​

ואז הגיעה החשבונית...​

לפני כמה ימים ניגש אליי אחד התלמידים בסוף הסדר, פניו מהורהרות, וסיפר לי מעשה פשוט לכאורה שאירע לו יום קודם לכן.

הוא עמד בתור לקופה בצרכנייה השכונתית, אחרי יום עמוס, כשהראש כבר טרוד בענייני הבית, הלימוד והפרנסה. הקופאי העביר את המוצרים הבודדים שהיו בסל, הדפיס את החשבונית והגיש לו. רגע לפני שיצא, העיף התלמיד מבט חטוף בסכום הסופי, ומיד הבין שמשהו כאן לא הגיוני. הסכום היה גבוה מדי ביחס לשקית הקטנה שהחזיק ביד. הוא נעמד בצד, עבר שורה אחר שורה על הפירוט, וגילה שהבמבה היחידה שלקח עבור הילד – חויבה פעמיים. גם מוצר נוסף הוכפל בטעות במחשב.

הוא חזר לקופה, העיר את תשומת ליבו של הקופאי, והעניין סודר במקום במאור פנים ובאדיבות. לכאורה, אירוע שגרתי שקורה לכל אחד מאיתנו מפעם לפעם.

אבל אותו תלמיד אמר לי משפט שתפס אותי חזק: "הרב, יצאתי מהחנות, והלכתי ברגל הביתה כמה דקות ארוכות, והראש לא הפסיק לעבוד. פתאום הכתה בי מחשבה שלא עזבה אותי כל הלילה: מה היה קורה אילו ריבונו של עולם היה שולח לנו בכל ערב חשבונית מפורטת על היום שחלף?"

הוא סיפר לי שכשהגיע הביתה, התיישב ליד השולחן וניסה לנסח לעצמו איך הייתה נראית החשבונית הזו. כשקראתי את השורות שכתב, הרגשתי שזו לא רק מחשבה יפה, אלא שיעור שלם בעבודת ה', בהכרת הטוב ובקשר שלנו עם אבינו שבשמיים.

הנה הדברים כפי שהעלה אותם על הכתב, שכדאי לקרוא לאט, מילה במילה:




חשבונית יומית

מאת: אבא שבשמיים
לכבוד: בני אהובי
​
  • עוד בוקר אחד שפקחת בו עיניים וקיבלת את נשמתך בחזרה – 0.00 ש"ח​
  • כעשרים אלף נשימות סדירות, בלי שביקשת או התאמצת אפילו על אחת מהן – 0.00 ש"ח​
  • לב שפעם ללא הפסקה כל היום, גם ברגעים שהיה כבד ועמוס – 0.00 ש"ח​
  • עיניים שראו אור יום וזכו להביט באותיות של תורה – 0.00 ש"ח​
  • פת לחם על השולחן וארוחה חמה – 0.00 ש"ח​
  • בית חם ומיטה לחזור אליה בסוף היום – 0.00 ש"ח​
  • מישהו אחד לפחות שאכפת לו ממך באמת – 0.00 ש"ח​
  • כוח נפשי ופיזי לעבור עוד יום, גם ברגעים שחשבת שכבר נגמרו הכוחות – 0.00 ש"ח​
חובות שנמחקו היום (זיכוי מלא):​
  • הפעמים שהתלוננת או הרגשת שקשה מדי – נמחק​
  • הרגע שבו הרגשת לבד או חלפה בך מחשבה שאולי נשכחת – נמחק​
  • התפילה שאמרת מתוך עייפות, מהירות ובלי כוונה – נמחק (הערת מערכת: שמעתי אותה בכל זאת)​
סה"כ לתשלום: "תודה" אחת.

החשבונית תגיע שוב גם מחר. ומחרתיים. וכל יום.

כי אני לא שולח אותה בשביל התשלום...

אני שולח אותה כדי שתדע כמה אני אוהב אותך.

אבא.

תודה שבחרת לחיות עוד יום

שולם באהבה

וישבתי מול הדף הזה שיצא לי... והרגשתי קצת בושה בתוך עצמי. כי על כמה שקלים שהתפשלו בקבלה יצא לי פרצוף קצת מוזר... אבל רגע... על כל מה שכתוב למעלה? לא זכור לי שאמרתי היום תודה אחת באמת מכל הלב.

ומה שהכי מרגש בכל מה שאבא בשמים אומר לנו זה: "החשבונית תגיע שוב גם מחר".

אבא בשמים לא מציב לי תנאים. הוא אוהב אותי אהבה שאינה תלויה בדבר. בלי רק אם תשלם, או אם תתנהג יפה.

פשוט הוא נותן בכל יום... עוד יום. ועוד מתנה. ועוד הזדמנות

הערה קטנה בשולי החשבונית:

אם היום אין לך כוח לשלם – זה בסדר גמור. אני מבין אותך, ומחכה לך גם מחר.

כשמתבוננים בדברים האלו בעיניים של בן תורה, מבינים עד כמה אנחנו רגילים לבדוק בציציות כשנדמה לנו ש"חייבו" אותנו במשהו שלא הגיע לנו. כשאנחנו מרגישים שמשהו חסר, שמשהו התעכב, או שקיבלנו קושי שלא ציפינו לו – אנחנו מיד נעמדים, בודקים את החשבון ושואלים למה. אבל על אלפי הפריטים שקיבלנו בחינם גמור, בלי שום זכות מוקדמת, אנחנו עוברים לסדר היום כאילו הם מובנים מאליהם.

על כך בדיוק מבקש מאיתנו דוד המלך בתהילים: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו" (תהילים ק"ג, ב'). חז"ל במדרש רבה (בראשית רבה יד, ט) מלמדים אותנו שעל כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו, שנאמר: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" – אל תקרי הנשמה אלא הנשימה [-א.ה. הוספה שלי]. הרי בכל רגע נתון מערכת שלמה בגוף פועלת בדיוק מופתי, מערכות החיים מתחדשות, והקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

ובכל זאת, כפי שמאיר לנו בעל "חובת הלבבות" בשער הבחינה, ההרגל מכסה על הנס. דווקא מפני שהטובות של הקב"ה תדירות ורצופות כל כך, הן נעלמות מעינינו. אדם שנמצא בצרה ונושע ממנה – מרגיש התרגשות עצומה ורץ להודות. אבל אדם שבריא, נושם, לומד, מתהלך על רגליו וקם בבוקר – שוכח שכל רגע כזה הוא הצלה מתמדת ומתנת חינם.

היופי המטלטל בחשבונית הזו טמון לא רק ברשימת המתנות שקיבלנו ללא תמורה, אלא דווקא בחלק השני שלה – בחובות שנמחקו, ובשורה התחתונה.

אנחנו רגילים לחשוב על עבודת ה' במונחים של מאזן קשוח: כמה הספקנו, כמה כיוונו בתפילה, האם עמדנו ביעדים שקבענו לעצמנו. וכשיום אחד עובר עלינו בעייפות, בחולשה, או בתפילה שנאמרה בלי ריכוז – אנחנו נוטים להתייאש ולהרגיש שאין טעם, שאנחנו רק צוברים חובות.

כאן מגיע המסר העמוק של "כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהילים קג, יד). הקב"ה אינו מחפש מאיתנו שלמות של מלאכים, אלא לב של בנים. כשאברך עומד בתפילה אחרי לילה ללא שינה, או מתיישב ללמוד מתוך עול הפרנסה והבית הרובץ על כפתיו בכבדות רבה, והתפילה יוצאת חלשה – בשמיים לא זורקים אותה. הקב"ה אוסף גם את התפילה הזו, מוחק את החוב של חוסר הכוונה, ומזכיר לנו שהוא שמע אותה בכל זאת.

ובסוף היום, כשאנחנו מניחים את הראש על הכרית וקוראים קריאת שמע שעל המיטה, מוגשת לנו החשבונית היומית. התשלום היחיד שמתבקש מאיתנו הוא לפתוח את הבוקר שלמחרת במילים "מודה אני לפניך" – עוד לפני נטילת ידיים, עוד לפני שנעשינו ראויים, מתוך הכרה פשוטה שכל מה שיש לנו הוא מתנה.

ואפילו ברגעים שבהם הלב סגור וקשה לנו אפילו לומר תודה מכל הלב – אבא שבשמיים מרגיע אותנו בשולי החשבונית: אני מבין אותך, הדלת פתוחה, ומחר נתחיל מחדש.


​
בתחינה וזעקה:
לוואי ונפנים הדק היטב, היטב הדק
​