במאמר הזה ב"ה נדון בחקירה המפורסמת, האם הטומאה היא מציאות רוחנית, כלומר, כוח ממשי (ברובד הרוחני) שקיים בעולם והתורה רק חושפת אותו בפנינו, או שהיא הגדרה משפטית כלומר, סטטוס הלכתי שהתורה מחילה על החפץ. ולכאורה היה ניתן להעלות צד שלישי. טומאה זו מציאות פיזית שהתורה קבעה וכמו שיתבאר בהרחבה.
הצעת שיטת ראשונים ואחרונים בגדר מהות הטומאה
ראשית כל נציג את שיטות הראשונים, שעל פניו נחלקו בגדר מהות הטומאה. (חלק מהמקורות הפחות מוכרים ראיתי באשכול הזה)
בדברי הרמב"ם (הלכות מקוואות פרק יא, יב) קובע בצורה ברורה שטומאה אינה מציאות של ממש אלא גזירת הכתוב, קרי מערכת דינים שנקראים בשם טומאה וז"ל: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן". ועיין עוד מה שכתב הר"מ במורה נבוכים (חלק ג' מז).
וכן כתב הרש"ר הירש (ויקרא יא, מו) וז"ל: "כל שורה בהלכות טומאת מגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית - אם כי לא נתפסת - העוברת לאדם ולחפץ על - ידי מגע במת, בנבילה ובחולה; אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה - הם ויחסיהם - מייצגים תפיסות ומושגים... נראה לנו שברור מכל זה (ראה שם ההוכחות לזה), שטומאה איננה דבר ממשי הדבק בחומר - אלא היא רעיון, מושג ותפיסה; היא קשורה ליחסי אנשים ודברים; ואם אלה בטלו או טרם נתקיימו, תעבור גם הטומאה - או לא תחול כל עיקר".
אמנם מדברי הרמב"ן, החינוך וראשונים נוספים נראה ללמוד שהטומאה היא מציאות רוחנית. כך כותב הרמב"ן (דברים יד, ג) וז"ל: "וטומאת המצורע לא תדבק בחיה, שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ, אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה, והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת". והחינוך כותב (מצוה שסב) וז"ל: "על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלהים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה, והענין הזה יש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב (אסתר ד, ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק". ועוד כתב החינוך (מצוה קנט) שטומאה מזיקה לנפש. ובכוזרי (מאמר ב אות ס') כתב שהיא מזיקה לאוכלים. ובחזקוני (ויקרא יא, לג) כ' וז"ל: "ואתו תשברו לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי".
ומוכח מדבריהם שטומאה זו מציאות ולא רק דינים גרידא.
טומאה זו מציאות פיזית שהתורה גילתה
אמנם לכאו' היה ניתן להוכיח שטומאה היא אפי' מציאות אמתית, גם לפי קנה המדה של מושגים ארציים ועל אחת כמה מושגים רוחניים. הנה לדוגמא, נוכחותו של הקב"ה לא נתפסת בחוש או במכשיר מדידה כלשהו. אם כן איך נסיק מסקנה נחרצת וחד משמעית על קיומו?
אלא מה, כשרואים פעולות מסוימות אנחנו מניחים מעל לכל ספק שמאחוריהם מסתתר "כח" פועל. גם אם כח זה אינו נתפס באופן ישיר, אבל אמיתת קיומו בכל זאת נקבעת על ידי הגיון - היסק לוגי, והדבר מתקבל כהוכחה ודאית לקיומו.
דוגמא חותכת לזו, אפשר להביא מכח המשיכה שקיומו נתפס כידיעה וודאית על אף שאין רואים כל סיבה לתנועות עצמים גשמיים, אלא שרק כך ניתן להסביר אותן. ניוטון, התבונן וראה חפצים נופלים, ומשלא מצא את סיבת הדבר במסגרת הידוע, הגיע למסקנה שישנו כח לא מוכר הגורם לכך והעניק לו את השם "כח הגרביטציה". באופן דומה נקבע גם קיומם של שאר כוחות. וזאת דרך מקובלת במדע, כאשר קיימת תופעה הדורשת פענוח, ואינה ניתנת להסבר על סמך כח מוכר כלשהו, מסיקים מכך על קיומו של כח חדש.
כלומר, הוכחה לקיום דבר לא בהכרח מחייבת את תפיסת נוכחותו באחד החושים ואף לא במכשירי עזר משוכללים, אלא המסקנה על עצם קיומו נובעת מתוך מכלול השפעתו בטבע.
וכמו במושגים הארציים כך בנוגע למהות הטומאה, אפשר לקבוע שהיא מציאות אמיתית ולא רק "תוצר של דינים", על אף שלא ניתן לתפוס אותה באחד החושים, אלא כאשר התורה גילתה לנו שחפץ טמא, ככל שאנחנו מאמינים בתורת משה ומקבלים אותה כאמת מובהקת, ממילא אין מקום לנפנף בטיעון שטומאה לא נתפסת בחושים האנושיים.
ולמרות שיש הבדל בין הדברים, כי כאשר אנחנו מסיקים על קיום כוח המשיכה אנחנו רואים תוצאות פיזיקליות בעולם, שהחפץ נופל כלפי מטה ולא כלפי מעלה. ואילו כשחפץ מוגדר "חפץ טמא", בעיני בשר ודם אנחנו לא רואים שינוי בחומר. (והלא אם חל שינוי בחפץ, זה אמור להתבטא בשינוי חומרי ולו המזערי ביותר). אבל ההסבר הנ"ל בא להסביר שתי נקודות א. להמעיט מהקושי לתפוס מציאות של כוחות קיימים גם כשאינם נראים בחוש, ולכן חוסר היכולת למדוד דבר בחושים לא מהווה ראיה לאי קיומו וכאמור. ב. כשם שחוקי הפיזיקה באים לתאר את הכוחות הפועלים בחומר מכח תצפיות ופעולות שמכריחות את קיומו של כח מסוים, כך דיני טומאה הם הדרך של התורה לתאר את הכוחות הפועלים גם אם בתצפית פשוטה לא רואים הבדל בין חפץ טמא לחפץ טהור, אבל גילוי התורה (שהוא אמת לאמיתה) קובע את זה כעובדה.
הערה יסודית לצד הנ"ל
יחד עם זאת, יש הערה יסודית כשבאים לקבוע כשמהות הטומאה זו מציאות קיימת, והדינים למעשה הם רק כנגזרת מאותה מציאות.
א. אם נתפוס את ההשוואה בין כח גשמי למהות הטומאה, הרי בשונה מכח גשמי שאנחנו מניחים את קיומו כי הוא הכרחי כדי להסביר את המציאות (רואים חפץ נופל כלפי מטה, חייבים לתת הסבר, וממילא קובעים שפועל כאן כח משיכה), אבל בטומאה השאלה היא, האם המציאות הפיזית היא הכרחית כדי להסביר את הדין. לא בהכרח.
ב. והיה ונניח ויש לנו סיבות להניח שמהות הטומאה זו מציאות קיימת והדינים נגזרים מאותה מציאות, ולא מערכת דינים. (וכמו שרצה להכריח משריפת הפרה בשני בניסן. וראה עוד בחי' הגרד"ל מש"כ להוכיח דטומאה זו מציאות שהלא נאמרה קודם מ"ת) אם כן לפי זה, הטבילה, הזאת אפר פרה וכיו"ב, הם בעצם סוג של תרופה, או אפילו תהליך כימי?! תמוה מאוד.
לעומת זו, אם הטומאה היא בעיקר הגדרה משפטית הלכתית ניתן בנקל להבין שהתורה העמידה מערכת חוקים (גזירת הכתוב כמש"כ הר"מ בהל' מקוואות "וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא". וכ"כ במו"נ חלק ג', פרק מ"ז שזו גזה"כ ולא הרחקה מסיבות חינוכיות או אפי' היגייניות), שחפץ טמא דינו בטהרה, וזה וזה, הן הטומאה והן הטהרה, כלולים במערכת דינים. (כמו בעלות על ממון, אין "כח" פיזי של בעלות על שולחן, אך יש דין כזה).
טומאה זו מציאות רוחנית - הסבר
ולכן אם נרצה בכל זאת לתפוס בצד שמהות הטומאה זו מציאות, נדרש לומר שזו מציאות רוחנית (ולא מציאות פיזית) והתורה מלמדת אותנו שברוחניות, החוק הוא המציאות. קרי, רצון ה' שחפץ יהיה טמא הוא הוא המציאות של אותו חפץ. וננסה להמחיש זאת בצורה הבאה. (קצת מגושמת). הקדושה היא כמו אור וחיות הזורמים בעולם. הטומאה (שמקורה לרוב במוות או בחידלון) היא גורם מבודד שמונע מהאור האלוקי לשרות על החפץ. אם נבין זאת כך, הרי שדיני הטומאה אינם גזירות ומערכת דינים שרירותית, אלא סוג של "הוראות בטיחות" במישור הרוחני. ולפי זה, הטהרה היא הסרת "המחסום" (הרוחני), אבל לא תהליך כימי של החומר שמשנה את מהות החפץ, אלא כאמור כעין ניקוי של המעטפת הרוחנית (הטמואה) המקיפה את החומר. וראה בשערי יושר (שער א פרק ז ד"ה ונתבאר) מה שחילק בין מציאות הטומאה לדיני הטומאה ומוכח שסובר שיש בה מציאות רוחנית של ממש. וראה עוד בבית האוצר (אות קכד) דן בגדר טומאת דרבנן אם היא איסור חפצא או גברא. וכתב לתלות בגמ' פסחים טו. אם טומאה דרבנן זו מציאות של חידוש וקלקול בחפץ או ה"ה כאיסור דרבנן דהוי איסור גברא ולא בחפץ ממש.
הצעת שיטת ראשונים ואחרונים בגדר מהות הטומאה
ראשית כל נציג את שיטות הראשונים, שעל פניו נחלקו בגדר מהות הטומאה. (חלק מהמקורות הפחות מוכרים ראיתי באשכול הזה)
בדברי הרמב"ם (הלכות מקוואות פרק יא, יב) קובע בצורה ברורה שטומאה אינה מציאות של ממש אלא גזירת הכתוב, קרי מערכת דינים שנקראים בשם טומאה וז"ל: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן". ועיין עוד מה שכתב הר"מ במורה נבוכים (חלק ג' מז).
וכן כתב הרש"ר הירש (ויקרא יא, מו) וז"ל: "כל שורה בהלכות טומאת מגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית - אם כי לא נתפסת - העוברת לאדם ולחפץ על - ידי מגע במת, בנבילה ובחולה; אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה - הם ויחסיהם - מייצגים תפיסות ומושגים... נראה לנו שברור מכל זה (ראה שם ההוכחות לזה), שטומאה איננה דבר ממשי הדבק בחומר - אלא היא רעיון, מושג ותפיסה; היא קשורה ליחסי אנשים ודברים; ואם אלה בטלו או טרם נתקיימו, תעבור גם הטומאה - או לא תחול כל עיקר".
אמנם מדברי הרמב"ן, החינוך וראשונים נוספים נראה ללמוד שהטומאה היא מציאות רוחנית. כך כותב הרמב"ן (דברים יד, ג) וז"ל: "וטומאת המצורע לא תדבק בחיה, שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ, אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה, והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת". והחינוך כותב (מצוה שסב) וז"ל: "על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלהים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה, והענין הזה יש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב (אסתר ד, ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק". ועוד כתב החינוך (מצוה קנט) שטומאה מזיקה לנפש. ובכוזרי (מאמר ב אות ס') כתב שהיא מזיקה לאוכלים. ובחזקוני (ויקרא יא, לג) כ' וז"ל: "ואתו תשברו לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי".
ומוכח מדבריהם שטומאה זו מציאות ולא רק דינים גרידא.
טומאה זו מציאות פיזית שהתורה גילתה
אמנם לכאו' היה ניתן להוכיח שטומאה היא אפי' מציאות אמתית, גם לפי קנה המדה של מושגים ארציים ועל אחת כמה מושגים רוחניים. הנה לדוגמא, נוכחותו של הקב"ה לא נתפסת בחוש או במכשיר מדידה כלשהו. אם כן איך נסיק מסקנה נחרצת וחד משמעית על קיומו?
אלא מה, כשרואים פעולות מסוימות אנחנו מניחים מעל לכל ספק שמאחוריהם מסתתר "כח" פועל. גם אם כח זה אינו נתפס באופן ישיר, אבל אמיתת קיומו בכל זאת נקבעת על ידי הגיון - היסק לוגי, והדבר מתקבל כהוכחה ודאית לקיומו.
דוגמא חותכת לזו, אפשר להביא מכח המשיכה שקיומו נתפס כידיעה וודאית על אף שאין רואים כל סיבה לתנועות עצמים גשמיים, אלא שרק כך ניתן להסביר אותן. ניוטון, התבונן וראה חפצים נופלים, ומשלא מצא את סיבת הדבר במסגרת הידוע, הגיע למסקנה שישנו כח לא מוכר הגורם לכך והעניק לו את השם "כח הגרביטציה". באופן דומה נקבע גם קיומם של שאר כוחות. וזאת דרך מקובלת במדע, כאשר קיימת תופעה הדורשת פענוח, ואינה ניתנת להסבר על סמך כח מוכר כלשהו, מסיקים מכך על קיומו של כח חדש.
כלומר, הוכחה לקיום דבר לא בהכרח מחייבת את תפיסת נוכחותו באחד החושים ואף לא במכשירי עזר משוכללים, אלא המסקנה על עצם קיומו נובעת מתוך מכלול השפעתו בטבע.
וכמו במושגים הארציים כך בנוגע למהות הטומאה, אפשר לקבוע שהיא מציאות אמיתית ולא רק "תוצר של דינים", על אף שלא ניתן לתפוס אותה באחד החושים, אלא כאשר התורה גילתה לנו שחפץ טמא, ככל שאנחנו מאמינים בתורת משה ומקבלים אותה כאמת מובהקת, ממילא אין מקום לנפנף בטיעון שטומאה לא נתפסת בחושים האנושיים.
ולמרות שיש הבדל בין הדברים, כי כאשר אנחנו מסיקים על קיום כוח המשיכה אנחנו רואים תוצאות פיזיקליות בעולם, שהחפץ נופל כלפי מטה ולא כלפי מעלה. ואילו כשחפץ מוגדר "חפץ טמא", בעיני בשר ודם אנחנו לא רואים שינוי בחומר. (והלא אם חל שינוי בחפץ, זה אמור להתבטא בשינוי חומרי ולו המזערי ביותר). אבל ההסבר הנ"ל בא להסביר שתי נקודות א. להמעיט מהקושי לתפוס מציאות של כוחות קיימים גם כשאינם נראים בחוש, ולכן חוסר היכולת למדוד דבר בחושים לא מהווה ראיה לאי קיומו וכאמור. ב. כשם שחוקי הפיזיקה באים לתאר את הכוחות הפועלים בחומר מכח תצפיות ופעולות שמכריחות את קיומו של כח מסוים, כך דיני טומאה הם הדרך של התורה לתאר את הכוחות הפועלים גם אם בתצפית פשוטה לא רואים הבדל בין חפץ טמא לחפץ טהור, אבל גילוי התורה (שהוא אמת לאמיתה) קובע את זה כעובדה.
הערה יסודית לצד הנ"ל
יחד עם זאת, יש הערה יסודית כשבאים לקבוע כשמהות הטומאה זו מציאות קיימת, והדינים למעשה הם רק כנגזרת מאותה מציאות.
א. אם נתפוס את ההשוואה בין כח גשמי למהות הטומאה, הרי בשונה מכח גשמי שאנחנו מניחים את קיומו כי הוא הכרחי כדי להסביר את המציאות (רואים חפץ נופל כלפי מטה, חייבים לתת הסבר, וממילא קובעים שפועל כאן כח משיכה), אבל בטומאה השאלה היא, האם המציאות הפיזית היא הכרחית כדי להסביר את הדין. לא בהכרח.
ב. והיה ונניח ויש לנו סיבות להניח שמהות הטומאה זו מציאות קיימת והדינים נגזרים מאותה מציאות, ולא מערכת דינים. (וכמו שרצה להכריח משריפת הפרה בשני בניסן. וראה עוד בחי' הגרד"ל מש"כ להוכיח דטומאה זו מציאות שהלא נאמרה קודם מ"ת) אם כן לפי זה, הטבילה, הזאת אפר פרה וכיו"ב, הם בעצם סוג של תרופה, או אפילו תהליך כימי?! תמוה מאוד.
לעומת זו, אם הטומאה היא בעיקר הגדרה משפטית הלכתית ניתן בנקל להבין שהתורה העמידה מערכת חוקים (גזירת הכתוב כמש"כ הר"מ בהל' מקוואות "וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא". וכ"כ במו"נ חלק ג', פרק מ"ז שזו גזה"כ ולא הרחקה מסיבות חינוכיות או אפי' היגייניות), שחפץ טמא דינו בטהרה, וזה וזה, הן הטומאה והן הטהרה, כלולים במערכת דינים. (כמו בעלות על ממון, אין "כח" פיזי של בעלות על שולחן, אך יש דין כזה).
טומאה זו מציאות רוחנית - הסבר
ולכן אם נרצה בכל זאת לתפוס בצד שמהות הטומאה זו מציאות, נדרש לומר שזו מציאות רוחנית (ולא מציאות פיזית) והתורה מלמדת אותנו שברוחניות, החוק הוא המציאות. קרי, רצון ה' שחפץ יהיה טמא הוא הוא המציאות של אותו חפץ. וננסה להמחיש זאת בצורה הבאה. (קצת מגושמת). הקדושה היא כמו אור וחיות הזורמים בעולם. הטומאה (שמקורה לרוב במוות או בחידלון) היא גורם מבודד שמונע מהאור האלוקי לשרות על החפץ. אם נבין זאת כך, הרי שדיני הטומאה אינם גזירות ומערכת דינים שרירותית, אלא סוג של "הוראות בטיחות" במישור הרוחני. ולפי זה, הטהרה היא הסרת "המחסום" (הרוחני), אבל לא תהליך כימי של החומר שמשנה את מהות החפץ, אלא כאמור כעין ניקוי של המעטפת הרוחנית (הטמואה) המקיפה את החומר. וראה בשערי יושר (שער א פרק ז ד"ה ונתבאר) מה שחילק בין מציאות הטומאה לדיני הטומאה ומוכח שסובר שיש בה מציאות רוחנית של ממש. וראה עוד בבית האוצר (אות קכד) דן בגדר טומאת דרבנן אם היא איסור חפצא או גברא. וכתב לתלות בגמ' פסחים טו. אם טומאה דרבנן זו מציאות של חידוש וקלקול בחפץ או ה"ה כאיסור דרבנן דהוי איסור גברא ולא בחפץ ממש.
