"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב)
בפתח פרשתנו, מצווה התורה את אהרן הכהן על הדלקת המנורה: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). רש"י מביא כאן את דרשת חז"ל הידועה: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
והנה, כאן מתעוררת קושיא עצומה המבקשת ביאור:
מדוע חלשה דעתו של אהרן הכהן דווקא במעמד זה? נתבונן בנסיבות הזמן: האירוע מתרחש שבועיים בלבד לאחר הטרגדיה הנוראה של שִׁכּוּל שני בניו הגדולים, נדב ואביהוא, ביום חנוכת המשכן. באותה שעה מצמררת, הציג אהרן תעצומות נפש עילאיות והכתוב מעיד עליו: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). הוא קיבל את הדין האלוקי הקשה בשתיקה מוחלטת ובביטול עצמי מוחלט, מבלי להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא.
ולא רק שם; בהמשך הדרך, כאשר אהרן עולה אל הר ההר בגזירת המלך, ומצטווה לפשוט את בגדי הכהונה הגדולה ולמסור את נשמתו הטהורה ליוצרה, הוא עושה זאת באהבה תמימה ובשתיקה מוחלטת. והרי אהרן היה יכול להטיח במשה רבינו טענות חריפות, הגיוניות וצודקות מאין כמותן! הוא היה יכול לזעוק: "משה, כיצד אעזוב כעת את העולם? ישנם עוד אלפי משפחות בעם ישראל שצריכות שלום בית, ואני הרי אוהב שלום ורודף שלום, שכל מהותי היא להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו! מי יתווך ביניהם כעת? וכיצד אלך כעת, כשיש עוד קורבנות רבים להקריב, ועבודת כהן גדול מונחת על כתפיי לטובת כלל האומה?!". אך למרות הכל, אהרן אינו שואל דבר, אינו פוצה פה ומקבל את גזירת המוות בהכנעה גמורה.
כיצד ייתכן, אם כן, שאדם המורגל לעמוד בניסיונות כבירים וכואבים כאלו מתוך שתיקה, רגישות והכנעה מוחלטת, פתאום, לנוכח קורבנות הנשיאים, חלשה דעתו והוא מתמלא צער?
תמיהה זו גדלה שבעתיים לנוכח דברי הגמרא במסכת שבת (קלט ע"א). הגמרא שם דנה בשכר הנפלא שזכה לו אהרן, ומבארת שהחושן הונח על לבו כגמול על הטוהר הפנימי שלו. הרי עוד לפני יציאת מצרים, כשרצה משה לסרב לשליחות מחשש שיפגע בכבודו של אהרן אחיו הגדול, נאמר לו מפי הגבורה: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד). חז"ל מדגישים שפיו ולבו של אהרן היו שווים לחלוטין - שמחתו בגדולת אחיו הצעיר הייתה אמיתית, נקייה, ונטולת כל שמץ או רבב של קנאה אנושית. ובשכר "ושמח בלבו", זכה שאותו הלב ישא את חושן המשפט.
מדוע אפוא אדם שאינו מסוגל לקנא, אדם שפיו ולבו שווים, חווה פתאום חלישות דעת מול הנשיאים?
ועוד יש לשאול מבחינה מעשית: מי מנע ממנו להקריב קורבן נדבה לחנוכת המזבח כמו שאר הנשיאים? הרי הוא היה נשיא שבט לוי, ואילו רצה – ודאי היה יכול להצטרף אליהם ולהביא קורבן משלו!
הביאור לעניין זה פותח פתח לעומק מבטו של אהרן, וראשיתו בדברי הרמב"ן:
הרמב"ן (במדבר ח, ב) מעורר קושיא חריפה: במה ניחם הקדוש ברוך הוא את אהרן באמירה "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק את הנרות"? הרי קורבנות הנשיאים תקפים היו רק לימי חנוכת המזבח ההם, ואילו עבודת המנורה נהגה בכל יום בבית המקדש, ואינה מעין אותה חנוכה? ועוד, הרי גם הדלקת המנורה בטלה בפועל עם חורבן הבית, ואילו חז"ל דרשו שהבטחה זו לאהרן היא "לעולם"?
מכאן מחדש הרמב"ן יסוד נשגב: הקדוש ברוך הוא רמז לאהרן על חנוכה עתידית - חנוכת ימי החשמונאים. החשמונאים, שהיו כהנים מצאצאיו המובהקים של אהרן, עתידים להילחם ביוונים, לטהר את המקדש ולהדליק מחדש את המנורה. נס חנוכה זה, ומצוות הדלקת הנרות בכל בית יהודי, יימשכו לעולם ובכל דור, גם בתוך חושך הגלות ובשגרת ימי החול האפלים ביותר. בנחמה זו - נחה דעתו של אהרן.
מתוך מהלך זה, אנו מגלים את עומק כוונתו של אהרן הכהן בשעת חנוכת המשכן. אהרן לא ביקש חלילה כבוד חולף, ובוודאי שלא קינא בקורבנות הנשיאים עצמם - הרי ליבו היה טהור לחלוטין מקנאה. מבטו של אהרן היה נשוי אל הדורות הבאים. הוא ראה שמעשיהם של הנשיאים יצרו חותם נצחי בהיסטוריה היהודית: במשך שנים-עשר הימים הראשונים של חודש ניסן, עם ישראל חוגג את חנוכת הנשיאים. הימים הללו נקבעו כימי שמחה לכל הדורות, ועד היום אין אנו אומרים בהם תחנון ואין מספידים בהם.
אהרן הבין שקדושת הנשיאים פועלת לטווח ארוך ומעניקה שמחה וחג לכל עם ישראל לדורי דורות. בראותו זאת, התעורר בלבו הרצון העז והקדוש: אם מדובר בהשפעה רוחנית שנשארת לנצח, גם אני תובע חלק ונחלה בדבר כזה! חלישות דעתו לא הייתה קנאה אישית, אלא תביעה פנימית של קדושה. הוא ביקש להטביע חותם של אור שימוסס את הצער וילווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה.
התשובה האלוקית המרתקת: הלל והודאה מול השמטת תחנון
כשראה הקדוש ברוך הוא את הרצון הטהור הזה, ענה לו: "חייך, שלך גדולה משלהם". הנשיאים קיבלו ימים שבהם "אין אומרים תחנון" - מעלה של מניעת צער ושמחה פסיבית בלבד. אבל אתה, אהרן, בזכות נרות החנוכה של בניך החשמונאים, תעניק לעם ישראל ימים עילאיים בהרבה - ימים שבהם אומרים הלל שלם והודאה, ימים של תפילה על הניסים ואור הבוקע את החשכה. שלך גדולה משלהם, כי אתה מוליד שמחה אקטיבית ואור של תורה שמחזיק מעמד גם בתוך הגלות האפלה ביותר.
לפי מהלך נפלא זה, מיושב ומבואר להפליא מנהג קדמוני ומפורש שכל יהודי פוגש בכל שנה מחדש, ורבים מתקשים בהבנתו: מדוע בימי חנוכה, הקריאה בתורה היא דווקא פרשת קורבנות הנשיאים? לכאורה, מה הקשר בין קורבנות המזבח המדבריים לבין נס פך השמן של הכהנים החשמונאים?
אלא שכעת הדברים מאירים באור נגוהות ומתחברים כפתור ופרח. ימי חנוכה נולדו יש מאין כ"פיצוי" אלוקי ותשובה פנימית לחלישות דעתו של אהרן מול הנשיאים. כשאנו מדליקים נרות חנוכה וקוראים על קורבנות הנשיאים, אנו מחברים את שני צידי המטבע: אנו מזכירים את ימי חנוכת המזבח הישנים, ומיד חוגגים את ה"שלך גדולה משלהם" - את נרות החנוכה הנצחיים של אהרן הכהן, שמאירים את נשמתנו עד עצם היום הזה.
בפתח פרשתנו, מצווה התורה את אהרן הכהן על הדלקת המנורה: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). רש"י מביא כאן את דרשת חז"ל הידועה: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
והנה, כאן מתעוררת קושיא עצומה המבקשת ביאור:
מדוע חלשה דעתו של אהרן הכהן דווקא במעמד זה? נתבונן בנסיבות הזמן: האירוע מתרחש שבועיים בלבד לאחר הטרגדיה הנוראה של שִׁכּוּל שני בניו הגדולים, נדב ואביהוא, ביום חנוכת המשכן. באותה שעה מצמררת, הציג אהרן תעצומות נפש עילאיות והכתוב מעיד עליו: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). הוא קיבל את הדין האלוקי הקשה בשתיקה מוחלטת ובביטול עצמי מוחלט, מבלי להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא.
ולא רק שם; בהמשך הדרך, כאשר אהרן עולה אל הר ההר בגזירת המלך, ומצטווה לפשוט את בגדי הכהונה הגדולה ולמסור את נשמתו הטהורה ליוצרה, הוא עושה זאת באהבה תמימה ובשתיקה מוחלטת. והרי אהרן היה יכול להטיח במשה רבינו טענות חריפות, הגיוניות וצודקות מאין כמותן! הוא היה יכול לזעוק: "משה, כיצד אעזוב כעת את העולם? ישנם עוד אלפי משפחות בעם ישראל שצריכות שלום בית, ואני הרי אוהב שלום ורודף שלום, שכל מהותי היא להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו! מי יתווך ביניהם כעת? וכיצד אלך כעת, כשיש עוד קורבנות רבים להקריב, ועבודת כהן גדול מונחת על כתפיי לטובת כלל האומה?!". אך למרות הכל, אהרן אינו שואל דבר, אינו פוצה פה ומקבל את גזירת המוות בהכנעה גמורה.
כיצד ייתכן, אם כן, שאדם המורגל לעמוד בניסיונות כבירים וכואבים כאלו מתוך שתיקה, רגישות והכנעה מוחלטת, פתאום, לנוכח קורבנות הנשיאים, חלשה דעתו והוא מתמלא צער?
תמיהה זו גדלה שבעתיים לנוכח דברי הגמרא במסכת שבת (קלט ע"א). הגמרא שם דנה בשכר הנפלא שזכה לו אהרן, ומבארת שהחושן הונח על לבו כגמול על הטוהר הפנימי שלו. הרי עוד לפני יציאת מצרים, כשרצה משה לסרב לשליחות מחשש שיפגע בכבודו של אהרן אחיו הגדול, נאמר לו מפי הגבורה: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד). חז"ל מדגישים שפיו ולבו של אהרן היו שווים לחלוטין - שמחתו בגדולת אחיו הצעיר הייתה אמיתית, נקייה, ונטולת כל שמץ או רבב של קנאה אנושית. ובשכר "ושמח בלבו", זכה שאותו הלב ישא את חושן המשפט.
מדוע אפוא אדם שאינו מסוגל לקנא, אדם שפיו ולבו שווים, חווה פתאום חלישות דעת מול הנשיאים?
ועוד יש לשאול מבחינה מעשית: מי מנע ממנו להקריב קורבן נדבה לחנוכת המזבח כמו שאר הנשיאים? הרי הוא היה נשיא שבט לוי, ואילו רצה – ודאי היה יכול להצטרף אליהם ולהביא קורבן משלו!
הביאור לעניין זה פותח פתח לעומק מבטו של אהרן, וראשיתו בדברי הרמב"ן:
הרמב"ן (במדבר ח, ב) מעורר קושיא חריפה: במה ניחם הקדוש ברוך הוא את אהרן באמירה "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק את הנרות"? הרי קורבנות הנשיאים תקפים היו רק לימי חנוכת המזבח ההם, ואילו עבודת המנורה נהגה בכל יום בבית המקדש, ואינה מעין אותה חנוכה? ועוד, הרי גם הדלקת המנורה בטלה בפועל עם חורבן הבית, ואילו חז"ל דרשו שהבטחה זו לאהרן היא "לעולם"?
מכאן מחדש הרמב"ן יסוד נשגב: הקדוש ברוך הוא רמז לאהרן על חנוכה עתידית - חנוכת ימי החשמונאים. החשמונאים, שהיו כהנים מצאצאיו המובהקים של אהרן, עתידים להילחם ביוונים, לטהר את המקדש ולהדליק מחדש את המנורה. נס חנוכה זה, ומצוות הדלקת הנרות בכל בית יהודי, יימשכו לעולם ובכל דור, גם בתוך חושך הגלות ובשגרת ימי החול האפלים ביותר. בנחמה זו - נחה דעתו של אהרן.
מתוך מהלך זה, אנו מגלים את עומק כוונתו של אהרן הכהן בשעת חנוכת המשכן. אהרן לא ביקש חלילה כבוד חולף, ובוודאי שלא קינא בקורבנות הנשיאים עצמם - הרי ליבו היה טהור לחלוטין מקנאה. מבטו של אהרן היה נשוי אל הדורות הבאים. הוא ראה שמעשיהם של הנשיאים יצרו חותם נצחי בהיסטוריה היהודית: במשך שנים-עשר הימים הראשונים של חודש ניסן, עם ישראל חוגג את חנוכת הנשיאים. הימים הללו נקבעו כימי שמחה לכל הדורות, ועד היום אין אנו אומרים בהם תחנון ואין מספידים בהם.
אהרן הבין שקדושת הנשיאים פועלת לטווח ארוך ומעניקה שמחה וחג לכל עם ישראל לדורי דורות. בראותו זאת, התעורר בלבו הרצון העז והקדוש: אם מדובר בהשפעה רוחנית שנשארת לנצח, גם אני תובע חלק ונחלה בדבר כזה! חלישות דעתו לא הייתה קנאה אישית, אלא תביעה פנימית של קדושה. הוא ביקש להטביע חותם של אור שימוסס את הצער וילווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה.
התשובה האלוקית המרתקת: הלל והודאה מול השמטת תחנון
כשראה הקדוש ברוך הוא את הרצון הטהור הזה, ענה לו: "חייך, שלך גדולה משלהם". הנשיאים קיבלו ימים שבהם "אין אומרים תחנון" - מעלה של מניעת צער ושמחה פסיבית בלבד. אבל אתה, אהרן, בזכות נרות החנוכה של בניך החשמונאים, תעניק לעם ישראל ימים עילאיים בהרבה - ימים שבהם אומרים הלל שלם והודאה, ימים של תפילה על הניסים ואור הבוקע את החשכה. שלך גדולה משלהם, כי אתה מוליד שמחה אקטיבית ואור של תורה שמחזיק מעמד גם בתוך הגלות האפלה ביותר.
לפי מהלך נפלא זה, מיושב ומבואר להפליא מנהג קדמוני ומפורש שכל יהודי פוגש בכל שנה מחדש, ורבים מתקשים בהבנתו: מדוע בימי חנוכה, הקריאה בתורה היא דווקא פרשת קורבנות הנשיאים? לכאורה, מה הקשר בין קורבנות המזבח המדבריים לבין נס פך השמן של הכהנים החשמונאים?
אלא שכעת הדברים מאירים באור נגוהות ומתחברים כפתור ופרח. ימי חנוכה נולדו יש מאין כ"פיצוי" אלוקי ותשובה פנימית לחלישות דעתו של אהרן מול הנשיאים. כשאנו מדליקים נרות חנוכה וקוראים על קורבנות הנשיאים, אנו מחברים את שני צידי המטבע: אנו מזכירים את ימי חנוכת המזבח הישנים, ומיד חוגגים את ה"שלך גדולה משלהם" - את נרות החנוכה הנצחיים של אהרן הכהן, שמאירים את נשמתנו עד עצם היום הזה.
