בענין זמן חיוב סיפור יציא"מ בליל ט"ו בניסן עד אימת מחויב (חלק ב)

בענין זמן חיוב סיפור יציא"מ בליל ט"ו בניסן עד אימת מחויב (תשובה שכתבתי בענין משכבר)

ב​

ד] ובעיקר מהות החיוב מהי, האם רק עד שתחטפנו שינה, וכפי שהעלה כת"ר לעורר היכא שהתעורר לאחמ"כ בהמשך הלילה אי הדר ליה חיוב הסיפור:

הנה בשו"ע (תפ"א, ב') כתב: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה", עכ"ל, ומשמע שכיון שחטפתו שינה נפטר מחובת הסיפור, ואף אם נתעורר אחר כך הוא פטור מלספר. וכן מצינו שכתבו החיד"א ב'מחזיק ברכה' (סי' תפ"א), והחק יעקב (סי' תפ"ב סק"א), ובשו"ת התעוררות התשובה (ח"א סי' רע"א), ע"ש.

וקשה, שהרי בתוספתא (פ"י הי"א) שנינו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה", ומבואר שהחיוב הוא כל הלילה, והיאך כתב השו"ע עד שתחטפנו שינה. אלא שמקור דברי השו"ע הוא מדברי הרא"ש (פ"י סי' ל"ג) שכתב כן, אך דברי הרא"ש עצמו סותרים זה את זה, שכתב וז"ל: "שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקב"ה ולאבותינו עד שתחטפנו שינה וכו'. והכי אמרינן בתוספתא (פ"י) חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה", עכ"ל, הרי שבתחילה כתב הרא"ש עד שתחטפנו שינה, ומיד אח"כ הביא את דברי התוספתא שחייב לספר כל הלילה, וצ"ע.

וב'חסדי דוד' על התוספתא (שם) כתב, שאין הכוונה כל הלילה ממש, אלא עד שתחטפנו שינה, ולפי זה ביאר מה שהתוספתא שם הביאה מעשה ברבו גמליאל והזקנים שהיו מספרין ביציאת מצרים כל הלילה, והרי כל אדם מחויב לספר כל הלילה, ומה החידוש שכך נהגו רבן גמליאל והזקנים, אלא על כרחך שאין חיוב כל הלילה ממש אלא הכוונה עד שתחטפנו שינה, והוסיפה הברייתא שרבן גמליאל וזקנים התגברו על שינתן וישבו וסיפרו כל הלילה, אף שהיו פטורים.

ה] וב'רנת יצחק' (על סדר ההגדה עמ' רע"ז) כתב לבאר עפ"י מה שמצינו באבן עזרא (שמות י"ב, מ"ב) שמקור החיוב לספר כל הלילה הוא מהפסוק: "ליל שימורים הוא לה'", שהוא מלשון 'שומרי החומות' שלא ישנו, [או בשפתינו 'משמר'], אלא רק יודו ויספרו גבורת ה' בצאתם ממצרים, וכ"כ בחזקוני (שם), וכעין זה מצינו ברשב"ץ (סדר ההגדה על 'היו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה) שכתב: "כי המרבה לספר הרי זה משובח כמו שנאמר: "הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם". והיינו שלפי"ז אופן הקיום הוא רק כשמשתדל שלא לישון ולספר כל הלילה, ובכך מתקיים 'ליל שימורים', אך אם חטפתו שינה ונרדם ושוב נתעורר כבר לא מתקיים בכך 'ליל שימורים', ולכן אין לו אפשרות לקיום המצוה וממילא פטור מלספר. וא"כ אין סתירה בדברי הרא"ש, שבאמת החיוב הוא להיות ער כל הלילה ולספר, אלא שאם נאנס וחטפתו שינה אינו חייב לשוב ולספר אפילו באם נתעורר, כיון שכבר לא מתקיים בכך 'ליל שימורים'.

וב'ברכת אברהם' (פסחים קיח.) כתב, שודאי אין חיוב מעיקר הדין לספר כל הלילה, שהרי בראשונים כתבו שיוצא יד"ח במה שמזכיר יציאת מצרים בקידוש, וגם ברמב"ם לא מצינו חיוב לספר כל הלילה, אלא מה שכתוב בתוספתא שחייב לספר כל הלילה הכוונה רק דין הידור מצוה וכאמור בהגדה: "הרי זה משובח", ומצינו לשון חיוב גם במקום שאי"ז חיוב ממש כמבואר בר"ן (פסחים קטז: בד"ה כל; סוכה כח: בד"ה אמרו) על דברי רבן גמליאל שכל שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא יד"ח, שהכוונה שלא יצא יד"ח כראוי, וכמו"כ החיוב לספר כל הלילה הוא רק כדי להדר המצוה כראוי.

ונ"מ לפי"ז, שבדין הידור מצינו שאינו מתקיים אלא דוקא כשממשיך ומוסיף על הסיפור בלא הפסק, וכן מבואר מלשון הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ז ה"ד): "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח", ומשמע שההידור הוא להאריך בגוף הסיפור בלא הפסק. והוא כמבואר בבית הלוי (ח"ב סי' מ"ז) שלא שייך הידור מצוה אלא בשעה שעדיין עוסק בגוף מעשה המצוה ולא הניחו מידיו, אבל אחרי שגמר להתעסק במעשה המצוה, אינו יכול להוסיף אח"כ ולהדר את המצוה, ולפי"ז ביאר את טעם ההלכה שאינו חייב לספר אלא עד שתחטפנו שינה, משום שאם חטפתו שינה והפסיק לספר, אין לו אפשרות לקיים את ההידור, ופטור מלספר, ולכן כתבו הרא"ש והשו"ע שחייב לספר רק עד שתחטפנו שינה, והוא מתוק.
​

ג​

ו] וב'רנת יצחק' (על סדר ההגדה עמ' מ"ח) כתב, שהחיוב לספר כל הלילה הרי הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא יש רק הידור מצוה להרבות, ועל זה כתב בעל ההגדה: שהמרבה לספר הרי זה משובח, וכל שמרבה ומאריך נחשב מצוה מן המובחר מדאורייתא.

וב'מעגלי צדק' (פסח, ביאורים על סדר ההגדה אות י') כתב, שמצות סיפור יציאת מצרים מתקיימת גם על ידי לימוד הלכות פסח וגם על ידי סיפור הניסים שאירעו, כמבואר בלשון השו"ע: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה", אלא שיותר משובח הוא לספר בניסים שהיו, וזו כוונת בעל ההגדה שכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משבוח, והיינו יותר מלעסוק בהלכות הפסח.

ובשם מרן פוה"ד הגרשז"א מובא (קובץ 'קול התורה' ס"א, תשס"ו, עמ' ל"ב), שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, אין פירושו מרבה באורך הזמן של הסיפור, אלא הכוונה בכך על הריבוי באיכות הסיפור, שמגדיל את רושם הסיפור בכך שמתאר את פרטי כל הניסים באופן שמתפעלים יותר בשמיעת הסיפור, מאשר אילו היה מספר באופן פשוט את הסיפור כהוייתו.
​

ד​

ז] לסיום, על המוזכר בשו"ע (תע"ח ס"א): "אחר אפיקומן אסור לאכול שום דבר", ובמ"ב (סק"ב) ושעה"צ (סק"ג) שה"ה שאסור לשתות זולת כוס שלישי ורביעי של ד' כוסות, כתבו הפוסקים (עיין ויד משה סי' כ"ח אות ט"ו) שהטעם הוא משום, שאיסור זה הוא מתלי בזמן סיפור יציא"מ, ומכיון שעד עלות השחר יש חיוב לספר, ממילא האיסור הוא כל הלילה, עד עלות השחר, והוסיף שם דכן מבואר בהדיא במלחמות ה' להרמב"ן עמ"ס פסחים (קי"ט ע"ב), וכ"ה בס' 'שיח יצחק' דחוששין לשיטת ר"ע והפוסקים דס"ל דזמן מצה וסיפור יצ"מ כל הלילה, וע"ע שו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' קמ"ד) שמביא שבפייט לשבת הגדול נמי משמע דכל הלילה אסור.

וב'ויגד משה' (שם) הוסיף בשם הכלבו על הל' פסח בשם תלמידו של רש"י, שכל זמן שקיים חיוב זה של סיפור יציאת מצרים צריך שישאר טעם מצה בפיו, והוא כעין מה דאמרי' שיהיה מצה ומרור לפניך בעת אמירת ההגדה.

והביא שם בשם הגש"פ 'חיים לראש' לרבינו החיד"א: יש שרצו להקל לאחר חצות משום דס"ל דהעיקר נקטינן כהדיעות שאכילת קרבן פסח וממילא אכילת מצה וחיוב סיפור יצ"מ הוא עד חצות, אבל לא נקטינן כדבריו, אלא חוששים אנו לשיטות שזמנם של כל הנ"ל הוא כל הלילה וכלשון ההגדה "מעשה וכו' והיו מספרים ביצ"מ כל אותה הלילה", והיינו, שהת"ח הנעורים כל הלילה שאלוהו אי מותרים אחר ב' וג' שעות לאכול מיני מתיקה ופירות ועישון וכותב בשם ח"א שהקיל ולא לא ניח"ל בזה מ"מ מסיים שהעושה כן יש לו על מי לסמוך.

אמנם, הרבה פוסקים (חק יעקב סי' תפ"א סק"א, פמ"ג שם א"א סק"א, שו"ע הגר"ז שם ס"א, מקו"ח ס"א, ופתחי עולם ס"א, ועוד כדלעיל ויתר עליהם) כתבו, שאחר שחוטפתו שינה, ושוב התעורר ועדיין לפני עלות השחר, שוב פקע ממנו חיוב של סיפור יצ"מ, וכלשון השו"ע (תפ"א סעי' ב'): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח ויצ"מ וכו' עד שתחטפנו שינה", ומותרת לו האכילה והשתיה. ונראה, דהיינו שינה ממש, אבל אם נמנם ושוב התעורר אינו בכלל זה.

ויש הכותבים שגם אחר השינה טוב להחמיר ולא לאכול ולשתות עד עלות השחר, כ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' רע"א) ומאריך בענין זה ומסיק דגם אחר שחוטפתו שינה עדיין זמן סיפור יצ"מ כל הלילה ולכן איכא עדיין איסור באכו"ש, ונראה ששתיית קפה או תה שבלא"ה יש מתירים גם מיד אחר אכילת אפיקומן (עיי' סי' תפ"א) יש עכ"פ להתיר לכתחילה אחר שקם משינתו, ויל"ע.

ח] כתב החת"ס (דרשות החת"ס דף רס"ה ד"ה מצוה הו"ד בשו"ת בצה"ח ח"ו סי' מ"ז): העיסוק בפלפולים ובפלפולי הלכה אינו מצוה בלילה זה אלא בהלכה פסוקה ובסיפורי יצ"מ מחז"ל ומדרשים.

כתבו הפוסקים (סידור יעב"ץ, תולדות שמואל מצוה כ"א סי' א' אות י' ועוד): מי שחלוש וכדו' שאם לא ישן לא יוכל להתפלל למחרת כראוי מותר לו לישון. אך כתב בכה"ח (תפ"א סקי"א): אבל עכ"פ מצוה להאריך ולספר ביצ"מ עד חצות הלילה. וכ"ה למי שגמר הסדר לפני חצות שיאריך בסיפורי יצ"מ מחז"ל ומדרשים לכה"פ עד חצות. וכתב החיי אדם (כלל ק"ל סעי' י"ט) המנהג לומר שיר השירים כי יש בו מענין יצ"מ.

ט] ופשוט וברור שקצרתי במקום שאמרו להאריך, ויש להאריך בסוגיא ענפה ורחבה זו עד שתחטפנו שינה זימני טובא, מ"מ אסתפק בזה לע"ע בגין הסוגיות העומדות לי באמצען, וטרדותי הרבים, ודי בזה לחכם שכמותו, תרב גדולתו, אשרי יולדתו, ופשוט.​