האם הוי מצות עשה שהזמן גרמא ואם נשים חייבות
בפשטות רוב הראשונים הלא הם החינוך הרמב"ם והמאירי ועוד ס"ל שספירת העומר הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות וכך נפסק להלכה אמנם דעת הרמב"ן בקידושין [לג:] אינו כן וז"ל: ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים וחלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר וכו' עי"ש, הרי לנו להדיא שהרמב"ן אחז שספירת העומר הוי מ"ע שאין הזמן גרמא, ולכאו' דבריו צ"ע דהרי כל מה שסופרים זה משום קרבן העומר וזה היה אפשר רק ממוצאי יו"ט ראשון א"כ זה תלוי בזמן,במהר"ם חלאווה [בסוף ת' למס' ב"ק שבספר שיטת הקדמונים] ביאר שאין הזמן גורם למצוות הספירה אלא מעשה הקרבת העומר, וכעי"ז כתב באבני נזר [או"ח שפד] ואלו דבריו: דס"ל לרמב"ן שהתורה לא תלתה בזמן את קרבן העומר היינו שיקריבו דווקא בטז' בניסן רק שממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא א"כ אין זמן טז' בניסן גורם, וא"ת מ"מ זמן השבת הוא טו' בניסן גורם והרי הם חייבות בכל מצוות הפסח ואפי' בסיפור יציאת מצרים כתב החינוך שחייבות ה"ה עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא כיון שבכל מצוות יו"ט נשים חייבות, אך לדעת הפוסקים קצירה וספירה פסול ביום. אם כן הלילה גורם. אך רמב"ם פסק [תמו"ס פ"ז ה"ז] נקצר ביום כשר והוא הדין ספירה. אך בזוהר הקדוש פרשת תצוה [דף קפג ע"א] מפורש נשים פטורות מספירת העומר ומפרש הטעם על דרך הסוד, עכ"ל האבנ"ז, וע"ע בדברי יחזקאל סי' מה' אות ד'.
ובשרידי אש [קידושין יז'] כתב לבאר ד' הרמב"ן תי' נפלא וז"ל: ולענ"ד הוא פשוט, שמצוה שהזמן גרמא היא מצוה שיש לה זמן קבוע, הזמן הוא המסגרת של המצוה, כמו מצה, לולב וסוכה וכו', משא"כ בספירת העומר, שהזמן הוא עצמותו של המצוה, הוא מחוייב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות, ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמא, ודו"ק כי עמוק הוא, והרבה יש לי להאריך בזה.
וביאור ד' נלענ"ד שכל מצווה אם לא היה לי את הזמן את המצווה הייתי יכול לקיים אבל בספירת העומר הזמן הוא המצווה בעצמו ולכן אם לא היה את הזמן לא היה לי את המצווה עצמה,
אמנם המ"ב [תפט ס"ק ג'] פסק להלכה שנשים פטורות דהוי מעשהז"ג ומסיים: וכתב המ"א מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור, וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות עכ"ל.
והנה לכאו' בכל מצות שנשים פטורות מבואר במ"ב [יז' סק"ג] שפטורות גם מדרבנן, ומ"מ אם מעונינות לקיים את המצווה כתב השו"ע [תקפט ס"ו] לענין תקיעת שופר שמותר להם לתקוע וביאר המ"ב [סק"ח]: ולא אמרינן דכיון דפטורות יש חילול יום טוב בתקיעתן דקי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אלמא דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו, ואם רוצות לברך נח' השו"ע והרמ"א דלשו"ע אינן יכולות לברך ולרמ"א יכולות לברך וביאר המ"ב [סק"י] דדעת השו"ע דמהו וציונו בדבר שאינה מחויבת לא מד"ת ולא מד"ס דאשה במ"ע דהזמן גרמא פטורות אף מדרבנן, ובביאור ד' הרמ"א כ' [יז' ס"ק ד'] דאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר ושייך לומר וציונו כיון שהאנשי נצטוו גם יש להם שכר.
אמנם לד' המג"א ל"צ את כל הנ"ל דכתב "מיהו כבר שויא עלייהו חובה", כלומר שבד' מבואר שכיון שהיום נשים קיבלו ע"ע כחובה חייבות, ומק' המנחת חינוך [שו' א'] דדבריו צ"ע דלא מצאנו כזה דבר בשום מקום דנשים אם יקבלו עליהן לעשות מ"ע שהם פטורים יתחייבו מפני דשוייא עלייהו חובה ולא ראיתי כן בשום מקום, ואינו דומה לתפלת ערבית שמבואר בראשונים שאע"פ שמעיקר הדין רשות מ"מ קיבלו ע"ע כחובה כלל ישראל[1], ונשאר המנ"ח בצ"ע על המג"א.
ואולי היה מקום לומר שמה שנשים מברכות וסופרות הוא משום שסמכו על דעת הרמב"ן שספירת העומר לא נחשב זמן גרמא ולכן שויהו חובה [כ"כ הגרי"פ פערלא ועוד], ובמהר"ם שיק [מצווה שז כ'] כתב דאפשר שכוונת המג"א משום הדעה הסוברת שספירת העומר בזה"ז היא דרבנן כשי' רש"י בברכות [כ:] שבמצוות דרבנן נשים חייבות אף כשהזמן גרמא, אך כתב שם לדחות משום שד' רש"י נאמרו רק במצוות שעיקרן דרבנן, וראה ילקוט הגרשוני [תפט א]., אמנם מפשטות לשון המג"א לא משמע כך שסמכו על דעת הרמב"ן דלא הביא שום שיטה דנשים חייבות וס"ל שגם היכא שפטורות לכו"ע שייך לומר שוויהו עלייהו חובה,
ובביאור מח' המנ"ח והמג"א נראה לומר כמ"ש במנחת אשר [בראשית לה' ב'] שנח' בגדר דין זה דדעת המנ"ח דרק במקום פלוגתא יכול אדם לקבל ע"ע לנהוג כדעת המחמיר והוי מעין הכרעה והרי זה כאילו נפסק להלכה לגביו לחומרא משום כך מהני רק במקום פלוגתא, ודעת המג"א דגדר הדין יסודו בדין נדרי מצווה וכל הנהגה של דבר מצוה יש בו דין נדר ומשום כך נקט דבכל ענין של מצוה שייך לומר קבלוהו חובה, ויותר נראה לבאר דגדר הקבלה יסודו בדין מנהג וככל מנהג ותיקין שחייבים לנהוג על פיו וזה ענין קבלוהו עליו חובה והוי מנהג גמור, [וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ח ס"א].
ואפשר לבאר עוד בכוונת המנ"ח דאין כוונתו דאשה מסוימת שקבלה עליה אינה חייבת לקיים מנהגה אלא כלפי שכתב המג"א דנשים שויא עלייהו חובה היינו דאף שאשה זו לא נהגה מ"מ מחמת דכלל הנשים שוויהו עלייהו חובה מחייב את כולן להתנהג כן ע"ז חולק שלא מצינו כן אלא בתפילת ערבית ולא במצות עשה שהזמן גרמא שיהפך לחיוב אצל הנשים, [זכרון סופרים].
והמנהג כיום לגבי נשים בספירת העומר [אורחות רבנו ח"ב עמ' צד'] נהגו לברך, והגרשז"א [הליכות שלמה תפלה פט"ז אורחות הלכה הע' 95] שלא נהגו, ואשה המדקדקת במעשיה וכן אשת חבר דעת הגריש"א [הלכות חג בחג פ"ב הע' 2] שיכולה לברך על ספירת העומר.
[1] ובביאור החילוק בין מעריב לספירת העומר ביאר הנזירות שמשון [מובא בילקוט מפרשים על השו"ע מכון ירושלים] שיש הבדל בין מצות ספירת העומר שלכל הדעות נשים פטורות לכן אינן יכולות לקבל ע"ע משא"כ תפילת ערבית שיש דעות שס"ל שהוי חובה לכן שפיר שייך לקבל ע"ע כחובה.
- המאמר הבא בסדרה 'מצוות ספירת העומר': ספירת העומר ח"ב שומע כעונה בספיה"ע
- מאמר קודם בסדרה 'מצוות ספירת העומר': מצוות ספירת העומר ח"א בטעם המצווה ואם הוי דאורייתא
