לדמותה של קנאות לשם שמים – שורשי לשון הקודש ח"ג
במאמר זה ננסה לבאר ולעמוד על שורש ענין הקנאות, ולעמוד על הטעם שזכה פנחס ל'ברית שלום' מאת ה' על שקנא קנאתו לה', ויתבארו הדברים מתוך הבנת שורש המילה קנאה, ושייכותה אל השורש קנין, ועוד כמה ענינים השייכים בזה.
שכרו של פנחס – שהוא קיים לעולם
אחר שקנא פנחס לה', והרג את זמרי על דבר כזבי בת צור, אמר ה' (במדבר כה, יא-יג):ואמרו חז"ל (במדב"ר כא, ג):
וכוונת דברי חז"ל מבוארת על פי דבריהם בילקו"ש (ריש פנחס, וכן משמעות סתימת הילקוט ביהושע רמז טו, ופרקי דר"א פכ"ט, ואכמ"ל).
ועל כן אליהו אשר נאמר בו כי 'עלה בסערה השמימה', גופו לא שב אל העפר כשאר בני אדם, והרי שהוא קיים לעולם. ולשכר זה זכה מכח קנאתו לה' שהשכר הראוי לקנאה זו הוא להיות חי לעולם.
ויש להתבונן על שלושה ענינים:
א. מדוע על ידי מעשה הקנאה של פנחס שב חרון אף ה' מישראל, ומה המשמעות שעל ידי מעשה של איש אחד שב חרון אף ה' מכלל האומה.
ב. מדוע זכה פנחס לשכר של קיום נצחי בגלל קנאותו, ומה שייכות השכר למעשיו.
ג. וכן מדוע קיבל עוד בשכרו להיות כהונת עולם יוצאת מחלציו ועל מה 'עמדו ממנו בבנין ראשון י"ח כהנים גדולים' (לשון ספרי, פינחס קלא).
למילה קנאה יש כמה משמעויות שונות
ולמען דעת כל זאת עלינו להעמיק חקר על המושג קנאה, מהותו וענינו.והנה, כאשר אנו עומדים ומתבוננים על המילה קנאה נראה כי יש לה כמה משמעיות שאינם שייכות זו לזו, וכפי שיפורט.
משמעות א' - לשון חמדה ותחרות
משמעות ראשונה היא המורגלת בלשונינו, מלשון חמדה ותחרות, קנאה שמקנא אדם בזולתו על הצלחתו וחומד לעצמו את גדולתו ומעלתו.כמו שכתוב (קהלת ד, ד):
ובמצודות (שם):
וכן נאמר עוד (תהילים לז, א):
ואמרו חז"ל (מגילה ו: לאחד הפירושים):
משמעות ב' - לשון כעס
משמעות שניה מלשון כעס וחרון אף על בגידה של אשה בבעלה או של ישראל בברית אלוקיהם.כנאמר בתורה (במדבר ה, יד):
ואמרו חז"ל (במדב"ר ט, יא):
וכמו בקשר בין איש לאשה יש קנאה, כך גם בקשר בין ישראל להקב"ה נאמר (שמות כ, ה):
ומשמעות זו לכאורה שונה לחלוטין מהמשמעות הראשונה של תחרות ורצון להשיג את הזולת.
משמעות ג' - לשון התראה ואזהרה
משמעות שלישית מצאנו בדברי חז"ל אשר משמעות הקנאה היא בכלל אזהרה והתראה כמאמר חז"ל (סוטה ג.) על הפסוק (יואל ב, יח) ויקנא ה' לארצו:כי כאשר מישהו מזהיר אי מי מלפגוע בנחלתו נחשב הדבר לקנאה על רשותו (עיי"ש היטב וברש"י יואל ב, יח).
משמעות ד' - לשון דאגה ואכפתיות
משמעות רביעית אותה מצאנו על לשון קנאה, והיא משמעות של נתינת לב לדאוג ולעזור לאדם, כמבואר בדברי משה ליהושע, על אשר אמר לו (במדבר יא, כח) 'אדוני משה כלאם' אמר לו משה (שם שם, כט):ופירש רש"י שם:
וכעין פירוש זה כתב רש"י גם כן על הכתוב (יואל ב, יח) 'ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו' וז"ל:
משמעות ה' - לשון נקמה ועונש
ופירוש נוסף מצאנו למילה קנאה, מלשון נקמה ועונש, ככתוב (שמות כ, ה) 'כי ה' אלוקיך קל קנא' פי' רש"י שם וז"ל:ואחר כל אלו הפירושים עלינו ליתן לב ולהתבונן האם ישנו מכנה משותף שורשי אחד לכל אלו הענינים, האם קיימת נקודה אחת מאחדת לכל המשמעויות הנראות סותרות ושונות זו מזו?
והנה נתבאר במאמרים הקודמים בסדרה, כי לכל שורש ישנו שורש מוקדם וכולל בשני אותיות שבשורש, ואף השורש בן בני האותיות בנוי על כוחה של כל אות אשר ממנה מורכבים כל המילים בצורה מוכרחת מן האותיות, ואם כן נתבונן מעט על שייכות השורש ק,נ,א לשורש קנין - ק,נ.
והנה נתבאר במאמרים הקודמים בסדרה, כי לכל שורש ישנו שורש מוקדם וכולל בשני אותיות שבשורש, ואף השורש בן בני האותיות בנוי על כוחה של כל אות אשר ממנה מורכבים כל המילים בצורה מוכרחת מן האותיות, ואם כן נתבונן מעט על שייכות השורש ק,נ,א לשורש קנין - ק,נ.
מהות הקנין - חיבור של האדם לדברים חיצוניים ממנו
הנה המושג 'קנין' ענינו הוא היכולת שיהיה לאדם שייכות אל דבר שחוץ ממנו, האדם בטבעו הוא שולט על ממונו וסביבתו, ומרגיש יחס וקשר אל דברים שחוצה לו. ובזה הוא מתדמה לבורא אשר הוא שולט על עולמו ב'קנין'. כי הקב"ה יש לו קנין בעולם כמאמר מלכי צדק מלך שלם (בראשית יד, יט):
ומצאנו על כמה ענינים שנקראו קנין של הקב"ה כאשר אמרו חז"ל (פסחים פז:):
וכוונת הקנין אצל הקב"ה, כי ישנם דברים אשר הקב"ה כביכול מתייחס אליהם ביותר ושמו נקרא עליהם, כמו שאצל האדם נקרא שמו על חפציו ורכושו.
וכן אצל האדם ישנו קנין 'כי כל אשר לאדם יקרא קנינו' (לשון הרמב"ן בראשית יד, יט), וגם אשת האיש נקראת קנינו ככתוב (רות ד, ה):
וכן אצל האדם ישנו קנין 'כי כל אשר לאדם יקרא קנינו' (לשון הרמב"ן בראשית יד, יט), וגם אשת האיש נקראת קנינו ככתוב (רות ד, ה):
ונמצא שהקנין זה יכולת האדם להתחבר וליצור שייכות אל ענינים זולתו.
הקנאה היא הביטוי של התאחדות האדם עם רשותו וממונו
משורש זה באה הקנאה, התאחדות האדם אל הקנין שלו, חיבור ושייכות אליו הגורמת נתינת לב עליו, ומסירות בשבילו, כי האותיות ק,נ רומזות על חלק הקנין, והא' על ההתאחדות והתכללות החפץ באדם והאדם עם החפץ [כי האות א' מורה על האחדות, וכמו שיבואר בעז"ה במאמרים הבאים].
נמצא כי הקנאה היא התאחדות האדם בממונו, קנינו ורשותו, ומזה נובעים כל המשמעיות של המילה קנאה כפי שיבואר.
א. מחמת החיבור שיש לאדם אל קנינו ורצונו ברוממתו, על כן "בראותו תפארת רעהו בעבור כשרון מעשיו, מתקנא בו ואוחז במעשיו למען לא תגדל תפארתו עליו" (לשון המצודות שהובא לעיל). נמצא כי התחרות עם הזולת נובעת מעומק החיבור של האדם אל קנינו העצמי.
ב. כאשר יש לאדם חיבור והתאחדות עם איזה אדם, והוא קונה אשה להיות לו ברית עמה, הוא מרגיש כעס כאשר היא בוגדת בו, וכעס זה נובע רק מחמת שיש לו חיבור איתה, כי ללא החיבור גם לא היה מתעורר הכעס, נמצא שהכעס הוא יליד הקנין, והחיבור הוא שורש חרון האף.
וכן הקב"ה כועס על ישראל רק מחמת שהם 'קנינו' ורשותו המיוחדת.
ג. גם האזהרה מלפגוע ברשות האדם נובעת מהיות ויש לאדם התקשרות והתאחדות עם קנינו, כי לולי זה מדוע שיהיה אכפת לו מאותם אלו הבאים להזיק ולהרוס את הקרקע?
ד. וכל אלו הדברים הם המשמעות המדויקת של 'אכפתיות ונתינת לב' וכלשון רש"י (שהובא לעיל) "כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור", כי הקנאה היא התאחדות עם הקנין, והאדם נותן לב לעזור למי שהוא חש חיבור עמו – אם הוא נצרך לעזרה, או לנקום בו כאשר יבגוד בו, או לחילופין לנקום באדם שלישי אשר הזיק לבן בריתו.
ה. וזה עצמו מבאר היטב את לשון הנקמה והעונש, כמו שנתבאר לעיל, כי הנקמה היא הביטוי המעשי לכך שהאדם חש חיבור אל הקנין, ונוקם במי שפגע בקנינו, או נוקם בקנינו כאשר הוא בוגד בו.
אחר כל אלו הדברים עלה בידינו, כי שורש הקנאה נובע משורש הקנין, וכל ענין הקנאה הוא ענף והשלמה של הקנין, ומבטא את ההתחברות הפנימית שיש לאדם עם קנינו, התחברות עמוקה הגוררת איתה השפעות ופעולות מעשיות רבות.
נמצא כי הקנאה היא התאחדות האדם בממונו, קנינו ורשותו, ומזה נובעים כל המשמעיות של המילה קנאה כפי שיבואר.
א. מחמת החיבור שיש לאדם אל קנינו ורצונו ברוממתו, על כן "בראותו תפארת רעהו בעבור כשרון מעשיו, מתקנא בו ואוחז במעשיו למען לא תגדל תפארתו עליו" (לשון המצודות שהובא לעיל). נמצא כי התחרות עם הזולת נובעת מעומק החיבור של האדם אל קנינו העצמי.
ב. כאשר יש לאדם חיבור והתאחדות עם איזה אדם, והוא קונה אשה להיות לו ברית עמה, הוא מרגיש כעס כאשר היא בוגדת בו, וכעס זה נובע רק מחמת שיש לו חיבור איתה, כי ללא החיבור גם לא היה מתעורר הכעס, נמצא שהכעס הוא יליד הקנין, והחיבור הוא שורש חרון האף.
וכן הקב"ה כועס על ישראל רק מחמת שהם 'קנינו' ורשותו המיוחדת.
ג. גם האזהרה מלפגוע ברשות האדם נובעת מהיות ויש לאדם התקשרות והתאחדות עם קנינו, כי לולי זה מדוע שיהיה אכפת לו מאותם אלו הבאים להזיק ולהרוס את הקרקע?
ד. וכל אלו הדברים הם המשמעות המדויקת של 'אכפתיות ונתינת לב' וכלשון רש"י (שהובא לעיל) "כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור", כי הקנאה היא התאחדות עם הקנין, והאדם נותן לב לעזור למי שהוא חש חיבור עמו – אם הוא נצרך לעזרה, או לנקום בו כאשר יבגוד בו, או לחילופין לנקום באדם שלישי אשר הזיק לבן בריתו.
ה. וזה עצמו מבאר היטב את לשון הנקמה והעונש, כמו שנתבאר לעיל, כי הנקמה היא הביטוי המעשי לכך שהאדם חש חיבור אל הקנין, ונוקם במי שפגע בקנינו, או נוקם בקנינו כאשר הוא בוגד בו.
אחר כל אלו הדברים עלה בידינו, כי שורש הקנאה נובע משורש הקנין, וכל ענין הקנאה הוא ענף והשלמה של הקנין, ומבטא את ההתחברות הפנימית שיש לאדם עם קנינו, התחברות עמוקה הגוררת איתה השפעות ופעולות מעשיות רבות.
קנאת ה' לעמו מעידה יותר מכל על אהבתו
ובזה גם יפתח לנו פתח להבין על מעלת הקנאה של הקב"ה לישראל, אשר מבטאים יותר מכל את החיבור שיש לו עם זרע אברהם עבדו, העם בחר נחלה לו, כי דווקא לגודל רוממות הקשר אשר ביניהם, ומחמת ההתקשרות הגדולה הקיימת בין ישראל לאביהם שבשמים עד אשר נקראו 'קנינו' 'נחלתו' 'אשת נעוריו' ועוד, הם הגורמים כי יקפיד ה' על כל דרכיהם ויקנא להם בעוברם על תורתו, ומאידך גם ינקום נקמת דם עבדיו השפוך במהרה בימינו.
המקנא לכבוד ה' מבטא חיבור של ישראל להקב"ה
ובזה תתבאר מעלתו של פנחס ושכרו אשר זכה מן השמים על אשר קנא לאלוקיו, כי ראשית שאלנו מדוע 'השיב את חמת ה' מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם'.
והטעם פשוט ומבואר, כי כאשר חטאו ישראל לפני המקום, נעשו בזה להיות כאשה הבוגדת בבעל נעוריה. וכאשר אשה בוגדת בבעלה, הרי שהבעל מקנא ונוקם לה על בגידתה בקשר. אך כאשר עומד אחד מתוך עם ישראל עצמו, ומקנא קנאת ה', הרי שהוא מעיד כי לא עזבו ישראל את חיבורם אל הבורא, שהרי מתוך העם עצמו עומד אדם המביע את חיבורו האמיתי והפנימי אל הברית האלוקית, ובזה שב חרון אף ה' מהבגידה של עמו כי הרי החיבור נותר קיים, והעם לא עזבו חלילה כי הנה פנחס, אחד מן העם פעל פעולה המעידה על חיבור וקנין עם הבורא.
והטעם פשוט ומבואר, כי כאשר חטאו ישראל לפני המקום, נעשו בזה להיות כאשה הבוגדת בבעל נעוריה. וכאשר אשה בוגדת בבעלה, הרי שהבעל מקנא ונוקם לה על בגידתה בקשר. אך כאשר עומד אחד מתוך עם ישראל עצמו, ומקנא קנאת ה', הרי שהוא מעיד כי לא עזבו ישראל את חיבורם אל הבורא, שהרי מתוך העם עצמו עומד אדם המביע את חיבורו האמיתי והפנימי אל הברית האלוקית, ובזה שב חרון אף ה' מהבגידה של עמו כי הרי החיבור נותר קיים, והעם לא עזבו חלילה כי הנה פנחס, אחד מן העם פעל פעולה המעידה על חיבור וקנין עם הבורא.
המקנא לכבוד ה' קנוי לו בשלימות
ועל כן המקנא לשם ה' מעיד על עצמו כי הוא מחובר בקנין פנימי וגמור אל קונהו, ואין לו משמעות עצמית מבלעדי כח הבורא אשר למענו הוא מוסר את כל הוויתו, אין לו קנין אלא עם קונהו. על כן זכה פנחס לברית כהונת עולם, כי מעלת הכהונה היא עמוד ה'עבודה' כנודע, ועיקר ענין העבודה הוא שאין לעבד משלו כלום, ו'מה שקנה עבד קנה רבו' כי העבד עצמו הוא קנין של רבו, ועל כן מי הוא זהזה ראוי יותר לזכות לכהונה גדולה מאשר מי שהביע במעשיו כי עיקר קנאתו וקנינו בלתי לה' לבדו?
המקנא לכבוד בוראו מדביק את מהותו בעולם הרוח, ונבדל מהעולם החומרי
ובזה גם נשכיל לבאר את שכרו של פנחס, להיות חי וקיים לעולם, כי הנה מצאנו בדברי חז"ל כי עיקר השיבה אל העפר נובעת מהיות ויש לאדם קנין וחיבור אל חומריותו, ואמרו חז"ל (שבת קנב: עיי"ש):
וביאור ענין זה, כי הנה צורת האדם שייכת אל חלק הרוח שבו, אל נשמתו, ואם בחייו הוא שומר על צורתו ואינו מקנא בזולתו כלל, ולא מדביק את תאוותו ברשות זולתו, הרי שעצמיותו דבוקה בצורה שלו, ועל כן אין עצמותיו מרקיבות לאחר המיתה, כי מהותו וחומריותו לא נדבקת ברשות זולתו ואין הוא מתאחד עם עולם העפר להיות אחד עם הכל, אלא נשאר דבק בצורתו הרוחנית.
ודרגה נעלית מזו יש, והיא אדם אשר לא רק שלא קנאה לחלק זולתו, אלא אף איבד כל רצון משמעות וחיבור אל חלקו החומרי ורצונותיו הגשמיים, אלא הדביק את קנאתו, את הוויתו, העמיד את עצמו כקנין מוחלט לבוראו, הרי שיאבד אדם זה כל קשר אל עולם החומר, אל החלקים הגשמיים, ועל כן שורת הדין מחייבת כי ישאר חי לעולם ולא יחזור אל העפר אשר ענינו הוא מדברי התורה (בראשית ג, יט) 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' – מחמת העפרירות אשר באדם מוכרח הוא מצד הטבע לחזור אל העפר, אך המקנא בכל מהותו לבוראו, הרי שנפרד הוא מחלק העפר שבו, ודבק בחלק הרוח, ועל כן זכה פנחס ל'בריתי שלום' ואמר הנביא (מלאכי ב, ה) 'בריתי הייתה איתו החיים והשלום'.
והם הם דברי הגר"א (אדרת אליהו בראשית ג, יט) 'ולכן חנוך ואליהו שלא נמשכו אחר החומר כלל לא חזרו לעפר'.
ודרגה נעלית מזו יש, והיא אדם אשר לא רק שלא קנאה לחלק זולתו, אלא אף איבד כל רצון משמעות וחיבור אל חלקו החומרי ורצונותיו הגשמיים, אלא הדביק את קנאתו, את הוויתו, העמיד את עצמו כקנין מוחלט לבוראו, הרי שיאבד אדם זה כל קשר אל עולם החומר, אל החלקים הגשמיים, ועל כן שורת הדין מחייבת כי ישאר חי לעולם ולא יחזור אל העפר אשר ענינו הוא מדברי התורה (בראשית ג, יט) 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' – מחמת העפרירות אשר באדם מוכרח הוא מצד הטבע לחזור אל העפר, אך המקנא בכל מהותו לבוראו, הרי שנפרד הוא מחלק העפר שבו, ודבק בחלק הרוח, ועל כן זכה פנחס ל'בריתי שלום' ואמר הנביא (מלאכי ב, ה) 'בריתי הייתה איתו החיים והשלום'.
והם הם דברי הגר"א (אדרת אליהו בראשית ג, יט) 'ולכן חנוך ואליהו שלא נמשכו אחר החומר כלל לא חזרו לעפר'.
אשרי המקנא לכבוד שם ה' הגדול והנורא, ואשר לבו טהור וזך ועם ה' פעלו, ה' אלוקיו הוא קנינו לבדו, וזוכה שתהיה נפשו נטהרת ומזדככת, ומתרוממת מעל עפרירות החומר. אך בלבד שיהא הדבר לשם שמים, כי אם את כבודו הוא מבקש, הרי שעושה הוא מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, כי הרי חומריותו מתעצמת ומתגברת, בהיותו מקנא לעצמו ולמען כבודו.
ויה"ר שיקויים בנו (מלאכי ג, כג-כד) 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' אמן ואמן.
ויה"ר שיקויים בנו (מלאכי ג, כג-כד) 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' אמן ואמן.
- מאמר קודם בסדרה 'שורשי לשון הקודש': שורשי לשון הקודש - חלק ב' (השורש ז,ב)
