זה היה באחת התקופות המאתגרות של החיים.
הכול היה נראה חשוך, כל העולם היה נגדך, אף אחד לא הבין אותך, כולם היו מלאי דרישות, אפס אמפתיה למה שאתה עובר.
ואתה, רק חיפשת מישהו אחד שיהיה מוכן לתת לך אוזן ולב, להקשיב למה שעובר עליך, לשמוע את הלבטים, את הפחדים, את הסודות הכי
כמוסים שמכבידים על ליבך.
וכך, אחרי הרבה התלבטויות, החלטת לגשת לאדם שנראה לך נאמן ואוהב, וביקשת לשתף אותו.
זהו.
עד כאן המכנה המשותף בין כולנו. למי אין תקופה כזאת.
אבל מנקודה זו ואילך יש לכל אחד מאיתנו חוויה אחרת.
יש בינינו כאלה שלא רוצים להיזכר בטעות הזו ששמה 'לשתף'.
במקום אמפתיה - הוא קיבל בוז.
במקום הקשבה - הוא קיבל עצות ברמה של ג'י.פי.טי.
במקום חמלה - הוא קיבל שיפוטיות.
ויש כאלה - שלא ישכחו לעולם את המלאך הנפלא שהיה שם בשבילם, הקשיב, לא העיר, כן כיוון, בקיצור - מילא את התפקיד באופן מושלם.
ועכשיו אתה עומד מהצד השני,
מהצד של המקשיב,
מולך עומד אדם אחר שמבקש לספר, לשתף, לפרוק,
אולי זה הילד שלך, שמעז לבוא ולספר מה מעיק על ליבו,
אולי אלה בני הבית שרק רוצים פיסת הקשבה כנה על מה שהתרחש במשך היום האחרון,
אולי זה אח או חבר שרואה בך אדם נאמן עם לב טוב, ורוצה לשפוך את ליבו,
אבל אתה,
אתה רק עומד חסר אונים, אין לך מושג מה נכון לומר, מה אסור להעיר.
האם הוא רוצה שאתן לו עצות - או שרק אקשיב?
האם עלי להאיר את עיניו בטעויות - או לתת לו להתבוסס בהן?
האם הוא רוצה שאלחם למענו - או שאעצור אותו מלהילחם?
איך לא עושים את הטעויות שעשו איתנו כשביקשנו לשתף - טעויות שהרסו לנו את האמון והיכולת לפרוק באוזני אדם אחר?
כדי להבין מה כן ומה לא, הבה נבנה כאן מסדרון דמיוני עם שני חדרים:
• בחדר מס' 1 יושב המקשיב ההרסני
• בחדר מס' 2 ממתין המקשיב המועיל
ובמסדרון, מחכים שני אנשים. כל אחד מהם נכנס לחדר אחר, מבקש לשתף את מה שעובר עליו.
חדר מס' 1
הוא נכנס, עיניו נפוחות מדמעות.
אני מסמן לו להתיישב. תחושה נפלאה מתפשטת בעצמותיי. סומכים עליי. אוהבים אותי. כנראה יש בי משהו מיוחד - כי הנה, אנשים מוכנים
לשתף אותי.
אני מתיישר על הכיסא, הסקרנות בוערת בי, אני שומר על פנים חתומות, לא חושף את העונג שממלא את ליבי.
לא משנה מה הוא יספר, דבר אחד ברור: הוא שווה פחות ממני!
אם הוא רואה צורך להתייעץ איתי - כנראה שאני חכם ממנו.
אם הוא נקלע לפלונטר - כנראה שהוא חלש ממני, או טיפש.
עכשיו רק נשאר לראות איך אני יכול לצאת הכי חכם מהשיחה הזו. הלוואי שיהיו לי עצות שיחכימו אותו. מי יודע, אולי בעוד שנים יראיינו אותו
במגזין כלשהו, והוא יצביע עליי כמי ששינה את חייו בטיפ אחד...
חדר מס' 2
הוא נכנס, חושש מעט.
נראה שמשהו עובר עליו, לא קשה להבחין בזה.
אבל רגע, לפני שאני עובר לעסוק בו - האם עליי לא עוברים דברים?
האם אני תמיד רגוע? האם אף פעם לא קשה לי?
הוא בן אדם, וגם אני.
על כולנו עוברים דברים, וחשוב יותר: כולנו מושגחים על ידי אותו אב אוהב.
הוא לא בעייתי, אני לא מושלם. שנינו פיסות פאזל בסיפור אלוקי אחד גדול. כעת הוא כנראה מגיע לכאן כדי להיעזר, ואני אהיה כאן על תקן
המקשיב, ואולי המסייע.
אבל כך או כך - שנינו לא יותר מאשר צינורות אלוקיים. הפה והלב שלי הוא צינור, ואם הבורא ירצה - הוא יזכה אותי ויעביר לו את העזרה דרכי.
ואם לא? אז לא.
ה' אוהב אותו לא פחות ממני.
הוא ודאי ישלח לו את העזרה. דרכי - או בדרך אחרת.
חדר מס' 1
הוא מתחיל לספר, וגלגלי המוח שלי מתחילים מיד לעבוד.
השאלה היחידה העומדת מול עיניי היא - איך אני מרוויח מהסיטואציה. איך אני מגדיל כאן את האגו.
אז ככה:
אם הסיפור עסיסי - אני מקטלג אותו בארכיון. עוד מעט אצא למנחה מעריב, יהיה לי מה לספר.
אם הסיפור משעמם - אני מפהק בלב, מהנהן בראשי במרץ כדי לא להיראות אדם קר ואטום.
אם זה מזכיר לי משהו שעברתי בעצמי - אני ממהר לעצור אותו, לספר לו בהתלהבות: "אתה חושב שזה הכי גרוע? תשמע מה אני עברתי לא
מזמן..."
אם אני מרגיש שיש לי קצה חוט - אני גם עוצר אותו, ממהר לתת לו את הפתרון המבריק שישנה את חייו.
והוא,
נעבעך,
מדבר ומדבר, מחפש את העיניים שלי, את הלב, את האוזן הקשבת.
אבל למה שאתן לו? מה ארוויח מזה בכלל?
חדר מס' 2
הוא פותח את הלב. בתחילה בחשש, אחר כך בשטף.
הוא מספר על מה שעובר עליו, ואני מנסה להבין מהי הנקודה שמעיקה עליו. מה בדיוק כואב לו - ומה סתם תפאורה לצורך הבנת הסיפור.
העיניים שלי נעוצות בו, הפה שלי נעול, האוזניים בעמדת הקשבה מלאה, המוח - מרוכז כולו במילים הנזרקות לחלל.
חדר מס' 1
המילים ממשיכות לזרום. מה השעה עכשיו?
וואו, כבר מאוחר, יש לי כל כך הרבה עיסוקים, מה הקשר לשבת כאן ולהקשיב. מה אני, פסיכולוג? אני מקבל כאן על בסיס שעתי?
הוא מוסיף עוד כמה משפטים, מדגיש חלקים מסוימים. סליחה, אבל המוח שלי לא יכול להכיל את כל העומס שנשפך כאן.
נראה לי גם שהוא קצת מגזים. הפנים שלי מספרות את זה. עווית של חוסר אמון משתקף מהם. נו באמת, למה לסבך את החיים? למה להפוך
כל גרגר חול להר?
אני חושב וחושב, ואין אף אחד שיספר לי שמאחורי כל התגובות שלי מסתתר אגו אחד נפוח, שמבין שמכאן הוא לא יפיק רווח כלשהו...
חדר מס' 2
העיניים שלי עדיין נעוצות בו, הפלאפון במצב שקט, אין הנהוני שלום לאף אחד עכשיו, אין עיסוקים דחופים. יש כאן נשמה אלוקית שזקוקה לי,
יש לי כאן תפקיד.
אני נוכח בחדר, מאה אחוז נוכחות. לא מחמיץ אף פרט מדבריו - וודאי שלא מזלזל במה שהוא מרגיש. פניי משדרות כבוד לרגשותיו. מה זה
משנה מה אני חושב על הסיטואציה שהוא מתאר? הוא לא בא לכאן כדי לקבל ממני פרשנויות!
חדר מס' 1
אני לא מאמין למה שהוא מספר.
איך הוא לא מתבייש?!
מה, הוא עיוור? הוא לא שם לב שגם הסביבה שלו סובלת ממנו? שגם הוא אשם במצב?
הוא ממשיך לספר. מתאר איך הגיב בכעס על מה שההוא עשה לו.
אני נושך שפתיים בתדהמה. מה איתו? כעס! הדבר הכי גרוע בעולם! כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה!
הוא הרביץ לילד שלו מרוב תסכול? נו באמת, מה עם קצת סבלנות לילדים?
הוא לא ענה בטלפון להורים שלו במשך שבועיים? ציטוטים מפחידים אודות המזלזל בכבוד הוריו צפים מול עיניי.
כל מה שאני רוצה זה לטלטל אותו, להפנות את תשומת ליבו ולצעוק לו: הלו, רֶ בֶ ה, תסתכל מה קורה סביבך! צא מהבועה שלך!
חדר מס' 2
זה נכון. יש חלקים במה שהוא מספר - שאם היה בא להתייעץ לפני כן הייתי אומר לו לנהוג אחרת.
ייתכן גם שיש בו קצת אשמה, שיש נפגעים גם בצד השני של הסיפור.
אם הם היו באים אליי - הייתי נותן להם את מלוא ההקשבה.
אבל עכשיו הוא כאן מולי!
רק הוא, והרגשות שלו, והחוויה שלו בסיפור, רק זה מה שמעניין ברגעים אלו!
אני ממוקד כרגע אך ורק בו. כל הצדדים האחרים - ימתינו בבקשה...
חדר מס' 1
יש סיפורים שאני מסוגל להבין.
אם הוא היה משתף אותי למשל בחוויה של המתנה לילדים - הייתי יכול להבין אותו. גם אני חוויתי את זה. אני יודע בדיוק איך זה מרגיש.
אבל כשהוא משתף אותי בבית שמתפרק - אין לי מושג מה להגיד לו!
כשבני ביתי משתפים אותי בדאגה כלפי אחד הילדים שאני דווקא רגוע כלפיו - אני לא חווה שום הזדהות!
כשהוא מדבר איתי על אתגרים ורגשות שלא חוויתי מעודי - אני לא יודע איך מרגישים את זה!
וכאן קורה אחד מהשניים:
או שאני מגמד את מה שהוא מרגיש, כי נראה לי שהוא קצת מגזים, ולא כל כך קשה לעבור את מה שעובר עליו.
או שאני מקשיב, אבל נשאר רחוק, קר ומנותק מהסיפור שהוא מספר.
חדר מס' 2
ה' לא ניסה אותי בכל הניסיונות בעולם.
אבל זה לא סותר את העובדה שכל אחד והקשיים שלו, ואי אפשר לזלזל באף אחד ובמה שהוא עובר.
לכן, כשהוא מגיע לנקודות הפנימיות, הרגשיות, הכואבות, של הסיפור - הלב שלי פתאום נפתח.
נכון, הבית שלי יציב, אבל האם לי אין אף פעם תחושה של חוסר יציבות?
נכון, הילדים שלי מרווים אותי נחת, אבל האם אין לי בושה בחלקים אחרים של החיים?
אני מזדהה עם מה שהוא עובר, עם מה שהוא מרגיש, והלב שלי מתמלא חמלה.
החמלה הופכת בלי משים לתפילה פנימית, בלי מילים.
ריבונו של עולם, תעזור לו לשאת את הכאב, להגיע לקרקע יציבה, תעזור לו לעבור את זה בלי להותיר צלקות בנפשו.
והתפילה הזו, היא תפילה של 'המתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר':
גם אני זקוק ליציבות הזו בחלקים שלי, גם אני מקווה לעבור את מעברי חיי בלי טראומות מיותרות.
החמלה הזו, ההזדהות, מחברת בינינו, יוצרת קשר נפשי עמוק ובריא.
חדר מס' 1
סוף סוף הוא משתתק. סיים לספר את מגילת ייסוריו ותלאותיו.
סוף סוף קיבלתי את המיקרופון.
"תקשיב", אני פוצח בדרשה ארוכה, בנויה היטב.
יש לי הסברים משכנעים שמצליחים להרוס את כל הבניין הדמיוני שבנה כאן.
אני מסביר לו במדויק היכן הוא טועה, למה הוא בכלל אשם.
יש חלקים בהם אני דווקא מעודד אותו להמשיך ולהילחם, מסביר לו כמה הוא טועה כשהוא מוותר.
לפעמים אני בוחר להעצים את הפחדים שלו. לפעמים אני מעדיף לזלזל בהם.
כל מה שיעזור לי להרגיש הכי טוב עם עצמי.
חדר מס' 2
דממה בחדר.
הוא כבר לא מדבר.
אני עדיין לא מדבר.
נותן כבוד לשיתוף שלו. נוכח במאה אחוז בסערה האוחזת אותו.
מוודא עם עצמי שאני מזדהה לחלוטין איתו, לא שופט אותו ולא מרגיש חכם יותר או טהור יותר ממנו.
מספר לו שאני מבין אותו לחלוטין, מנסה להבין האם הוא רוצה גם שאהיה איתו בחיפוש אחר פתרון.
רק אם כן - אני ממשיך לשלב ההפרדה.
כי כולנו בני אדם,
ובני אדם, מטבע הדברים, כאשר הם חווים כאב - בדרך כלל יש כאן חוץ מנקודת הכאב האמיתית גם הרבה פרשנויות, הרבה פחדים לא
מבוססים, הרבה זוויות ראיה מכיוון אחד, שמוסיפים דמיונות והרבה אוויר חם למה שהם חווים - עד שלפעמים נדמה להם שאין להם מוצא
מהפלונטר שבו הם נמצאים.
וכאן יש לי תפקיד,
דווקא כמי שעומד מן הצד, רואה את הסיטואציה מבלי לחוות את המעמסה הרגשית,
אני יכול לנסות יחד איתו להבחין בין הכאב האמיתי והמוצדק שהוא חש - לבין המסקנות המוטעות שנבנו סביב הכאב.
מתוך הבנה שגם אני נמצא לפעמים ברגעים כואבים ומסעירים כאלה, אני מדבר לשנינו ומנסה להזכיר לעצמנו שבסוף בסוף יש כאן ריבונו של
עולם שמנהל את הכול, ועלינו לפנות אליו מתוך המיצר ולשאול מה הוא רוצה מאיתנו, מה הוא מצפה שנעשה כעת.
ההפרדה הזו היא אור, היא נותנת לנו פרופורציות, מחזירה אותנו למיקום הנכון - ומשחררת מאיתנו כל כך הרבה רגשות מיותרים.
אבל אסור לעבור להפרדה - לפני שאני בצד שלו, מבין אותו ולא שופט אותו!
אחרת - זה הופך להיות נושא לוויכוח, והוא ינסה להגן על התיאוריות שלו בכל הכוח.
חדר מס' 1
אני ממתין לסיים את השיחה הזו כבר. יושב על קוצים. הוא לא מוכן להשתנות, לא מוכן לקבל את העצות שלי. למה לי להמשיך את השיחה?
השיחה מסתיימת. הוא יוצא. לא אומר תודה על השעה שהקדשתי עבורו.
ולמה הפרצוף שלו חמוץ?
מה, הוא לא מכיר את דברי שלמה המלך "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים"?
חדר מס' 2
כשמקשיבים ליהודי אחר - אין שעון!
לא משנה אם זה הילד שלי, בני ביתי, חבר או יהודי שבור, אני עכשיו איתו, מקדיש את מלוא הזמן שהוא יצטרך כדי לפרוק.
זה מה שאני הייתי רוצה שייתנו לי כשאני צריך.
זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שאעשה עכשיו. כל דבר אחר יכול להמתין.
אני לא דורש ממנו להשתנות,
אני לא דורש ממנו לפתוח את כל סודותיו הכמוסים,
אני כאן בשבילו, במסירות, מוכן לשאת בעול, להקל עליו בכל מה שרק יצטרך.
כשהוא מסיים, קם ממקומו בפנים שטופות דמע ואור גדול בעיניים, אני משגר לעברו עוד חיוך אחד, ובליבי מזכיר לעצמי:
זה לא אני! אני לא מקור הרפואה, אני רק ממלא את תפקידי - וה' הוא זה שנותן את המילים המועילות בפי!
אני בסך הכול צינור!
הכול היה נראה חשוך, כל העולם היה נגדך, אף אחד לא הבין אותך, כולם היו מלאי דרישות, אפס אמפתיה למה שאתה עובר.
ואתה, רק חיפשת מישהו אחד שיהיה מוכן לתת לך אוזן ולב, להקשיב למה שעובר עליך, לשמוע את הלבטים, את הפחדים, את הסודות הכי
כמוסים שמכבידים על ליבך.
וכך, אחרי הרבה התלבטויות, החלטת לגשת לאדם שנראה לך נאמן ואוהב, וביקשת לשתף אותו.
זהו.
עד כאן המכנה המשותף בין כולנו. למי אין תקופה כזאת.
אבל מנקודה זו ואילך יש לכל אחד מאיתנו חוויה אחרת.
יש בינינו כאלה שלא רוצים להיזכר בטעות הזו ששמה 'לשתף'.
במקום אמפתיה - הוא קיבל בוז.
במקום הקשבה - הוא קיבל עצות ברמה של ג'י.פי.טי.
במקום חמלה - הוא קיבל שיפוטיות.
ויש כאלה - שלא ישכחו לעולם את המלאך הנפלא שהיה שם בשבילם, הקשיב, לא העיר, כן כיוון, בקיצור - מילא את התפקיד באופן מושלם.
ועכשיו אתה עומד מהצד השני,
מהצד של המקשיב,
מולך עומד אדם אחר שמבקש לספר, לשתף, לפרוק,
אולי זה הילד שלך, שמעז לבוא ולספר מה מעיק על ליבו,
אולי אלה בני הבית שרק רוצים פיסת הקשבה כנה על מה שהתרחש במשך היום האחרון,
אולי זה אח או חבר שרואה בך אדם נאמן עם לב טוב, ורוצה לשפוך את ליבו,
אבל אתה,
אתה רק עומד חסר אונים, אין לך מושג מה נכון לומר, מה אסור להעיר.
האם הוא רוצה שאתן לו עצות - או שרק אקשיב?
האם עלי להאיר את עיניו בטעויות - או לתת לו להתבוסס בהן?
האם הוא רוצה שאלחם למענו - או שאעצור אותו מלהילחם?
איך לא עושים את הטעויות שעשו איתנו כשביקשנו לשתף - טעויות שהרסו לנו את האמון והיכולת לפרוק באוזני אדם אחר?
כדי להבין מה כן ומה לא, הבה נבנה כאן מסדרון דמיוני עם שני חדרים:
• בחדר מס' 1 יושב המקשיב ההרסני
• בחדר מס' 2 ממתין המקשיב המועיל
ובמסדרון, מחכים שני אנשים. כל אחד מהם נכנס לחדר אחר, מבקש לשתף את מה שעובר עליו.
חדר מס' 1
הוא נכנס, עיניו נפוחות מדמעות.
אני מסמן לו להתיישב. תחושה נפלאה מתפשטת בעצמותיי. סומכים עליי. אוהבים אותי. כנראה יש בי משהו מיוחד - כי הנה, אנשים מוכנים
לשתף אותי.
אני מתיישר על הכיסא, הסקרנות בוערת בי, אני שומר על פנים חתומות, לא חושף את העונג שממלא את ליבי.
לא משנה מה הוא יספר, דבר אחד ברור: הוא שווה פחות ממני!
אם הוא רואה צורך להתייעץ איתי - כנראה שאני חכם ממנו.
אם הוא נקלע לפלונטר - כנראה שהוא חלש ממני, או טיפש.
עכשיו רק נשאר לראות איך אני יכול לצאת הכי חכם מהשיחה הזו. הלוואי שיהיו לי עצות שיחכימו אותו. מי יודע, אולי בעוד שנים יראיינו אותו
במגזין כלשהו, והוא יצביע עליי כמי ששינה את חייו בטיפ אחד...
חדר מס' 2
הוא נכנס, חושש מעט.
נראה שמשהו עובר עליו, לא קשה להבחין בזה.
אבל רגע, לפני שאני עובר לעסוק בו - האם עליי לא עוברים דברים?
האם אני תמיד רגוע? האם אף פעם לא קשה לי?
הוא בן אדם, וגם אני.
על כולנו עוברים דברים, וחשוב יותר: כולנו מושגחים על ידי אותו אב אוהב.
הוא לא בעייתי, אני לא מושלם. שנינו פיסות פאזל בסיפור אלוקי אחד גדול. כעת הוא כנראה מגיע לכאן כדי להיעזר, ואני אהיה כאן על תקן
המקשיב, ואולי המסייע.
אבל כך או כך - שנינו לא יותר מאשר צינורות אלוקיים. הפה והלב שלי הוא צינור, ואם הבורא ירצה - הוא יזכה אותי ויעביר לו את העזרה דרכי.
ואם לא? אז לא.
ה' אוהב אותו לא פחות ממני.
הוא ודאי ישלח לו את העזרה. דרכי - או בדרך אחרת.
חדר מס' 1
הוא מתחיל לספר, וגלגלי המוח שלי מתחילים מיד לעבוד.
השאלה היחידה העומדת מול עיניי היא - איך אני מרוויח מהסיטואציה. איך אני מגדיל כאן את האגו.
אז ככה:
אם הסיפור עסיסי - אני מקטלג אותו בארכיון. עוד מעט אצא למנחה מעריב, יהיה לי מה לספר.
אם הסיפור משעמם - אני מפהק בלב, מהנהן בראשי במרץ כדי לא להיראות אדם קר ואטום.
אם זה מזכיר לי משהו שעברתי בעצמי - אני ממהר לעצור אותו, לספר לו בהתלהבות: "אתה חושב שזה הכי גרוע? תשמע מה אני עברתי לא
מזמן..."
אם אני מרגיש שיש לי קצה חוט - אני גם עוצר אותו, ממהר לתת לו את הפתרון המבריק שישנה את חייו.
והוא,
נעבעך,
מדבר ומדבר, מחפש את העיניים שלי, את הלב, את האוזן הקשבת.
אבל למה שאתן לו? מה ארוויח מזה בכלל?
חדר מס' 2
הוא פותח את הלב. בתחילה בחשש, אחר כך בשטף.
הוא מספר על מה שעובר עליו, ואני מנסה להבין מהי הנקודה שמעיקה עליו. מה בדיוק כואב לו - ומה סתם תפאורה לצורך הבנת הסיפור.
העיניים שלי נעוצות בו, הפה שלי נעול, האוזניים בעמדת הקשבה מלאה, המוח - מרוכז כולו במילים הנזרקות לחלל.
חדר מס' 1
המילים ממשיכות לזרום. מה השעה עכשיו?
וואו, כבר מאוחר, יש לי כל כך הרבה עיסוקים, מה הקשר לשבת כאן ולהקשיב. מה אני, פסיכולוג? אני מקבל כאן על בסיס שעתי?
הוא מוסיף עוד כמה משפטים, מדגיש חלקים מסוימים. סליחה, אבל המוח שלי לא יכול להכיל את כל העומס שנשפך כאן.
נראה לי גם שהוא קצת מגזים. הפנים שלי מספרות את זה. עווית של חוסר אמון משתקף מהם. נו באמת, למה לסבך את החיים? למה להפוך
כל גרגר חול להר?
אני חושב וחושב, ואין אף אחד שיספר לי שמאחורי כל התגובות שלי מסתתר אגו אחד נפוח, שמבין שמכאן הוא לא יפיק רווח כלשהו...
חדר מס' 2
העיניים שלי עדיין נעוצות בו, הפלאפון במצב שקט, אין הנהוני שלום לאף אחד עכשיו, אין עיסוקים דחופים. יש כאן נשמה אלוקית שזקוקה לי,
יש לי כאן תפקיד.
אני נוכח בחדר, מאה אחוז נוכחות. לא מחמיץ אף פרט מדבריו - וודאי שלא מזלזל במה שהוא מרגיש. פניי משדרות כבוד לרגשותיו. מה זה
משנה מה אני חושב על הסיטואציה שהוא מתאר? הוא לא בא לכאן כדי לקבל ממני פרשנויות!
חדר מס' 1
אני לא מאמין למה שהוא מספר.
איך הוא לא מתבייש?!
מה, הוא עיוור? הוא לא שם לב שגם הסביבה שלו סובלת ממנו? שגם הוא אשם במצב?
הוא ממשיך לספר. מתאר איך הגיב בכעס על מה שההוא עשה לו.
אני נושך שפתיים בתדהמה. מה איתו? כעס! הדבר הכי גרוע בעולם! כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה!
הוא הרביץ לילד שלו מרוב תסכול? נו באמת, מה עם קצת סבלנות לילדים?
הוא לא ענה בטלפון להורים שלו במשך שבועיים? ציטוטים מפחידים אודות המזלזל בכבוד הוריו צפים מול עיניי.
כל מה שאני רוצה זה לטלטל אותו, להפנות את תשומת ליבו ולצעוק לו: הלו, רֶ בֶ ה, תסתכל מה קורה סביבך! צא מהבועה שלך!
חדר מס' 2
זה נכון. יש חלקים במה שהוא מספר - שאם היה בא להתייעץ לפני כן הייתי אומר לו לנהוג אחרת.
ייתכן גם שיש בו קצת אשמה, שיש נפגעים גם בצד השני של הסיפור.
אם הם היו באים אליי - הייתי נותן להם את מלוא ההקשבה.
אבל עכשיו הוא כאן מולי!
רק הוא, והרגשות שלו, והחוויה שלו בסיפור, רק זה מה שמעניין ברגעים אלו!
אני ממוקד כרגע אך ורק בו. כל הצדדים האחרים - ימתינו בבקשה...
חדר מס' 1
יש סיפורים שאני מסוגל להבין.
אם הוא היה משתף אותי למשל בחוויה של המתנה לילדים - הייתי יכול להבין אותו. גם אני חוויתי את זה. אני יודע בדיוק איך זה מרגיש.
אבל כשהוא משתף אותי בבית שמתפרק - אין לי מושג מה להגיד לו!
כשבני ביתי משתפים אותי בדאגה כלפי אחד הילדים שאני דווקא רגוע כלפיו - אני לא חווה שום הזדהות!
כשהוא מדבר איתי על אתגרים ורגשות שלא חוויתי מעודי - אני לא יודע איך מרגישים את זה!
וכאן קורה אחד מהשניים:
או שאני מגמד את מה שהוא מרגיש, כי נראה לי שהוא קצת מגזים, ולא כל כך קשה לעבור את מה שעובר עליו.
או שאני מקשיב, אבל נשאר רחוק, קר ומנותק מהסיפור שהוא מספר.
חדר מס' 2
ה' לא ניסה אותי בכל הניסיונות בעולם.
אבל זה לא סותר את העובדה שכל אחד והקשיים שלו, ואי אפשר לזלזל באף אחד ובמה שהוא עובר.
לכן, כשהוא מגיע לנקודות הפנימיות, הרגשיות, הכואבות, של הסיפור - הלב שלי פתאום נפתח.
נכון, הבית שלי יציב, אבל האם לי אין אף פעם תחושה של חוסר יציבות?
נכון, הילדים שלי מרווים אותי נחת, אבל האם אין לי בושה בחלקים אחרים של החיים?
אני מזדהה עם מה שהוא עובר, עם מה שהוא מרגיש, והלב שלי מתמלא חמלה.
החמלה הופכת בלי משים לתפילה פנימית, בלי מילים.
ריבונו של עולם, תעזור לו לשאת את הכאב, להגיע לקרקע יציבה, תעזור לו לעבור את זה בלי להותיר צלקות בנפשו.
והתפילה הזו, היא תפילה של 'המתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר':
גם אני זקוק ליציבות הזו בחלקים שלי, גם אני מקווה לעבור את מעברי חיי בלי טראומות מיותרות.
החמלה הזו, ההזדהות, מחברת בינינו, יוצרת קשר נפשי עמוק ובריא.
חדר מס' 1
סוף סוף הוא משתתק. סיים לספר את מגילת ייסוריו ותלאותיו.
סוף סוף קיבלתי את המיקרופון.
"תקשיב", אני פוצח בדרשה ארוכה, בנויה היטב.
יש לי הסברים משכנעים שמצליחים להרוס את כל הבניין הדמיוני שבנה כאן.
אני מסביר לו במדויק היכן הוא טועה, למה הוא בכלל אשם.
יש חלקים בהם אני דווקא מעודד אותו להמשיך ולהילחם, מסביר לו כמה הוא טועה כשהוא מוותר.
לפעמים אני בוחר להעצים את הפחדים שלו. לפעמים אני מעדיף לזלזל בהם.
כל מה שיעזור לי להרגיש הכי טוב עם עצמי.
חדר מס' 2
דממה בחדר.
הוא כבר לא מדבר.
אני עדיין לא מדבר.
נותן כבוד לשיתוף שלו. נוכח במאה אחוז בסערה האוחזת אותו.
מוודא עם עצמי שאני מזדהה לחלוטין איתו, לא שופט אותו ולא מרגיש חכם יותר או טהור יותר ממנו.
מספר לו שאני מבין אותו לחלוטין, מנסה להבין האם הוא רוצה גם שאהיה איתו בחיפוש אחר פתרון.
רק אם כן - אני ממשיך לשלב ההפרדה.
כי כולנו בני אדם,
ובני אדם, מטבע הדברים, כאשר הם חווים כאב - בדרך כלל יש כאן חוץ מנקודת הכאב האמיתית גם הרבה פרשנויות, הרבה פחדים לא
מבוססים, הרבה זוויות ראיה מכיוון אחד, שמוסיפים דמיונות והרבה אוויר חם למה שהם חווים - עד שלפעמים נדמה להם שאין להם מוצא
מהפלונטר שבו הם נמצאים.
וכאן יש לי תפקיד,
דווקא כמי שעומד מן הצד, רואה את הסיטואציה מבלי לחוות את המעמסה הרגשית,
אני יכול לנסות יחד איתו להבחין בין הכאב האמיתי והמוצדק שהוא חש - לבין המסקנות המוטעות שנבנו סביב הכאב.
מתוך הבנה שגם אני נמצא לפעמים ברגעים כואבים ומסעירים כאלה, אני מדבר לשנינו ומנסה להזכיר לעצמנו שבסוף בסוף יש כאן ריבונו של
עולם שמנהל את הכול, ועלינו לפנות אליו מתוך המיצר ולשאול מה הוא רוצה מאיתנו, מה הוא מצפה שנעשה כעת.
ההפרדה הזו היא אור, היא נותנת לנו פרופורציות, מחזירה אותנו למיקום הנכון - ומשחררת מאיתנו כל כך הרבה רגשות מיותרים.
אבל אסור לעבור להפרדה - לפני שאני בצד שלו, מבין אותו ולא שופט אותו!
אחרת - זה הופך להיות נושא לוויכוח, והוא ינסה להגן על התיאוריות שלו בכל הכוח.
חדר מס' 1
אני ממתין לסיים את השיחה הזו כבר. יושב על קוצים. הוא לא מוכן להשתנות, לא מוכן לקבל את העצות שלי. למה לי להמשיך את השיחה?
השיחה מסתיימת. הוא יוצא. לא אומר תודה על השעה שהקדשתי עבורו.
ולמה הפרצוף שלו חמוץ?
מה, הוא לא מכיר את דברי שלמה המלך "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים"?
חדר מס' 2
כשמקשיבים ליהודי אחר - אין שעון!
לא משנה אם זה הילד שלי, בני ביתי, חבר או יהודי שבור, אני עכשיו איתו, מקדיש את מלוא הזמן שהוא יצטרך כדי לפרוק.
זה מה שאני הייתי רוצה שייתנו לי כשאני צריך.
זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שאעשה עכשיו. כל דבר אחר יכול להמתין.
אני לא דורש ממנו להשתנות,
אני לא דורש ממנו לפתוח את כל סודותיו הכמוסים,
אני כאן בשבילו, במסירות, מוכן לשאת בעול, להקל עליו בכל מה שרק יצטרך.
כשהוא מסיים, קם ממקומו בפנים שטופות דמע ואור גדול בעיניים, אני משגר לעברו עוד חיוך אחד, ובליבי מזכיר לעצמי:
זה לא אני! אני לא מקור הרפואה, אני רק ממלא את תפקידי - וה' הוא זה שנותן את המילים המועילות בפי!
אני בסך הכול צינור!
