טעם דעשה דוחה לא תעשה
א. איתא בגמ' ביבמות ז' ע"א וז"ל: הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת, לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה, מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה, ע"כ. נמצא דהא דעשה דוחה ל"ת אינו מסברא, דאדרבה מסברא היה הלאו צריך לדחות את העשה מחמת שהל"ת חמור מהעשה, אלא דילפינן לה מקרא דעשה דוחה את העשה. וכן כתב התוס' בפסחים (נ"ט ע"א ד"ה אתי), ומבואר יותר בתוס' הרשב"א משאנץ וז"ל: דהא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא אם כן מתקיים בעת העברת הלאו, היינו דווקא לא תעשה דחמיר מיניה כדאיתא פ"ק דיבמות וכו' ע"כ. וכן הביא הפמ"ג בפתיחה הכללית לשו"ע (חלק א' ז'), ע"ש.
ב. כתב הרמב"ן בפרשת יתרו (פ"כ פ"ח) וז"ל: ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממידת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ע"כ. וכ"כ הרקנטי
ופירש המשך חכמה (דברים פר' וזאת הברכה על הפסוק לכל המורא הגדול) את דברי הרמב"ן וז"ל: הרמב"ן פרשת יתרו ביאר טעם דעשה דוחה לא תעשה, דאף דלא תעשה חמור, זה במי שעושה מדעת עצמו, אם כן העושה מעשה וממרה גדול חטאו ממי שאינו עושה מעשה ואינו מקיים רצון השי"ת, אבל מי שעושה מרצון הש"י, אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי, אם לעבור הלא תעשה או לקיים העשה, על זה אמרינן דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי"ת, ומי שמונע מעשות לא תעשה הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי"ת, לכן עדיפא שתדחה העשה לל"ת, כיון שמה שלובש כלאים בציצית, אין זה מצד המרי, רק מצד ציווי השי"ת ללבוש גדילים, אבל כשעושה נגד רצון השי"ת, ודאי גדול הממרה, ועונשו חמור ממי שמתעצל ואינו עושה מצוה, זה ביאור דבריו, ע"כ.
נמצא דכוונת הרמב"ן שמה שעשה דוחה ל"ת, משום שמידת העשיה בפועל שהיא ממידת האהבה גדולה ממה שנשמר מלהמרות את פי ה' שבא ממידת היראה, מכיון שמה שעובר את פי ה' מחמת שמקיים[1] מצוה אין זה נחשב שעבר על מידת היראה, שהרי עשה כן מחמת שעושה בזה את ציווי ה', אבל אם לא יעשה מצוה אפילו אם יהיה זה מחמת שיש בזה נמי עבירה, אין כאן מעשה אהבת ה' כיון דעכ"פ לא קיים מצוה.
ג. כתב רבינו ניסים גאון (שבת קל"ג), וז"ל: תבא מצות עשה ותדחה ל"ת כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה, ובזה הפירוש שפרשנו יסיר מלבך ספק גדול שמסתפקין בני אדם ושואלים, מאחר שאנו יודעים שאזהרת לאו קשה מציווי עשה, היאך יבא עשה וידחה האזהרה של לאו שהיא חמורה ממנו וכו', והתשובה הוא שהקדמנו שאזהרה של לאו כך נאמרה מיוחדת וכי הציווי של עשה תנאי הוא בה וכו' ע"כ.
וכן כתב בהליכות עולם (ש"ד פ"ד) וז"ל: ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה לא תעשה החמור, ועתה דע והבן טעמו של דבר וזה כי העשה תנאי הוא מלא תעשה כאילו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני, והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים וגו' בדיבור אחד נאמר, והוא ענין התנאי שכתבתי, הילכך אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ע"כ. דהיינו דהל"ת נאמר רק בזמן שאינו סותר את העשה, ע"כ. וכן הביא משמו בבית אפרים (או"ח סי' ה', ועע"ש מה שפירש על פי זה את דעת הראשונים גבי דינא דאפשר לקיים שניהם, ויתבאר בעז"ה במקומו).
וכן איתא בחינוך (מצוה תקפ"ד) ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאילו נאמר בתורה בפירוש, לא מנעתיך מהם במקום עשה זה, ע"כ.
וכן סבר השואל במהרי"ק (שורש קל"ט), וז"ל המהרי"ק: ואשר כתבת דטעם דחיית עשה ללא תעשה משום דכיון דמבחוץ כל דבר שרי, איכא למימר דכי אזהרה קרא בלא תעשה לא דבר בלשון מקום מצוה כלל, כמו כלאים בציצית ודומיהם, ע"כ. ועי' בפני יהושע בקידושין (ל"ח ע"א) ובקובץ הערות (סי' ז' א'), ע"ש.
ד. כתב החזקוני (שמות פכ"ג פי"ג) תשמרו וכו', ד"א אזהרה לכל מצות עשה כמו שפרש"י. מכאן אמרו בכל התלמוד עשה דוחה לא תעשה שהרי בכלל עשה יש לא תעשה עמו, דתשמרו הוי לא תעשה ע"כ. וכ"כ שם השפתי חכמים עדל"ת משום דיש בו בל תיגרע.
ב. כתב הרמב"ן בפרשת יתרו (פ"כ פ"ח) וז"ל: ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממידת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ע"כ. וכ"כ הרקנטי
ופירש המשך חכמה (דברים פר' וזאת הברכה על הפסוק לכל המורא הגדול) את דברי הרמב"ן וז"ל: הרמב"ן פרשת יתרו ביאר טעם דעשה דוחה לא תעשה, דאף דלא תעשה חמור, זה במי שעושה מדעת עצמו, אם כן העושה מעשה וממרה גדול חטאו ממי שאינו עושה מעשה ואינו מקיים רצון השי"ת, אבל מי שעושה מרצון הש"י, אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי, אם לעבור הלא תעשה או לקיים העשה, על זה אמרינן דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי"ת, ומי שמונע מעשות לא תעשה הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי"ת, לכן עדיפא שתדחה העשה לל"ת, כיון שמה שלובש כלאים בציצית, אין זה מצד המרי, רק מצד ציווי השי"ת ללבוש גדילים, אבל כשעושה נגד רצון השי"ת, ודאי גדול הממרה, ועונשו חמור ממי שמתעצל ואינו עושה מצוה, זה ביאור דבריו, ע"כ.
נמצא דכוונת הרמב"ן שמה שעשה דוחה ל"ת, משום שמידת העשיה בפועל שהיא ממידת האהבה גדולה ממה שנשמר מלהמרות את פי ה' שבא ממידת היראה, מכיון שמה שעובר את פי ה' מחמת שמקיים[1] מצוה אין זה נחשב שעבר על מידת היראה, שהרי עשה כן מחמת שעושה בזה את ציווי ה', אבל אם לא יעשה מצוה אפילו אם יהיה זה מחמת שיש בזה נמי עבירה, אין כאן מעשה אהבת ה' כיון דעכ"פ לא קיים מצוה.
ג. כתב רבינו ניסים גאון (שבת קל"ג), וז"ל: תבא מצות עשה ותדחה ל"ת כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה, ובזה הפירוש שפרשנו יסיר מלבך ספק גדול שמסתפקין בני אדם ושואלים, מאחר שאנו יודעים שאזהרת לאו קשה מציווי עשה, היאך יבא עשה וידחה האזהרה של לאו שהיא חמורה ממנו וכו', והתשובה הוא שהקדמנו שאזהרה של לאו כך נאמרה מיוחדת וכי הציווי של עשה תנאי הוא בה וכו' ע"כ.
וכן כתב בהליכות עולם (ש"ד פ"ד) וז"ל: ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה לא תעשה החמור, ועתה דע והבן טעמו של דבר וזה כי העשה תנאי הוא מלא תעשה כאילו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני, והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים וגו' בדיבור אחד נאמר, והוא ענין התנאי שכתבתי, הילכך אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ע"כ. דהיינו דהל"ת נאמר רק בזמן שאינו סותר את העשה, ע"כ. וכן הביא משמו בבית אפרים (או"ח סי' ה', ועע"ש מה שפירש על פי זה את דעת הראשונים גבי דינא דאפשר לקיים שניהם, ויתבאר בעז"ה במקומו).
וכן איתא בחינוך (מצוה תקפ"ד) ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאילו נאמר בתורה בפירוש, לא מנעתיך מהם במקום עשה זה, ע"כ.
וכן סבר השואל במהרי"ק (שורש קל"ט), וז"ל המהרי"ק: ואשר כתבת דטעם דחיית עשה ללא תעשה משום דכיון דמבחוץ כל דבר שרי, איכא למימר דכי אזהרה קרא בלא תעשה לא דבר בלשון מקום מצוה כלל, כמו כלאים בציצית ודומיהם, ע"כ. ועי' בפני יהושע בקידושין (ל"ח ע"א) ובקובץ הערות (סי' ז' א'), ע"ש.
ד. כתב החזקוני (שמות פכ"ג פי"ג) תשמרו וכו', ד"א אזהרה לכל מצות עשה כמו שפרש"י. מכאן אמרו בכל התלמוד עשה דוחה לא תעשה שהרי בכלל עשה יש לא תעשה עמו, דתשמרו הוי לא תעשה ע"כ. וכ"כ שם השפתי חכמים עדל"ת משום דיש בו בל תיגרע.
[1] ועוד עי' שם מש"כ השואל ומשיב לפרש על פי זה, וז"ל: ולפ"ז דברי הרשב"א מבוארים דבעשה דשוא"ת שוב העשה דקום ועשה דוחה, דהתורה רצתה לזכות את ישראל שיקיימו מ"ע בפועל, ע"כ.
