בענין זמן חיוב סיפור יציא"מ בליל ט"ו בניסן עד אימת מחויב (תשובה שכתבתי בענין משכבר)
אביא הידוע לי בזה בקצירת האומר, וזה החלי בעזר העוזר האמיתי, וזה באופן של מערכה לקראת מערכה:
א
א] ב'משכנות יעקב' (סי' קל"ט) הביא, שבמכילתא (פרשתא דפסחא פרשה י"ח) נאמר: "ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות וגו'". ומבואר שזמן הסיפור הוא עד חצות. אולם בתוספתא (פסחים פ"י הי"א-י"ב) מצינו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה וכו', מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר", ומבואר בזה שזמן הסיפור הוא כל הלילה שלא כדברי המכילתא שהזמן הוא רק עד חצות, ועל כרחך צ"ל שדברי המכילתא נאמרו בשיטת רבי אליעזר הסובר שאכילת המצה היא עד חצות, ולכך גם סיפור יציאת מצרים הוא עד חצות, ואילו התוספתא נאמרה בשיטת רבי עקיבא שזמן אכילת המצה הוא עד עלות השחר, ולכך גם זמן הסיפור הוא עד עלות השחר, וכ"כ הריטב"א (בפירושו להגדש"פ בד"ה מעשה).
ב] אולם הקשה ה'משכנות יעקב' על דרך זו, מהמעשה המובא בהגדה של פסח שרבי אליעזר ורבי עקיבא היו יושבין ומספרים עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית, והרי רבי אליעזר סובר שזמן מצה הוא עד חצות, ואם זמן סיפור יציאת מצרים הוא גם עד חצות, מדוע ישב רבי אליעזר וסיפר ביציאת מצרים כל הלילה, הרי לשיטתו המצוה היא רק עד חצות. אמנם מצינו בפירוש ר"י בן יקר (על סדר ההגדה) שכתב, וז"ל: "מעשה ברבי אלעזר עצמו שאמר עד חצות, והיה עם רבי יהושע וכו' וסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה, ולפי טרדתו היה סבור שלא עבר חצות", עכ"ל.
ובס' 'עמק יהושע' להגר"י מקוטנא (דרוש י"א) כתב, שסיפור יציאת מצרים היא מצוה בפני עצמה ואינה תלוי בזמן אכילת מצה, ולכך סוף זמן הסיפור אינו תלוי בסוף זמן אכילת המצה, ולפי דבריו יש לומר שדרשת חז"ל: "בעבור זה" בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, באה ללמדנו רק שתחילת זמן הסיפור הוא בשעת תחילת מצות אכילת המצה, אבל סוף זמן מצות סיפור יציא"מ הוא עד עלות השחר ואינו תלוי בסו"ז אכילת המצה. וכ"כ בשו"ת התעוררות התשובה (ח"א סי' רע"א).
וב'דגול מרבבה' (או"ח סי' תע"ז ס"א) כתב, שאם נאנס ולא הספיק להתחיל את הסדר עד סמוך לחצות, יקדש וישתה כוס ראשון, ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל, וגם יברך על המרור ויאכל תיכף קודם חצות, ואח"כ יאמר הגדה לאחר חצות. והקשה ה'עמק ברכה' (סדר ליל פסח אות ד') על דבריו, הרי כמו שצריך למהר את אכילת המצה קודם חצות, כך צריך למהר ולספר ביציאת מצרים קודם חצות, וא"כ למה יעדיף את אכילת המרור קודם חצות מאמירת ההגדה, הרי מרור בזה"ז דרבנן, וסיפור יציא"מ דאורייתא. [והיה ניתן ליישב דברי הדגול מרבבה, דסבר כדעת הראשונים שיוצא ידי חובה מדאו' במה שהזכיר יציאת מצרים בקידוש, וכמש"כ הפר"ח (תע"ג סק"ו) והפמ"ג (פתיחה להל' ק"ש אות ד'), וי"ל]. אולם לפי מש"כ ה'עמק יהושע' שסוף זמן סיפור יציא"מ אינו תלוי בזמן אכילת המצה, וגם אחר חצות יכול לקיים מצות הסיפור, מיושבים דברי הדגול מרבבה.
אלא שבדברי המכילתא ובראשונים הנ"ל מבואר שזמן הסיפור לדעת רבי אלעזר הוא עד חצות, ולכך כתב המשכנות יעקב שם, שרבי אלעזר סיפר אחר חצות אף שמצות הסיפור בליל פסח אינה נוהגת אחר חצות, משום שלשיטתו הרי נוהגת מצות זכירת יציאת מצרים בכל לילה, וזמנה היא כל הלילה, וכדי לקיים מצוה זו ישב עם החכמים וסיפר כל הלילה. ולפי"ז ביאר מה שהביא בעל ההגדה בהמשך את דברי רבי אליעזר שמצות הזכירה נוהגת בכל לילה, והיינו כדי לבאר שמטעם זה המשיך רבי אליעזר וסיפר אחר חצות אף שמצות הסיפור בליל פסח היא רק עד חצות.
אך מרן הקה"י (ברכות סי' ד') כתב להקשות על דבריו, שרק במצות הסיפור המיוחדת בליל פסח מצינו שיש מעלה ושבח להאריך ולהרבות בסיפור הנס, אבל במצות הזכירה שבכל יום לא מצינו ענין להאריך ולספר, ומדוע ישב רבי אלעזר והאריך לספר עם החכמים.
ג] לכך כתב בקה"י (שם) שאמנם עיקר המצוה מדאורייתא לספר ביציאת מצרים נוהגת רק עד חצות, כמפורש במכילתא הנ"ל, אלא שרבנן תיקנו מצוה מחודשת להרבות בסיפור יציאת מצרים, ותיקנו כן לכל מי שמתחיל לספר ביציאת מצרים שירבה ויאריך כמה שאפשר, וגם אחר שעבר זמן אכילת המצה יש מצוה מדרבנן להרבות בסיפור, ולכן רבי אלעזר המשיך וסיפר ביציאת מצרים עד שבאו התלמידים ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. ועיי' להגרי"מ קארפ ב'הל' חג בחג' (פסח, פ"כ הערה 8) שכתב, שכל שמרבה ומוסיף על הסיפור מקיים בזה מצוה דאורייתא אף אחר חצות, ולא נאמר שהמצוה היא עד חצות אלא שאין לחייבו יותר מכך, אבל יכול להמשיך ולהוסיף על הסיפור בתורת מצוה קיומית, ע"ש.
וב'עמק ברכה' (סדר ליל פסח אות ג') כתב, שהתנאים שישבו כל הלילה, לא עסקו בסיפור הניסים אלא עסקו בהלכות הפסח, ומשום שמלבד מצות סיפור יציאת מצרים נאמר עוד חיוב לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, והוא כמבואר בתוספתא (שם): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה". והביא ב'עמק ברכה' את דברי השב"ל (סי' רי"ח) שכתב, שהחכמים לא היו נמנעים מלהמשיך לספר אף כשהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, אלא משום שקריאת שמע היא מצוה עוברת וחייבים להפסיק בשבילה, והרי כשהגיע זמן קריאת שמע לכו"ע לא שייך מצות סיפור, אלא משום שהיו עסוקים בהלכות הפסח לא היו נמנעים להפסיק אם לא היתה מוטלת עליהם מצות קריאת שמע.
ולפי זה ביאר ב'משאת המלך' (מועדים, סי' ס"ה) על פי דברי מרן הגרי"ז שבהלכות הפסח מקיימים מצות סיפור יציאת מצרים, ויש לומר שמה שאמרו שמצות סיפור יציאת מצרים אינה אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, זה דוקא בסיפור הניסים לפי שהמצה והמרור הם חלק מסיפור הנס, אבל העסק בהלכות הפסח אינו תלוי במצה ומרור, אלא זמנו כל הלילה, ולכך רבי אלעזר בן עזריה היה מספר כל הלילה על אף שלדעתו זמן אכילת הפסח והמצה הוא עד חצות, והוא משום שעסקו בהל' הפסח שזמנו כל הלילה. אך הק' ע"כ שבתוספתא מבואר שאף גבי לימוד הל' הפסח סובר ראב"ע שזמנו רק עד חצות.
ובס' 'כנסת אברהם' (מודים סי' כ"ג) כתב לחדש, שנאמרו ב' הלכות במצות סיפור יציא"מ: א. עצם הסיפור עצמו, שמצוה לספר ביציא"מ כמו שנאמר "זכור את היום אשר יצאתם" ונאמר "והגדת לבנך"; ב. והלכה שניה נאמרה במצות המצה והמרור שצריך לספר עליהם, וזה חלק מקיום מצות המצה והמרור, וע"ז אמרו בפסחים (לו.): "אמר שמואל: לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים הרבה". ובי' שרק לגבי הדין הב' נאמר 'אלא בשעה וכו'', ורק מדין ההלכה הב' של מצה ומרור צריך קודם חצות, אבל עיקר מצות הסיפור מתקיימת גם אחרי חצות, ולכן סיפר ר"א ביציאת מצרים כל אותו הלילה – אף אחר חצות.
ובעיקר הקושיא היאך נהג ר"א שלא כדעתו, כתב מרנא הקה"י (שם) ליישב באופן נוסף, שכיון שהתנאים ישבו בבני ברק שהיא עירו של רבי עקיבא, כמבוא בגמ' (סנהדרין לב:), וקיי"ל שהבא ממקום למקום נותנים עליו חומרי אותו מקום שבא אליו, לכן נהג ר"א כדעת ר"ע שכן היו נוהגים בעירו.
- המאמר הבא בסדרה 'זמן חיוב יציא"מ בליל הסדר': בענין זמן חיוב סיפור יציא"מ בליל ט"ו בניסן עד אימת מחויב (חלק ב)
