תפילה על חולה המתייסר שימות
הר"ן בנדרים (מ' ע"א) כתב וז"ל: נראה בעיני דהכי קאמר פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות ק"ד ע"א), דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער, אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי וכו', ע"כ.
וכבר איתא כן בשאילתות (שאילתא צ"ג) וז"ל: נכנס ר' עקיבא ודרש, כל שאינו מבקר החולה כאילו נוטל נשמתו, דכד אזיל ומשאיל וחזייא צעריה, בעי עליה רחמי דלימות, ע"כ. וכתב השאילת שלום דמדברי השאילתות נראה כדברי הר"ן, אולם בהעמק שאלה שם שמביא הנוסחא מכת"י בלשון זה: דכד אזיל ומשאיל וחזי בצעריה בעי עליה רחמי, וכי לא משאיל ליה בעי רחמי עליה דלימות, ע"כ נמצא דאין ראיה לדעת הר"ן מדברי השאילתות.
ובתפארת יעקב (יומא פ"ח מ"ז) הביא את דברי הר"ן, וכתב שמצינו כן אצל אליהו הנביא (מלכים א' פי"ט פ"ד), וכן אצל יונה הנביא (יונה פ"ד פ"ג), ואיתא הכי בתענית (כ"ג ע"א) לגבי חוני המעגל[1], ע"ש.
במה שהביא מאליהו כן פירש ברד"ק, אולם המלבי"ם פירש וז"ל: וישאל את נפשו. כי ראה שכבר תיקן לצורך עצמו את אשר היה לו לתקן בחיים הזמנים, וראוי כי תשוב נפשו אל צרור החיים ותעזוב את הלבוש החומרי המאפיל בינה ובין האור הבהיר, ע"כ. ולפי מה שהבאנו להלן דבמקום שגמר תיקונו בעולם הזה אפשר להתפלל שימות.
והנה במה שהביא מיונה יעוי' באבן עזרא שפירש כוונת הפסוק בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה, יפחד שתבוא הרעה עליהם, על כן יתפלל קח נא את נפשי כדרך מחני נא, ע"כ. וכ"כ הרד"ק, ע"ש. וא"כ אין שייך לעינינו עוד יעוי' מה שכתב המלבי"ם שכתב וז"ל: אחר שהם לא עשו תשובה, ובכ"ז נשארו ויהיו שבט מרדות לישראל קח את נפשי, בשאני גרמתי זאת , ע"כ. נמצא דהיה זה התפילה שימות לתשובה ולא מחמת יסורים.
ובמה שהביא מהגמ' בתענית הנה התם מבואר דהא דבעי רחמי ומית הוה מחמת שאמר להו לחכמים: אנא ניהו ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה,לכך חלש דעתיה, בעי רחמי - ומית וכתב הבן יהוידע, שאין הכוונה שחלשה דעתו משום גאוה ח"ו, אלא כמאמרם ז"ל "יותר משהעגל רוצה לינוק - הפרה רוצה להניק". והוא היה רוצה להרביץ תורה, ולמסור מה שקיבל מרבותיו. והיות ולא כבדוהו כראוי, לא קיבלו דבריו, ובזה חלשה דעתו, ע"ש. נמצא דאין חוני המעגל יכול להרביץ תורה ולהואיל א"כ גמר תיקונו בעום הזה, וכיון שגמר תקונו אפשר להתפלל שימות וכפי שהבאנו להלן, עוד י"ל דבעי רחמי על מצבו אך לא ביקש שימות אך ה' נענה בתפילתו להוציאו ממצב ע"י המיתה.
עוד איתא בבא מציעא (פ"ד ע"א) בהא דר' יוחנן במעשה דריש לקיש, דהוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה, בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה, ע"ש. כתב הציץ אליעזר (חי"ח סי' מ"ח) דאפשר שלא התפללו שימות אלא התפללו שיחיה, אך לא נענו ונח נפשיה, כמו כן כתב עוד די"ל אולי דנטרפה דעתו שאני, שהמצב גורם לחילול הצלם האלקי ולחילול שם שמים, ובפרט בגברא רבא דכוותיה. וכן כתב השבט הלוי (ח"ח סי' רנ"ג).
עוד כתב השבט הלוי ועוד דנפטר ממצות, ואעפ"י שגם על שוטה מחללים כמבואר בפוסקים יש לחלק דהתם ר' יוחנן דכל התורה נתפרשה על ידו ניחא ליה בעצמו דלימות ולא יחיה כשוטה ח"ו בעוה"ז, והרי זה דומה ממש לאמרם דהתפלל חוני המעגל רחמים על עצמו שימות מטעם או חברותא או מיתותא, וק"ו שלא לעשות שוטה, ע"ש. וצ"ב וכי מפני שהוא רוצה במיתתו יש להתפלל על זה וכי בכל יסורים שאין החולה רוצה בהם נמי יהא דרי להתפלל שימות, וצ"ע.
וכתב הציץ אליעזר (ח"ה רמת אחל סי' ה') דממעשה דרבי בכתובות, הרי אדרבה הגמ' שם מספרת שגם אחרי שאמתיה דרבי רמזה לרבנן די ברור מצעריה דרבי ואמרה יהי רצון שיכופו עליונים לתחתונים, בכל זאת לא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, וא"כ הרי מרבנן ראיה להיפך שגם כשהחולה מתפתל ביסורים נוראים ואין תקנה לרפואה בדרך הטבע בכל זאת אין להפסיק מלבקש על החולה רחמי שמים אשר לא יפלא ממנו דבר, ומכ"ש שאסור להתפלל בלהיפוך שימות, וא"כ מאי חזית דסמכית על מה שעשתה אמתיה דרבי, סמכית על מה שעשו רבנן. אם לא שנאמר שאלה ואלה דברי אלקים חיים, והיינו דאחרים שאינם תלמידי החולה מותר להם להתפלל במצב קריטי כזה שימות, דומיא מה שעשתה אמתיה דרבי, ותלמידי החולה, וה"ה בדומה לזה בני החולה המצוים בכיבודו, עליהם להמשיך בבקשת רחמים דומיא מה שעשו רבנן דלא הוו שתקי מלמיבעי רחמי, ע"כ. (ועי' בבן יהוידע)
עוד כתב הציץ אליעזר ועוד יש לומר דרבינו הקדוש שאני, שמרוב קדושתו היה מושלם ומוגמר ותיקן בעולמו כל מה שהיה צריך כבר לתקן, ולא הפסידוהו כבר כלל בבקשת הרחמים למיתתו, מכיון שהיה בטוח שהשלים כבר נפשו שזהו תכלית האדם עלי אדמות, ואז טוב לו כבר שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, כמפורסם על כך דברי הרמב"ם בצואתו לבנו, ומשא"כ בשאר כל אדם שאין שום בטחון כלל שהשלים כבר נפשו, ע"ש.
ומסיק הציץ אליעזר בשם ר' חיים פלג'י (חקקי לב ח"א יורה דעה סי' נ') דכתב דיש ללמוד מאמתיה דרבי שמותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשיה, דאם היה ענין זה שלא כדין לא היה התלמוד מביאו, וזה שרבנן לא השגיחו על כך, אפשר לומר דרבנן לא חזו כ"כ זה הצער של רבי, דאי לא הסכימו לאמתיה דרבי היה להם לרבנן באותה שעה לגעור בה, וגם לא הוי שתיק תלמודא מלומר לפחות שמה שעשתה אמתיה דרבי היה שלא כהוגן, ודמשתיק תלמודא נראה אדרבא שהסכימו לדעתה ולכן הדין יוצא דבנ"ד שהאשה עצמה שהיא חולה ויש לה יסורין קשים ומרים מבקשת מאחרים שיתפללו עליה שתמות בודאי דמותר גמור והוא ברור, ע"כ[2].
ובאמת דדברי הר"ן הובאו להלכה אף בערוך השולחן (יו"ד של"ה סעי' ג'), יע"ש. אולם שאר הפוסקים לא הביאו את דברי הר"ן להלכה וצ"ע.
ובשבט הלוי (ח"ח סי' רנ"ג) כתב דשאני התם דאמתיה דרבי היתה אשה גבוהה מאד בנפש, וידעה שבשמים מבקשים לרבי כדאמרה עליונים מבקשים לרבי, ע"ש.
עוד כתב השבט הלוי דשאני רבי משאר כל החיים דהא כ' בספר חסידים (סי' תתשכ"ז, והובא בגליון הש"ס להגרעק"א כתובות ק"ג ע"א) שבצדיקים כרבי לא נאמר כיון שמת נעשה חפשי מן המצות כי צדיקים חיים ממש אפילו לפטור את המחויב במצות, וכתב כן להלכה, א"כ אין להוכיח מרבי על שאר חולים אחרים, ע"ש. ובזה יש ליישב דאין להוכיח מאליהו יונה ור' חנינא בן דוסא, דאף בהם איכא למימר שנקראים במיתתם חיים, ושפיר אפשר להתפלל שימותו.
עוד הביא הציץ אליעזר מה דאיתא בירושלמי דשבת (פי"ט סוף ה"ב) ר' אבין אמר נעשה פצוע דכא ונתענה עליו ומת, רבנן דקיסרין מרין כרות שפכה נעשה ונתענה ומת, ע"כ. נמצא דשרי להתפלל על אדם שימות. ברם הרד"ל כתב (שם) שלא התפללו שימות אלא התפללו שיתרפא, אך לא נענו ולבסוף מת, אולם בפני משה לא פירש כן וכן איתא ביבמות (פ"ה ה"א) שהתענו שימות, וצ"ע.
עוד איתא בגמ' בתענית (כ"ד ע") דר"י דמן יוקרת הויא ליה ברתא בעלת יופי וכו', אמר בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפרך ואל יכשלו ביך בני אדם,. ברם אמרו שם שר"י בר אבין דהוה שכיח קמיה בתלמודא שבקיה בגלל זה, ואמר גברא דעל ברתיה לא חס וכו' ע"ש. אמנן יעוי' בקהלות יעקב (בבא קמא סי' מ"ה אות ד') דפירש דלא היה זה תפילה דהא לא חטאה כלל, אלא אמר כן דרך הפלגה שכל החה נראה בעיניו טוב, אכן דבריו עשו רושם בשמים והסכימו על ידו, אך מ"מ אילו היה חס לא היה מפליג בדבריו כן.
המשנה הלכות (חט"ז סי' פ"ח) מביא מאי דאיתא בפענח רזא (פר' בהעלותך עה"פ אל נא תהי כמת) וז"ל: אל נא תהי כמת, שלא תהי' כולד היוצא מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמ,ו והכל מבקשים עליו רחמים שימות, ע"כ. נמצא דבכהאי גוונא הכל מבקשים עליו רחמים שימות, אכן תמה על כך המשנה הלכות, ע"ש.
וכבר איתא כן בשאילתות (שאילתא צ"ג) וז"ל: נכנס ר' עקיבא ודרש, כל שאינו מבקר החולה כאילו נוטל נשמתו, דכד אזיל ומשאיל וחזייא צעריה, בעי עליה רחמי דלימות, ע"כ. וכתב השאילת שלום דמדברי השאילתות נראה כדברי הר"ן, אולם בהעמק שאלה שם שמביא הנוסחא מכת"י בלשון זה: דכד אזיל ומשאיל וחזי בצעריה בעי עליה רחמי, וכי לא משאיל ליה בעי רחמי עליה דלימות, ע"כ נמצא דאין ראיה לדעת הר"ן מדברי השאילתות.
ובתפארת יעקב (יומא פ"ח מ"ז) הביא את דברי הר"ן, וכתב שמצינו כן אצל אליהו הנביא (מלכים א' פי"ט פ"ד), וכן אצל יונה הנביא (יונה פ"ד פ"ג), ואיתא הכי בתענית (כ"ג ע"א) לגבי חוני המעגל[1], ע"ש.
במה שהביא מאליהו כן פירש ברד"ק, אולם המלבי"ם פירש וז"ל: וישאל את נפשו. כי ראה שכבר תיקן לצורך עצמו את אשר היה לו לתקן בחיים הזמנים, וראוי כי תשוב נפשו אל צרור החיים ותעזוב את הלבוש החומרי המאפיל בינה ובין האור הבהיר, ע"כ. ולפי מה שהבאנו להלן דבמקום שגמר תיקונו בעולם הזה אפשר להתפלל שימות.
והנה במה שהביא מיונה יעוי' באבן עזרא שפירש כוונת הפסוק בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה, יפחד שתבוא הרעה עליהם, על כן יתפלל קח נא את נפשי כדרך מחני נא, ע"כ. וכ"כ הרד"ק, ע"ש. וא"כ אין שייך לעינינו עוד יעוי' מה שכתב המלבי"ם שכתב וז"ל: אחר שהם לא עשו תשובה, ובכ"ז נשארו ויהיו שבט מרדות לישראל קח את נפשי, בשאני גרמתי זאת , ע"כ. נמצא דהיה זה התפילה שימות לתשובה ולא מחמת יסורים.
ובמה שהביא מהגמ' בתענית הנה התם מבואר דהא דבעי רחמי ומית הוה מחמת שאמר להו לחכמים: אנא ניהו ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה,לכך חלש דעתיה, בעי רחמי - ומית וכתב הבן יהוידע, שאין הכוונה שחלשה דעתו משום גאוה ח"ו, אלא כמאמרם ז"ל "יותר משהעגל רוצה לינוק - הפרה רוצה להניק". והוא היה רוצה להרביץ תורה, ולמסור מה שקיבל מרבותיו. והיות ולא כבדוהו כראוי, לא קיבלו דבריו, ובזה חלשה דעתו, ע"ש. נמצא דאין חוני המעגל יכול להרביץ תורה ולהואיל א"כ גמר תיקונו בעום הזה, וכיון שגמר תקונו אפשר להתפלל שימות וכפי שהבאנו להלן, עוד י"ל דבעי רחמי על מצבו אך לא ביקש שימות אך ה' נענה בתפילתו להוציאו ממצב ע"י המיתה.
עוד איתא בבא מציעא (פ"ד ע"א) בהא דר' יוחנן במעשה דריש לקיש, דהוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה, בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה, ע"ש. כתב הציץ אליעזר (חי"ח סי' מ"ח) דאפשר שלא התפללו שימות אלא התפללו שיחיה, אך לא נענו ונח נפשיה, כמו כן כתב עוד די"ל אולי דנטרפה דעתו שאני, שהמצב גורם לחילול הצלם האלקי ולחילול שם שמים, ובפרט בגברא רבא דכוותיה. וכן כתב השבט הלוי (ח"ח סי' רנ"ג).
עוד כתב השבט הלוי ועוד דנפטר ממצות, ואעפ"י שגם על שוטה מחללים כמבואר בפוסקים יש לחלק דהתם ר' יוחנן דכל התורה נתפרשה על ידו ניחא ליה בעצמו דלימות ולא יחיה כשוטה ח"ו בעוה"ז, והרי זה דומה ממש לאמרם דהתפלל חוני המעגל רחמים על עצמו שימות מטעם או חברותא או מיתותא, וק"ו שלא לעשות שוטה, ע"ש. וצ"ב וכי מפני שהוא רוצה במיתתו יש להתפלל על זה וכי בכל יסורים שאין החולה רוצה בהם נמי יהא דרי להתפלל שימות, וצ"ע.
וכתב הציץ אליעזר (ח"ה רמת אחל סי' ה') דממעשה דרבי בכתובות, הרי אדרבה הגמ' שם מספרת שגם אחרי שאמתיה דרבי רמזה לרבנן די ברור מצעריה דרבי ואמרה יהי רצון שיכופו עליונים לתחתונים, בכל זאת לא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, וא"כ הרי מרבנן ראיה להיפך שגם כשהחולה מתפתל ביסורים נוראים ואין תקנה לרפואה בדרך הטבע בכל זאת אין להפסיק מלבקש על החולה רחמי שמים אשר לא יפלא ממנו דבר, ומכ"ש שאסור להתפלל בלהיפוך שימות, וא"כ מאי חזית דסמכית על מה שעשתה אמתיה דרבי, סמכית על מה שעשו רבנן. אם לא שנאמר שאלה ואלה דברי אלקים חיים, והיינו דאחרים שאינם תלמידי החולה מותר להם להתפלל במצב קריטי כזה שימות, דומיא מה שעשתה אמתיה דרבי, ותלמידי החולה, וה"ה בדומה לזה בני החולה המצוים בכיבודו, עליהם להמשיך בבקשת רחמים דומיא מה שעשו רבנן דלא הוו שתקי מלמיבעי רחמי, ע"כ. (ועי' בבן יהוידע)
עוד כתב הציץ אליעזר ועוד יש לומר דרבינו הקדוש שאני, שמרוב קדושתו היה מושלם ומוגמר ותיקן בעולמו כל מה שהיה צריך כבר לתקן, ולא הפסידוהו כבר כלל בבקשת הרחמים למיתתו, מכיון שהיה בטוח שהשלים כבר נפשו שזהו תכלית האדם עלי אדמות, ואז טוב לו כבר שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, כמפורסם על כך דברי הרמב"ם בצואתו לבנו, ומשא"כ בשאר כל אדם שאין שום בטחון כלל שהשלים כבר נפשו, ע"ש.
ומסיק הציץ אליעזר בשם ר' חיים פלג'י (חקקי לב ח"א יורה דעה סי' נ') דכתב דיש ללמוד מאמתיה דרבי שמותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשיה, דאם היה ענין זה שלא כדין לא היה התלמוד מביאו, וזה שרבנן לא השגיחו על כך, אפשר לומר דרבנן לא חזו כ"כ זה הצער של רבי, דאי לא הסכימו לאמתיה דרבי היה להם לרבנן באותה שעה לגעור בה, וגם לא הוי שתיק תלמודא מלומר לפחות שמה שעשתה אמתיה דרבי היה שלא כהוגן, ודמשתיק תלמודא נראה אדרבא שהסכימו לדעתה ולכן הדין יוצא דבנ"ד שהאשה עצמה שהיא חולה ויש לה יסורין קשים ומרים מבקשת מאחרים שיתפללו עליה שתמות בודאי דמותר גמור והוא ברור, ע"כ[2].
ובאמת דדברי הר"ן הובאו להלכה אף בערוך השולחן (יו"ד של"ה סעי' ג'), יע"ש. אולם שאר הפוסקים לא הביאו את דברי הר"ן להלכה וצ"ע.
ובשבט הלוי (ח"ח סי' רנ"ג) כתב דשאני התם דאמתיה דרבי היתה אשה גבוהה מאד בנפש, וידעה שבשמים מבקשים לרבי כדאמרה עליונים מבקשים לרבי, ע"ש.
עוד כתב השבט הלוי דשאני רבי משאר כל החיים דהא כ' בספר חסידים (סי' תתשכ"ז, והובא בגליון הש"ס להגרעק"א כתובות ק"ג ע"א) שבצדיקים כרבי לא נאמר כיון שמת נעשה חפשי מן המצות כי צדיקים חיים ממש אפילו לפטור את המחויב במצות, וכתב כן להלכה, א"כ אין להוכיח מרבי על שאר חולים אחרים, ע"ש. ובזה יש ליישב דאין להוכיח מאליהו יונה ור' חנינא בן דוסא, דאף בהם איכא למימר שנקראים במיתתם חיים, ושפיר אפשר להתפלל שימותו.
עוד הביא הציץ אליעזר מה דאיתא בירושלמי דשבת (פי"ט סוף ה"ב) ר' אבין אמר נעשה פצוע דכא ונתענה עליו ומת, רבנן דקיסרין מרין כרות שפכה נעשה ונתענה ומת, ע"כ. נמצא דשרי להתפלל על אדם שימות. ברם הרד"ל כתב (שם) שלא התפללו שימות אלא התפללו שיתרפא, אך לא נענו ולבסוף מת, אולם בפני משה לא פירש כן וכן איתא ביבמות (פ"ה ה"א) שהתענו שימות, וצ"ע.
עוד איתא בגמ' בתענית (כ"ד ע") דר"י דמן יוקרת הויא ליה ברתא בעלת יופי וכו', אמר בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפרך ואל יכשלו ביך בני אדם,. ברם אמרו שם שר"י בר אבין דהוה שכיח קמיה בתלמודא שבקיה בגלל זה, ואמר גברא דעל ברתיה לא חס וכו' ע"ש. אמנן יעוי' בקהלות יעקב (בבא קמא סי' מ"ה אות ד') דפירש דלא היה זה תפילה דהא לא חטאה כלל, אלא אמר כן דרך הפלגה שכל החה נראה בעיניו טוב, אכן דבריו עשו רושם בשמים והסכימו על ידו, אך מ"מ אילו היה חס לא היה מפליג בדבריו כן.
המשנה הלכות (חט"ז סי' פ"ח) מביא מאי דאיתא בפענח רזא (פר' בהעלותך עה"פ אל נא תהי כמת) וז"ל: אל נא תהי כמת, שלא תהי' כולד היוצא מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמ,ו והכל מבקשים עליו רחמים שימות, ע"כ. נמצא דבכהאי גוונא הכל מבקשים עליו רחמים שימות, אכן תמה על כך המשנה הלכות, ע"ש.
דעת הפוסקים להתפלל על חולה שימות
כתב הציץ אליעזר (ח"ה רמת רחל, סי' ה') כידוע בהלכה דברים אלה של הר"ן והיוצא מהן להלכה, לא הובאו לא בטור ונושאי כליו ולא בשו"ע ונושאי כליו וכפי הנראה דחוהו מהלכה מכיון שזה פירוש מחודש ויוצאת ממנו גם הלכה מחודשת, והוא דבר שלא פירשוהו אף אחד מן הראשונים בלעדו בסוגית הגמ' בנדרים שם, ע"כ.
אכן השבט הלוי (ח"ח סי' רנ"ג) הביא את דברי הר"ן להלכה וכתב ז"ל: הר"ן קבע כן להלכה דלפעמים צריך לבקש על החולה שימות כמו שמצטער בחולי הרבה ואי אפשר לו שיחיה, והובא בקצת אחרונים להלכה, ע"ש. אולם במקום אחר (ח"י סי' כ"ו) כתב אם יש אפילו תקוה כל דהו בודאי מצוה להתפלל עליהם, אבל אם לכל הדעות אפסה כל תקוה, נהי דכתב הר"ן דמותר אפילו להתפלל על חולה מסוכן ומצטער הרבה שימות, מ"מ אין דבר זה ניתן רשות ביד כל אדם, וגם הפוסקים לא הביאו דבר זה בפסקיהם, ע"ש.
ומסיק הציץ אליעזר לבאר בשם החקקי לב בלשון זה: עכ"פ נלע"ד דכגון דא דנינון דידן לעשות פשר דבר, שאם היא מצטערת הרבה מאד מהיסורין קשים ומרים, ושכל הרופאים אמרו בלא"ה שאין עוד תקון לחיות ונתייאשו ממנה, נראה דאפילו הכי לגבי בעלה ובניה וקרוביה לא יעשו שום בקשה ותפלה שתמות, אלא שאף לא יעשו תפלה ובקשה עליה כדי שתחיה, אלא יהיו בשב ואל תעשו, דאם יבקשו רחמים עליה שתמות, איכא משום שיאמרו ויחושו ח"ו אחד מני אלף לחששא רחוקה שיבקשו לקרב מיתתה כדי להנצל ממנה ומטירחא דידה, והוה ליה כענין נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה שמא ח"ו יהיה מקום לחוש שרוצה במיתתה להנאתו, אף שהוא ת"ח כשר וירא שמים וקרא כתיב כי אני ה' חוקר לב בוחן כליות, מ"מ הישר והטוב בעיני אלקים הוא לבל יעשו תפלה ובקשה בעדה כדי שתמות, ומה גם כי אינו שורת דרך ארץ ורחמנות על שאר בשרו, הגם כי הוא עושה לרחם עליה הרי איכא צד לאידך גיסא, ומאמתיה דרבי יש לחלק ולישב וכו', דאין אנחנו כאמתיה דרבי, וגם להתפלל עליה שתחיה הא נמי קשה שסובלת יסורין קשים ומרים ומצטערת הרבה מאד, אלא שב ואל תעשה עדיף כל לגבי בעלה וקרוביה, ואולם אחרים שהם זרים ואין להם שום חששא מכל החששות האמורות, אם יהיו מתפללים עליה כדי שתמות ותנוח נפשה הרשות בידם, עכ"ל. עוד ע"ש מה שהביא בשם החקקי לב לגבי גוסס, ומה שהשיב עליו.
ובערוך השולחן (יו"ד של"ה סעי' ג') במנחת שלמה (ח"א סי' צ"א אות כ"ד) כתב גם כן להלכה כדברי הר"ן, וכ"כ האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ע"ג), ע"ש. אכן אח"כ (שם סי' ע"ד) ואף שלא שייך למילף לענין תפלה, שאין תפלותינו מתקבלות כל כך, וליכא ראיה ממה שחזינן שלא הועילו תפלותינו להתרפאות ולהקל מהיסורין ואין לנו להתפלל בשביל זה להיפוך שימות ח"ו, ע"ש.
והוסיף המנחת שלמה וז"ל: ועוד יותר מזה נלענ"ד שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו"ש הר"ן בנדרים דף מ' ע"א והובא גם בפוסקים, מ"מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד' שהחולה ימות ג"כ חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים, ע"כ.
עוד יש לציין מה שכתב בחשוקי חמד (נדרים מ' ע"א) ונראה שכל מה שכתב הר"ן שמותר להתפלל עליו שימות, היינו דווקא כשהנידון הוא רק לגבי החולה עצמו, אבל אם יש צורך חשוב שיחיה עוד קצת, אין להתפלל עליו שימות עד שיעבור הזמן, וכדלהלן: א. אם יש מנין מצומצם לפרשת זכור, ואם ימות יתבטל המנין, ואי אפשר לנותרים ללכת לעיר אחרת נמצא שאם ימות ישארו בלי מצות "זכור". ב. כאשר יש בדיוק שנים ועשרים אלף בישראל, ואם נתפלל שימות השכינה לא תשרה בישראל, כמבואר במסכת ב"ק (דף פג ע"א). ג. אדון שהכה את עבדו והוא מיוסר, ואם יתפללו שימות ולא יחיה יום או יומיים יענש האדון, כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש הי"ב). ד. ראובן מיוסר מאד ואין לו ילדים ואשתו במדינת הים ויש לו אח קטן, והבעל שלח גט כריתות לאשתו והשליח צריך ללכת שבוע, ואם נתפלל שהחולה ימות תשאר עגונה כי תצטרך להמתין עד שיגדל האח הקטן. בכל כה"ג וכיוצ"ב לא מתפללים שימות.
אכן השבט הלוי (ח"ח סי' רנ"ג) הביא את דברי הר"ן להלכה וכתב ז"ל: הר"ן קבע כן להלכה דלפעמים צריך לבקש על החולה שימות כמו שמצטער בחולי הרבה ואי אפשר לו שיחיה, והובא בקצת אחרונים להלכה, ע"ש. אולם במקום אחר (ח"י סי' כ"ו) כתב אם יש אפילו תקוה כל דהו בודאי מצוה להתפלל עליהם, אבל אם לכל הדעות אפסה כל תקוה, נהי דכתב הר"ן דמותר אפילו להתפלל על חולה מסוכן ומצטער הרבה שימות, מ"מ אין דבר זה ניתן רשות ביד כל אדם, וגם הפוסקים לא הביאו דבר זה בפסקיהם, ע"ש.
ומסיק הציץ אליעזר לבאר בשם החקקי לב בלשון זה: עכ"פ נלע"ד דכגון דא דנינון דידן לעשות פשר דבר, שאם היא מצטערת הרבה מאד מהיסורין קשים ומרים, ושכל הרופאים אמרו בלא"ה שאין עוד תקון לחיות ונתייאשו ממנה, נראה דאפילו הכי לגבי בעלה ובניה וקרוביה לא יעשו שום בקשה ותפלה שתמות, אלא שאף לא יעשו תפלה ובקשה עליה כדי שתחיה, אלא יהיו בשב ואל תעשו, דאם יבקשו רחמים עליה שתמות, איכא משום שיאמרו ויחושו ח"ו אחד מני אלף לחששא רחוקה שיבקשו לקרב מיתתה כדי להנצל ממנה ומטירחא דידה, והוה ליה כענין נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה שמא ח"ו יהיה מקום לחוש שרוצה במיתתה להנאתו, אף שהוא ת"ח כשר וירא שמים וקרא כתיב כי אני ה' חוקר לב בוחן כליות, מ"מ הישר והטוב בעיני אלקים הוא לבל יעשו תפלה ובקשה בעדה כדי שתמות, ומה גם כי אינו שורת דרך ארץ ורחמנות על שאר בשרו, הגם כי הוא עושה לרחם עליה הרי איכא צד לאידך גיסא, ומאמתיה דרבי יש לחלק ולישב וכו', דאין אנחנו כאמתיה דרבי, וגם להתפלל עליה שתחיה הא נמי קשה שסובלת יסורין קשים ומרים ומצטערת הרבה מאד, אלא שב ואל תעשה עדיף כל לגבי בעלה וקרוביה, ואולם אחרים שהם זרים ואין להם שום חששא מכל החששות האמורות, אם יהיו מתפללים עליה כדי שתמות ותנוח נפשה הרשות בידם, עכ"ל. עוד ע"ש מה שהביא בשם החקקי לב לגבי גוסס, ומה שהשיב עליו.
ובערוך השולחן (יו"ד של"ה סעי' ג') במנחת שלמה (ח"א סי' צ"א אות כ"ד) כתב גם כן להלכה כדברי הר"ן, וכ"כ האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ע"ג), ע"ש. אכן אח"כ (שם סי' ע"ד) ואף שלא שייך למילף לענין תפלה, שאין תפלותינו מתקבלות כל כך, וליכא ראיה ממה שחזינן שלא הועילו תפלותינו להתרפאות ולהקל מהיסורין ואין לנו להתפלל בשביל זה להיפוך שימות ח"ו, ע"ש.
והוסיף המנחת שלמה וז"ל: ועוד יותר מזה נלענ"ד שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו"ש הר"ן בנדרים דף מ' ע"א והובא גם בפוסקים, מ"מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד' שהחולה ימות ג"כ חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים, ע"כ.
עוד יש לציין מה שכתב בחשוקי חמד (נדרים מ' ע"א) ונראה שכל מה שכתב הר"ן שמותר להתפלל עליו שימות, היינו דווקא כשהנידון הוא רק לגבי החולה עצמו, אבל אם יש צורך חשוב שיחיה עוד קצת, אין להתפלל עליו שימות עד שיעבור הזמן, וכדלהלן: א. אם יש מנין מצומצם לפרשת זכור, ואם ימות יתבטל המנין, ואי אפשר לנותרים ללכת לעיר אחרת נמצא שאם ימות ישארו בלי מצות "זכור". ב. כאשר יש בדיוק שנים ועשרים אלף בישראל, ואם נתפלל שימות השכינה לא תשרה בישראל, כמבואר במסכת ב"ק (דף פג ע"א). ג. אדון שהכה את עבדו והוא מיוסר, ואם יתפללו שימות ולא יחיה יום או יומיים יענש האדון, כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש הי"ב). ד. ראובן מיוסר מאד ואין לו ילדים ואשתו במדינת הים ויש לו אח קטן, והבעל שלח גט כריתות לאשתו והשליח צריך ללכת שבוע, ואם נתפלל שהחולה ימות תשאר עגונה כי תצטרך להמתין עד שיגדל האח הקטן. בכל כה"ג וכיוצ"ב לא מתפללים שימות.
[1] וממעשה דרבה בבבא מציעא (פ"ו ע"א) דאמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא י"ל דאין ראיה דלא התפלל שימות אלא רק אמר שמוטב למות בידי הקב"ה מלמות בידי המלך, ע"ש.
[2] וכתב הציץ אליעזר לדחות סברת החקקי לב במה שכתב לגבי הראיה מהעובדא דרבי, דמה שמביא ראיה ממה שהחכמים לא מיחו בידה, חוץ מה שי"ל דעצם דבר זה שלא שמעו בקולה והמשיכו עוד אדרבא להתפלל לחיותו זהו בעצמו המחאה היותר גדולה נגד דבריה, נוסף מזה י"ל עוד דזה שלא הפסיקו לגעור בה מפני שלא רצו להפסיק אף לרגע קט מהמשך תפלותיהם לחיותו של רבי בידעם כי הפסקה כל שהוא תביא למיתתו, וראיה לכך שכן היה באמת שבהפסיקם לרגע תפילותיהם בגלל הבהלה שנבהלו מהשלכת הכוזא מיד נח נפשיה דרבי, כדאיתא בגמ' שם. וכן מה שהובא ענין העובדא בתלמודא י"ל אדרבא לאידך גיסא, בכדי להשמיענו שכל מי שישמע ממעשה אמתיה דרבי, שיצא לדבר בודאי הד גדול בקרב כל היהדות ולא יכלו להסתיר דבר המעשה הגדול הזה, ידע גם הצד השני של המטבע שהחכמים לא שמעו לה והתנגדו למעשיה והמשיכו בבקשותיהם לחיותו של רבי ולא שתקו מכך עד שהבהילה אותם ונשתתקו מתוך הבהלה ומתוך כך נצחו אראלים את המצוקים. וכמה מן הדוחק יש בדברי החקקי לב ברצותו לומר שזה שהחכמים לא הצטרפו לאמתיה דרבי מפני שלא חזו כ"כ זה הצער, דהרי כפי שהבעל חקקי לב ציין כבר חזינן בכמה דוכתא עד כמה שנאמנים היו דבריה של אמתיה דרבי בעיני החכמים, ואיך יתכן לבוא ולומר דמפני שלא ראו כ"כ זה הצער במו עיניהם הטילו ע"י כך איזה צל של ספק בכנות דבריה של האמתיה בתיאור המצב, ע"ש.
[2] וכתב הציץ אליעזר לדחות סברת החקקי לב במה שכתב לגבי הראיה מהעובדא דרבי, דמה שמביא ראיה ממה שהחכמים לא מיחו בידה, חוץ מה שי"ל דעצם דבר זה שלא שמעו בקולה והמשיכו עוד אדרבא להתפלל לחיותו זהו בעצמו המחאה היותר גדולה נגד דבריה, נוסף מזה י"ל עוד דזה שלא הפסיקו לגעור בה מפני שלא רצו להפסיק אף לרגע קט מהמשך תפלותיהם לחיותו של רבי בידעם כי הפסקה כל שהוא תביא למיתתו, וראיה לכך שכן היה באמת שבהפסיקם לרגע תפילותיהם בגלל הבהלה שנבהלו מהשלכת הכוזא מיד נח נפשיה דרבי, כדאיתא בגמ' שם. וכן מה שהובא ענין העובדא בתלמודא י"ל אדרבא לאידך גיסא, בכדי להשמיענו שכל מי שישמע ממעשה אמתיה דרבי, שיצא לדבר בודאי הד גדול בקרב כל היהדות ולא יכלו להסתיר דבר המעשה הגדול הזה, ידע גם הצד השני של המטבע שהחכמים לא שמעו לה והתנגדו למעשיה והמשיכו בבקשותיהם לחיותו של רבי ולא שתקו מכך עד שהבהילה אותם ונשתתקו מתוך הבהלה ומתוך כך נצחו אראלים את המצוקים. וכמה מן הדוחק יש בדברי החקקי לב ברצותו לומר שזה שהחכמים לא הצטרפו לאמתיה דרבי מפני שלא חזו כ"כ זה הצער, דהרי כפי שהבעל חקקי לב ציין כבר חזינן בכמה דוכתא עד כמה שנאמנים היו דבריה של אמתיה דרבי בעיני החכמים, ואיך יתכן לבוא ולומר דמפני שלא ראו כ"כ זה הצער במו עיניהם הטילו ע"י כך איזה צל של ספק בכנות דבריה של האמתיה בתיאור המצב, ע"ש.
