוגמאות במשנה למין השני: מטפחות הידים, מטפחות הספרים ומטפחות הספג.
בגמרא יח ע"א נתבאר עוד היתר: "אמר רב אסי א"ר יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד", בגמרא הקשו שהרי הוא לא נשנה בכלל ההיתרים במשנה, ומתרצים "מתניתין אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי", כלומר, שאותם השנויים במשנה הותרו אפילו אם מעיקרא היה לו שנים ולא רק חלוק אחד.
בירושלמי (פ"ג ה"ב) מצינו שלמדו מזה היתר לבגדי קטנים: "בעון קומי רבי יוסה בגדי קטנים מה הן אמר לון כמי שאין לו אלא חלוק א'".
עוד מצינו היתר נוסף (שם יח ע"א): "שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד".
הגבלת ההיתרים בפוסקים
והנה, בראשונים מצינו הגבלות וחומרות שונות ברוב ככל ההיתרים.
א. מי שבא ממדינת הים (ודעימיה), כתב בהלכות שמחות למהר"ם (סי' יב) בשם הראב"ד, שאע"פ שהתירו בדאית ליה תרי ומטנפי, מכל מקום אין מותר לכבס אלא אחד, וכ"כ המרדכי ובהגהות אשירי, והובא ברמ"א סימן תקלד א שאין לכבס אלא לפי הצורך.
ב. בגדי קטנים, מבואר בראשונים שגם בבגדי קטנים, אין מותר לכבס אלא אחד (אומנם התה"ד בסי' פח התיר לכבס בבגדים שמלפפין בהם הקטן אפילו ד' וה' יחד, כיון שצריכים מהם הרבה בכל פעם והובא ברמ"א), מזה כתבו כמה פוסקי זמננו, שאין לכבס גם בבגדי קטנים אלא היכא דכולהו מיטנפי, שאז מותר לכבס אחד (אמנם במכונה מקילים לכבס הרבה יחד).
ג. מי שאין לו אלא חלוק אחד, הרבה פוסקים החמירו משום שמשמע בגמרא שאין היתר זה אלא כשאיזורו מוכיח עליו דבר שלא שייך בזמננו, והוזכר דעה זו במ"ב וכתב שכ"ד הגר"א.
ד. מטפחות הידים כתב המג"א שאמנם מדין הגמרא התירו בזה אף בדאית ליה כמה, אבל זה דווקא בזמנם שהיו רגילים לכבסם בכל יום, אבל בזמננו שאין רגילים לכבס אלא משבוע לשבוע אין היתר זה.
ה. מטפחות הספרים (ושאר המטפחות), כתב הב"י בשם הכלבו שיש נוהגים להחמיר וכן ראוי לעשות, ובמשנה ברורה הביא דברי הא"ר שחומרא זו היא גם לגבי מטפחות הידים והספג.
ו. כלי פשתן, כתב השו"ע (והוא מהרא"ש והטור) שאע"פ שמצד הדין מותר לכבסן, מ"מ נהגו להחמיר בזה, והוה ליה "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם", ומכל מקום בזה כתב המ"ב שיש להתיר למי שיש לו חלוק אחד אף למי שמחמיר בזה בעלמא.
אנו נדון להלן בעז"ה בכמה מן העניינים הללו.
בגדי קטנים - האם ההיתר לכבס רק חלוק אחד ורק כשנגמרו הבגדים
הזכרנו לעיל, שבפוסקים מובא שאין להתיר לבא ממדינת הים לכבס אלא חלוק אחד בלבד, שכך פסק הרמ"א שאין לכבס אלא מה שצריך, ודבר זה מובא בכמה וכמה ראשונים בשם הראב"ד, וכתבו כן גם לגבי בגדי קטנים, ובמהרי"ל סבר כן גם לגבי בגדים שמלפפין את התינוק, ובזה חלק תרומת הדשן והתיר לכבס כל פעם ג' וד' כיון שלא סגי לתינוק באחת (והרמ"א כתב היתר בד' וה').
והנה, עצם החומרא שלא לכבס אלא אחד כל פעם, הסכימו אחרוני זמננו (מטעמים שונים) שאין להחמיר בזה כשמכבס במכונה, אלא יכול לכבס כל הבגדים שהותרו לצורך המועד בבת אחת (ראה בספר חול המועד כהלכתו וספר פירות האילן שהרחיבו בזה).
ומכל מקום, בספר חול המועד כהלכתו חוזר ומדגיש, שאין ההיתר אלא בנתלכלכו לו כל הבגדים, וכ"כ בפסקי תשובות ובעוד אחרונים.
אמנם נראה שזה תמוה, שהרי בבגדי קטנים הלוא ידוע שיצטרך אחר כך לכבס עוד בהיתר, ומה טעם לא נתיר לו מעיקרא מה שיודעים שיצטרך אחר כך, ולמה נצריך לחכות עד שיטנפו כולם?
אף שמצינו כן בראשונים גבי בגדי קטנים, שכתבו שלא לכבס אלא בגד אחד (כ"כ בהלכות שמחות למהר"ם והגהות אשירי), אך הלא במהרי"ל (הלכות חוה"מ) מבואר שהטעם הוא משום שינוי, ונראה לפי זה, שאין הכוונה בהכרח שצריך לחכות עד שיגמרו כל הבגדים, אלא שמה שמכבס יכבס כל פעם רק אחד, ובימינו כשמכבסים במכונה שבלאו הכי מכבסים הרבה יחד, אין טעם בזה.
וראיתי שכתבו מקור לזה ממה שאמרה הגמרא בדף יח ע"א, שהחידוש בבא ממדינת הים הוא באית ליה "תרי ומטנפי", ומשמע שרק בנטנפו שניהן מותר, אך לכאורה אין לזה שייכות לענייננו, ששם הלוא מדובר בכה"ג שייתכן שלא יצטרך כלל לכבס השני, לכן אם מעיקרא יש לו אחד מכובס אין לו היתר לכבס, אבל במקום שבכל מקרה יצטרך לכבס, לכאורה אין שום הבדל אם מכבס מראש או לבסוף.
ולכן נראה לכאורה שאין כל יסוד לחומרא זו.
היתר כיבוס מגבות
מצינו במשנה שמותר לכבס מגבות בחול המועד:
"מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין".
על פי זה כתב הטור באו"ח סימן תקלד: "ואלו שמכבסין, וכו', ומטפחות הידים, שאפילו אם כבסן קודם הרגל חוזרין ומתלכלכין. ומטפחות הספרים שנותנין עליהן כשמסתפרין. ואית דגרסי הספרים. ומטפחות הספגנין שמסתפגין בהן כשיוצאין מבית המרחץ".
וכן לשון השו"ע סימן תקל"ד סעיף א: "אין מכבסין במועד ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים והיוצא מבית השביה ומבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים ברגל ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו ומטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג".
לפי זה יוצא לכאורה דין פשוט שמותר לכבס מגבות (כשיש צורך), בין מגבות מטבח ובין מגבות רחצה.
חומרת המגן אברהם במטפחות הידים
אלא שכתב שם המג"א בס"ק ב גבי מטפחות הידים, וז"ל: "ומטפחות הידים: שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרי' ומתלכלכי' (טור) משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל"כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכי' תכף וצריך בכל יום א', וא"כ לפי מה שנוהגין שלא להחליפם אלא משבת לשבת א"כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה שמעי"ט".
והובאו דבריו במ"ב סק"ד, בלשון זו: "אכן לפי מה שנהגו כעת שמחליפין רק משבת לשבת ע"כ אפילו יש לו רק שנים אין לכבסן בחוה"מ שדי להם בכביסה שמעיו"ט".
מלשון המג"א משמע שיש איסור מן הדין בזמננו במטפחות הידים, ומשמע שהמ"ב סובר כמותו בזה מן הדין, (ואף שכתב "אין לכבסן" נראה דמכל מקום הוא אסור מן הדין).
דין מגבות מטבח בזמננו
ומכל מקום, כיון שהמג"א תלה הדבר בשינויי המנהג והרגילות, אין זה מילתא פסיקא, וכבר בערוך השולחן כתב חומרא זו בלשון מסוייגת: "וכן מטפחות הידים, שהכל יודעים שאפילו כיבסם קודם הרגל – חוזרין ומתלכלכין. ואפילו הרבה – מותר לכבס, מפני שצריכין למכובס בכל עת. ולכן מי שיודע שדי לו ליום טוב – אסור לכבס (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב)".
ולכן כתבו פוסקי זמננו שכיום יש להתיר כיבוס מגבות המטבח (כ"כ בשש"כ פרק ס"ו סעי' סו, ובפסק"ת סימן תקלד).
דין מגבות רחצה
כעת נבוא לדין מגבות רחצה, ונראה אם דינן זהה.
כאמור, במשנה ובשו"ע נזכר להיתר במפורש "מטפחות הספג" דהיינו מגבות רחצה, ועל היתר זה לא העיר המג"א שיש להחמיר בו, ומשמע שבזה בדרך כלל הניחו שלא השתנתה המציאות ואין בזה את חומרת המגן אברהם הנ"ל, אלא שהמ"ב (ס"ק ו) כתב בזה חומרא אחרת: "הספג - היינו מה שמסתפגין בהן כשיוצאין מבית המרחץ וכתב ב"י בשם כל בו דעכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות ועיין בא"ר".
ויסוד הדברים, כתב הב"י: "ומ"ש ואית דגרסי הספרים כלומ' מטפחות של ספרי הקודש וכן משמע בירושלמי כתב הכלבו עכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות".
ומפשטות לשון הב"י משמע שחומרת הכלבו נאמרה לגבי מטפחות הספרים דווקא, וכן בד"מ הארוך הביא זאת על מטפחות הספרים, וכתב האליה רבה שמטעם זה סתמו השו"ע והלבוש והביאו דין זה הטור כלשונו, מפני שהבינו שחומרא זו היא רק לגבי מטפחות הספרים שבזה הפירוש שנוי במחלוקת (אם מטפחות הסַפָּרִים או הסְפָרִים), ולכן כתבו ההיתר בסתם במטפחות הידים הספרים והספג, ולא כתבו היתר במטפחות של ספרי קודש.
אמנם העיר על כך האליה רבה, שבמקור הדברים בכלבו מבואר שהדברים מוסבים על מטפחות הספג, וז"ל הכלבו: "מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים, פירוש שגוללין בהן הספרים, וממשמשין אותן בידים תמיד, והן צריכין על זה כיבוס. והספוג, פירוש אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה. ועכשיו נהגו בזה חומרא, וכן ראוי לעשות".
וכן הוא בארחות חיים (שהוא מקור דברי הכלבו כידוע): "מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים פירוש שגוללין בהן ספרי' וממשמשין אותן בידים תמיד והם צריכים ע"ז כבוס. והספג פי' אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה וכל אלו מותרין אפי' אינם של פשתן ועכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות".
וכתב האליה רבה, שנראה שפשטות דברי הכלבו משמע ש"ראוי להחמיר" קאי בין אמטפחות הידים בין אמטפחות ספרים ובין אמטפחות הספג, וזו כוונת המ"ב בציינו לאליה רבה.
חומרת הכלבו -ביאורה והשלכותיה
לאור הדברים שנתבארו, יוצא לכאורה, שגם אם נסבור להקל בזמננו במגבות מטבח, ונאמר שאין מצבנו כפי המתואר במגן אברהם (שמכבסים פעם בשבוע), מכל מקום יהיה עלינו להחמיר בזה מצד חומרת הכלבו, ואין סברא לחלק ביניהם, ולא נוכל להקל אלא מצד שאין חומרא זו ממש מן הדין אלא בגדר "וכן ראוי לעשות".
אמנם ראיתי, כי בשש"כ (פרק סו הערה רסג) כתב, די"ל שטעם החומרא של הכלבו היא, מפני שמחליפים רק משבת לשבת, ועפ"ז כתב להקל במקוה שמחליפים מגבות כל יום. אך לכאורה הדברים צע"ג, שלדבריו יוצא שגם חומרת המג"א במגבות הידים אינה אלא בגדר "וכן ראוי לעשות", ולא משמע כן במג"א אברהם שנקט לשון "אסור".
ובספר חוט שני כתב להקל שכשבני הבית מרובים אין שייכת חומרא זו. וגם זה צ"ע מנלן.
ובספר "הלכות חג בחג" להגרמ"מ קראפ כתב, שאין חומרא זו אמורה אלא במגבות לניגוב אחר הרחיצה, שבהם אפשר להסתפק בייבוש בל ניגוב, ולא מדובר במגבות שמנגבים בהם דברי מאכל וכדו' (כמצוי במגבות מטבח), ולכן כתב גם,שבמקום שהרוחצים מרובים, לא שייכת חומרא זו.
אך לכאורה לא נתבאר הטעם, שהרי ראשונים רבים פירשו מטפחות הידיים היינו שמנגבים בהם מאכל, ומאין לנו שהכלבו לא החמיר בזה.
ונראה, שעיקר הטעם להקל בזה, הוא מפני שלא המגן אברהם ולא שאר הפוסקים חששו כלל לחומרת הכלבו, ורק המ"ב והא"ר הביאוה בגדר "ראוי לעשות", וערוה"ש לא הזכיר מזה כלל, ולכן נראה שאין לחוש לזה במקום צורך, אא"כ במקום הרגילות לכבס רק פעם בשבוע (שאז צריך להחמיר לפי המג"א מן הדין, ואין היתר אלא לפי גדרי חלוק אחד).
ונראה ליתן טעם גדול שלא ראו הפוסקים להביא חומרא זו, כי יש לומר שלא החמיר הארחות חיים אלא מפני שאפשר בפשתן, דזו לשונו:
"מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים פירוש שגוללין בהן ספרי' וממשמשין אותן בידים תמיד והם צריכים ע"ז כבוס. והספג פי' אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה וכל אלו מותרין אפי' אינם של פשתן ועכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות".
ניתן להבין, שטעם החומרא היתה כיון שאפשר בשל פשתן למה נקל בשאינם של פשתן, אבל לדידן שכבר כתב השו"ע בסעיף ב' שמחמרינן בשל פשתן, "כל כלי פשתן מותר לכבסן ולא נהגו כן והוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם", ואם נחמיר יהיה אסור לגמרי, לכן לא הזכירו חומרא זו כלל, שלא רצו להחמיר כולי האי לאסור לגמרי דבר שלא נתכוון לו גם הכלבו, ואם נתיר במטפחות הידים דווקא בשל פשתן, הרי שזה ייתן חילוק ובלבול בחומרא שהחמירו בזה בשל פשתן.
כיבוס הרבה ביחד וכשיש לו עוד
גם לגבי מגבות העתיקו כמה אחרונים שאין היתר לכבס מן הדין אלא אחד אחד, וגם זה רק כשנגמרו לו כל המגבות, אמנם כאמור במכונה פסקו שמקילים הרבה ביחד.
גם כאן שייך מה שהערתי לעיל, שלענ"ד כיון שבמכונה מקילים לבסוף לכבס הרבה ביחד ממילא אין טעם לחכות שהכל יתלכלך.
ומלבד זאת, נראה שדין המטפחות חלוק מעיקרו מהדינים דלעיל, שבזה לא מצינו כלל את הדין שיש לכבס רק אחת כל פעם, ולא הזכירו הראשונים דין זה אלא לגבי בא ממדינת הים ולגבי בגדי קטנים, שהם נלמדו ממי שאין לו אלא חלוק אחד, אבל דין מטפחות מדמינן בגמרא (שם) לכלי פשתן, שבהם לא מצינו החומרות הללו (ותדע שהרי יש שפירשו הטעם בכלי פשתן משום דבר האבד), וראיתי שבספר חול המועד כהלכתו הבין מערוה"ש שמתיר לכבס הרבה מטפחות ביחד ותמה עליו, ולדברינו דברי ערוה"ש מכוונים (והרמ"א לא החמיר אלא בחלוק, כמבואר בלשונו).
כיבוס גרביים וכדומה
מצינו באחרונים שכתבו דבגדים שרגילים להחליף הרבה כגון גרביים, יש ליתן להם דין של מטפחות הידיים.
ולכאורה יש לעיין בזה, שאם כן למה לא למד הירושלמי היתר לבגדי קטנים ממטפחות הידיים, אלא הוכיח דינו ממי שאין לו אלא חלוק אחד, וצריך לומר שענייני בגדים שאסרו בגדול אסרו מסתמא גם בקטן, ונראה עוד שלא חילקו בין סוגי בגדים, שגם לגבי הבגדים שמלפפין בהם הקטן לא כתבו להקל מצד דהוי כמטפחות הידים, אע"פ שאינם מצויים בגדול כלל. ומשמע שכל ענייני בגדים לא נכללים בקולא זו, וצ"ע.
