מצות ברית מילה

מקרא: אוַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃

גילוי שם אל שדי וקריאה כללית להליכה לפניו בשלמות ע''י הברית שבהמשך. פרוש השם פרש''י והוא נראה פשט המקרא שדי באלהותו לכל בריה, ועד שלא נימול היה אלהות ה' עליו חסרה ביטוי מוחשי וכעת הולך להשלים עצמו בזה.

בוְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃

מקודם (בברית בין הבתרים) כרת עמו ברית על זרעו וכעת כורת עמו ממש, ומכל מקום הברית משתיכת גם לזרעו ולכך הזכיר ענין הריבוי ויבואר יותר בהמשך.

גוַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃

אברם לא אוזר כוח לעמוד בפני עצמת הגילוי וכשנופל מתחיל ה' לפרט הענין. והוא ענין עצום ונשגב של תיקון עולם כמו שיבואר, ולכן הוא בל' דיבור (בשונה מהפתיחה בל' אמירה) שהוא ענין יותר קשה ותובעני. ומקובלים כך חז''ל (ספרי סוף פרשת בהעלותך) מבנין אב ממה שנאמר דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות.

דאֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃

הוא פרוש לפסוק ב ודיוקו שהברית עצמית ממש, אני ה' הנה בריתי אתך מחוברת וטפלה לך כמו שפרשו חז''ל (פסחים כב:) בתיבת את. ומכוחה תהיה אב המון גוים והוא פרוש לריבוי מאוד מאוד הנזכר למעלה, שאינו ריבוי בכמות בלבד אלא באיכות, ויש לדרוש כן במאוד מאוד הנזכר, מאוד בכמות ומאוד באיכות וחשיבות.

הוְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃

דברי חז''ל (סוף פ''ק דברכות) על המקרא הזה הם פשט המקרא, אברם הוא אב לארם, מקום מגורי אברם קודם שנדבר עמו ה' ונתגדל מהם ונעשה חשוב שבהם. ואילו אברהם כפי שהמקרא מרחיב את הקיצור, הוא תוספת לאב המון סתמא, והוא לכל ההמון שקימים בעולם המחולקים לגוים, ובל' חז''ל אב לכל העולם כולו.

והנה הושלמה כעת בחירת אברם כמוביל העולם כולו אל תיקונו, וכמו ששנינו (אבות פרק ה) עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסים ובאים עד שבא אברהם ונטל שכר כולם.

וכן הוא אומר בסוף ספר עזרא זאַתָּה־הוּא֙ יְהֹוָ֣ה הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם׃

מחבר בין שם אברם ליציאה מאור כשדים לחרן (ככתוב בתורה בסוף פרשת נח), ומיד עובר להחלפת השם לאברהם שמתחברת מיד בהמשך לכריתת הברית.

חוּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֮ נֶאֱמָ֣ן לְפָנֶ֒יךָ֒ וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת־אֶ֩רֶץ֩ הַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הָאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ וַתָּ֙קֶם֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה׃

הסבת השם לאברהם מתחברת למציאת הלב נאמן לפני ה' שהיא הטעם לזכות הנשגבה להוביל את העולם אל תיקונו וליטול שכרו כמו שנתאר, ודרך התיקון תהיה על ידי נתינת ארץ הכנעני לזרע אברהם כמו שיתבאר בפסוקים שלפנינו.

ווְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃

מקודם הזכיר שירבה במאוד מאוד וכעת שיפרה ופרי הוא הגידול עצמו ולא רק הסתעפויותיו, ולכן מזכיר ונתתיך ממש לגוים ולא שיהיה אב המון גוים כמו מקודם שמתפרש על דורות מורחבים, ויציאת המלכים ממנו ממש ולא בעקיפים ע''י שיכות המון הגוים אליו, וכל זה היה מתקיים בבניו ובני בניו אם היו זוכים.

שהרי מצינו בתורה (בפרשת חיי שרה) שאברהם הוליד מאשתו קטורה ששה בנים, ודעת ר' יהודה במדרש (רבה שם) שקטורה זו הגר, נמצא שברכת ה' שיפרה וירבה אותו מאוד מאוד נתקימה באותה אשה שהיתה לו כעת, ויש ללמוד ג''ש מאוד מאוד ממה שכתוב בבני ישראל במצרים שלדעת ר' ינאי (בתנחומא שמות) ילדו ששה בכרס אחד (ובכרס אחד אתיא מוישרצו ויעצמו דלא כתיב הכא).

ולגבי יצחק אמר רבי נחמיה (רבה תולדות) שהיתה רבקה ראויה להוליד י''ב שבטים כמנין ז''ה ונרמז בתיבות למה זה אנכי, ואם כן היה מתקיים בבנו המאוד מאוד שכתוב ב' פעמים. הרי שאם היה זוכה אברהם היה מתקיים הריבוי אצלו ואצל בנו ממש. וכן הגוים מוזכרים בבני קטורה לאומים ובבני יצחק שני גוים בבטנך ושני לאומים.

אבל לא זכה לא הוא ולא בנו ונדחתה ברכה זו לבן בנו יעקב שהעמיד י''ב שבטים, שכל אחד מהם היה אומה לעצמו לאחר מכן, ומהם היו מלכים יהודה ויוסף.

זוַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃

תחילת הברית אתו ממש והקמתה למשהו קבוע ויציב היא ע''י החיבור להמשך בזרעו לדורותם לעולם, וענין הברית להיות לו ולזרעו לאלהים והוא ענין האל שדי התהלך לפני שנזכר למעלה, וענינו הרגשת קרבת ה' בכל תהלוכות החיים כולם.

חוְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ֠ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כׇּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃

תנאי הכרחי לישום אלהות ה' על זרעו היא ליתן להם ארץ מיוחדת להם בלבד, שלא יושפעו מהאומות שאינם בדרגה זו ומפריעים מאוד לרוצים להגיע לדרגה זו. והמטרה שמהארץ הזו ישפיעו במלכותם על כל העולם ליראה את ה' כימי שלמה. והדגש על ארץ מגוריו שכבר גר בה והתחיל בה בתפקידו כמבואר במקראות.

טוַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם׃

כעת בא לאמר אופן בצוע הברית בפועל שיש בו קושי גדול ולכן חוזר לל' רכה.

יזֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כׇּל־זָכָֽר׃

זכר הוא עיקר היצירה ולהמחיש הברית שלו עם אלהיו יתחייב לכרות ממנו עצמו.

יאוּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עׇרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃

לצורך כך ברא האלהים בבשר האדם ערלה על מנת לזכות אותו במצוה למולה, וכידוע עור הערלה הידוע במסורת אין בו צורך לגוף ויש בו הזק וגרעון ומילתו רפואה היא ולכן יש כיום מן הנכרים הנוהגים בזה, אבל ענינה האמיתי להראות בבשרנו אות הברית בינינו ובין אלהינו ולהמחיש לנו הקשר האלהי בדבר ממשי.

מיקום הברית באבר מיוחד הכולל בתוכו חשק וחיים מחד ובושה ולכלוך מאידך ובהקצנה בכל ההבטים הללו, והוא המקום הנאות לחתום בו הברית לנתב החשק למקומות הרצויים ולקשר מוצא החיים הנגלה למוצאם הנסתר, ואף בהבטים השליליים לנתב הבושה והלכלוך למי שראוי ליבוש ממנו ולהכיר הפחיתות כלפיו.

יבוּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כׇּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃

אברהם עצמו נולד וחי 99 שנה כשהוא ערל וענינו לברר ולגלות אלהות ה' מתוך כפירת נמרוד באור כשדים כמסורת חז''ל (רבה סוף פרשת נח), ועליו דרשו (תנחומא תחילת פרשת חוקת) את הפסוק באיוב מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח שנתנו יחידו של עולם לתקן הקלקול.

אבל זרעו כבר נולד לתוך המציאות המתוקנת והוא ראוי כבר מלידתו לתיקון הזה, וטעם השמונה אמרו חז''ל (ויקרא רבה פרשת אמור) משום השבת שתעבור על הקטן ופשט הדברים שיחיה שיעור בסיסי שהוא מנין השבע שחוזר על עצמו, ומיום השמיני חותם השבועות שמכאן ולהבא באות ברית קודש להעלותם לגבוה.

ואילו היה נימול ליום ראשון לא היה ניכר מסירת החיים והקדשתם להתהלך לפני האלהים, אבל לאחר שחי שבוע תמים בערלות ניכר האפשרות לחיי ערלה ובחירת הקדושה לחיי נימול המכשירים אותו מעיקר מציאותו להידבק ביוצרו.

והנה נוסף מצוה לימול מקנת כסף מבן נכר שאף שאינו מזרע הקדושה מכל מקום הוא נטפל לקדושה ועיקר תיקון העולם הוא להיות עבדים לישראל ולהטפל לזרע הקדושה ויבואר דבר זה להלן בבאור נוסח הברכה במילת העבדים.

יגהִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃

פשט המקרא כדברי הירושלמי (שבת פי''ט הלכה ב) כרבי ישמעאל דו אמר לשונות כפולות הן והתורה דברה כדרכה. (בראשית לא) הלוך הלכת. נכסוף נכספת. (בראשית מ) גנב גנבת. וכן כל המקרא הזה כפול לחיזוק ובאור הענין, שעל ידי התמדת המילה לדורות תהיה ברית ה' בבשרנו לברית עולם ולא תחלוף.

ומדרשו (בירושלמי שם) המול ימול. מיכן לשני מילות אחת למילה ואחת לפריעה. אחת למילה ואחת לציצים. עד כדון כרבי עקיבה דו אמר לשונות ריבויין הן. וכאן נרמז ענין הפריעה והציצים שהם השלמת המילה שתחקק בגלוי לגמרי ולא תחזור הערלה לכסות את העטרה וכמו שיבואר בדברי המשנה בסמוך.

ולפי''ז לא נכתב המול תמול אתה ויליד ביתך לרמז מאמר רב בתלמוד בבל שיובא בסמוך שלא נתנה מצות פריעה לאברהם אבינו, ולכך מסיים הכתוב והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם לרמז התמדת הברית בבשר כל אחד במשך ימי חייו.

והנה מבואר שם על פי דיוק המקראות שלא נתנה פריעה עד מתן תורה ובמציאות נהגה רק בכניסה לארץ ישראל, ולפי זה רמז הפסוק הוא לזמן שזרע אברהם נהפך לאומה הנכנסת לארצה ומקבלת אלהות ה' עליה כיעוד ה' לאברהם בפסוקים הנזכרים מקודם.

ובאור הענין שמילה בלא פריעה היא ברית שלא גלויה וזו היתה תמונת הברית שהיתה לזרע אברהם מימיו ועד הכניסה לארץ ישראל בימי יהושע, שאז נתגלתה בשלמות הברית לייסד זרע קודש המתהלכים לפני אלהיהם תוכ''ד אסיפת דגן תירוש ויצהר וזוכרים כי הוא הנותן להם כח לעשות חיל ולא כוחם ועוצם ידם.

ועל כן גם גילוי השמות משתנה שבעוד כאן מתגלה שם אל שדי שהוא הקשר בין היחיד לאלהיו באופן אישי ונסתר, הרי שביציאת מצרים על מנת להכנס לארץ מתגלה שם הוי''ה שהוא מקיף וכולל את כל המציאות בגלוי.

ידוְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עׇרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃

המנתק את עצמו מיעוד העם אין לו חלק בעם כמובן ומאחר והעם הוא עם האלהים הנכרת מעם זה נכרת מלחיות לפני האלהים כמבואר בפסוקים אחרים של כרת, והיחס אליו הוא יחס כללי וקריר לקיום העולם כיחס לנכרים ובהמות.

ובירושלמי שיובא בהמשך שאף המל ולא פרע ענוש בכרת ורמוז בל' אשר לא ימול ברמז לימול שמקודם הרומז לפריעה והטעם משום הערלה שחוזרת וכנ''ל.

משנה: אלו הם ציצים המעכבים את המילה, בשר החופה את רוב העטרה. ואינו אוכל בתרומה. מל ולא פרע את המילה, כאלו לא מל.

תלמוד ארץ ישראל: רבי אבינא בשם רבי ירמיה בחופה רוב גובהה של עטרה. רבי יוסה בן חנינא אומר בחופה רוב גגה של עטרה. מל ולא פרע כאילו לא מל. תני וענוש כרת.

תלמוד בבל: אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה.

אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו' ודלמא הנך דלא מהול דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו' א"כ מאי שוב אלא לאו לפריעה ומאי שנית לאקושי סוף מילה לתחלת מילה מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין בו דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה ואין אוכל בתרומה.

ת''ר המל אומר אקב"ו על המילה אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמע"ט והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית המל את הגרים אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו על המילה והמברך אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא"י כורת הברית המל את העבדים אומר אקב"ו על המילה והמברך אומר אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא"י כורת הברית.

ענין הטפת דם הברית שנזכר בגרים ועבדים ולא בישראל הוא כנראה משום שבגדולים הערלה מתמעכת כבר מחמת תשמיש (כמוש''כ רש''י בסוף פרשת לך לך) והעיקר הוא הדם ברית.

וקיום שמים וארץ הנזכר דוקא בגרים הוא משום תיקון אומות העולם שצריך להעשות דרך גרים החפצים להסתפח בישראל, ובקביעות על ידי עבדים הנטפלים לישראל בכל חייהם ובתפוצה רחבה מאוד ולכך בהם נאמר לא נתקיימו חוקות שמים וארץ המראה על התמדת הענין.